הרבי נתן ליהודי נשוי בקבוק: עבור החתונה

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

משפחת אסולין נמנית על המתפללים הקבועים בבית חב"ד קרטיל שמדרום לפריז. פעם נסע אחד מבני המשפחה לטייל בארצות הברית והשליח בעיר, הרב חיים מלול, עורר אותו לעבור דרך ניו יורק ולראות את הרבי. באחת ההתוועדויות חילק הרבי בקבוקי משקה לחסידים שארגנו אירועים שונים, ואותו אדם שלא ידע את הכללים, ניגש וביקש בקבוק. הרבי אמר בצרפתית: "זה עבור החתונה".

הוא נבהל ונחרד. הוא היה נשוי שנים רבות ולכן נותרו שתי אפשרויות: או שהרבי אינו יודע את מצבו ח"ו או שמשהו רע עומד לקרות והוא יצטרך להתחתן שוב. הוא חזר לצרפת וחולל רעש שהרבי שגה ואינו יודע שהוא נשוי. הרב מלול הרגיע אותו שהדברים בוודאי יתבררו ואותו יהודי הניח את הבקבוק בארון ושכח מכל העניין.

יום אחד פתח את הארון וראה את המשקה. הוא אמר לאשתו: "חבל שהבקבוק עומד סתם כך. נארגן מסיבה לכל החברים והמכרים ונחלק את המשקה". הם סיכמו על תאריך והזמינו את החברים לחגוג עימם. כמה ימים קודם האירוע, אשתו לא הרגישה טוב והתקשתה להכין את הסעודה בעצמה והם החליטו להזיז את האירוע לאולם קטן שהיה צמוד לבית הכנסת בו התפללו ואת האוכל הזמינו ממסעדה כשרה סמוכה.

באמצע האירוע נכנס הרב המקומי ואמר שהוא עורך חופה בבית הכנסת הסמוך ואין שם מניין ואולי הם מוכנים לקום ולהשלים לעשרה. הם קמו וראו זוג ללא משפחה, החתן היה גר צדק בודד, והם אפילו לא הכינו סעודה לכבוד האירוע. רק חופה וזהו. הם הזמינו את החתן והכלה להצטרף אליהם לסעודה באולם הסמוך וכך המסיבה הפכה פתאום להיות "סעודת חתונה". אותו יהודי התרגש מאוד, הוא הוציא את בקבוק המשקה, סיפר את תכלית המסיבה ואמר שאולי זאת הייתה הכוונה של הרבי: "זה עבור החתונה".

לפתע החלה הכלה לרעוד ופרצה בבכי. היא סיפרה שהיא גרושה, והגירושין היו מכוערים וכללו סכסוך חמור עם בני משפחת בעלה הראשון. כאשר הכירה את בעלה השני, בני משפחתה היפנו לה עורף ולא אהבו את החתן הגר על אף שגוייר כדת וכדין, הכלה הייתה טראומטית ושבורה וחששה להתחתן. היא כתבה לרבי שהיא מבקשת סימן מה' לדעת שתהיה ברכה בנישואים הללו והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. והנה ברגע החופה היא מקבלת את האות המיוחל…

זהו סיפור מופלא שהינו דוגמה לכך, שלפעמים הקב"ה עושה נס עצום באמצעות צדיק הדור רק בשביל שיהיה ליהודי טוב, רק להקל עליו את ההרגשה, ואפילו לא כדי להציל חיים או לברך בילדים ולמצוא שידוך. סיפור זה הינו גם הבסיס לתשובה, של התמיהה המפורסמת על 'פרשת החודש' שנקרא השבוע.

הבסיס הקובע את החגים היהודיים הוא התאריך החודשי בו הם חלים. חג הסוכות חל בט"ו בתשרי, חנוכה חל בכ"ה בכסלו, פורים חל בי"ד באדר, וכן הלאה. זה כלל לא משנה מה מזג האוויר באותו יום ואיפה נמצאת השמש בגובה הרקיע, ברגע שמגיע התאריך החודשי – חל החג ושמחתו.

