העם וגם טראמפ עם הגולן

כל הדרך ההיסטורית של האזור הצפוני ביותר של מדינת ישראל • מה היו התכניות של יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון לגבי החזרת השטח לסוריה ולהיכן הן הגיעו

תצפית לתוך סוריה מהר חזק שברכס בשנית, הממחישה את המשמעות הטופוגרפית של שליטה ברמה
תצפית לתוך סוריה מהר חזק שברכס בשנית, הממחישה את המשמעות הטופוגרפית של שליטה ברמה
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

הצהרות מנהיגים משותפות הם דבר שבשגרה בשדה הדיפלומטי בתום כל פגישת ראשי מדינות. אבל כשנשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו יצאו בערבו של יום שני של שבוע שעבר ונעמדו מול כלי התקשורת, אירע דבר חריג.

שבוע קודם לכן, צייץ המנהיג האמריקני בחשבון הטוויטר שלו כי ראוי שמדינתו תכיר בריבונות הישראלית על רמת הגולן ולא תחשיב אותו כשטח כבוש. אבל עם ציוצים לא הולכים למכולת המדינית. כדי לאשרר את הצהרת הכוונות שלו, היה צריך הנשיא לחתום על צו נשיאותי.

וזה בדיוק מה שקרה באותה מסיבת עיתונאים. במרכז נאומו הודיע דונלד טראמפ כי מיד בתום דבריו יפנה לחתום על המסמך הרשמי שמכיר בריבונותה של ישראל על רמת הגולן. הוא אמנם התעכב כמה דקות כי רצה לשמוע גם את ראש הממשלה הישראלי נואם, אבל מיד כאשר הניח נתניהו את המיקרופון, שלף טראמפ את העט וחתם את שמו על מסמך ההכרה. את העט הוא העניק במתנה לראש הממשלה, שבתמורה הקדיש לו בקבוק יין מיקבי רמת הגולן.

כן, זה אותו נתניהו שבעבר הסכים לדון על עתיד השליטה ברמת הגולן במסגרת משא ומתן עם נשיא סוריה, הוא אשר נופך כעת בכל מקום בהישג הכביר של ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל על רמת הגולן. מתנת הבחירות הנהדרת של טראמפ הביאה אותנו לשוב אלפי שנים לאחור וללמוד קצת על ההיסטוריה של המקום הזה, שחשוב להדגיש, לדעת פוסקי הלכה רבים אינו נחשב כארץ ישראל ויש לו דין ארץ העמים לכל דבר.

הממצאים העתיקים ביותר

ממצאים ארכיאולוגים מעידים על חיים אנושיים ברמת הגולן כבר לפני כמה אלפי שנים. ממצא ידוע מתקופה זו הוא הפסלון ונוס שהתגלה בשנת תשמ"א באתר הארכיאולוגי שבבריכת רם, ונחשב לממצא העתיק ביותר של דמות אנושית הקיים בתיעוד הארכיאולוגי. מהתקופה הכלקוליתית (4,500 שנה לפני הספירה) ותקופת הברונזה הקדומה (3,300 לפני הספירה) פזורים ברמת הגולן מאות דולמנים (מבנים מאבנים גדולות), מבנים מגליתיים (מונומנטים מאבנים גדולות מאוד) מאבני בזלת, שהגדול שבהם הוא גלגל רפאים (מונומנט עתיק בקרבת מושב יונתן בגולן).

התנ"ך מוזכר מושב בני ישראל בגולן מאז כיבוש האזור מידי עוג מלך הבשן, במסגרת כיבושי משה בעבר הירדן. חבל הבשן ככלל, ובתוכו גם הגולן, נפל בנחלת חצי שבט המנשה. האזור היה בשליטת הארמים תקופה ארוכה עד השתלטות ממלכת אשור. במאה השנייה לפני הספירה התיישבו באזור היטורים (בני שבט ערבי או ארמי שחלקים ממנו התגיירו). המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי כבש את הגולן במאה הראשונה לפנה"ס, ויישב את העיר גמלא וערים נוספות ביהודים. בתקופה זו הוקמו יישובים רבים בגולן, וצפיפות האוכלוסייה בו גדלה. בתקופה זו הוקמה בדרום הגולן העיר ההלניסטית סוסיתא, שהשתייכה לברית ערי הדקאפוליס של עבר הירדן (קבוצה של עשר ערים, רובן מהתקופה ההלניסטית (למעט דמשק), שהיו ממוקמות ברובן בעבר הירדן המזרחי. הערים נתנו את שמן גם לחבל הארץ בו שכנו. עם הערים ברשימה נמנות סקיתופוליס (בית שאן), שהייתה העיר הראשית בחבל, דמשק, ופילדלפיה (היא עמאן בירת ירדן).

בשלהי תקופת בית שני נכלל הגולן, כמו גם הבשן, הטרכון והחורן (חבלי ארץ נוספים בגולן), בתחום ממלכת אגריפס השני, נכדו של הורדוס, והוא נחלק לגולן תחתון וגולן עליון. בימי המרד הגדול התחולל קרב חשוב, המתואר בפירוט על ידי יוסף בן מתתיהו, בין הרומאים ליהודים בגמלא, והעיר חרבה.

בימי המשנה והתלמוד התקיימו בגולן ובבשן יישובים יהודיים רבים, כפי שניתן לראות במקורות חז"ל וכן בממצאים הארכאולוגיים. בעקבות רעידת האדמה הגדולה שפקדה את האזור באמצע המאה ה-8 ובשל אי היציבות המדינית הנמשכת, התדלדלה באופן נמשך והולך האוכלוסייה היהודית באזור עד המאה ה-10.

