מים שלנו
בראש השנה ופסח אנו יוצאים אל הנהרות והמעיינות. בראש השנה מקיימים את מנהג 'תשליך' בו אנו משליכים מאיתנו את כל העוונות, ואילו בפסח אנו אוספים מים מהמעיינות, כי פסח הינו חג המסמל את אהבת הקב"ה לבניו שגאלם ממצרים, ולימדונו חז"ל כי בתשובה מאהבה העוונות נהפכים לזכויות, לכן אנו יוצאים אל הנהרות לשאוב מתוכן בחזרה את העוונות שלנו שהפכו בינתיים לזכויות.
בדיקת חמץ
נשמתו של אדם קרויה נר, נר ה' נשמת אדם, ועל האדם לפשפש במעשיו ולהאיר חדרי בטן, עד כמה שידו מגעת בחיפוש אחר החמץ והשאור הרומז על יצר הרע, כפי שאמרו חכמינו "מי מעכב את הגאולה? השאור שבעיסה".
מכירת חמץ
ניתן להחזיק אצלך חמץ והוא לא יהיה שלך וניתן להחזיק ברשות אחרים חמץ והוא יהיה רשום על שמך. העיקר היא הכוונה והמחשבה של האדם, וכך אמר מרנא הבעל שם טוב זי"ע: "היכן שראשו של אדם נמצא – שם האדם".
הפרשת חלה
כשהתורה כותבת לנו על מצוות הפרשת חלה היא אומרת "ראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה". ללמדנו, שיש להפריש מכל ראשית דבר תרומה לה', את ראשית היום מיד כשקמים מהעריסה-המיטה וגם את ראשית החיים. אם נקדיש לבורא העולמים את הראשית – מובטח לנו כי גם האחרית תהיה קודש.
הכנת הקערה
בקערה מניחים שלושה מצות כנגד שלושה המעמדות שיש בבני ישראל – כהן לוי וישראל, המרמזים על אחדות בני ישראל בערב קדוש זה.
קדש
חכמינו זכרונם לברכה הזהירו אותנו כי "אפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין לליל הסדר". בבואנו לחוג את חג החירות, לא נחגוג אותו לבד, אלא נביט ימינה ושמאלה, נדאג לעניים שמסביבנו ונראה שכולם חוגגים עכשיו ושותים יין. כך ורק כך נוכל לגשת אל ליל הסדר ולהרגיש חירות אמיתית.
ורחץ
אמנם כל השנה אין אנו נוטלים ידיים כי אם כשקובעים סעודה על פת, בליל הסדר אנו נוטלים ידיים גם על אכילת ירק, לרמז כי הלילה הזה אנו מתקדשים ומיטהרים יתר על המידה, להיות ראויים לנס הגאולה, המתחדשת בכל שנה מחדש, והרי זה כאילו אנו יוצאים זה עתה ממצרים.
כרפס
צדיקים למדו כי כרפ"ס נוטריקון כלל ראשון פה סגור, והוא יסוד גדול לכל אדם, לשמור על הפה, וכפי שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כא, כג): "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". פרעה מלך מצרים ביקש להזיק את בני ישראל בפיהם, פרעה מלשון פה-רע, אמנם בני ישראל התייחדו בכך ש"שמרו על לשונם" ולכן פסח הוא תיקון ללשון ולפה, פסח מרמז על פה-סח, שהפה יוקדש למצוות ולמעשים טובים.
יחץ
למה מצניעים את החלק הגדול ומותירים את החלק הקטן? כדי לרמז לאדם, שכל מה שיש לנו כאן בעולם הזה הוא כאין וכאפס מהשכר המונח וגנוז לנו לעתיד לבוא. אז, בגאולה העתידית, נקבל את החלק הגדול והארי על עמלנו בעולם הזה. שווה לחכות.
מגיד
הייתה פעם מדינה שהמליכה כמלך את אחד האזרחים. המלך החדש סיגל לעצמו מנהג טוב ובכל יום היה מסתגר בחדרו, לובש את בגדי האזרחות לשעה קלה ושב ויוצא אל הארמון. כשנשאל לפשר מעשיו אמר, הבגדים הללו מזכירים לי מאין באתי ולאן אני הולך. בשעה זו, כשאנו יושבים כמלכים בליל הסדר היוקרתי, אנו פותחים אותו עם המצה, אותו לחם עוני שלא הספיקו אבותינו לאפות ביציאתם החפוזה ממצרים, כדי שנזכור היטב מאין באנו ולאן אנו הולכים.
