הצתה מכוונת – סוג של מחאה

מי הם האנשים שבחרו בצורה כה טראגית כדי לנסות ולהשפיע? והאם הם הצליחו להשיג את המטרה? • וגם: האנשים שהציתו עצמם כמחאה נגד ההתנתקות אך חוסר הכיסוי התקשורתי היה בעוכריהם

הצתה
הצתה
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

לא לפני זמן רב, בטרם ההסלמה הביטחונית בעזה, התקיימו בעזה הפגנות סוערות נגד יוקר המחיה והעלאת מחירים ובדרישה להסיר את המיסים נגד מוצרים וסחורות. ההפגנות דוכאו ביד קשה וחלק מן המפגינים נעצרו ועונו. בחדשות אף התפרסם על פלסטיני תושב ג'בליה בן 32, בעל בסטה, שהצית את עצמו כמחאה נגד השלטון בעזה. בעל הדוכן נחשד בהשתתפות בהפגנה נגד החמאס בשל יוקר המחיה, ובשל כך פעילי הארגון תקפו אותו באופן שרירותי ושברו את דוכנו, הפלסטיני הובהל לבית החולים כשמצבו בינוני.

אין זאת הפעם הראשונה וכנראה שגם לא האחרונה, בה אנו שומעים על אנשים המציתים עצמם כחלק ממחאה שלטונית. מדובר למעשה בתופעה של ממש ובמהלך המאה האחרונה היו לא מעט אנשים שנקטו באקט קיצוני כזה על מנת למחות נגד שלטון הדיכוי, רבים מהמקרים הסתיימו בצורה טראגית.

חשוב להבהיר כבר בראשית הכתבה שהיהדות כמובן שוללת מעשים כאלה מכל וכל. היהדות רואה בחיים מתנת אלוקים שאין לקחתה, פיקוח נפש דוחה שבת ועונשו של המאבד עצמו לדעת חמור במיוחד.

האביב הערבי

מוחמד בועזיזי – בדומה לפלסטיני תושב ג'בליה – היה ירקן טוניסאי שבא ממשפחה קשת יום, אביו היה פועל בניין שמת כאשר היה מוחמד בן שלש. מוחמד מעולם לא סיים תיכון, אמו נישאה לדוד של אביו שהיה אדם חולני, ומוחמד כבר מגיל עשר שנים נאלץ ללכת לעבוד לפרנס את משפחתו ואת ששת אחיו. ביתו היה בעירייה תוניסאית ידועה בשחיתות השלטונית שבה ובעלת שיעור אבטלה גבוה.

מוחמד נדחה כמה פעמים ממקומות העבודה אליהם ניסה להתקבל, גם ניסיונו להתגייס לצבא – נדחה. למחייתו התפרנס ממכירת ירקות בשוק המקומי והכנסתו הייתה 140 דולר לחודש, כאשר מכסף זה תמך בבני משפחתו. המשטרה בעיירה הייתה מחרימה לו מעת לעת את מריצת הירקות שלו, אך למרות זאת לא הייתה בידו ברירה אחרת או מקור פרנסה חלופי, והוא נשאר לעבוד בתחום מכירות הירקות.

באותו יום שהיווה סיפתח ל'אביב הערבי', מוחמד צבר חוב של 200 דולר עבור ירקות שקנה לדוכן. לרוע מזלו משטרת טוניסיה החליטה באמתלה של חוסר באישור חוקי לסגור את "דוכן הירקות" שלו – הכוונה הייתה למריצה פשוטה שבאמצעותה הביא בעמל רב כמה גרושים לביתו, ובנוסף להחרים את הסחורה. בדיעבד הודה ראש משרד התעסוקה בעיירה כי אין צורך באף אישור חוקי על מנת למכור ירקות בעיירה…

