סמוטריץ'; "שופטים אינם ממנים את עצמם"

בפוסט מפורט מפריך בצלאל סמוטריץ' את טענות העיתונאי גיא זוהר, ומסביר כיצד שיטת מינוי השופטים בישראל חריגה באופן קיצוני לנוהג בעולם

אולם בית המשפט העליון (צילום בעריש פילמר)
אולם בית המשפט העליון (צילום בעריש פילמר)
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

אמש העלה העיתונאי גיא זוהר בתוכניתו בערוץ 'כאן' טענות נגד ח"כ בצלאל סמוטריץ' הדורש את תיק המשפטים כתנאי לכניסה לקואליציה, ואמר כי בניגוד לדבריו, שופטים ממנים שופטים גם בשאר מדינות העולם.

בפוסט מפורט שכתב, תקף סמוטריץ' את זוהר וטען כי הוא מנסה להטעות את הצופים.

בפוסט תיאר סמוטריץ' את שיטת בחירת השופטים בישראל ביחס לשאר העולם והסביר כיצד נוהגת שיטת המינוי במדינות אותן זוהר ציין בתוכניתו. זו לשון הפוסט:

מי חושש משינוי שיטת מינוי השופטים?
גיא זוהר יצא נגדי בערוץ כאן עם פייק שעלול להטעות את מי שלא מכיר את התחום וחושב שמה ששודר בטלויזיה זה נכון.
בשביל ששקר יצליח, הוא חייב להיות מבוסס על קמצוץ אמת. גיא זוהר, בניסיון מגושם לעשות לי ליאור שליין, אכן לוקח את האמת, מעוות אותה לבלי הכר ומוציא בסופו של דבר שקר מפואר.
תמצית הטענה של זוהר – מדינת ישראל, בניגוד לדברים שאמרתי, אינה ייחודית בשיטת מינוי השופטים שלה.

בואו נפרק ונרכיב:
בסרטון שפרסם הציג גיא זוהר סדרה של מדינות, תוך שהוא מסתמך על נייר עמדה של ארגון השמאל 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', בהן לשיטתו שופטים הם אלו שממנים את השופטים.
אלא שכבר בדברים שלו עצמו מבליע זוהר את הנקודה החשובה ביותר – בכל המקרים (למעט אחד שאגע בו בהמשך), לא מדובר על מינויים לבתי המשפט החוקתיים אלא לערכאות ה"רגילות". הנקודה הזו קריטית, ולכן חשוב להתעכב עליה.

ברוב מדינות העולם (למעשה, כל מדינות העולם למעט ישראל, בריטניה וניו-זילנד) ישנה חוקה. החוקה היא המסמך המכונן של המדינה, ובד"כ היא זו הקובעת את מבנה הממשל וזכויות היסוד של האזרחים. ברוב מדינות העולם גם ישנה הפרדה ברורה בין מערכת בתי המשפט ה"רגילה", שצריכה להכריע בסכסוכים ולפסוק לפי החוק, לבין ערכאה מיוחדת – בית המשפט החוקתי – שהוא הגורם המוסמך בד"כ לדון בתוקף של חוקים שסותרים את החוקה.

ההבחנה הזו הגיונית, מכיוון שבעוד שעל מנת לפסוק לפי החוק נדרש בעיקר איש מקצוע שמכיר היטב את החוק, הרי שפסילת חוקים היא בד"כ אקט של פרשנות ערכית. לכן למשל, בכל המדינות אותן מציין גיא זוהר הבינו שצריך להיות הבדל בין בתי המשפט הרגילים לבין הערכאה שרשאית לדון בתוקפם של חוקים. הערבוב המכוון בין בתי המשפט הרגילים, שמבצעים עבודה מקצועית ולכן בד"כ ממונים ע"י אנשי מקצוע, לבין בתי המשפט החוקתיים, היא היא השקר הגדול שמסתתר בדברים של גיא.

