ר' גימפל אורמלנד היה יהודי מבוסס ממיאמי, הוא החזיק קרקע גדולה בעיר ובנה עליה בית אבות יוקרתי. פעם ביקר אצל הרבי מליובאוויטש בשבת בראשית ובאותה שבת מכרו בבית הכנסת את זכות ה'מצוות' של כל השנה. ר' גימפל – שלא הבין בדיוק מה קורה ורק שמע שאוספים כסף – אמר שהוא תורם אלף דולר לטובת בית הכנסת. באופן חריג, הרבי פנה אליו ואמר: "אני רוצה ממך 5000$".
ר' גימפל נבהל, באותן שנים 5000 דולר היה סכום גבוה מאוד. ההון שלו היה מושקע בבניה והוא לא ידע מאיפה יביא סכום כזה במזומן מעכשיו לעכשיו. הרבי ראה את החשש על פניו והבטיח לו כי בשנה הבאה יוכל לתת כפל כפליים. האיש התחזק באמונה וציפה כל יום לעסקה משמעותית. השנה עברה ודבר לא קרה. בתוך תוכו הוא התפלא מאוד על דברי הרבי, הוא מאוד רצה לשוב וליסוע לימי החגים לרבי אך גם חשש שמא בשנה הבאה יבקש הרבי שוב והוא אינו יכול לתת כלום.
בערב ראש השנה פנו אליו מבית הרפואה שעמד צמוד לבית האבות שלו בהצעה למכור להם את הבניין. הם רוצים להתרחב והבניין ההולך ונבנה מתאים להם כמו כפפה ליד. ר' גימפל נטה לדחות את ההצעה, הוא השקיע כל כך הרבה כסף וחלומות בבניה וגם היה לו שותף נוסף, כך שהוא לא יכל להחליט לבד, ולכן זרק סכום אסטרונומי כדי להיות בטוח שהם יסרבו. אך הנהלת בית הרפואה הייתה להוטה לסגור הסכם והשיבה בחיוב. ר' גימפל היה בדילמה והתקשר לשותפו שהיה נשיא הקהילה שלהם במיאמי, כששמע השותף על הסכום הדמיוני שמסכים המרכז הרפואי לשלם, כמעט התעלף וביקש מיד לחתום על מסמך 'זיכרון דברים', ר' גימפל אומרלנד קיבל מקדמה סימלית במזומן על העסקה. החלק האישי שלו בתוך המקדמה היה 15,000 דולר, פי 3 מאותם 5000$ שהוא נתן לרבי אשתקד.
בשמחת תורה הוא נסע לרבי שוב והפעם ציפה לשמוע את הסכום אותו יבקש הרבי. בסתר ליבו קיווה שהרבי יבקש סכום גדול ככל האפשר וכך יוכל לדעת כמה ירוויח בשנה הבאה בכפל כפליים… הוא התחרה בעקשנות מול החסיד הנגיד המפורסם שר הצדקה מקליפורניה, ר' בערל ווייס על קניית הפסוק הראשון ב"אתה הראת" עבור הרבי, אך לבסוף נכנע וויתר. הוא קנה את הפסוק השני ואמר שהסכום יהיה 'על דעת הרבי'. בליבו קיווה שהסכום 'על דעת הרבי' יהיה עצום ורב…
אחרי שבת בראשית נכנס ל'יחידות' בחדרו הק' של הרבי, ושאל כמה לכתוב בצ'ק? הרבי השיב: 126 דולר. אורמלנד נדהם. בשנה שעברה כשלא היה לו, הרבי ביקש 5000 דולר והשנה כשביכולתו לתת מבקשים 126?!. הרבי אמר כך: "אני לא זקוק לכסף שלך, אני צריך שתפרוץ את ההגבלות שלך. בשנה שעברה, הדבר נעשה עם הסכום ההוא, וכעת כמה שתיתן לא תרגיש את זה, ולכן תיתן מה שתיתן [לשם שמים]"…
הרבי העביר כאן מסר מהפכני שהוא לחלוטין אינו מובן מאליו: החיים היהודיים הם אינם רק למלא טבלת משימות, הם הרבה יותר מכך: לפרוץ את ההגבלות ולעשות את מה שאינו טבעי עבורך. המבחן הגדול של יהודי אינו רק בשאלה מה עשית, אלא מה זה תבע ממך? כמה היית צריך להתאמץ כדי לעשות את זה.