משפחתו של מוחמד סיפרה לאחר ההצתה לתקשורת כי פקידת המשטרה התעמרה בו, השפילה אותו בפומבי, ביזתה אותו כאשר סטרה לו, ירקה, החרימה את המשקל האלקטרוני שלו ללא רחמים והפילה את עגלתו העלובה ולסיום השמיצה את אביו. מוחמד המתוסכל הרגיש כי הגיעו מים עד נפש, והחליט במצוקתו, לא לשתוק למעשה העושק הנפשע. הוא ניגש בבקשה לפגוש את ראש העיירה על מנת להגיש תלונה. המושל לא שהה לתחנוניו לפגשו וסרב לראותו. מוחמד איים כי ישרוף את עצמו, אך המושל כנראה היה עסוק בדברים בוערים אחרים…

זה היה הקש ששבר את גב הגמל, מוחמד הלך עם איומו עד הסוף, הוא רכש שני פחי בנזין והצית את עצמו מול בניין הממשל המקומי. מוחמד נלקח לבית החולים המקומי שלא היה כשיר לטפל בכוויות שלו ומשם הועבר בבהילות לבית חולים בעיר הסמוכה. המקרה התפרסם ועורר זעם רב בקרב האוכלוסייה, ואף הנשיא טרח והגיע לבקרו – כנראה על מנת להשקיט את המון העם שהחל להתפרץ באלימות.

מוחמד הירקן האומלל מת לבסוף מפצעיו בגיל 26, אך מחאתו וזעקתו נשמעו ופרצו גבולות ערים ומדינות. תסיסת ההמון הובילה להפגנות מול בניין הממשלה בעיירה – הפגנות שלא שקטו במשך שבועיים רצופים ואף התגברו בעקבות מעורבות המשטרה. ההפגנות גרמו להתפרצות של זעם ואלימות של טוניסאים רבים שיצאו לרחובות במחאה על השרירות השלטונית, עד כדי כך שהנשיא בן עלי נאלץ לברוח על נפשו לערב הסעודית ולבסוף צעדי מחאה שהובילו לנפילת השלטון הטוניסאי ב2011.

הנזיר הווייטנאמי

גם במזרח הרחוק לא חסרים מקרים של מחאות נגד שלטון מדכא. היה זה בשנות השישים כאשר נזיר ווייטנאמי בשם טיק קואנג החליט למחות נגד השלטון שעסק בדיכוי דתי, הנזיר שיתף את חבריו בתוכניתו וסיפר כי בחר לשרוף את עצמו בצומת דרכים הומה אדם, והחברים התגייסו לעזור לו בהוצאת התוכנית אל הפועל.

כניסה למצב מדיטציה אפשרה לנזיר לשמור על הכרה מלאה ולא לזוז עד אשר הוא נשרף למוות. "למזלו" של הנזיר הווטינמי היה מבעוד מועד כיסוי תקשורתי לתכנית. תמונתו התפרסמה בכל העולם תודות לצלם מלקולם בראון שהפיצה בקרב עיתונים רבים. נוכח דעת הקהל העולמית נאלצה ממשלת ווייטנאם להוביל שינוי במדיניות שנהגה עד אז כלפי מיעוטים דתיים.

הצתה נגד ההתנתקות

לא רבים זוכרים כנראה, אך היו גם היו ישראלים שהציתו עצמם במחאה על ההתנתקות, ובמבט לאחור זיכרונם לא נשאר צרוב בזיכרון הקולקטיב הישראלי. האירוע הראשון שצלל ונעלם בתהום הנשייה, לא נצרב בתודעה מסיבה אחת – הוא לא צולם. במידה והיה מצולם הגיוני לחשוב שהיה מקבל תהודה עולמית והופך לסמל מרכזי של ההתנגדות לגירוש.

