הגרמי"ל זצ"ל – רב מדורות קודמים

ייסד את מערכת הכשרות הקפדנית בתבל ועמד על משמר הדת ללא מורא מפני איש • שבנו לשיחה שהעניק בעבר בה הסביר את מהות וחשיבות כשרות 'הרב לנדא' וייחודיותה על פני יתר מערכות הכשרות

הרב לנדא זצ"ל
הרב לנדא זצ"ל
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

בני ברק התעטפה באבל כבד כאשר נודעה במוצאי שבת הבשורה המרה על לכתו של רבה הוותיק של העיר, הגאון רבי משה יהודה לייב לנדא זצ"ל. רבות דובר והושח אודותיו במהלך השבוע שחלף, וניתן לסכם את כל הנאמר עליו בכך שקיים ללא חת את מאמר הכתוב 'ולא תגורו מפני איש' ועמד על משמר היהדות התורה והשבת ללא כחל ושרק ולא חשש משום גורם.

החלק השני היא מערכת הכשרות בד"ץ הרב לנדא, אותה שימר וטיפח מימי אביו הגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל, רבה הראשון של בני ברק עוד מהיותה מושבה קטנה בשנים שלפני מלחמת העולם. כדי להבין טוב יותר את משמעות שמירת השבת וצביונה של בני ברק מחד והעמידה על משמר הכשרות בהידור מאידך, נעזרנו בקטעים מתוך שיחה שהעניק הגרמי"ל לנדא זצ"ל לסופר התורני הרב טוביה פריינד, ואנו מצטטים ממנה באדיבותו.

מה נחשב מעשים טובים

"בני ברק נבנתה ע"י הכוחות שאבי השקיע בהנהגת שמירת השבת ברחובות עירנו, שע"י כך נהרו לבני ברק שומרי שבת ומאידך הסתלקו מכאן מחללי שבת וכך הפכה בני ברק לעיר מיוחדת בעולם כולו, עיר התורה והחסידות" פתח הרב.

"אבא בצוואתו" סיפר הרב זצ"ל "לא הסכים שיספידו אותו, רק התיר להזכיר מעשיו הטובים רק על ה'שבת' וה'מעשרות' דווקא. ואמרתי פעם שחשבתי מדוע אמר רק על שני דברים אלו, והלא חייו של אבא היו מלאים וגדושים בפעולות לכבוד שמים, מי מדבר על גדלותו ובקיעות בתורה. ובכלל מה הפחד הגדול מקצת טובת הנאה. סוף כל סוף רוב השנים היה חי חיי דחקות ממש. היו שמחים כאשר הילדים הלכו לביתו של השכן, חשבו אולי יקבלו שם בננה. והטובת הנאה גם היתה רחוק ממותרות וא"כ מה הפחד הגדול מטובת הנאה".

"ההסבר הוא, כי בכל ענין אחר יש מקום למצוא איזה טובת הנאה, למשל בענייני כשרות והכשרים אולי קיבל איזה 'משלוח מנות' ממפעל בהכשרו, או איזה טובת הנאה במכירת חמץ ממקבל ההכשר, ואפילו הקטן ביותר, ולכן זה פסול".

"אבל בהנהגת והחדרת שמירת השבת בעיר, העמדת המשמרות בכל שבת ושבת בכניסות העיר, בהליכה בכל השבת לבדוק את המשמרות אשר כל זה הביא את מצב השבת בבני-ברק וממילא את כל צורת העיר בני ברק. כאשר שומרי שבת נמשכו לבני ברק ואילו מחללי שבת יצאו ממנה, שם אין מכיר טובה, אין שום טובת הנאה, זה יכול להחשב למעשים טובים. הוא הדבר בתרומות ומעשרות כאשר הסתובב בכל יום בחנויות וב'ירקנים' לעשר את הירקות והפירות. הוא לקח אחוז אחד מכל דבר להפריש את התרו"מ, מי יכיר לו טובה על זה? מי יתן לו טובת הנאה על כך?! זה יכול להחשב כמעשים טובים.

