הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה • נעדרי ישראל

בעקבותיהם של שמונה מהנעדרים • עמיתיו של זכריה, יהודה כץ וצבי פלדמן מקרב 'סולטן יעקוב'; עומר סועאד, בנימין אברהם ועדי אביטן מתקרית הר דוב; רון ארד המיתולוגי ונעדרי 'צוק איתן' אורון שאול והדר גולדין

גדרות תיל
גדרות תיל
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

עיניים רבות דמעו מהתרגשות כאשר התבשר עם ישראל על החזרת גופתו של זכריה באומל הי"ד, מחללי קרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה, שנעדר ומקום קבורתו לא נודע במשך 37 שנה. החזרתו, שהסתייעה בסייעתא דשמיא בשיתוף פעולה עם הממשל הרוסי ופעילות מודיעינית-מבצעית שלא הותרה לפרסום, הביאה רבים להיזכר גם בגורלם של עמיתיו לאותו קרב, יהודה כץ וצבי פלדמן לצד עוד קרוב למאה חללי צה"ל, מאז מלחמת העצמאות בקום המדינה, שמקום קבורתם לא נודע עד עצם היום הזה.

חזרנו לתולדותיהם ומאמצי החיפושים סביב עשרה מתוכם, כאלו שיותר בלטו בהוויה הישראלית בעשורים האחרונים ורבים העתירו לשלומם ולאיתורם. נתחיל עם שני עמיתיו של באומל, שנעדרים גם הם מאותו קרב מר ונמהר בדרך לכביש ביירות-דמשק. תקוות כולם שבימים הקרובים נתבשר גם על מציאת גופותיהם, יותר מרמז נתנו במערכת הביטחון ובדרג המדיני, על שכמעט ונמצאו עקבותיו יחד עם באומל, לצערנו זה לא קרה, נקווה שלפחות קצה חוט מובהק כבר יש.

יהודה כץ

מספר אישי: 3119987.

יהודה נולד להוריו יוסף ושרה, זוג ניצולי שואה מרמת גן, בי"ב תמוז תשי"ט. יהודה נחשב לילד כישרוני ומסופר אודותיו שהתעניין רבות בספרי קודש. יהודה התגייס לצה"ל במסגרת ישיבת הסדר וחילק את זמנו בין ישיבת 'כרם ביבנה' לשירות קרבי בחיל השיריון.

כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, הצטרף יהודה לחבריו שנשלחו להילחם בחזית. הדבר אירע עשרה ימים בלבד לפני שיהודה היה עתיד להשתחרר מהצבא. חבריו ששרדו מהקרב שיחזרו את הסיטואציה שהייתה חדורת פחדים וחרדות, ואז קיבץ יהודה את חבריו ודיבר על התכונות המוסריות והרגשיות אותן תובעת ההלכה היהודית מן החייל היהודי. הוא הצליח לחזק את חבריו החיילים – שרבים מהם לא חוו מלחמה לפני כן – ולהרגיע את פחדיהם.

מאז הקרב בכ' סיון תשמ"ב, נעדר יהודה ועקבותיו לא נודעו. במשך השנים תרה משפחת כץ אחרי כל בדל של מידע על בנם יהודה, מבלי לאבד את האמונה שהוא ישוב אליהם. מאז ועד היום דורות של תלמידים בישיבת 'כרם ביבנה' מתפללים לזכותו. אפילו הארונית ששימשה את יהודה בישיבה עדיין נושאת את שמו ואיש לא נגע בה מאז שנעלם.

צבי פלדמן

מספר אישי: 3122139.

צבי נולד בתל אביב לאביו אברהם ניצול שואה מאירופה ולאמו פנינה שעלתה ממרוקו, בכ"ה טבת תשי"ז. צבי, הבכור מבין ארבעה ילדים, קרוי על-שם אביו של אברהם שנרצח בשואה. לאחר סיום שירותו הצבאי עבד צבי כמדריך טבע לתלמידי בתי ספר תיכוניים. לפני פרוץ מלחמת לבנון הוא התקבל לאוניברסיטה לסמסטר הסתיו. הוא עמד באותם ימים לפני נישואיו.