נקודה חשובה נוספת היא שאלת ה"וטו" – גם אם יש שופטים בין חברי הועדה הממנה, השאלה האמיתית היא מי בסופו של דבר אומר את המילה האחרונה ומחזיק בזכות הוטו. בשיטה הישראלית, מעבר לכך של"אנשי המקצוע" (כלומר השופטים ועורכי הדין) יש רוב בוועדה על פני נבחרי הציבור, הרי שלשופטים לבדם (שמאז ומעולם הצביעו בקול אחד) יש זכות וטו – הם יכולים למנוע כל מינוי שירצו. (נבחרי הציבור היו מוכרחים לקבוע את עניין הוטו כדי שתהיה להם מילה כלשהיא בועדה וכדי שהוגורמים הלא נבחרים יוכלו לעשות להם זובור ולמנות על הראש שלהם את מי שהם רוצים)

אחרי שהבנו את זה, בואו נעבור על הרשימה שהציג זוהר (הנתונים מתוך מחקר שפרסמה התנועה למשילות ודמוקרטיה ובו היא בחנה את שיטת מינוי השופטים בלא פחות מ-42 מדינות. המחקר המקיף בחן בדיוק את השאלה הזו – מי ממנה שופטים לבתי המשפט החוקתיים בעולם – בתי משפט שפוסלים חוקים):

בלגיה:
נבחרים כל שופטי בית המשפט לחוקה ע"י נבחרי הציבור – בהצבעה בסנאט ובבית הנבחרים.

קרואטיה:
כל שופטי בית המשפט החוקתי ממונים ע"י הפרלמנט הקרואטי, ברוב של שני שליש מחבריו.

איטליה:
כאן זה כבר מקרה מעניין. שליש מהשופטים ממונים ע"י הנשיא, שליש ע"י הפרלמנט ושליש ע"י שופטים. המשמעות היא שבבית המשפט יש תמיד רוב של שני שליש לטובת מינויים של נבחרי הציבור.

פורטוגל:
10 שופטים ממונים ע"י בית המחוקקים, והשלושה הנותרים ע"י נציגי הרשות השופטת.

צרפת:
בצרפת, לא תאמינו, יושבים בבית המשפט החוקתי כל נשיאי העבר של הרפובליקה שפרשו מהפוליטיקה, ביחד עם עוד 9 שופטים שממונים ע"י הנשיא, הסנאט והאספה הלאומית. 0 נציגים לבית המשפט.

בריטניה:
האמת, צריך לא מעט חוצפה בשביל לכלול את בריטניה ברשימה, שכן מדובר באחת המדינות בהן בית המשפט מתגאה בכך שאין לו שום סמכות לפסול חוקים. משכך, בית המשפט הבריטי נשאר מקצועי לחלוטין, ללא מעורבות בפוליטיקה, ובהתאם גם המינויים נעשים ע"י אנשי המקצוע. הלוואי עלינו.

הודו:
וכאן רבותיי הגענו לגביע הקדוש של תומכי האקטיביזם השיפוטי. בהודו, אכן שופטים הם הממנים את שופטי בית המשפט החוקתי. התוצאה היא מלחמות אגו ופוליטיקה מטורפת בבית המשפט (כולל שופטים שהמוציאים זה לזה צווי אישפוז בכפייה. כן, אמיתי). המצב נעשה כ"כ גרוע עד שבשנת 2009 ניסה הפרלמנט ההודי לשנות את החוק כך שסמכות המינוי תועבר לידי המחוקק. בית המשפט החוקתי פסל את החוק. 3 פעמים.

אז עם מה נשארנו בסוף? עם השאלה הבסיסית ביותר – מי נרצה שיקבע מהם ערכי המדינה הראויים, נבחרים בהם בוחר הציבור כדי שייצגו ויקדמו את ערכיו, או חבורת שופטים שממנים את עצמם?

בעולם כולו בחרו בתשובה הברורה והמוסרית ביותר – נבחרי הציבור ימנו את מי שיבחן את תוקפם של חוקים. בהודו ובישראל בחרו אחרת.

בסיום הפוסט מפנה סמוטריץ' למחקר התנועה למשילות ודמוקרטיה שסוקר את שיטת מינוי השופטים ב-42 מדינות.

השארת תגובה