"באבי נתקיים כל המתפלל בער"ש ואומר 'ויכולו' מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. הוא היה לא רק מתפלל בערב שבת ואומר 'ויכולו', אלא עסק בכל יום השישי בהכנת המשמרות לשבת בכניסות העיר כדי להביא למצב של וישבות ביום השביעי בבני ברק וכך נעשה שותף להקב"ה בעיר הקודש בני-ברק".

תולדותיה של כשרות

הרב לנדא זצ"ל עמד במהלך השיחה על תולדותיה ותחילת דרכה של המפעל הגדול מערכת הכשרות, מפעל החובק זרועות עולם ומלואו.

עוד בחיי חיותו של אביו הגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל, זכה ליצוק מים על ידיו, צעד עמו יד ביד בכל עניני הרבנות וניהול מערכת הכשרות. שנים רבות ששניהם הילכו יחדיו אם זה נתינת הכשר במפעל חדש, ואם זה בניהול השחיטה המהודרת, תמיד נראו שניהם יחדיו, האב והבן, מתייעצים ומחווים דעה זה עם זה. כבר לפני וארבעים שנה מילא הגרמי"ל זצ"ל שליחויות רבות במצות אביו וזכה להוקרה מצד גדולי ישראל עמם היה בקשר אמיץ.

הרב זצ"ל סיפר מעט על התפתחות הדבר. "אבא סירב בכל תוקף לקבל אגורה אחת מהמפעלים או מהחנויות, וניהל את הכשרות ללא משוא פנים. פעם הביא לו בפורים, בעל מפעל, משלוח מנות גדול, כשפתח את הסלסלה מצא בה גם צ'ק… הוא מיהר להזמין את האיש ושאל אותו מה פתאום החלטת לתת לי כסף? האיש נבוך והשיב כי כך נהוג מקדמת דנא בארץ מוצאו לתת לרב 'משלוח מנות' וגם מעטפה. שאל אותו אבא: ומדוע לפני שנים, כאשר עדיין לא נתתי לך 'הכשר' לא הבאת לי כסף כמנהג מדינתך?… האיש הסמיק ולקח את הצ'ק בחזרה וברח לנפשו, לא היה אצלו מושג של קבלת כסף תמורת הכשר. זה לא היה אצלו ביזנס, אלא כל כולו היה רק לשם שמים".

"אבא הפקיד שלא לקחת כסף על נתינת הכשר. הוא טען ש'השוחד יעוור' פעול בק"נ טעמי היתר. המשכורת שלו כרב היתה זעומה ובקושי הספיקה לפרנסת הבית. החצי מהמשכורת הלך לתשלום שכר דירה, לא ראינו בשר משבת לשבת ולפעמים שלא היה במה לעשות שבת".

"עד היום" הטעים הרב לנדא על מערכת הכשרות שלו "יודעים כולם כי ההכשר שלנו אינה למסחר, ואינו קשור כלל לשום גוף פוליטי, אספר לכם סיפור: בעל מפעל לסלטים שיש לו הכשר, שהרחוב, בהעדר ידיעה, חושב שהוא הכשר טוב ומהודר, בא לביקור במפעל שלנו. בעל המפעל לסלטים ראה מה קורה במפעל שלנו ואמר לבעה"ב, אינני מבין. לך יש בעיות של כשרות מבקר עד ערב, בישול ישראל, בדיקת תולעים בקטניות, בירקות, בבצל ובתפו"א. אני מוכרח לומר לך, לי אין שום בעיות חוץ מן הצ'ק פעם בחודש. כל בעל מפעל יהיה מוכן לתת פעמיים בחודש שצ'ק ולהתפטר מכל הבעיות שאנחנו עושים לו. ולדאבוני כך מתנהלת תחרות של כשרות בזמן האחרון, כאשר נהפך למסחר הדבר גרוע מאוד".

מתי החל הרב את דרכו בכשרות במתן הכשרים?