כי יהודי נדרש "לעבוד את ה'", ו"עבודה" פירושה משהו שדורש עמל ויגיעה, משהו שהוא מעבר לשגרה ונעשה כל כולו כמחווה של אהבה למען האהוב (ראו תניא פרק טו). כך ענה פעם הרבי ליהודי ששאל מהי נתינת צדקה ראויה? הרבי ענה: כשמתחיל להיות לך קשה לתת…
וזה כמובן דבר שקשה לקבל אותו: הטבע האנושי שואף ליציבות ורוגע. ככל שהאדם מתבגר הוא מתעניין יותר ביציבות וכסף, ופחות ביצירה ובנייה. בעוד שהנער מורד בכל, המבוגר מקבל את החוקיות של החיים וחותר להתייצב בתוכם. ואילו הדרישה היהודית היא הפוכה: ללכת נגד כיוון התנועה. להישאר צעירים לנצח ולא להפסיק להגביה לעצמנו את הרף.
אם נשאל יהודי: "מה הקב"ה בשבילך?". מה אומרת לך המילה "האלוקים"? הוא בוודאי יענה: "הכול". הקב"ה זה הכול והכול זה הקב"ה. הוא ברא את השמים והארץ, הוא המנהל האדיר של כל הג'ונגל הזה והוא מעניק חיים לכל גרגר אבק. וכאן מעלים שני ענקי המחשבה היהודית – רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא – שאלה עצומה:
איך יתכן שהקב"ה מעמיד בראש פסגת הישגיו אירוע אחד ונקודתי של יציאת מצרים? בפעם היחידה בהיסטוריה בה הקב"ה שולף 'כרטיס ביקור' ומציג את עצמו בפנינו, הוא מציג בראש הישגיו את האירוע של הוצאת בני ישראל מהכלא ולא את העובדה שהוא ברא את היקום מאין ליש?
וכפי שמופיע בפתיחת עשרת הדברות: אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – אבן עזרא: שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד: למה הזכיר אנכי ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ?
בואו נעמיק יותר בשאלה: האמונה היהודית עומדת על שתי רגליים. יהודי מחויב לזכור כל יום ויום שתי עובדות: את בריאת העולם בשישה ימים, ואת נס היציאה ממצרים. כך הזכרנו בשבוע שעבר את דברי הרמב"ן הידועים, כי התורה אינה מזכירה שמות לימי השבוע ("סאנדיי, מאנדיי") ולא שמות לחודשי השנה ("אלול, תשרי"). משום שאנו מצווים לספור את ימי השבוע לשבת ("היום יום ראשון בשבת"), ואת החודשים ליציאת מצרים. וכך לזכור כל העת את שני יסודות אמונתנו.
ובין שני היסודות הללו, איזה חשוב ומחייב יותר? לכאורה זיכרון הבריאה בשישה ימים. אחרי הכול היסוד הזה מקיף את כל חיינו מהשמיים ועד הארץ. וכאן מעלים הכוזרי והאבן עזרא את השאלה העצומה האמורה: כיצד עשרת הדברות מתבססים על יציאת מצרים ולא על בריאת העולם כולו?
למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו נער שמורד בהורים שלו. הוא עוזב את הבית ואינו מכיר בסמכותם. האבא יוצר אתו קשר ואומר כך: "דע לך שאתה חייב לכבד אותי, כי פעם, כשהיית בן 12, הלכת מכות עם החבר'ה בשכונה ואני אזרתי אומץ ושחררתי אותך מהם ביד חזקה ובזרוע נטויה"… כמובן, זהו טיעון שולי בשעה שהילד חייב להוריו את כל מה שיש לו. וכך לא ברור, מדוע מבסס הקב"ה את מסמך העקרונות היהודי – את עשרת הדברות – על אירוע בודד שהתרחש לפני 3300 שנה?