וכאן יוצרת התורה מהפכה ביחס לחג הפסח: החג הזה אינו תלוי רק במועד החודשי, אלא בגורם חדש: ב"חודש האביב". חג הפסח אינו תלוי רק ביום חמישה עשר בניסן, אלא חייבים לשנות סדרי עולם כדי שהחג יחול בעונה היפה של השנה כשהשמש יוצאת והטבע כולו מתחדש ומעלה צמיחה.

והשאלה הפשוטה היא למה? מה הקשר בין החג ומזג האוויר? יתירה מכך: הרי התלות הזאת מנוגדת לחלוטין לשיטת קביעת לוח השנה היהודי: ייחודיות הלוח היהודי על פני הלוח הלועזי-נוצרי הוא שהלוח שלהם מבוסס על מחזור השמש ואילו הלוח שלנו מבוסס על מחזור הירח החודשי שאין לו שום קשר עם שינויי האקלים – ומה פתאום לתלות את הפסח במזגו של הטבע?

במיוחד שהמצווה להצמיד את הפסח לחודש האביב מכריחה אותנו לעבר את השנה בכל שלוש שנים בערך (כפי שקרה השנה), כפי שמצווה כאן התורה: "שמור את חודש האביב". משום ששנים עשר חודשי ירח הם קטנים בעשרה ימים משנת שמש ולכן נוצר צורך לאזן את הפיגור בכל שלוש שנים ולהוסיף שלושים יום. והשאלה הפשוטה היא מה משמעות הקשר בין הפסח ובין האביב?

רש"י מזדרז להתייחס לעניין בפעם הראשונה שמשה מדגיש לישראל שהם יוצאים באביב:

רש"י: "וכי לא היו יודעין באיזה חדש יצאו? אלא כך אמר להם: ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחדש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צינה ולא גשמים, וכן הוא אומר (תהלים סח): 'מוציא אסירים בכושרות' – בחדש שהוא כשר לצאת".

ואולם השאלה הייתה ועודנה: למה מרגש אותם לדעת שהם יצאו בחודש כשר לצאת? וכי זה מה שמעניין אדם שמשתחרר ממאתיים שנות עינוי?! אם נפתח בפני אסיר את שערי הכלא בחורף, הוא לא ייצא?! מחנה ההשמדה אושוויץ שוחרר בינואר, בשיא החורף, וכי מישהו משלדי הגופות שהגיחו בין המשרפות הצטער שזה חורף ולא קיץ?! הם בכלל ראו שמש זורחת אחרי הכאב והתופת שחוו?!

ישנם שני רעיונות ענקיים המבארים את העניין כפתור ופרח, ומהווים הכנה נהדרת לכניסה לחודש האמונה והגאולה.

מספרים על איש עסקים שנעדר הרבה מביתו. פעם חזר מוקדם הביתה ובנו הגדול שאל אותו כמה הוא מרוויח לשעת עבודה? האבא התחמק שזה לא עניינו וכשיגדל יבין, אבל הילד התעקש לדעת. האבא ענה שהוא מרוויח מאה דולר לשעה. הילד שאל את האבא אם הוא מוכן להלוות לו מאה דולר? האבא ניסה להבין לאיזה צורך, אבל הילד התחנן לקבל את ההלוואה. כשהאבא נעתר ומסר לו את מאה הדולרים, החזיר הילד את השטר ואמר: "אבא, אני יכול לקנות שעת עבודה שלך?! מחר תחזור בבקשה יותר מוקדם הביתה ותספר לי סיפור לפני השינה?!".