"כפי שציינתי מקודם, הוא החל בהפרשת תרומות ומעשרות בחנויות העיר מיד עם בואו, בד בבד החל לסדר את נושא כשרות הבשר. מצב כשרות הבשר היה חמור ביותר, היה אטליז אחד בעיר שבשעתו סיפרו כי פעם באו משרד הבריאות לבדוק את מצבם של האטליזים ומצאו כי בתוך הנקניק עירבו בשר או שומן של גמלים רח"ל. אבא החליט לעשות לכך סוף הוא עודד והמריץ לשני אנשים לפתוח עוד חנויות בשר וכך התווספו בעיר עוד שני אטליזים של בשר כשר, כך החלה תחרות על הבשר הכשר, עד שמוכר בשר טריפה לא מצא יותר את מקומו".

"אבא עמד ופיקח בעצמו על כל מלאכת השחיטה, אך בשעתו הכשרת הבשר – ה'מליחה' כל אחד היה עושה בביתו, היו ימים שלא נמכר כל הבשר, וכיון שלא נמלח היה אסור בבישול, לכן העצה היא שלא יעבור עליו ג' ימים בלא מליחה, ששוטפים את הבשר במים, וכך יהיה מותר להחזיקם יותר זמן, בעלי האטליזים לא אהבו כל כך את הפתרון, כי בשפיכת המים הבשר מאבד את צורתו והמים משחיר את הבשר, לכן שטפו את הבשר רק בצורה חלקים עם כמות כמו 'מים אחרונים' ובלבד שייקרא ששטפו את הבשר, אך אבא הקפיד שרק המשגיח בלבד הוא ששופך את המים על הבשר".

"פעם טען בעל האיטליז שהוא כבר שפך מים על הבשר ולא נתן למשגיח לעשות זאת. אבא הזמין את בעל האטליז לביתינו והתרה בו שיוריד לו את ההכשר, ההוא טען שיש לו 'חזקת כשרות', והתעקש כי אין הוא מסכים ואף התחצף. אבא דחפו בשתי ידיו החוצה מביתו. אך לאחר מכן הפך להיות מידידיו הקרובים של אבא, הוא הבין כי אבא נהג כן לשם שמים".

"היו גם איומים. היה מדובר במפגע בענייני צניעות, במקום בו פועל קיים היום בית הכנסת 'אגודת אחים' היה שם בית קפה בשם 'גינתי' בבעלותו של אדם 'להכעיס'ניק, המקום נהפך למוקד לפריצות, אבא פעל אצל הנהלת העיר שלא יתנו לו רישיון מכירה. הלה איים על אבא, עם אקדח… אך אבא לא פחד כלל".

"אבא הקפיד מאד בכל העניינים, בנושא כשרות לא היה אצלו פשרות, כשמישהו מעל באימונו אפילו בשוגג, היה מיד מוריד את הכשרו ולא הועילו בכיות או איומים. פעם התברר לו שבעל אטליז נתן למישהו במתנה כליה שהיה עליה חלב. היהודי היה ירא שמים בתכלית, לאחר חקירה התברר שלא עשה זאת למטרות רווח וכמובן שלא היה מודע לכך שיש כאן חלב. אך עם כל זאת מלבד זאת היתה כאן הזנחה פושעת של המשגיח שלא פיקח, ולמרות זאת אבא דחה לחצים והפצרות להחזיר לאותו אדם את ההכשר, ולא אבא בשום אופן. הוא נימק זאת בכך שרוקח שטעה – ולו פעם אחת – ונתן רעל במקום תרופה, והלקוח מת – אותו רוקח לא יקבל חזרה את רישיונו…"

כיום מציינים את הכשרות המהודרת בכל העולם, ומפעלים גדולים נושאים ומתהדרים בכשרות של 'הרב לנדא', האם ידעו כי מערכת זו שהחלה כמערכת זעירה מתרומות ומעשרות ופיקוח על שחיטה יסתעף על מערכות כבירות וענפות?

"האמת היא, אבא לא רצה כלל לתת 'הכשרים' מחוץ לבני ברק… מה לו ולצרה הזאת… הוא הרגיש עצמו 'משרת-ציבור', משרתם של תושבי העיר, ובתוקף תפקידו זה נאלץ לתת גם הכשרים. חברות רבות פונים אלינו גם היום ומבקשים הכשר ואנו נאלצים לדחותם, ואולם בני ברק מייצגת אחוז ניכר מהציבור החרדי בארץ, וכשירות לציבור כה גדול אנו היינו חייבים להתרחב ולתת הכשרים גם למפעלים מחוץ לעיר".