"וכאן הבן שואל"
רבותינו הקדושים זי"ע אמרו כי "כאן", ברגעים אלו של ליל הסדר, "הבן שואל" מאביו שבשמים כל מה שהוא צריך. אלו רגעים נעלים שהבנים מתייחדים על שולחן אביהם וניתן לפעול ישועה ורחמים, כל אחד מה שהוא זקוק וצריך לו.
מה נשתנה
ברגעים נעלים אלו, כשכל המשפחה מסבה יחדיו סביב שולחן הסדר, הקערה והמצות, המרור והחרוסת, זה הזמן לשאול את ה"מה נשתנה" ובתוספת הקושיה החמישית שחייבת להישאל בתקווה לקבלת מענה בקרוב: מה נשתנה עם ישראל מכל האומות כולם? שכל האומות יושבות לבטח ואילו עם ישראל שוכן בדד, מצפה לגאולתו כבר למעלה מאלפיים שנה. ורוח הקודש משיבה ואומרת: בניי יקירי, לא לעד תהיו גולים ונדים. שוב אשוב אליכם כי בא מועד. זו בשורתו של ליל הסדר, זה הלילה המיועד לגאולתנו השלימה, במהרה בימינו.
עבדים היינו
לפעמים אדם שואל את עצמו, למה לי לחגוג את ליל הסדר לזכר נס שקרה לפני כה הרבה שנים? התשובה היא פשוטה: נס יציאת מצרים לא היה מאורע חד פעמי, אלא ארוע מכונן שהכשיר את עם ישראל להיות העם הנבחר. ביציאתם מכור הברזל במצרים הפכו מעבדי פרעה לעבדי ה' ולבני מלכים. ולכן חובה עלינו לספר ביציאת מצרים כי אז הפכנו למי שאנחנו כיום.
ארבעה בנים
לא כל הבנים שווים. פעם הילד חכם יותר ופעם בבחינת רשע, יש ילד תם ויש שאינו יודע לשאול. ובכל זאת – "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", התורה מכירה בהם כולם ומלמדת אותנו מוסר השכל: אין הבדל בין בן אחד לשני וחלה עלינו החובה לקרב אף את הבן הרשע ולהטעימו מטעם הפסח. לכן בחר בעל ההגדה להכניסו כאן, כי הלילה הזה מלמד אותנו שכולנו בנים למקום, גם אם הוא חלילה בדרגה פחותה, הוא עדיין "בן" ואהוב על אביו.
ועבדום ועינו אותם
כשיש חלילה וויכוח בין שני אנשים, והם ניגשים לפשרה או לבוררות, הדיין או הבורר מבקש לשמוע את טענות הצדדים מתחילה. הוא לא יסתפק במריבה העכשווית שלהם אלא ינסה לתהות על שורשי הבעיה מתחילת התהוותה. כשבני ישראל יצאו ממצרים נעשה אז בירור בינם לבין המצרים, אבל היה להם להוכיח את עברם, ולכן יש מן הצורך לספר את כל הסיפור של העם היהודי, החל מתרח אבי אברהם ועד היציאה ממצרים.
והיא שעמדה
"והיא שעמדה" – מהי שעמדה? בפשטות הכוונה לאמונה שהחזיקה אותנו בגלות כה הרבה שנים, היא שעמדה לאבותינו ולנו. אמנם ניתן לפרש כי הכוונה על הנשים הצדקניות, היא – אשת החיל, היא שעמדה לנו, כמו שאמרו חז"ל כי "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים".
ונצעק אל ה'
רבי לוי יצחק מברדיצ'וב היה אומר כי כשיהודי עמל לפרנסתו, טורח וסוחב, ביום שישי אחר הצהריים ולפתע מעיף מבט בשעונו ורואה שהשבת קרבה, הוא נאנח וצועק "אוי, כבר מאוחר". ה"אוי" הזה, מרעיד את רקיעי השמים. בני ישראל במצרים היו משוקעים בארבעים ותשע שערי טומאה, כמעט כבר היו בשער החמישים ממנו לא היו יכולים לשוב יותר, אבל בסתר הלב הם זכרו כי יש להם אבא בשמים, והם נאנחו מתוך העבודה. האנחה הזו, הצעקה הזו, טלטלה את השמים – "וישמע ה' את קולנו".
עשר המכות
במסגרת הבקשות לשחרור בני ישראל ממצרים אומר משה רבינו לפרעה "כי ממנו ניקח לעבוד את ה'", צדיקים פרשו כי מפרעה אנו למדים דרך בעבודת ה'. הוא לא רצה לוותר על כוח העבודה של בני ישראל והתעקש שלא לשחרר אותם ממצרים, הוא ספג על כך מכה ועוד מכה ועוד מכה ולא נשבר. כן על האדם לדעת כי גם אם לא הולך פעם ראשונה ושנייה – מותר לנסות שוב ושוב ולא ליפול לזרועות הייאוש.