יש בעולם שני סוגי אבות: אחד עובד יום ולילה וקונה לילד חדר שינה בחמישים אלף שקל, ויש אבא אחר שמשתדל לחזור מוקדם הביתה ולשבת עם הילד לשעת סיפור לפני השינה. מה ההבדל בין שניהם? הראשון דואג לילד ונותן לו מה שצריך כדי להתקיים, אבל השני אוהב את הילד ונותן לו את ההרגשה שהוא הדבר היקר ביותר שקיים. הראשון מבטא את הצורך שלו לקיים את הילד, ואילו השני מעמיד את הילד במרכז ומעניק לו את ההרגשה שהוא מרכז העולם.

או דוגמה בוטה יותר: יש שני סוגי אימהות. אחת מחליפה לתינוק את החיתול כשהוא מלכלך אותו, ואילו השנייה נותנת לו נשיקה וחיבוק בדרך להחליף לו את הלכלוך. הראשונה דואגת לתינוק ואילו השנייה מלאת אהבה אליו ורואה בו את מרכז חייה.

חג הפסח הוא "חג האמונה", הוא החג בו אנו מתעצמים באהבת הקב"ה אלינו, ולכן החג הזה מעביר מסר כביר שבא לידי ביטוי דווקא באביב: ה' אומר לנו כי הוא לא רק דואג לנו, אלא אוהב אותנו ומרגיש את מה שאנחנו מרגישים. ולכן הוא לא מספק לנו רק חיים, אלא גם איכות חיים. הנה, הוא לא רק מוציא אותנו ממצרים ממוות לחיים, אלא עושה דבר הרבה יותר מרשים: בוחר יום אביבי שיהיה נוח לצאת בו, שיהיה לנו כיף, כי הוא אוהב את ישראל ולא רק דואג לקיומם.

בני ישראל מצידם היו מסכימים לצאת גם בחודש טבת, אבל הקב"ה היה זה שרצה להפגין בעיניהם את גודל האהבה וההערכה שהוא חש כלפיהם. ובכך "חודש האביב" מעביר ליהודי את המסר הגדול ביותר שהוא יכול לקבל: תראה את עומק הקשר בינך ובין הקב"ה. תפנה אליו, תבקש ממנו, כי הקב"ה לא רק דואג לך – הוא מייקר ומסור אליך.

כעת נוכל להבין דבר גדול לגבי חג הסוכות: עניינו של חג הסוכות הוא להזכיר את נס ענני הכבוד שהקיפו את עם ישראל בארבעים השנים במדבר ויצרו שכבת צל כנגד החום והשמש המדברי. וכאן עולה שאלה ידועה אצל גדולי הראשונים: מדוע קבעו חג כדי להזכיר נס לא חשוב במיוחד של סככה וצל מהחום? כיצד לא קבעו חג לזכר ניסים גדולים הרבה יותר, כמו המן והמים שניתנו בנסי ניסים ארבעים שנה והחיו את עם ישראל כפשוטו?

והתשובה היא, שזה בדיוק השבח העצום בענני הכבוד: אנו קובעים חג דווקא לזכר הנס הזה, משום שהוא לא היה מציל חיים וכאן רואים את גודל האהבה בין הקב"ה וישראל. ובעוד שהמן והמים ביטאו את דאגת הקב"ה אלינו, ענני הכבוד סימלו את אהבתו אלינו.

בכך מבארים המפרשים שתי שאלות מעניינות: א. מדוע נקבעה ההלכה שהסוכה כשרה בדיעבד בשתי מחיצות ומשהו, והרי ענני הכבוד הקיפו את ישראל משבעה כיוונים (ארבע רוחות, מעלה ומטה ועוד ענן אחד מקדימה), ואם כן גם הסוכה הייתה חייבת להיות משבע דפנות?

עונה הרבי מלובאוויטש (ליקוטי שיחות לב/147-8): הסוכה נועדה בעיקר להזכיר את הצל שעשו ענני הכבוד, ולשם כך הספיקו באמת שניים-שלושה עננים משניים-שלושה כיוונים, ואילו העובדה שהעננים היו משבעה כיוונים נועדה למטרות אחרות, מצילות חיים, כמו הגנה מפני חיצי האויבים, אבל החג לא נקבע לזכר הנסים מצילי החיים.