"לפני שנים רבות פנה כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל אל אבי בבקשה שייתן הכשר על מקום מסוים בנתניה. ענה לו אבא: 'אינני יודע מה יהיה סופי בבית דין של מעלה על כל ההכשרים שאני נותן. אלא שאני מוכרח לעשות זאת בתוקף תפקידי כרב של בני-ברק. אך איך אקבל על עצמי עוד אחריות בנתניה?!' האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל שהיה ידיד אבי הבין לרוחו ולא הפציר בו".

"הרמב"ם בהל' מלכים מבאר, שיש מצוה של לשכנו תדרשו. לדרוש ולחפש להביא השראת השכינה. מצוה זו של לשכנו תדרשו עמדה לפי עיני אבא בכל מצב. בשנותיו האחרונות, שכב במטה בגלל הצטננות, באתי אליו ושאלתיו כי באו חברת התעופה אל-על לבקש לסדר השגחה על מנות מיוחדות לאוכלי כשר, ענה לי, באמת לפי שנותיי – הוא כבר היה בן תשעים – אינני צריך לקבל דברים חדשים להכין מנות מיוחדות לאוכלי כשר שידאג אחר. אם מוכנים להפוך את כל האוכל באל-על לכשר על זה אני מוכן לקבל עלי. כלומר, אם אני יכול לפעול כבוד שמים אם אני יכול לפעול לשכנו תדרשו אני מוכן גם בגיל תשעים!"

הרוב ישרפו בגיהנום

הגאון הרב לנדא לא חסך שבט לשונו ואמר: "פעם, הזהירות מלהכניס לפה, היתה ממש חלק מהחינוך היהודי. כיום גם כאשר יודעים שההכשר מפוקפק, מחליטים 'יש לזה הכשר'… אחרים אומרים 'אני אוכל על אחריות הרב המכשיר'.. 'את הרב המכשיר ישרפו בגיהינום ואני איהנה ואוֹכַל'… וכיו"ב".

"לצערנו, ישנם גם משגיחי כשרות שיודעים היטב את הבעיות בכשרויות שהם עצמם משגיחים עליהם ובכל זאת הם אוכלים על סמך זה, שיש להם את הרב המכשיר שיחליף אותם בגיהינום כביכול".

"ואני רוצה לומר, שיש כאן טעות גדולה בעצם החשיבה. אמנם יתכן שבבית דין של מעלה, מצד הדין, יהיה על מי לזרוק את האשמה, אבל בינתיים מי נהיה מגושם? מי מאבד את היראת שמים? היהודי שאוכל! כאשר יהודי נכשל באכילה כזו, הוא נהיה 'אפאטי' לאוכל לא כשר. בלשון הקודש זה נקרא 'טמטום' כלשון התורה 'ונטמתם בם'".

"יהודי שנכשל ויש אצלו 'טמטום המוח והלב', אזי הפחד הנורא שהיה תוקף יהודי לקראת חג הפסח להינצל ממשהו חמץ, כבר לא שייך אליו. הוא מתחיל לחשוב ולהרהר 'נו… לא צריך להחמיר כ"כ… אני בין כך לא צדיק גדול כל כך', או ששייך אצלו להתבטאות 'זה רק איסור דרבנן, לא נורא'… וכן הלאה. כך מתחיל אצלו התהליך של 'היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך' ועד שמגיעים לענינים נוראים ואיסורים חמורים רח"ל".

"אספר לכם סיפור נפלא שהייתי נוכח אצל אבא, מכך ניתן לראות כי המאכלים משפעים על הנפש. אבא היה לו מנהג קבוע שבוע אחת בחודש אייר לנסוע בכל שנה לירושלים, הוא שכר דירה והיה יושב ומתבודד שם על התורה ועבודה. הוא היה נוסע לבדו, וכל המשפחה נשארה בבני ברק. אנשים חושבים כי בורח הוא ביום החגא של הציונים, אבל לא כי הוא לא פחד להיות בעירו כפי שלא פחד להביע דעתו על שאר דברים".