ועל הים לקו
רבי יוסי הגלילי ורעיו רבי אליעזר ורבי עקיבא נחלקו ביניהם במטרה להרבות את המכות שהיו במצרים. וכל כך למה? התורה מבטיחה כי "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", באים חכמי ישראל ומרבים כמה שיותר מחלות ומכות שהיו במצרים ועל ידי כך ייפטרו ישראל ממכה זו.
דיינו
"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". וכי מה יש לנו בהתקרבות להר סיני מבלי לקבל את התורה? אלא, חז"ל מספרים לנו כי בני ישראל באו אל הר סיני "כאיש אחד בלב אחד", באחדות גמורה ואמיתית. אילו קרבנו לפני הר סיני רק בשביל לגלות כי כולנו אחים, כולנו שווים, כולנו אחד – דיינו.
פסח מצה ומרור
חז"ל לימדונו כי "כל העוסק בפרשת קרבנות כאילו הקריב קרבנות", היום כשאין לנו בית המקדש הרי שלימוד ואמירת פרשת הקרבנות זה כמו הקרבת הקרבן על גבי המזבח. כמו כן, כשעוסקים בפרשת יציאת מצרים, הרי זה כאילו אנו יוצאים עתה ממצרים, לכן הקפיד רבן גמליאל שכל אדם חייב לומר בליל הסדר את שלושת הדברים הללו "פסח מצה ומרור", שעל ידי אמירתם, כאילו הקרבנו קרבן פסח עתה על גבי המזבח, כמו שכתוב "ונשלמה פרים שפתינו", על ידי השפתיים נשלם פרים ואילים למזבח.
חייב אדם לראות עצמו
מחבר ההגדה מדגיש שוב ושוב את החובה לראות את עצמו כאילו הוא היה במצרים וכביכול הוא יצא ממצרים, וכל כך למה? עם יציאתם ממצרים, פנו היהודים מיד אל מדבר סיני לקראת הר האלוקים ומעמד קבלת התורה שהיה תנאי ליציאתם ממצרים, כמו שנאמר "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". ועל קבלת התורה נאמר כי כל הנשמות בישראל היו במעמד, אם כן נמצא שהם גם יצאו ממצרים, כי הדרך להר סיני עוברת ממצרים, ולכן חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
כאילו הוא יצא ממצרים
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", זו חובת היום וזכות השעה. אנחנו יוצאים בליל הסדר כל אחד ממיצרי הנפש והגוף שלו. זו העת לצאת מדאגות היומיומיות ולהסתמך על הבורא, שעל שולחנו אנו מסבים בליל גדול זה. בליל הסדר, הוא היום בו התקדשנו והפכנו לעם, אחר יציאתנו מכור הברזל ושיעבוד מצרים. הלילה הזה, הוא ליל גאולתנו ופדות נפשנו, לא רק כזיכרון לגאולת מצרים, אלא כגאולה עכשווית ומעשית.
בצאת ישראל ממצרים
חז"ל מספרים כי הים לא רצה להיבקע עד שמשה רבינו הראה לו את ארונו של יוסף. "הים ראה וינס – ראה ארונו של יוסף, בו נאמר וינס ויצא החוצה". הים לא רצה להפוך טבעו עד שמשה רבינו הוכיח אותו ואמר לו: ראה את יוסף, נער בן 17, איך שבר את טבעו ועמד בגבורה ובעוז מול טומאת מצרים, בוודאי שהים צריך להפוך את טבעו ולעצור את זרימתו לכבוד בני ישראל.
כן יגיענו
אנו מבקשים "כן יגיענו למועדים ולרגלים אחרים", צדיקים פרשו כי הכוונה שתהיה לנו נגיעה במועדים וברגלים, שנחוש את קדושתם ונדע לנצלם כל צרכם.
מרור
חכמינו זכרונם לברכה כבר לימדונו כי "כל המצטער עם הציבור זוכה ורואה בנחמתה", אם אנחנו רוצים לצאת ממצרים הלילה הזה, שומה עלינו מקודם גם להצטער ולחוש במעט את מה שעבר על אבותינו ואימותינו במצרים בימי הדחק תחת מגף הרשע של פרעה, טעם המרור מזכיר לנו במעט את המרור אותו הם אכלו שם.