ילנה בוסינובה, עולה מברית המועצות, לשעבר פעילת ימין ומהנדסת במקצועה, הייתה חברה בקהילה היהודית באודסה ועסקה בגמילות חסד עבור קשישים וחולים מבני הקהילה. בשנת 2000 כאשר עלתה לישראל יחד עם אמה, התקיימה מכספי קצבה חודשית ולמדה קורסים שונים בתחום היהדות. כאשר אריאל שרון החל להציג את רעיונו לפינוי יישובי גוש קטיף, ילנה שהתנגדה בכל מחיר למהלך, נטלה חלק פעיל במאבק למניעתו – כולל ניסיון לשכנע את חברי הליכוד להתנגד למהלך וכן פרסום מאמרים שונים בשפה הרוסית. חששה היה כי ההתנתקות תגרום לאסון על מדינת ישראל.

בוסינובה הייתה אישה קיצונית, בשלב הבא החלה בשביתת רעב מול הכנסת – אך ללא הועיל. היא החלה לפעול במחאה בצמתים ומשטרת ישראל שלא ראתה זאת בעין יפה אף עצרה אותה פעמיים. ילנה הייתה נחושה במאבקה, אולי נחושה יותר מדי, היא סירבה להאמין שנגזרה גזרה ואין להשיב, ולא ידעה כנראה שאין זאת דרכה של היהדות. כך הוציאה לפועל את רעיונה הנורא להצית את עצמה עד מוות.

ביום קיץ מהביל בסמוך למחסום משטרתי בנתיבות שמנע כניסה של פעילי ימין לגוש, עמדה ילנה עם סרטים כתומים על ידיה, ולאחר כמה שעות הציתה את עצמה. שוטרים שהיו במקום ניסו להצילה אך מצב היה אנוש, היא הובהלה לבית החולים סורקה ושם נפטרה בגיל 54 שנים.

ילנה הייתה הראשונה אך מסתבר כי לא האחרונה. גם ברוך בן מנחם, עולה חדש בן 21 יליד ארצות הברית נקט בפעולה קיצונית. כשבוע לאחר פינוי תושבי גוש קטיף החליט ברוך כצעד מחאתי להצית עצמו באופן קטלני והוא נפטר מפצעיו. גם מקרה זה לא נשאר בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

קדם להם שמואל פרומר, שהיה חבר גוש אמונים והתכוון גם הוא להצית את עצמו ב1978 מול ביתו של ראש הממשלה במחאה על מדיניות הממשלה, אך העיתונאי דן סממה שנודע לו על כוונותיו הזמין את המשטרה מבעוד מועד ובכך מנע בעדו לבצע את תכניתו.

איליה ריפס

אחד ממעשי ההצתה המפורסמים הוא כמובן של איליה – אליהו ריפס – אז בחור בן מחונן בן 21 שהתקומם נגד השלטון הקומוניסטי בלטביה. סיפור חייו מרתק וכיום הוא פרופסור למתמטיקה, עלה לישראל והספיק אף לחזור בתשובה וערך מחקרים שעוררו הדים רבים על גילוי הצפונות בתנ"ך.

ריפס נולד בריגה בשנת 1948 להורים ששרדו את השואה. בילדותו התגלה כילד מחונן שקפץ פעמיים כיתה והיה לתלמיד התיכון הראשון מלטביה שהשתתף באולימפיאדה המתמטית הבינלאומית. בגיל חמש עשרה בלבד סיים את לימודי התיכון והתקבל לאוניברסיטת לטביה בפקולטה למתמטיקה. בהיותו בגיל 21 קם בצ'כסלובקיה שלטון חדש אשר חפץ לכונן שלטון סוציאליסטי מתון יותר, לרווחת העם. השלטון הסובייטי המדכא לא ראה זאת בעין יפה וכוחות של ברית המועצות פרצו בחזרה למדינה והשיבו על כנו את הסדר הישן.