"בימים אלו היה ה'חלבן' מסתובב כל בוקר עם קנקן חלב ומוכר לתושבים חלב, הרב היה מזמין אצלו חלב מיוחד, שישראל עמד בכל עת החליבה, ללא שום חשש. וכך הגיע כל יום עם שני כדים, כדד גדול שם היה החלב הרגיל, וכד קטן שם היה החלב המהודר של הרב".

"כשאבא שהה בירושלים ביקש אמי מורתי ע"ה מ'החלבן' שירשום את החוב לכל אום הימים וכשאבא יגיע חזרה, הוא ישלם על כל הימים שלקחה מהחלב".

"כשאבא חזר מירושלים, נכנס אליו החלבן והגיש לו חשבון עבור החלב הרגיל, ועבור החלב המהודר. אבא הביט עליו ושואל אותו: 'מדוע הנך מרמה אותי?' החלבן הסמיק, וכעבור כמה רגעים הודה באשמתו, כי אין הוא מביא חלב מהודר, ובכד הקטן שופך חלב רגיל ומרמה אותו כאילו יש לו חלב מהודר. אבא זרק לו את התשלום, החלבן עזב את הבית בבושת פנים והלך לו".

"משיצא שאלתי את אבא: מנין ידע שהחלבן מרמה אותו? היה נראה כנבואה ממש. השיב לי כי בימים אלו שהיה בירושלים הרגיש שיכול לכוון יותר בתפילתו, לאחר שסיים התבונן בנפשו מדוע כאן הוא מכוון יותר. לאחר שחישבן בכל מעשיו הבין כי אין שום שינו מלבד החלב הירושלמי, הבנתי כי משהו אינו כשורה בחלב של בני ברק. הוא הרגיש כי זה השפיע על נפשו. מפליא".

השקעה אדירה

"בכל נושא ההשגחה העיקרון הוא שהיה הכל למהדרין מן המהדרין. אם ניקח את נושא ה'ערלה', אף אחד לא יכול לתאר כמה עבודה מושקעת בהשגחה על ערלה והעבודה מתרבית משנה לשנה. אם בשנים קודמות הערלה בפרי הדר היה רק בקליפים כיום יש ערלה באשכוליות בשמוטי ועוד יותר ולנסיה. והשנה יש גם מחסור כללי בפרי והמחסור עוד כפול. כאשר יש מעט פרי על העצים הפרי גדול יותר ויפה יותר והוא ראוי ליצוא ורק אחוז קטן, הבררה לשיווק מקומי. משגיח יכול לעמוד יום שלם בבית האריזה ויקבל רק 2 משטחים פרי כשר בשביל כל בני ברק".

"כך גם נושא ה'תולעים' אדם נכנס לקונדיטוריה וקונה עוגה. בתוך העוגה יש כמה חתיכות של קליפות אשכוליות. כמה צריך להשקיע בקליפות האלו. להשגיח בבית האריזה להשגיח במפעל שמעבד אותם להשגיח המפעל לתמציות אשר מוסיפים להם".

מצביעים על העופות שבהשגת הרב לנדא כמהודרים ביותר, יש איזה קפידות או חומרות מיוחדות?

"הכשרות שלנו היא העיר היחידה המכשירים את העופות אך ורק בלי זריקות. זה אמנם קשה מאד, ולא כולם יכולים לעמוד בזה, ואני גם מבין את אלו שאינם עומדים בזה. הרבה בעלי לולים מתחננים אלינו שננהיג השגחה בשעת נתינת הזריקות לעופות וגם מצד השלטונות לוחצים עלינו לשווק את העופות המוזרקות. אין לכם מושג כמה לחצים ישנם על בעניין הזריקות, אך אנו לא נכנענו בשום פנים ואופן, והודענו חד משמעית כי אם המצב יגיע לזאת שאצטרך לקחת עופות מוזרקים, אפסיק לתת הכשר לעופות".

הדבר כל כך חמור?