בחודש סיון תשמ"ב התעוררה אמו של צבי באחד הבקרים וסיפרה לבני המשפחה שחלמה חלום רע "חלמתי שכמה אנשים מגיעים לשכונה שלנו. הם שואלים את השכנים איפה גרה משפחת פלדמן. הם דופקים על דלתנו. אני קמה מהמיטה ופותחת את הדלת. אני שואלת אם צבי נהרג. לא, הוא נעדר" סיפרה האם. מספר ימים אחר-כך התעוררו בני משפחת פלדמן מדפיקות בדלת. פנינה פתחה את הדלת וראתה כמה אנשים עומדים בכניסה, הבשורה שביפיהם הייתה מרה כלענה: צבי פלדמן נעדר.

כמה שנים קודם, בהיותו תלמיד תיכון, כתב צבי שיר על נפילה בשבי.

"אני פה

אני פה, כן זה אני

האחרון בין האחרונים

כבר חלף זמן רב מאז

הרבה יותר מקצת שנים

לא נפלתי לבד

בוודאי שלא

רק חבל שכל-כך הרבה,

ודווקא כל הטובים".

עומר סואעד

עומר נולד לחדרה וקאסם בכ"ד אדר תשל"ג והתגורר עם אשתו ושני ילדיו בכפר סלאמה שבמועצה האזורית משגב, שם נולד.

עומר שירת כנהג ביטחון שוטף בגדוד הנדסה והמשיך את שירותו הצבאי כאיש קבע. היה חייל טוב, אהוד על חבריו, אהב מאד את שירותו הצבאי, אהב להעניק עזרה לזולת בכל תחום.

באוקטובר 2000 עלה עומר למוצב הר דב, שם שימש כנהג הגדוד למשימות ביטחון שוטף.

ביום השבת, ח' בתשרי תשס"א, יצאו שלושה חיילים מהגדוד לפטרול שגרתי בגבול. כאמור, בשעה 12.40 בצהריים, בהגיעם לנקודת דיווח 590 בהר דב, הופעלו על הכוח 2 מטעני חבלה על ידי מחבלי החיזבאללה. החיילים שנפצעו ונפגעו מהמטענים נלקחו בשבי והועברו לצד הלבנוני של הגבול. החוטפים השתמשו בסמלים ומדים של האו"ם על מנת לבצע את מעשה הפגיעה והחטיפה.

מאז יום החטיפה לא הורשה הצלב האדום או כל גורם אחר לבקר ולבדוק את מצב החטופים ולהבטיח שהם מקבלים את הטיפול והזכויות שלהם. את כל הבקשות דחו בחיזבאללה.

המשפחות שלחו בדרך קבע חבילות ליקיריהם, באמצעות הצלב האדום, אך החיזבאללה דחה גם את זה. למשפחות לא הגיע שום מידע על גורל יקיריהם, לא מהחיזבאללה ולא מאף גורם אחר.

גם לאחר שצה"ל הכריז על שלושת החטופים כחללים שמקום קבורתם לא נודע לא קיבלו במשפחתו של את ההחלטה מכיוון שלפי דת האסלאם, יש חובה ששני עדים יראו את הגופה או את מקום הקבר. מאז המשפחה נשארה במצב של חוסר ידע וודאות.

האלמנה המשיכה לחכות לבעלה ולהכין לו צלחת על שולחן האוכל, ההורים המשיכו לחכות לכל שביב מידע על גורל בנם. במשך 1,210 יום חיכו וחיכו, עד שבתאריך ו' שבט תשס"ד, בשעת לילה מאוחרת, אפסה תקוותם כאשר ראו על מרקע הטלוויזיה את תמונת שלושת ארונות המתים המועלים על מטוס בדרכם ארצה. אז נגוזה התקווה לראות את הבנים בחיים.