למען האמת, המרכזיות של נס היציאה ממצרים אינה נגמרת בעשרת הדברות, אלא מקיפה את כל החיים היהודיים. מצוות רבות ניתנו לנו שכל מטרתן היא לחיות ולנשום ולא לשכוח את נסי יציאת מצרים, ככתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".
ספר החינוך מצוה טז: ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה [הנחת תפילין, פדיון בכורות, פרשת "ציצית", ברכת "גאל ישראל" בשחרית וערבית ועוד] … כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו: 'זכר ליציאת מצרים'.
והשאלה נשאלת למה הנס הזה כל כך מרכזי יותר מכל שרשרת הנסים שמלווה אותנו מאז ומתמיד?
מסביר הרבי באגרות הקודש שלו ביאור עוצמתי שיש בו מסר לכל חיינו. שימו לב לנקודה הכבירה הבאה: בריאת השמים והארץ אומרת שהקב"ה מסוגל ליצור ברואים חדשים, ואולם יציאת מצרים מעבירה מסר עוד יותר גדול:
אנשים קיימים יכולים וצריכים להשתנות. לא רק שהקב"ה בורא יצורים חדשים מאין ליש, אלא תובע מהיצורים הקיימים לברוא את עצמם מחדש. או בסגנון אחר: בריאת השמים והארץ זה העולם שהוא ברא עבורנו, ואילו יציאת מצרים זה העולם שאנו אמורים לברוא עבורו. יציאת מצרים היא לא רק אירוע חולף, היא קריאה תמידית לעשיה: אל תפסיקו לשאול "מה אעשה כשאגדל"? כשם שילד בטוח שהוא יהיה שונה בעתיד ממה שהוא עושה כיום, כך אומרת התורה: אף פעם אל תסתכלו על עצמכם כאל בוגרים מדי מכדי להגביה לעצמכם את הרף.
אגרות קודש מתורגמות ללשון הקודש א/30: האבן עזרא שואל, היה צריך להיות כתוב 'אנוכי ה' אלוקיך אשר בראתי שמים וארץ' שהוא דבר גדול יותר מאשר 'הוצאתיך מארץ מצרים', וגם נוגע יותר לכל הדורות ולא רק לאלו שיצאו ממצרים? חסידות עונה כך: הבריאה נועדה לעשות מהאין – יש, ואילו יציאת מצרים עשתה דבר יותר נעלה: אותות ומופתים שעניינם הוצאת היש מהעקרונות והגבולות של יש ובריאה. הנמשל בעבודת האדם: ללמוד ללכת בדרך ישרה לכתחילה, זהו דבר יחסית קל. אבל לשנות עקרונות ולצאת מגבולים שהתרגל לחיות בהם … זוהי יציאת מצרים שהיא קשה הרבה יותר.
כיצד זה אפשרי? איך יכול האדם ללכת נגד כיוון התנועה ולפרוץ גבולות בכל מקום ובכל זמן?
כי יציאת מצרים גרמה לכך שהגבולות הם דמיוניים. כאשר הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, הוא לא פרץ רק את הגבולות הגיאוגרפיים של מלכות פרעה, אלא את הגבולות שעומדים בפני יהודי באשר הם. המהר"ל מפראג מנסח זאת כך: יציאת מצרים הפכה את היהודי לבן חורין בעצם מהותו, לכזה שהוא יותר חזק מההתמודדויות שלו, ששום ניסיון אינו חזק ממנו. העולם הזה הוא אינו שטח הפקר, הוא אינו מתנהל מעצמו. יש לו בעל הבית ויש לו מנהל, והמנהל הזה מתאים את הניסיונות ליכולת הקיבול של כל אחד, ולכן עצם הניסיון מעיד כי הוא ניתן לפריצה ולהתגברות.