"אתה ראית פעם איך זה נראה? עומדים נערים בני 13-15, ומזריקים לאפרוחים בני 11 יום. כל נער מזריק יותר ממאה עופות בדקה! שמעתם? והאפרוחים ומסתובבים וזזים לכל מקום הייתכן לכוון את מקום הזריקה כאשר כל השטח כ"כ קטן. איך ניתן להעמיד משגיח או שנים על שמנה נערים שמזריקים בדקה אלף עופות! והמשגיחים יראו ויחליטו אם נגעו בוושט או אם נכנסו לחלל הגוף".

"בכלל לגבי כשרות העופות, בני ברק היא העיר היחידה שכל העופות נבדקים צומת הגידין והריאות בכל עוף. והיו ימים של קרוב ל-50 אחוז טריפות. באם יש רק 10 אחוז טריפות ביום, זה 'יום טוב' מיוחד. בעקבותינו יש הכשרים אחרים שהחלו לנהוג כן".

שבת הארץ

בתוך כל מפעל הכשרות הענק שהקים רבינו, העמיד נושא השמיטה בראש המערכת. כאמור, מאבקים לא מעטים ולא קלים ידעה המושבה בני־ברק, עד שהפכה ל'עיר התורה והחסידות'. המתיישבים הראשונים, רובם, לא היו אמונים על דרך התורה. ואלה שהצטרפו אליהם נאלצו להלחם על צביון המקום. כל לבינה בבניינה הרוחני של בני־ברק הונחה בהרבה עמל ויזע, ובעיקר – במסירות נפש.

נלחמו על הכל. על כל סעיף משלחן־ערוך – על שבת, על כשרות, על צניעות וכו'. אחד הדברים הקשים שלחמו על כך במסירות נפש היתה מצות שמיטה. מאז ומעולם הוצרכו 'גבורי הכח עושי דברו' להתייצב ולהגן על מצוה זו. בעוון חילולה גלינו מארצנו. ואף כשהחילונו לשוב אליה, לא במהרה נשמרה השמיטה. שאלנו על 'ועדת השמיטה' שהקים אביו זי"ע.

וכך סיפר הגאון הרב לנדא: "לפני שנת תש"ח, היו הערבים מביאים ירקות ופירות על חמורים והיו מוכרים ברחובות עם משקל נייד. לא היה צורך ב'ועדת השמיטה'. לאחר שנת תש"ח כאשר הערבים כבר לא הגיעו לשטחינו, היו כמה ירקנים יראי שמים כמו הרב משה יוסטמן ז"ל והרב יוסף גרבינר ז"ל, אשר בחנותם היה ארגז אחד או שנים בלבד מתוצרת ערבית. כל הזהירות מספיחים עדיין לא הורגל בציבור".

"בשנת תשי"ב, לקראת חג הפסח היה צפוי מחסור בתפוחי אדמה כשרים. אז נרתם הרב יוסף קויפטייל ז"ל להביא תפו"א מקפריסין. והחל מפסח זה שנת תשב"י קמה 'ועדת השמיטה' אשר דאגה לצרכי העיר שיוכלו לשמור שמיטה כהלכתה. כך הונהגה הזהירות בשמיטה בבני ברק וממנה לכל הארץ. כמובן משמיטה לשמיטה העניין התפתח יותר ויותר. נתרבו שומרי שביעית והיו צריכים יותר ויותר. היום אי אפשר לתאר שבבני ברק היו יחידים שומרי שביעית. זכור לי היטב, שלקראת ראש השנה של השנה השמינית, הביאו לנו חצי תפוח מתוצרת חוץ. שמירת שמיטה באופן ציבורי התחיל בבני ברק. וממנה נפוץ לכל הארץ, מי שעמד לצד אבא בענייני שביעית היה הגאון בעל החזון איש זי"ע, שבכלל בכל נושא הרבנות עמד לימין אבא, היינו שכנים והתגוררנו לידו. זכיתי להיכנס אצלו גם בימים של הורשו להיכנס אליו".