לאחר הטסת הארונות לגרמניה ובדיקת הגופות, התברר ששלושת החיילים – עומר, בני ועדי, נהרגו כבר ביום חטיפתם בעשרת ימי תשובה תשס"א. עומר היה בן 27 וחצי בעת מותו.

באותו ערב נערך טקס ממלכתי בשדה התעופה, במעמד המשפחות, נשיא המדינה, ראש הממשלה ושר הביטחון. טקס מכובד ומרגש.

למחרת היום הובאו הבנים לקבורה. עומר נטמן בבית העלמין בכפרו סלאמה, בטקס צבאי. המשפחה קיבלה עליה את מר גורלה וטמנה את עומר בחלקת הקבר המשפחתית באדמת המדינה שלמענה נפל.

בנימין אברהם

מספר אישי: 5623298

בנימין אברהם נולד לאביו חיים ואמו עדנה מבני ברק בשנת תש"ם. בברית המילה בחרו הוריו להעניק לו את שם דודו, בנימין, שנהרג במלחמת יום הכיפורים.

בתיכון יצא בני לקורס מש"צים ובמשך 4 שנים הדריך את התלמידים. עם סיום הלימודים, התגייס בני לחיל ההנדסה בצה"ל. לאחר סיום הטירונות יצא לקורס מפקדי כיתות והגיע לגדוד ההנדסה.

בח' תשרי תשס"א, עלה בני עם חבריו בגדוד לקו הגבול בהר דב. בשעה 12:40 הגיעו לשער בגדר המערכת באזור הכפר הלבנוני שבעא. באותו רגע הופעלו נגד הסיור שני מטענים רבי עוצמה על ידי קבוצת מחבלים מארגון החיזבאללה.

החיילים סמ"ר עדי אביטן ז"ל, סמ"ר בני אברהם ז"ל וסמ"ר עומר סואעד ז"ל נחטפו והועברו לשטח לבנון.

החקירה בעניינם והפעילות למען השבתם התנהלה בארץ ומחוצה לה במשך זמן רב עד שבחודש חשוון תשס"ב הם הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

לאחר משא ומתן ארוך עם החיזבאללה ובאמצעות מתווכים, הושב ארונו של בני אברהם ז"ל לישראל ביום חמישי ו' שבט תשס"ד, ולמחרתו ביום השישי הוא הובא לקבורה בבית העלמין קרית שאול בתל-אביב.

עדי אביטן

עדי נולד בז' טבת תש"מ להוריו יעקב וציפורה אביטן בעיר טבריה. בן שלישי מתוך ארבעה בנים.

עם סיום לימודיו בשנת תשנ"ח התגייס עדי, בעקבות אחיו אבי, ליחידת הנדסה קרבית בצה"ל ואף הצליח להוביל אחריו כמה מחבריו הטובים לשרת ביחידה.

בח' תשרי תשס"א, עלה עדי למוצב הר דב וכפי שגוללנו אצל עמיתו בני אברהם, מטענים שהפעילו נגדם מחבלי החיזבללה סמוך ליישוב הלבנוני שבעא, הביאו למותו יחד עם שניים מחבריו וגופותיהם נחטפו לשטח לבנון.

החקירה בעניינם והפעילות למען השבתם התנהלו בארץ ומחוצה לה במשך זמן רב ובנובמבר 2001 הם הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

לאחר משא ומתן ארוך עם ארגון החיזבאללה ובאמצעות מתווכים, הושב ארונו של עדי אביטן ז"ל לישראל, יחד עם חבריו, ביום חמישי ו' שבט תשס"ד ויום למחרת הוא הובא לקבורה בעירו טבריה.