מהר"ל גבורות ה' פרק סא: יש מקשים מה הועילה לנו היציאה, הרי אנו משועבדים בשאר מלכויות? … ודברי הבאי הם כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קיבלו הטוב בעצם, עד שהיו ראויים בעצמם להיות בני חורין מצד עצם מעלתם.
הנה סיפור מעורר השראה על אדם שהתמודד עם גבולות אימתניים באמת, שלא בערך להתפנקויות הטיפשיות שלנו, אבל האמין שיהודי הוא בן חורין בעצם מהותו: זה היה לפני 92 שנים בימי האימה והרשע של השלטון הקומוניסטי. בכל יום נתפסו יהודים, נכלאו, נשלחו למחנות עבודה ונרצחו ללא משפט. בחודש סיון תרפ"ז (1927) עצר השלטון את הרבי הקודם והוציא עליו גזר דין מוות. במהלך החקירה הוציא החוקר אקדח ונפנף בו מול עיניו של הרבי. בסופו של דבר, ברחמי שמים ובכוח השתדלות בינלאומית, הצליחו להמתיק את גזר הדין והרבי נשלח לשלוש שנות גלות בעיר נידחת.
ביום ראשון, ג' בתמוז, הרבי הובל אל תחנת הרכבת בפטרבורג כדי להילקח לעיר הגלות. למרות הסכנה ושוטרי החרש שמילאו את התחנה, אלפי יהודים התקבצו להיפרד מהרבי, הם סיכויים רבים שלא יזכו לראותו שוב. הרבי עמד בתחנת הרכבת של פטרבורג ואמר משפטים בלתי נתפסים:
ליקוטי דיבורים (לה"ק) ג,33: ידעו כל העמים אשר על פני האדמה: רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל נשמותינו בגלות לא ניתנו ובשעבוד מלכויות לא נמסרו. חייבים אנו להכריז לעין כל, אשר בכל הקשור לדתנו, תורת ישראל מצוותיה ומנהגיה, אין מישהו יכול לכפות עלינו את דעתו.
בשעתו, זה היה נשמע כמו חלום בלתי ניתן לעיכול. הרבי מוקף שוטרים, הוא בדרך להישלח לעיר גזירה, ורבים מאלו שבא להיפרד ממנו מסרו נפשם ונהרגו על ידי השלטון. אבל השנים חלפו ומהשלטון הקומוניסטי האימתני לא נשאר דבר, ויהדות רוסיה הולידה את אחת ממהפכות התשובה הגדולות שהתרחשו מאז ומעולם. וגם הקשר אחד אקטואלי: בשבוע שעבר, טס ראש ממשלת ישראל למה שהיה עד לא מזמן, גיא הגיהנום, משרד ההגנה של רוסיה בקרמלין, כדי לקבל את נעליו של החייל זכריה באומל הי"ד, שחיילים רוסיים חפרו באדמה כדי להוציא אותם עבורנו ועבור יקיריו…
זה הפשט שלא רק חומות מצרים נפרצו, אלא כל החומות העומדים בפני יהודי באשר הם. הנה תמצית רעיון "יציאת מצרים בכל יום ויום" באגרת נפלאה של הרבי:
אגרות קודש כ/קה: כבוד קדושת מורי וחמי סיפר שבעת התחילו לעסוק במסחר, ביקש מכבוד קדושת אביו 'שלא יהיו לו דפוסי חשיבה של בעל בית'? הכוונה היא כאלו שהם שומרי תורה ומצוות במילואם, אבל כל משך חייהם הוא כמו האתמול, והמחר כהיום… ולא עוד אלא ששאיפה לשינוי היא ענין משוגע בעיניהם, מחוץ למסגרת השכל הבריא. וכמה מאירים דברי רבינו הזקן בספר התניא שלו, שבלשון המשנה 'בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים' – הוסיף רבנו המילים: 'ובכל יום ויום'.