קמחא דפסחא או מצ'ינג, מה עדיף?

מתי הורוביץ
מתי הורוביץ
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

כשחג הפסח בפתח והמוני ארגונים יוצאים בחלוקת "קמחא דפסחא" מי בחלוקת מוצרים עד הבית, ומי בחלוקה ברחובה של עיר. הלב קצת מתכווץ לנוכח כמויות הנזקקים בקרבנו, ומצד שני הלב מתרחב ונדהם לנוכח כמויות התורמים בקרבנו. וכמויות המתנדבים לארגן ולחלק הכל. רוב הכסף לרכישת המוצרים מגיע מתורמים פרטיים ולא מהממשלה, וזה מלמד עד כמה אנשים תורמים מרצון טוב בלי כפיה של מיסים, בלי הבטחת ישועות ובלי מצ'ינג. וכך גם רבים המתנדבים שעוזרים מתוך רצון טוב וללא תשלום.

וזה מעניין הדרך הארוכה שנעשה מהזמנים הקודמים, בהם הנתינה היתה פשוטה, וגם החלוקה היתה פשוטה. היו עשירים שנתנו, והיו עניים שקבלו. כל אחד ידע את מקומו. לעומת הזמנים החדשים והעת הנוכחית, שלמעשה רוב האנשים כבר לא עניים מרודים ממש, ולא באים לשאול את הרב האם מותר לצאת ידי חובת "ארבע כוסות" בחלב. ומצד שני אנשים גם לא עשירים ולא קל להוציא כסף לצדקה ולכל קמפיין. ולכן צריך הרבה ענין וצבע כדי לשכנע את האנשים לתרום. ומצד שני, גם החלוקה קיבלה פנים חדשות ומעודנות, והרבה ארגוני צדקה עברו למתן מכובד ביותר של כרטיסים טעונים לשימוש ברשתות המזון. כך שאלו שאין להם באים וקונים את המתאים להם כאחד האדם, במקום ללקט מזון ברחובה של עיר.

ההבדל הגדול הוא שבעבר, המטרה שהניעה את העשירים לתרום היתה מודעות פשוטה שזה מה שהתורה רוצה מהם, ולשם כך זכו בעושר. ואם לא הבינו את זה נחשבו ל"קמצני העיירה". והיום הגענו למצב שיש לאנשים רצון לתרום "כדי שהקמפיין יגיע ליעד". מטרה מעניינת, לא?

כיון שזו מטרה די חדשה באזורנו. כדאי שנשים לב להתפתחות בתחום הצדקה וגיוס הכספים לנזקקים. וכך זה התחיל.

עזרה על בסיס משפחתיות – לפני אלפי שנים חיו בחמולות, ומי שעזר לעני ודל היו בני משפחתו. לאחר מכן התרחבו לשבטים, שבתוכו חיו משפחות עניות שקיבלו סיוע מבני השבט. והעזרה לחלשים התבססה על תחושת משפחתיות.

עזרה על בסיס הדדיות – אחר כך התרחבו לכפרים עם מגוון אנושי, והעזרה עברה להתבסס על הדדיות מסוג של "שמור לי ואשמור לך". אנחנו חיים יחד, ותלויים זה בזה. היום אתה למטה ואני עוזר לך, מחר כשיקרה לי משהו אתה תעזור לי. וכך גלגל חוזר בעולם.

עזרה על בסיס חמלה – לאחר מכן התחילו לבנות ערים והתושבים היו זרים זה לזה, וכאן החלו להתפתח מוסדות חברתיים, בין אם על בסיס תורני או אחר, אבל עדיין עזרו האחד לשני על בסיס חמלה ורחמים. והמתרימים לא הציעו תמורה, מלבד היענות לרגש החמלה. וגם כשמדובר במצווה מהתורה – התורה למעשה מצווה על פיתוח החמלה והרחמים.

עזרה על בסיס כפיה – ככל שהערים גדלו, והעניים התרבו, כבר לא נותרו הרבה תורמים מרצון, ומדינות לקחו על עצמן את תפקיד איסוף הצדקה, בכפיה דרך מערכת המיסים.

אפילו אצלנו, היהודים, שנושא הצדקה והחסד הוא אחד המרכיבים המרכזיים בדרך החיים היהודיים, כבר נהיה קשה להתרים אנשים, ולכן קבעו חז"ל ש"כופין על הצדקה". אם כי חובה להזכיר לטובה יהודים עשירים רבים בארץ ובחו"ל שמעניקים סכומי כסף בצורה מאורגנת באופן עצמאי, וחלקם אפילו הקימו מערך משרדי, עם שעות קבלה, רישום הבקשה, והענקת סיוע קבוע לפי סוג הבקשה. שזה דבר מדהים בעיני.

עזרה על בסיס תועלת אישית (צדדית) – ואז הגיעו "ועדות הצדקה" החרדיות העירוניות והגו רעיון מבריק, במקום שנציע לאנשים לתרום על בסיס חמלה ורחמים – נציע תמורה אחרת. ומהי התמורה הכי זולה עבור תרומה כספית? הבטחת ישועות.