עוד שאלה מרתקת: מדוע מצוות סוכה יצאה מכלל המצוות ונאמרה בה הלכה מפתיעה ביותר: "המצטער פטור מן הסוכה"? הרי בשום מצווה בעולם לא מתחשבים בהרגשה הסובייקטיבית של המקיים. זה החוק ועכשיו תתמודד עם זה. ואדרבה נאמר: "לפום צערא אגרא", וכגודל הצער כן גודל השכר. והנה מצוות סוכה יצאה מהכלל ופתאום יוצאים מהכלים לעשות לנו נוח?

התשובה ברורה מאליה: כל עניינה של הסוכה היא להעצים את האכפתיות העמוקה של הקב"ה לכל יהודי, ולכן לא שייך שיהודי יסבול בסוכה. אם הוא מרגיש צער מהמצווה – מותר לו לעלות הביתה.

ואחרי הביאור הזה ניגש לרעיון העוצמתי שמציג הרבי על פי תורת החסידות. המסר שהתכוון הקב"ה להעביר דרך היציאה באביב, לא נגע רק לעתיד, אלא בעיקר לעבר. לאותן שנים נוראות ועלובות במצרים, בהם בני ישראל הרגישו שבורים, אומללים ושקועים בהסתר פנים. אפשר לתאר את ההרגשה שלהם באותן שעות גדולות של היציאה ממצרים: הם בטח אמרו לעצמם, בסדר, עכשיו הוא אוהב אותנו, אבל איפה היה הקב"ה עד עכשיו? היכן היה במשך 86 שנים נוראות ששברו את גופנו בעבודת פרך?

הקב"ה ענה להם דרך הפריחה של האביב: המהפך שמתרחש בטבע בימי האביב, אינו אירוע נפרד מהחורף, אלא המשך ישיר לו. הצמיחה הגדולה מתרחשת בגלל שהעצים שקעו בתוך עצמם בחורף.

החורף הוא קודר וחשוך. העצים משליכים את העלים והם נותרים עירומים וקפואים. הטבע נראה כמו יצור מת שלקחו ממנו הכול. כמו יצור חסר עתיד שהווייתו מאחוריו. אבל האמת היא הפוכה: הטבע לא מת, הוא חי ופועם בדרך אחרת. מה שקורה הוא, שהעצים בחורף אינם מקבלים שמש ומים (המים קופאים באדמה ואינם מרווים את הצמח), ולכן נדרשת מהם אנרגיה אדירה כדי להעניק חמצן לעלים. כדי לחסוך אנרגיה ולשמור אותה עבור קיום עצמם, העצים שוקעים בתרדמת חורף. הם חוסמים את עצמם מלהעביר חמצן לעלים, וכך העלים מאבדים את צבעם בהדרגה עד שנושרים לגמרי ובינתיים יכולים העצים לשמור על עצמם. בהגיע האביב, העצים מזנקים מתרדמתם ומוציאים את כל הכוח שהתקבץ בהם בתרדמת החורף לשם צמיחה אדירה ומחודשת.

כאשר הקב"ה מוציא אותם ממצרים בחודש האביב, הוא מתכוון ליצור תמונה חדשה של מה שקרה במצרים: האמת היא שבכל אותן שנים לא הייתם מתים, לא הייתם מנותקים ונידחים, אלא חייתם בדרך אחרת. עם כל הכאב והסבל, אך זה היה "כור הברזל" שצירף אתכם מהלכלוך שהתקבץ בחטא יוסף ואחיו, ופתח אתכם להתמסר לקבלת התורה ולומר נעשה ונשמע. אחרי הכול, לולי הסבל במצרים וגילוי העוצמה האלוקית בניסי היציאה משם – האם מישהו היה מוכן לקבל את התורה?! האם אדם אנוכי וחומרי היה מוכן לומר "נעשה ונשמע" ולהפוך לעבד ה'?! הרי כל האומות סירבו לקבל את התורה. כך שעד כמה שהחורף המצרי היה נורא, אך אלו לא היו שנות עלבון, אלא יצירת כלי לגילוי של אהבה גדול הרבה יותר. כך שבזמן שהם ישנו – הם למעשה השתנו.