רון ארד

רון ארד נולד בט"ו אייר תשי"ח לדב ובתיה ארד, ילידי רומניה. רון גדל במגדיאל, הוד השרון ולמד בפנימייה הצבאית לפיקוד שליד גימנסיה הרצליה בתל אביב. סיים את קורס הטיס כנווט קרב בשנת תשל"ט ושירת כנווט מטוס פנטום. במהלך שירותו זכה ל'רישום לזכות' ממפקד חיל האוויר דוד עברי, לאחר שבמהלך טיסת לילה בפנטום בשנת תש"מ, לקח את השליטה על המטוס לאחר שהטייס לקה בורטיגו. ב-תשמ"ב כשהוא בן 24 נשא לאישה את תמר גלעד ובשנת תשמ"ה נולדה בתם יובל. בתשרי תשמ"ז היה סטודנט להנדסת כימיה בטכניון שבחיפה. בעת נפילתו בשבי היה סרן בתקופת לימודים אך שירת בטייסת כהצבת חירום.

במסגרת שירות בטייסת 69 ("טייסת הפטישים"), טס ארד בי"ג תשרי תשמ"ז כנווט מטוס פנטום במסגרת מבצע 'בית אבא 12', לגיחת תקיפת מטרות מחבלים באזור צידון שבלבנון. תמרון השלכת חימוש שגוי גרם לפיצוץ תחמושת בקרבת המטוס ושני אנשי הצוות נטשו, ביוזמת ארד. הטייס ישי אבירם חולץ על ידי מסוק קוברה, והנווט ארד נפל בשבי ארגון 'אמל' השיעי.

שוביו העבירו שלושה מכתבים שכתב ותמונה אחת, אך 'הצלב האדום', ארגון בינלאומי, לא הורשה לבקרו, ומאלול תשמ"ז נותק הקשר עמו. הניסיונות לשחרר אותו באמצעות עסקה נכשלו, ובשנת תשמ"ח הוא הועבר, ככל הנראה, מידיו של בכיר 'אמל', מוסטפא דיראני, לאיראן או לארגון שיעי אחר. עקבותיו של ארד נעלמו לחלוטין בשנת תשמ"ח. בשנת תשס"ח דווח כי קיימת אפשרות סבירה שרון ארד נרצח על ידי שוביו בליל ט"ז אייר תשמ"ח, במהלך מבצע 'חוק וסדר' של סיירת צנחנים נגד חיזבאללה בכפר מיידון או לחילופין נהרג כאשר ניסה להימלט.

במהלך שביו הועלה ארד לדרגת סגן-אלוף.

בין השנים תשמ"ו ל-תשנ"ד נחטפו מלבנון ונאסרו בישראל 21 לבנונים, בהם מוסטפא דיראני ובכיר חיזבאללה עבד אל-כרים עובייד, במטרה שישמשו קלפי מיקוח במשא ומתן אפשרי לשחרור ארד. הניסיון לא עלה יפה ורוב החטופים שוחררו בשנת תש"ס, כאשר דיראני ועובייד נשארו בכלא הישראלי ארבע שנים נוספות, עד עסקת חילופי השבויים בתשס"ד. באב תשמ"ח, הודיע חיזבאללה שרון ארד בידיו.

בעקבות חיסולו של מנהיג חיזבאללה עבאס מוסאווי באדר א' תשנ"ב, הודיע הארגון על הוצאתו להורג של ארד, אך מקורות שונים טענו כי ארד חי, ומוחזק באיראן. באותה שנה הוקמה עמותת 'לחופש נולד', עמותה ציבורית שמטרתה זירוז שחרורם של ארד ונעדרים נוספים. באדר א' תשנ"ה אמר גולה איראני, מנושר מוקבר, בראיון לרדיו בלוס אנג'לס, שרון ארד חי וכלוא בבית סוהר של המודיעין האיראני באיספהן, ושבעקבות ניסיון בריחה נותח והוא משותק ברגליו ומרותק לכיסא גלגלים. באותו חודש התראיינו ל'פרנקפורטר אלגמיינה' הגרמני, שני אזרחים גרמנים שהיו כלואים באיראן, ולדבריהם שמעו שטייס ישראלי כלוא בבידוד. בניסן תשנ"ו הודיע ארגון 'המדוכאים עלי אדמות' שרון ארד בידיהם וכי הם יוציאו אותו להורג בתוך 48 שעות.