"היו גם חליפת מכתבים ביניהם, אחד מהם היה על נושא מעניין של גיזום עצים". [חליפת מכתבים אלו התפרסמו בקובץ פעמי יעקב גליון מ"ה, תש"ס], לחיבת העניין אנו מציגים את הדברים,  וכך הוה:

בחודשי החורף, היה מרנא בעל החזון־איש זצ"ל נוסע מידי יום, בפקודת הרופא, אל הים בתל־אביב. באחד הבקרים (ב' מר־חשון) הצטרף רבה של בני ברק הגאון הרב לנדא זצ"ל לנסיעה לתל־אביב. מבעד לחלון האוטובוס נשקפו עצי הנוי הנטועים בצידי הדרך לאורכו של רחוב רבי עקיבא, ולמרגלות העצים ניצבו ערימות ענפים שזה עתה נגזמו. החזון־איש היסב את תשומת־לבו של רבינו: 'מה קורה במושבה? האם גוזמים את העצים בעצם שנת השמיטה? כרב המקום – עליך מוטלת האחריות…!' רבינו, השתומם מאד למראה עיניו, שכן הוא אישית הורה, ערב שנת השמיטה, לגנן המועצה שאין לגזום את העצים בשמיטה.

מיד כשהגיעו לתל־אביב איתר רבינו טלפון – מכשיר נדיר באותם הימים; באותה תקופה היו בבני־ברק שלשה מכשירי טלפון בלבד, אחד מהם בבנין המועצה המקומית, שם ביקש לברר את הדבר. ממחלקת הגינון במועצה נענה, כי הם עושים זאת בהוראת… ה'חזון־איש'… לא פחות ולא יותר.

מתברר: בערב שנת השמיטה תיחקר רבינו את האחראי על הגינון מטעם המועצה המקומית – בני־ברק, אודות מצבם של האילנות שבתחום שיפוטם. הלה דיווח כי הם חזקים דים ולא נשקפת להם סכנת קריסה. הגיזום, אינו צורך קיומי אלא עניין קוסמטי בלבד. אם־כן – סיכם עמו רבינו – מלאכת הגיזום אסורה בשנת השמיטה. רק אז קלט הגנן כי בשנה הקרבה ובאה עלולה פרנסתו להתקפח. ענין המשכורת, קבע רבינו, שהוא נושא לדין־ודברים שבין הגנן לראש־העיר – כשתבואו יחד להתדיין בפניי, נדון בדבר…

את המשך השתלשלות הדברים סיפר גיזבר המועצה ר' שכנא רוטנברג (רותם). הוא היה יהודי חם לתורה ולמצוה, שתרם רבות לעיצוב צביונה הרוחני של בני־ברק. (בתפקידיו הציבוריים קנה לעצמו שם טוב; לימים שימש סמנכ"ל משרד הפנים והקים את ה'תנועה להפצת תורה' שפעלה במימון משרד הפנים, ומוסדות רבים נהנו ממנו וזוכרים אותו לטובה). בעת חלוקת המשכורות לעובדי המועצה, תינה בפניו הגנן, כי קרבה שנת השבע, מלאכת הגיזום נאסרה עליו – והעצים בסכנת הכחדה… לצידו עמד עובד מועצה אחר, בר־אוריין ומבאי ביתו של החזון־איש, וכששמע את השיחה נענה שהחזון־איש בספרו מתיר לגזום את העצים במקרה ואלה עלולים לקרוס.

החזון־איש בהלכות שביעית (סימן כ"א אות י"ז) כותב: "ולענין גיזום… במקום הפסד שימות כל העץ – יש לסמוך להקל; וכל שאינו אלא הרווחה – אסור".

ר' שכנא רוטנברג לא הסתפק בציטוט מספר "חזון־איש" וביקש לשמוע ציטוט מפיו של החזון־איש. אותו עובד מועצה שהיה יוצא־ונכנס בבית החזון־איש, רץ וסיפר לו הדברים. החזון־איש חייך וחזר על דבריו המופיעים בספר. בהסתמך על פסקו של החזון־איש הלך אותו גנן, שהיה פורק־עול וחבר במפלגה הקומוניסטית, וגזם את כל העצים.

במכתבו, מתאר רבינו בפני החזון־איש את האירועים שהביאו לגיזום העצים בשנת השמיטה. והחזון־איש במכתבו מבהיר כי מעולם לא התיר לגזום לצורכי נוי.