מספרים על הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור, מי שהוביל את המלחמה האמריקאית ביפן במלחמת העולם השנייה, שפעם הורה לחייליו לנוע לאחור מהחזית. מישהו שאל אותו: האם הובסנו? האם אנו נסוגים? והוא אמר: "אנחנו לא נסוגים, אנחנו מתקדמים בכיוון אחר".

ומכאן מסיק הרבי הוראה נפלאה: לכל אדם יש תקופות של חורף בחייו, תקופות שהוא בהמתנה, הוא דורך במקום, הוא נמצא במקומות שאינם מוסיפים לו כלום – ואולם האמת היא שהוא צומח גם כאן אבל בדרך אחרת. דווקא הימים הללו יכולים ללמד אותו צניעות, הקשבה, יציבות רגשית והכלת רגשות, ובעיקר לפתח את האמונה באלוקים שמלווה אותו בכל מצב.

וככה זה ביחס ליהודים שאנו פוגשים: כל כך הרבה פעמים אנו פוגשים יהודים שנראים 'ערומים', בלי לבושים של תורה ומצוות ונקודת היהדות נראית חסרת חיות בהם. אך האמת היא שיהודי לעולם לא מת, הוא לכל היותר מסתגר ומה שצריך זה להאיר את אור האביב שיעיר אותו לשוב ולפרוח.

ובלשון הרב באגרת קודש של הרבי מליובאוויטש ד/רסז: "מעניין חג הפסח וגם בקשר עם ימי האביב הממשמשים כעת ברוב הדר, הנה חג הפסח סימנו בכתוב שצריך להיות ב'חודש האביב'. בטבע, עם הופעת האביב, הנה כחות הטבע שהיו בהעלם במשך ימי החורף, עד שלעין הרואה נדמה שנפסקה החיות, יצירה, צמיחה וגידול, הנה לפתע פתאום בחודש האביב מתגלה לעין כל שלא הי' זה אלא משך זמן של קיבוץ כחות למען יופיעו אח"כ אילנות מלבלבים ושדות עטופים ירק…

ומוסר השכל בזה לכולנו, שאם יש בחיינו איזה תקופה שאפשר לטעות בה שאינה תקופה של יצירה צמיחה וגידול, קרוב לודאי שאין זה אלא טעות בידינו, וההפסק ישמש לתוספות כח, וכלשון המשל להוצאת פרח ולגמול פירות. ויש למצוא רמז זה בענין דפסח, שאחרי התקופה המרה של גלות מצרים … עד ששר מצרים טען מה נשתנו אלו מאלו כו', הנה במשך זמן מועט נתגלה בהם הזיכוך שפעל גלות מצרים, ובחמשים יום נתעלו ממ"ט שערי טומאה לקבלת התורה מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו.

בהתאם לאותו יסוד מבוארת במאמרי חסידות נקודה נפלאה: הפרי היפה והמרשים ביותר הוא האתרוג. כינויו בתורה הוא "פרי עץ הדר". אבל מה מעצים אותו כל כך? כיצד הוא מתעלה הרבה מעבר לשכניו מימין ומשמאל?

מובא בגמרא כי האתרוג מתייחד בכך שהוא "דר באילנו משנה לשנה", כלומר, הוא לא נושר בימי החורף, אלא שורד את כל עונות השנה על העץ. הרעיון העמוק הוא שהאתרוג הוא המאמין הנצחי, הוא יודע להפיק את המיטב מכל עונה בשנה, הוא אינו מרכין ראשו בסתיו ואינו נופל ברוחו בחורף, הוא אינו מתפנק בקיץ, אלא מאמין כי כל גלגולי החיים נועדו רק לטובתו, וכך הוא צומח מעל כולם..

השארת תגובה