כורך
הלל הזקן היה מי שאמר "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום". הלל הוא מי שמחבר את הקצוות בין אנשים, מנהגים ומסורות. גם כאן הוא מבקש לכרוך יחדיו את הגלות והגאולה, המרור מזכיר את הימים הקשים של "וימררו את חייהם בעבודה קשה", והמצה דווקא מזכירה את רגעי הגאולה, כי אין גלות ללא גאולה ואין גאולה ללא גלות. תמיד צריך לזכור בימי הגלות כי הגולה עומדת מאחורי הדלת ותיכף באה ובימי הגאולה אסור לשכוח את ימי עניינו וגלותנו.
שולחן עורך
רגעי ההודיה והשבח אצל בני ישראל באים לידי ביטוי בסעודת חג דשנה. בזמן שבית המקדש היה קיים היו מביאים קרבן תודה שהייתה נאכלת בידי מביא הקרבן. כי אין שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כשיהודים סועדים את ליבם, וכבר אמרו חז"ל "גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות", לא בכדי בליל גדול זה התבקשנו גם לשתות מעט יותר מהרגילות, כדי לקרב הלבבות.
צפון
צפון נקרא כך על שם היותו מוצפן ומוצנע. יצר הרע נקרא גם הוא צפון כמו שנאמר "ואת הצפוני ארחיק", כי הוא מסתתר בין מצפוני הלב. בליל הסדר, כשיצר הרע וכוחות הרשע נכנעים אל מול המצוות של בני ישראל הם אינם באים לידי ביטוי כלל, וכל מה שאנחנו עושים בלילה זה נצבר לזכותינו בעולם הזה, שם השכר צפון לנו ליום פקודה, כמו שנאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך".
שפוך חמתך
גלות מצרים הייתה הגלות הקשה ביותר ושורש כל הגלויות אחריה. גאולת מצרים הייתה הגאולה הגדולה ביותר ושורש כל הגאולות העתידיות. בליל הסדר כשאנו חווים מחדש את עוצמת יציאת מצרים ונפלאותיה, לא נותר לנו אלא לפתוח את הדלת ולהכניס את אליהו הנביא הביתה מחדש, הוא כבר פה. "הנה זה עומד אחר כתלנו – משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב, ט).
הלל
במסכת שבת (קיח, ב) אמר רבי יוסי: "יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום". הלל אינה תפילה ככל התפילות, יש בה עומקים והיא באה לשבח על ניסים שמחוץ לדרך הטבע. בדרך ביציאתם ממצרים והגעתם לים סוף, חוו בני ישראל אינספור רגעים הנוגדים דרך הטבע: המצרים מאחוריהם והים מלפניהם ומשה רבינו אומר להם כנסו לים. על כך, ועל האמונה שלהם בה' ובמשה עבדו, אנו אומרים את ההלל בהתלהבות ובשמחה.
חסל סידור פסח
בסיום עריכת סדר ליל הפסח היה האדמו"ר הזקן מחב"ד נוהג לומר: "ריבונו של עולם, עשיתי את רצונך, וקיימתי את הסדר כהלכתו, ניקיתי את הבית – כי כך הורית, אכלתי מצות – כי כך ביקשת, אכלתי מרור – כי כך ציווית. עשה נא אתה, עתה, את רצוני – לשנה הבאה בירושלים".
אדיר הוא
אנו מצפים וכמהים לבניין בית המקדש, אבל חכמינו זכרונם לברכה כבר אמרו לנו כי אין בית המקדש נבנה בחגים ולא בלילות, אז למה מבקשים עכשיו על בניין בית המקדש שהוא לא רלבנטי לרגעים אלו? אמנם, ידוע כי בית המקדש השלישי יירד בנוי משמיים. אם כן, הוא יכול להיבנות גם בחג וגם בלילה. זהו שאומרים "אדיר הוא יבנה ביתו", בזכות זה שבית המקדש ייבנה על ידי אדיר במרום, אם כן, "במהרה בימינו בקרוב", אין כל מניעה שהוא יירד גם עתה, בלילה ובחג, כלול בהדרו משמים.
חד גדיא
ברגעי הסיום של ליל הסדר, אנו מביעים בשיר של תקווה וכמיהה את ציפייתנו לגאולה. "חד גדיא", מספר את סיפורה של הגדי – זו כנסת ישראל שהתערבבה בין האומות, והיא תמיד זו שנאכלת וחוטפת. אך הקב"ה אינו שוכח, וביום הדין שלעתיד, ייפרע מכל מי שקשר קשר לביצוע הפשע כנגד הגדי וייפרע מהם, במהרה בימינו אמן.