בתשרי תשנ"ח טענו גורמים גרמנים ורוסים שעסקו בנושא, שארד ככל הנראה אינו בחיים. ישראל דחתה את הטענות, והבהירה שהנחת העבודה שלה היא שארד חי, ומוחזק באחריות איראן.

בכ"ט כסליו תשס"א הושלמה עסקה עם חיזבאללה בתיווך גרמני ובה התקבל בישראל רובה ההישרדות האישי של רון ארד, במסגרת דרישת ישראל לקבלת אות חיים ממנו. בעסקה שוחררו 40 פלסטינים ו-12 לבנונים. בתמוז תשס"א אמר העיתונאי הסורי, ניזאר נאיוף, שהשתחרר מהכלא הסורי, שהוא ראה את ארד באב תשנ"ג בבית כלא סורי. "ב-7 באוגוסט 93' הוא היה חי", אמר נאיוף לשבועון הצרפתי 'לה פואן'. "באותו יום לקחו אותו האנשים שהחזיקו בו לחדר רחצה כדי להתרחץ. מצבו הפיזי היה טוב. אם משהו רע קרה לאחר מכן זה היה מעשה סודי שעליו החליטו הגורמים שהחזיקו בו כדי למחוק את התיק וכדי לא להסתבך".

בשנת תשס"ב הוקמה ועדה מיוחדת להערכת המצב בעניינו של ארד, בראשות השופט אליהו וינוגרד. הוועדה קבעה שאין סיבה לשנות את הערכת המצב הקיימת, לפיה ארד חי.

בשנת תשס"ג גילה ראש הממשלה אריאל שרון, כי במסגרת המאמצים להשיב את ארד נהרג סוכן מודיעין. בתשרי תשס"ד טענו בכירים איראנים שערקו למערב, שארד חי ומוחזק באזור העיר טהראן. בנוסף, טענו שהוא אושפז מספר פעמים בגלל בריאותו הרופפת, וכן שניסה להימלט מכלאו. בטבת תשס"ה הכריזה עמותת 'לחופש נולד' על פרס בסך 10 מיליון דולר למי שימסור מידע שיוביל למציאתו.

בשנת תשס"ה הגיש אגף המודיעין בצה"ל דו"ח סודי לפיו ארד נפטר בלבנון, כנראה ממחלת עור קשה, בין תשנ"ה לתשנ"ז. הרב הצבאי הראשי הסכים להכיר בו כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע, אולם ראש הממשלה אריאל שרון התנגד לכך. באותו דו"ח צוין שארד הוחזק באיראן כנראה עד שנת תשנ"ד. לפי הדו"ח, לאחר חטיפת דיראני בידי ישראל, חששו האיראנים כי הוא ישבר בחקירה ויגלה שארד נמצא על אדמתם, ולכן הם העבירו את ארד בחשאי בחזרה ללבנון. דעת מיעוט מבין אנשי הצוות שכתבו את הדו"ח גרסה כי ארד מעולם לא הועבר לאיראן אלא הוחזק כל השנים בלבנון על ידי משמרות המהפכה.

באלול תשס"ו שידרה רשת הטלוויזיה הלבנונית LBC סרט המכונה "החטיפה" המתעד את רגעי חטיפת החיילים בהר דב, וקטעים בהם מצולם רון ארד מדבר מהשבי, כנראה משנת תשמ"ח. בסרט נצפה ארד מעשן, ועונה על שאלות קצרות של אחד משוביו. הוא ציין את שמות הוריו, ולאחר מכן הצהיר באנגלית: "אני חייל בצבא הישראלי". כמו כן, סיפר בסרט היכן למד, ומה עשה בחיל האוויר הישראלי. סרט זה הוא אות החיים הראשון שקיבלה ישראל מלבד מכתב ותמונה מהתקופה הראשונה לחטיפתו.