ובתי הכנסת ותיבות הדואר החלו להתמלא בעלוני פרסום עם מלא הבטחות "תתרום לנו רב פלוני יתפלל עבורך", "עשרה רבנים יתפללו עבורך" ,"יתפללו עבורך בכותל המערבי", "יתפללו עבורך בעשרה קברי צדקים", "יתפללו עבורך במשך 40 יום". ועוד ועוד המצאות כיד היצירתיות והתחרות בין ארגוני הצדקה השונים. בשורה התחתונה, התמורה התחלפה, לא עזרה לנזקק, אלא ישועה / פרנסה / זיווג / ילדים / בריאות – בתמורה לכסף. וכולנו מכירים את המצב מעלוני בית הכנסת, תיבות הדואר וצלצולי טלפון אוטומטיים,

עזרה על בסיס אתגר / ניצחון / לחץ חברתי – לאחרונה המתרימים גילו את מערכות גיוס הכספים ההמוניים, ושיטת המאצ'ינג. בשיטת המצ'ינג, משיגים תורם שמתחייב לתת שקל/דולר  או כמה שקלים/דולרים מול כל שקל שמושג מהקהל, הרציונל מבחינת התורם הוא שהוא מוכן לתרום יותר בהתאם לאופן שהציבור מכיר בחשיבות הנושא. וכן עידוד להשיג למעשה כספים נוספים.

והקמפיינים מהסוג הזה יוצרים בחלק מהמקרים תמורה מסוג אחר.

יש קמפיינים ששמים יעד לגיוס, והתורמים משתתפים מתוך תחושה שצריך לעמוד באתגר. בלי היעד האתגרי הם לא היו תורמים לא בשם החמלה ולא בשם ההדדיות. במקרים אחרים, לדוגמה כשיש בסיפור היבט פוליטי, הקמפיין פונה לתחושת ניצחון – בואו ננצח את הצד הפוליטי שלא רוצה לממן את מושא הקמפיין. אם לא היה כאן ניצחון – שוב, חלק גדול מהתורמים לא היו תורמים.

ולמעשה רוב הקמפיינים לאחרונה עם מצ'ינג או בלי – הם קמפיינים אתגריים. והגדילו לעשות אלו שעושים קמפיינים של "או הכל או כלום" כך שאם הציבו יעד של 100,000 ש"ח, ואנשים תרמו רק 50,000 או אפילו 90,000 – אזי הנזקק לא יקבל כלום. מה שגורם בחלק מהמקרים לעבור מהצעה של אתגר למצב קיצוני יותר וסוג של דרישה והאשמת אנשים עם מסר בסגנון "בגללך החולה יפסיד את כספו". זו מניפולציה של הטלת אשמה. שאולי גרועה יותר מהצגת פצעים של נכים ברשות הרבים, פעולה האסורה בחוק.

ופה כדאי להתעכב רגע על העיוות שבמנגנון של "או הכל או כלום".

נחזור רגע אחורה, המקור של קמפיינים לגיוס המונים לא היה בשביל עזרה לנזקקים או מוסדות, אלא בהצעה לתמיכה בסופרים וזמרים שרוצים לכתוב ספר, או להפיק דיסק שירים. ובמקום ללוות כספים לשם כך ולקוות שיצליחו לשווק את המוצר, הם מוכרים את המוצר מראש. פותחים בקמפיין גיוס המונים שמציג את המוצר המדובר, ומציע לאנשים לשלם מראש. (ובגירסה מוקדמת יותר זה היה קיים כבר אצל תלמידי חכמים שרצו להדפיס ספרים וגייסו "מעות קדימה") אבל אנשים נעצרו מלהשתתף, מתוך חשש שהיזם לא יגיע לסכום שהוא זקוק לו ולכן לא יצליח לספק את המוצר. ומכאן נולדה התוכנית של "אל תדאג, אם לא תהיה היענות והקמפיין לא יגיע ליעד – לא נחייב אותך". נשמע טוב. וזה נכון גם לפרוייקטים חברתיים, שהתורם – תורם עבור מימוש הפרוייקט.

אבל כשמדובר בסיוע לחולה, קמפיין גיוס כזה מקבל משמעות מוזרה כשמציעים לאנשים לתרום אך ורק אם יקבל את מלוא הסכום. החולה רואה אנשים תורמים וליבו מתרחב, ואז מודיעים לו, מצטערים, בגלל שאין 100,000 לא תקבל גם 90,000.

מה אומרת התורה על כל זה?

במצוות "שמיטת כספים" שהיא למעשה נתינת צדקה לעניים שלוו כסף ולא החזירו, אפשר למצוא התייחסות לכל הסיבות יחד.

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא.נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

בעיון קל אפשר לראות שהתורה מתייחסת לכל סוגי הסיבות לנתינת צדקה:

משפחתיות: התורה מתייחסת כאן לנזקק כאל אח "פתוח תפתח את ידך לאחיך"

הדדיות: התורה מתייחסת לעני מהאזור, "מאחד שעריך" מכוון על עני מהאזור שלך, מה שנקרא "עניי עירך", והתורה גם נותנת סיבה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" זה מרמז שהיום זה הוא מחר זה יכול להיות אתה.

חמלה: "לא תאמץ את לבבך"

כפיה: זו מהותה של שמיטת הכספים, לתת צדקה מתוך כפיית הרצון האישי.

תועלת אישית/ישועות: "כי בגלל הדבר הזה יברכך… בכל מעשך ובכל משלח ידך".

אז אמנם בזמן התורה לא היו קמפיינים של מצ'ינג ותוך 24 שעות, והתורה לא מרמזת על נתינה מתוך אתגר היעד, ניצחון פוליטי, או הצפה ולחץ חברתי… אבל למעשה כל הדרכים כשרות להביא את האדם לתת צדקה.

שנזכה תמיד להיות מהנותנים, בעין טובה ולב טוב, ויד פתוחה לרווחה.

הכותב הוא מתכנת ובלוגר, שותף ופעיל במיזמים חברתיים לקידום אחריות חברתית תורנית.

השארת תגובה