הסטודנטים התקשו להבליג למול גילוי התוקפנות והעריצות. איליה שהיה לא רק סטודנט מצטיין אלא גם בחור אמיץ, בחר בצעד נועז – נעמד על גבי טנק שניצב במרכז העיר, שפך על עצמו בנזין והצית את עצמו. בידו אחז שלט מתריס, כמחאה נגד הפליית היהודים. הסובייטים הצליחו לכבות במהירות את הלהבות ואיליה נפצע מכוויות קלות בלבד. השלטונות הסובייטים שלא בחלו באמצעי מניעה וענישה שלחו אותו לקבלת "חוות דעת" פסיכיאטרית והוא "אובחן" כסובל מ"סכיזופרניה זוחלת" – מחלה ללא סימנים המאפשרת אשפוז כפוי לנצח. זו הייתה שיטה להשתקת מתנגדי המשטר הסובייטי. באופן זה אין צורך לקצוב למתנגד זמן ענישה, והוא כובל את ידי המתקומם מבלי לאפשר לו לפעול להגנתו.

איליה לא אמר נואש והמשיך לפרסם מאמרים במתמטיקה כדי להוכיח כי נפשו בריאה לחלוטין וכך בעת אשפוזו הכפוי מצא דוגמא נגדית, מסובכת ומבריקה, לבעיית תת – חבורת הממדים שהמתמטיקאים בעולם המערבי חשבו שנפתרה והיא פורסמה באחד מכתבי העת המובילים במערב, ותוך שימוש באמצעים המעטים שהיו לו: נייר טואלט ועיפרון. המאמר הדהים את העולם האקדמאי. בראיון שנערך עמו בעבר ציין ריפס בסרקזם כי "האחראי על שחרורי ביכר להציב למול עיניו כלל מתמטי 'פשוט' יותר, הכלל שלו גרס – פחות אחד יותר נחמד".

חברו ולדימיר בוקובסקי נחלץ לעזרתו והצליח להשיג מסמכים רפואיים אשר מוכיחים כי נעשה לריפס עוול, למרות שידע כי בכך הוא מסכן את עצמו. ואכן כך אירע, ריפס שוחרר לאחר שלוש שנים, לאחר שגם בעולם האקדמאי הבינו כי נפל קרבן לעלילת שווא והפעיל לחץ על השלטון הסובייטי. ריפס שוחרר באורח נס בנימוק שהוא הולך ומבריא ובחר לעלות לארץ ישראל, ואילו חברו ולדימיר בוקובסקי קיבל את עונשו במקומו – אשפוז כפוי לנצח. כיום, גם בוקובסקי שוחרר והוא משמש כפרופסור לנוירופיזיולוגיה באנגליה ושמו התפרסם מאד. האחראי על פרסום המאמר בביטאון המדעי גם הוא לא יצא בלא כלום וזומן לחקירה במרתפי הק.ג.ב, אך להגנתו טען כי לא ידע כלל כי איליה ריפס מוגדר "חולה נפש" וכי מאמריו אסורים בפרסום.

המאורע היה משמעותי ומפורסם מאד, ובאתר הסוכנות היהודית מצוין עד היום תאריך עלייתו ארצה לאחר השחרור. בישראל המשיך ריפס בלימודיו ולאחר שסיים את לימודי הדוקטורט, הצטרף לסגל המכון למתמטיקה של האוניברסיטה העברית בירושלים, והתפרסם בזכות מחקריו בתחום תורת החבורות הקומבינטורית. במקביל עבר תהליך של חזרה בתשובה ועד היום הוא מרצה בפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע של האוניברסיטה העברית, ובחוג למתמטיקה במכללת ירושלים.