בג' חשוון תשס"ח ערכה מדינת ישראל עסקת חילופי שבויים עם חזבאללה. בעסקה הועברו לישראל גופת אזרח ישראלי שטבע ונסחפה ללבנון, וכן היומן שכתב רון ארד בשבי וזאת תמורת שתי גופות מחבלי חיזבאללה ועציר לבנוני.

באדר תשס"ז העבירה ישראל שאלות לארצות הברית, בניסיון לתחקר את הגנרל עלי-רזה עסגרי, בכיר במשמרות המהפכה האיראני ונציג משמרות המהפכה בלבנון בשנות ה-80, שנמלט מאיראן. לפי הדיווח של ה-CIA עסגרי טען כי אין לו כל מושג מה קרה לרון ארד.

בג' חשון תשס"ח, במסגרת עסקה לחילופי שבויים, קיבלה ישראל שתי תמונות של רון בהן נראה פצוע, יומן מהשנתיים הראשונות לשבי ודו"ח חיזבאללה בן 80 דפים בערבית בו מתוארים האנשים שבאו במגע עם ארד במהלך השנתיים הראשונות לשבי, המאמצים לאתר את ארד, ומידע לפיו במהלך שהותו בכפר נבי שית באייר תשמ"ח נמלט משביו, ייתכן שבסיוע של אחד משוביו, ונהרג לאחר שניסה להגיע לכוחות הביטחון הישראליים ששהו ברצועת הביטחון בדרום לבנון.

בדו"ח של חיזבאללה נכתב שהסיבות למותו של ארד עשויות להיות שהתמוטט, נפצע, או נפל מצוק גבוה במהלך ניסיון ההימלטות משביו ואי אפשר לאתר את גופתו, אף על פי שידוע לישראל שבשנת תשס"ד ניסה חיזבאללה לאתר את קברו של רון ארד בכפר נבי שית. לפי דיווחים שהגיעו לעיתונים ערביים חיזבאללה הצליח לאתר שרידי עצמות וקבר לא מזוהה. במספר מקרים הועברו לישראל דגימות עצמות לבדיקה גנטית, ונשללה השתייכותן לארד. גורמי מודיעין בישראל אמרו כי הדו"ח לא חידש להם מאומה והגדירו אותו כ"קשקוש".

באדר א' תשע"ו פורסמה עדות חדשה מלבנון לפיה ארד נהרג עוד בתשמ"ח, כשנתיים לאחר נפילתו בשבי.

אורון שאול

אורון שאול והדר גולדין הם שני הנעדרים הבולטים בציבוריות הישראלית. נתחיל עם אורון שנולד לאמו זהבה ואביו הרצל ז"ל, שהלך לעולמו זמן קצר אחרי היעדרות בנו שהוגדר כחלל שמקום קבורתו לא נודע.

הקרב בו נהרג אורון ומאז נעלמו עקבותיו היה בשכונת שג'אעיה שבעזה. הקרב החל בכ"ב תמוז תשע"ד, בעיצומו של מבצע 'צוק איתן', ונמשך במשך שלושה ימים עד לכ"ה בתמוז, אז השתלט צה"ל על השכונה. גם לאחר מכן נמשכו הפצצות וחילופי אש בשכונה.

במהלך הפעילות של צה"ל לאתר ולהרוס מנהרות לחימה שמובילות לישראל ולפגוע בתשתיות הטרור של ארגון חמאס פגע טיל נ"ט בנגמ"ש M-113 של צה"ל. הפגיעה הביאה למותם של 7 חיילים מחטיבת גולני ובהם אורון שאול שגופתו נחטפה בידי מחבלי החמאס.

במהלך הניסיונות לחילוץ הנפגעים מהנגמ"ש, ניהלו כוחות צה"ל קרבות מול פעילי טרור והרגו עשרות מחבלים. שישה לוחמים נוספים מחטיבת גולני נהרגו בתקריות אחרות במהלך הקרב.