כוך כתב הרב לנדא אל מרנא החזון איש: "תיכף התקשרתי עם המועצה בענין גיזום העצים. ואמרו לי: 'שיש בידם היתר מכ"ג שליט"א ועל סמך זה הם עושים את זה'. ואמרתי להם שדוקא כ"ג בעצמו מחה נגד זה עכשיו.

לפני ראש־השנה שלחו אלי מהמועצה את הגנן, והוא דבר אז נכוחות, שכל ענין הגיזום הוא רק בכדי ליפות את צורת האילנות. ואמר בפירוש שאין חשש הפסד האילנות, והוסיף שיש לפעמים אילן שענפיו מרובים ורוח סערה יכולה לעקור אותו, אבל פה בבני־ברק אין כאלה, ככה הוא אמר לי, אלא שישנם כאלה שיכול להיות צורך לסמוך אותם מפני רכותם. ואחרי שיחה, שארכה כשעה, על כל פרטי הענינים, הוא אמר: יוצא שבכל משך שנה זו לא תהיה לי עבודה פה. וא"כ איך יהיה המצב עם משכורתי? על־זה עניתי לו שבדבר שבממון אינני נזקק לצד אחד.

והנה מה שסיפר לי עכשיו בביתי הפנקסן מר רוטנברג שי', (שהוא הוא כל הלוחם שם בעד זה שלא יעבדו בשביעית) פעם בעת תשלום המשכורת לפקידים ישב הגנן והתחיל לטעון: 'מה יהיה עם העצים הלא אסור לעבוד בשמיטה, וכולם ישברו! פתאום אחרי השיחה אתי, שאמר שאין מקום לחשוש לקיום האילנות, הוליד החשש של אבדן המשכורת סכנה לאילנות. מר נ.פ. היה נוכח ותיכף ענה שכ"ג שליט"א מתיר לגזום אם יש חשש הפסד האילנות ובמקום לבוא אלי לשמוע, למה ומאיזה טעם אסרתי, (הלא סוף דבר אני חקרתי את הגנן טרם שהרגיש שהדבר נוגע ישר אליו), הוא רץ לכ"ג שליט"א בשאלה שיש סכנה לקיום האילנות וחזר והיתרו בידו. (אינני יודע אם סיפר גם לכ"ג שליט"א שאני אסרתי, כי אז הלא בטח לא היה כ"ג מתיר טרם שידע טעמי בזה). ועכשיו, על סמך זה, הוא הולך – הגנן – וגוזם את כל האילנות. וכל הדבר של הפסד האילנות הוא מדומה כמו שהוא בעצמו אמר לי בביתי. עכשיו, אחרי שיחתי עם מר רוטנברג אולי יפסיקו את העבודה, ואם לא יפסיקו אז אם כ"ג יודיע להם, שלא כך היתה דעתו, לא יהיה להם על מה לסמוך. בכל אופן נ.פ. ראוי לנזיפה על־זה, כי בדרכים כמו אלה יכולים להחריב עולמות ח"ו".

הגאון בעל ה"חזון־איש" השיב לו וכך כתב: "אחדשה"ט וש"ת באהבה. כל הדברים בדותא ומעולם לא שאלו על הגיזום ומעולם לא התרתי, השליח שאל אחרי שידוע להם איסור גיזום. שאלו אם אילן שענפיו מרובים ועיקרו רופף באופן שעלול להשבר ע"י רוח, אם הסרת הענפים בכלל גיזום. והשבתים כי אחרי שלא יעשו דרך גיזום רק קציצת ענפים בלי דקדוק הגיזום, מותר, וכמובן שאין השאלה נגעה כלל באילנות הרכות שבצדדי הרחוב, אלא במקרה בודד. פשוט כי העדר הגיזום לא יגרום ליבוש האילן ולא לשבירתו, ויראה נא כתר"ה שליט"א למחות בזה תיכף, והוראתם אמת, ומעולם לא יצא ממני היפוך זה".

עד כאן מעט מן המעט מהצורה בה ראה הרב לנדא זצ"ל את הדברים מנקודת מבטו.

השארת תגובה