ריפס מציין בהומור כי דווקא הסובייטים הם אלה שגרמו בדיעבד לחזרתו בתשובה. את דבריו הוא מסביר כי כאשר בלטביה הוא נאלץ להתחכך בשקר וחווה אותו מקרוב, כך התחדד בקרבו הרגש לחיפוש האמת. הסובייטים היו הכזב בהתגלמותו, מעוז של שקר ובאמצעים אלה שלטו על ההמון. ודווקא באמצעות הסבל שסבל מידם של הסובייטים, מעיד ריפס, התחדדה בו ההרגשה אשר גרמה להבחנה בין תעמולה ובין מציאות בין דמיונות ובין ריאליזם. כאשר עלה ארצה ונחשף לראשונה לספר התנ"ך יכול היה להעיד כי "ניכרים דברי אמת".

ריפס אף זכה בפרס ארדש של האגודה הישראלית למתמטיקה, כשרק זוכה אחד קדם לו בזכייה זאת. בהמשך אף נבחר לשאת דברים בקונגרס הבינלאומי למתמטיקאים שהתקיים בציריך, קונגרס זה הוא הגדול ביותר של קהילת המתמטיקאים והוא נערך מידי ארבע שנים בחסות האיגוד המתמטי הבינלאומי.

ריפס יחד עם שותפים נוספים נכנסו לנושא המרתק של גילוי צפונות התנ"ך. יש לציין כי הראשון שניסה לעסוק בתחום זה היה אייזיק ניוטון, אך כנראה שלא הצליח לגלות ממצאים יוצאי דופן. לעומת זאת ריפס ושותפיו ערכו מחקר מעמיק ובו גילו תכנים מוצפנים בטקסט של חומש בראשית ופרסמו את התוצאות בשנת 1994 בכתב העת היוקרתי "Statical Science". כך התפרסמו הממצאים המרתקים בקרב האוכלוסייה המדעית, ובין התומכים ניצב גם פרופסור ישראל אומן חתן פרס נובל. את הפרסום לציבור הרחב העניק מייקל דרוזנין בספרו "הצופן התנ"כי" ספר שהפך לרב מכר עולמי, בספר הוא משתף את הקוראים בכך שרצח רבין נצפה מראש על ידי חוקרי הצפנים ורבין אף קיבל אזהרה באופן אישי.

כיום ריפס עדיין עוסק בפרויקט פיצוח הקוד של צופן התנ"ך, הפרויקט גם קרוי על שמו ובמקביל אף פיתח לעצמו שם עולמי בתורת החבורות הקומבינטורית. חברה בנושא הוקמה בשנת 2006 – "החברה הבין – לאומית לחקר צפני התורה" ביוזמתו של המדען האמריקני פרופסור הרליק. הרליק שהנו פרופסור כבוד באוניברסיטת ניו יורק ונרתם לעניין כמומחה ונשיא האיגוד העולמי לזיהוי תבניות, פיתח שיטות חדשות לחשיפת צפנים, בהן מיפוי המקרא לפי נושאים.

במשך השנים נמצאו אוסף דוגמאות מדהים המכיל גילויים של דינים מדרבנן הרמוזים בדילוג המינימלי בדיוק במקום שבו נכתב בתורה עיקר המצווה. לדוגמא במצוות ציצית הציווי על אחד הפתילים שיהיה בצבע תכלת. בתלמוד מובא שהתכלת מופק מחילזון מסוים והנה נמצא על ידי ד"ר אלכס רוטנברג כי המילה "החלזון" חוצה את הפסוק "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", בדילוג של שלושים אותיות.