מספר שעות לאחר כניסת צה"ל לשכונה, דיווחו הפלסטינים על 40 הרוגים ו-400 פצועים. עובדה זו הובילה את ארגון חמאס לבקש מישראל הפסקת אש הומניטרית לפינוי הנפגעים. בכל מהלך הקרב הטמינו המחבלים מארבים בשכונה, כאשר הם מתחבאים במנהרות טרור ובחלק מהמקרים אף הציבו פיתיונות כדי למשוך פנימה חיילים. בעקבות מותם של 2 חיילים ממארב כזה, הוחלט לשלוח כוחות הנדסה קרבית שיטפלו באיום בפחות סיכון, כאשר באחד המקרים דחפור D9 משוריין הרג מספר מחבלים כאשר מוטט עליהם את המנהרה בה ארבו לחיילים.

בליל כ"ח תמוז, איתר כוח של חטיבת גולני את המנהרה שממנה יצאו המחבלים שירו על הנגמ"ש ובסיוע כוח הנדסה קרבית השמיד אותה.

השתלשלות הענייניים שהובילה לתוצאה הטראגית הייתה כזו: בתחילת הקרב נכנסו חיילי חטיבת גולני לשכונת שג'אעיה בשיירה של כלי רכב משוריינים. במהלך הכניסה הושבתו חמישה טנקים כך שכאשר נכנסו אל תוך השכונה השיירה כללה שני טנקים ואחריהם שני נגמ"שים מדגם M-113. הנגמ"ש הקידמי, שהוביל תשעה חיילים ממחלקת הסיור של גדוד 13, נתקע באחד הרחובות בשכונה כתוצאה מתקלה מכנית. הטנקים שהובילו את השיירה, ככל הנראה עקב בעיות בקשר, ניתקו משני הנגמ"שים והמשיכו קדימה.

תחילה ניתנה הוראה לכוח לגרור את הנגמ"ש עד לנקודת היעד באמצעות הנגמ"ש השני. לאחר שיח מול מפקד המחלקה ועל מנת לקצר את זמן הגעה ליעד, שונתה ההוראה ונדרש מהכוח לפרוק מהנגמ"ש ולהתקדם רגלית. זמן קצר לאחר מתן ההוראה הותקף הנגמ"ש התקוע בטילי נ"ט שפגע בו פגיעה ישירה, הנגמ"ש התלקח ובער במשך כמה שעות. הטיל נורה מבניין סמוך והמחבלים פתחו באש עליהם ואף התקרבו לנגמ"ש, ככל הנראה בניסיון לחטוף גופות לצורכי מיקוח. בשל האש הכבדה שהומטרה על כוחות צה"ל, הנגמ"ש השני התרחק מהזירה על מנת לא להיפגע מנ"ט בעצמו. בהמשך התקבלה הוראה להיכנס עם נגמ"שי מרכבה ממוגנים ולחלץ את החיילים, במקביל גדודי תותחנים החלו לפתוח באש רבה (כ-600 פגזים) אל האזור הסמוך בו התנהל הקרב, יחד עם הפצצות מהאוויר של מטוסי קרב.

בתום הקרב התברר כי שישה מהחיילים שהיו בנגמ"ש נהרגו. חייל נוסף, אורון שאול, הוכרז כנעדר. הקשר ומפקד המחלקה, שנפצעו קשה, נותרו חיים. ארגון החמאס טען כי החייל הנעדר נמצא בידיו אולם לא הציג לכך הוכחות חד-משמעיות, לאחרונה אף ניסה הארגון לטעון כי אורון עדיין בין החיים. בכ"ז תמוז קבע צה"ל שאורון שאול הוא חלל שמקום קבורתו לא נודע.

הדר גולדין

הדר שנולד לאביו שמחה ואמו לאה נעדר החל מה' אב תשע"ד.

באותו יום, ימי מבצע 'צוק איתן' ברצועת עזה, בשעה 08:00 בבוקר, נפתחה רשמית הפסקת אש למשך 72 שעות שיזם מזכ"ל האו"ם דאז, באן קי-מון, ומזכיר המדינה האמריקאי דאז, ג'ון קרי. הפסקת האש אושרה על ידי חמאס וישראל. תוך זמן קצר הפר החמאס את ההסכמות בשיגור מספר רקטות לעבר יישובי עוטף עזה ולאחר מכן בירי שתי פצצות מרגמה.