העיתונאי האמריקני חילוני מייקל דרוזנין גם הוא נחשף לעניין, כאשר בתחילת דרכו בענייני חקר הצופן התנ"כי היה אצל האלוף אורי שגיא שהיה באותה עת ראש אמ"ן, על מנת לבדוק האם באמת הצליחו בישראל לנבא בצורה מדויקת את התאריך המדויק של מועד פרוץ התקפת הסקאדים במהלך מלחמת המפרץ בעזרת הצופן. משם המשיך לעסוק באובססיביות בחיפוש הממצאים, בתקווה לחשוף בבלעדיות תגליות מדיניות וביטחוניות. דרוזנין אכן עלה על תגלית מרעישה: השם של ראש הממשלה יצחק רבין הופיע בפסוק "הרוצח אשר ירצח" והמשמעות הייתה ברורה. מייקל לא התעצל וערב את ידידו של יצחק רבין – המשורר חיים גורי, על מנת שיזהיר את יצחק רבין מפני התנקשות בחייו. מכתבים שבדיעבד לא הועילו נשלחו גם לאנשי מפתח הקשורים לאבטחת ראש הממשלה – ראש המוסד והרמטכ"ל. בנוסף התגלו בצופן התנ"כי גם התייחסות לאסון מגדלי התאומים, רצח השר רחבעם זאבי ואסון אולמי ורסאי – אך רמזים אלה התגלו בדיעבד, להבדיל מרצח רבין שהתגלה מבעוד מועד.

מכתבו של חיים גורי ליצחק רבין

יצחק היקר,

אפתח בברכת שנה טובה לך וללאה ממני ומעליזה. אתה זוכה בוודאי בשפע "שנים טובות" ובהן מיטב האיחולים, קבל נא את ברכתנו. בעיתוני סוף השבוע קראתי שתי כתבות מרגשות על ילדותך ונעוריך בבית החינוך… שלשום התקשר לביתי אדם בשם מייקל דרוזנין, יהודי אמריקאי, עיתונאי נודע שעבד ב"וושינגטון פוסט" וב"וול סטריט ג'ונראל" וביקש להיפגש איתי. הוא סירב לומר בטלפון מה הנושא. הערב ישב כמה שעות בחברתנו. הוא לא אמר מי האיש שהמליץ בפניו להיפגש אתי כ"חבר של רבין", תואר שאני גאה בו, כמובן.

אט אט פרש בפניי סיפור מוזר הנשמע מצחיק, על מתמטיקאי גאון בישראל שבשיטת צופן מיוחדת לו ואשר אושרה על ידי גדולי המתמטיקאים בעולם מסוגל להקיש מחישוב מיוחד של אותיות התנ"ך (חומש בעיקר) – על אירועים שונים שיתרחשו במהלך ההיסטוריה, ופגע "בול" לגבי מלחמת המפרץ או כוכב השביט או בחירתו של קלינטון לנשיא. הוא גם מצא בדיעבד סימוכין מדויקים לרצח סאדאת ולשמו של הרוצח.

כל העניין הזה נראה מוזר ומשונה ורחוק מאד מעולמך ומעולמי. החלטתי בכל זאת לפנות לחבר קרוב שלי, מגדולי המדענים בארץ, ולשאול אותו על אודות אותו אדם החי בארץ, חברי גמר עליו את ההלל: "מדען מבריק, מורה מעולה, איש הגון וצנוע ונדיב וישר". חברי גם ידע על "התחביב" שלו – שימוש מחשב לשם ניחוש אירועים או הוכחה להם באמצעות צופן מקראי מיוחד. אותו עיתונאי נשבע לי שמעולם לא היה קרוב לעיסוקים כאלה. אך משנוכח לדעת, כדבריו, כי אכן קרו מקרים מנוחשים מראש כאלה או אירועים המתפרשים לפי אסמכתאות בתנ"ך, החל גם הוא לעסוק בפענוח הדברים הללו.

זה לא חדש. כמה מקובלים ידועי שם עסקו בכך, אך להם לא היה מחשב. הרמז קשור בך, הוא אומר לי, מטריד אותו ולכן הוא פנה אליי. אני מעביר למי מאנשי משרדך שיבוא, את המכתב השלוח אליך וכן את הציונים המעידים על הסתברות זו או אחרת. ודאי תחייך, כמוני, למקרא הדברים. ושוב ברכה חמה לראש השנה ולך ולכל אשר לך.

שלך בהוקרה

חיים גורי

(מתוך 'הצופן התנ"כי', מייקל דרוזנין)

השארת תגובה