כוח של סיירת גבעתי שהיה באזור רפיח, המשיך בפעילות מבצעית לאיתור מנהרות גם בזמן הפסקת האש. ב-9:05 תקפו את הכוח מחבלים שיצאו ממנהרה, והרגו שלושה מחיילי הכוח: מפקד הסיירת, רס"ן בניה שראל, סגן הדר גולדין וסמ"ר ליאל גדעוני. התוקפים הצליחו לקחת איתם את גופתו של הדר הי"ד.

סגן מפקד הסיירת, סגן איתן פונד, הוביל מרדף אחר חוליית המחבלים בתוך המנהרה אשר במהלכו נתגלו פריטים שאפשרו, יחד עם פריטים שנתגלו בשעות הצהריים על ידי צוות של סיירת מטכ"ל ויחידת אית"ן, לקבוע מאוחר יותר את מותו של הדר.

על פי הערכה ראשונית שהייתה בשטח, גולדין נחטף בעודו חי, ולכן כחצי שעה אחר החטיפה הופעל נוהל חניבעל, לשם שיבוש דרכי המילוט של חוטפיו. צה"ל המטיר על רפיח אש כבדה, ממטוסי קרב, מסוקי קרב, טנקים וארטילריה, ממנה נהרגו עשרות פלסטינים, בהם אזרחים, ונגרם הרס רב. במהלך האירוע ירה צה"ל כ-2,000 טילים, פצצות ופגזים. לפי הפלסטינים נמנו יותר מ-100 הרוגים ברפיח, ואילו לפי צה"ל נהרגו 41 פלסטינים, מתוכם 12 הם מחבלים, 13 בלתי מעורבים ומעמדם של יתר ההרוגים אינו ידוע.

בשעות הראשונות שלאחר הקרב נחשב סגן גולדין לנעדר שנפל בשבי, אך כעבור כ-38 שעות, במוצאי שבת, נמסרה להוריו קביעתו של הרב הצבאי הראשי דאז, תא"ל במל' (וכיום יו"ר 'הבית היהודי') הרב רפי פרץ, שהדר גולדין נהרג.

בחודש כסלו תשע"ד, כחמישה חודשים לאחר הקרב, דלפו לאמצעי התקשורת הקלטות של רשת הקשר הצה"לית במהלך הקרב, ובהן נשמע קולו של מפקד גדס"ר גבעתי (יחידת שועלי שמשון), סא"ל אלי ג'ינו, מזהיר מירי דו-צדדי: "אני חוזר שנית, תפסיקו עם הירי, תפסיקו עם הירי! אתם יורים כמו מפגרים. אתם תהרגו אחד את השני. די, יש לי כבר הרוגים, מפגרים. תמתינו רגע."

בתחקיר נסיבות תחילתו של הקרב, שפורסם כשמונה חודשים לאחר הקרב, אמר מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר: "השיטה החטיבתית לקחה בחשבון את כניסת הפסקת האש והתבססה על כך שעד השעה 8 בבוקר יסיימו הכוחות את ההתקפה ורק לאחר בידוד המרחב יבוצעו סריקות המנהור. מאחר שזה לא היה המצב, עם כניסת הפסקת האש לתוקף נכנסו כוחות פלוגת הסיור לסריקות במרחב שלא נכבש ובגזרה לא מאובטחת".

עד לרגע זה לא נודעו מידעים נוספים אודות הדר ואורון הי"ד ובני משפחתם מנהלים מסע ארוך של לחצים ושתדלנות בארץ ובעולם, בתקווה להשבת גופות בניהם.

ולנו לא נותר כי אם לאחוז באומנות אבותינו ולהעתיר עבור אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה. המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה ויזכו לפחות להיטמן בקבר ישראל ודם עבדיו יקום.

השארת תגובה