במאה השביעית התחולל באזור דרום רמת הגולן קרב הירמוך, הקרב המכריע בין האימפריה הביזנטית לבין האימפריה המוסלמית. קרב זה נחשב אחד המכריעים בהיסטוריה, ובעקבות ניצחונם השתלטו הערבים על האזור. מתחילת השלטון העות'מאני ועד לאמצע המאה ה-19 היה הגולן אזור ספר בו התגוררו מעט תושבי קבע, והשולטים בפועל היו שבטים בדווים. בצפון רמת הגולן הוקמו יישובים דרוזים (הקיימים עד היום).

במהלך המאה ה-19 התיישבו ברמת הגולן צ'רקסים, עקב כיבוש מולדתם בקווקז בידי האימפריה הרוסית. האימפריה העות'מאנית קלטה רבים מהצ'רקסים ויישבה אותם באזורי ספר בהם שליטתה הייתה רופפת. החל מ-1878 עודדו השלטונות העות'מאניים את התיישבותם בגולן והקצו להם קרקעות. הם הקימו כ-13 יישובים בנפת קונייטרה, לרוב על גבי חורבות של יישובים נטושים. היישובים הצ'רקסים תוארו על ידי החוקר הגרמני גוטליב שומאכר, שהיה מהאירופאים הראשונים שסיירו באזור, אשר תיאר אותם כיישובים השונים במראם משאר היישובים הערביים ברמת הגולן ונבדלים בזכות הניקיון והסדר שבתוכם. על פי שומאכר, היו בגולן ב-1888 19,500 תושבים מתוכם 8,300 בדווים וצוענים החונים דרך קבע באזור. התיישבות הצ'רקסים עודדה קבוצות אחרות להקים ישובי קבע בגולן, כדוגמת הטורקמנים ובדואים.

בסוף המאה ה-19 נעשו ארבעה ניסיונות של יהודים להתיישב בגולן. ב-1886 הייתה ההתיישבות הראשונה בגולן של תושבי צפת שהתיישבו ברמת'ניה (כפר נטוש במרכז רמת הגולן, ממזרח לקצרין. עד מלחמת ששת הימים התגוררו בו צ'רקסים. התיישבות זו וההתיישבות מאירופה ומאמריקה, שהתיישבו בקרקעותיו של הברון רוטשילד, שרכש 100,000 דונם בחורן, חוסלו בפקודת מושל דמשק, שגירש את תושביהם. ב-1888 הוקמה המושבה בני יהודה בכפר ביר א-שכום (ממזרח לעין גב של ימינו), אך ננטשה לאחר פרעות שעשו בה בדואים בראשית המאה ה-20. ב-1905 החלו יהודים מחצי האי קרים שברוסיה להתיישב בבקעת הבטיחה, אך ההתיישבות במקום קרסה בגלל פגעי הקדחת.

עד כינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל והמנדט הצרפתי על סוריה, היה אזור הגולן קשור מבחינה מדינית לגליל, כחלק ממחוז דמשק. בשנת 1923, עם תום מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי בסוריה, ובהתאם להסכם סייקס-פיקו, נקבע קו הגבול בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי. הוחלט כי הגולן יהיה בשטח הסורי, עם מגבלות מסוימות שקשורות למים (המנדט הבריטי כלל גם 10 מטר מקו הכנרת ואת מי הבניאס).

הצקות והפגזות

לפני כיבוש הגולן בידי ישראל בשנת תשכ"ז, התגוררו בו כ-150,000 איש, מתוכם 128,000 באזור שנכבש. הוא היה מיושב בדלילות יחסית בדרומו ובמרכזו בצ'רקסים, בדואים וטורקמנים, ובצפיפות רבה יותר בצפונו ביישובים הדרוזיים הקיימים עד היום. האוכלוסייה התרכזה בעיר המחוז קונייטרה, ב-140 כפרים ועיירות, ובעוד כ-60 יישובים קטנים יותר, שנקראו מזרעות (חוות). כ-70% מהתושבים היו מוסלמים ממוצא ערבי, מרביתם בדואים, אך גם עלוואים וכ-10,000 פליטים פלסטינים (ככל הנראה מאזור צפת). כמו כן ישבו בגולן כ-20,000 צ'רקסים, מחציתם בקונייטרה והשאר בכפרים, כ-7,000 טורקמנים, ומספר דומה של דרוזים. ההתיישבות הסורית בגולן התאפיינה בחלוקה אתנית מובהקת: הדרוזים בחמישה כפרים במורדות החרמון, הצ'רקסים באזור קונייטרה וב-12 כפרים מדרום לה, הטורקמנים ב-14 כפרים באזור נפח ובציר היורד מקונייטרה לגשר 'בנות יעקב', והעלוואים בשלושה כפרים בחלק הצפון-מערבי של האזור על ציר מסעדה-דרום לבנון. הבדואים השתייכו ל-14 שבטים שונים שהיו מפוזרים על פני כל הגולן.

ממשלת סוריה פיתחה את הגולן בעיקר לצורכי הצבא, סללה כבישים, ומתחה קווי חשמל וטלפון. מפיתוח זה נהנתה בעקיפין גם האוכלוסייה האזרחית, אך בעיקר זו היושבת לאורך הצירים הראשיים. ל-50 מיישובי הגולן הייתה אספקת מים סדירה, פרי פיתוחם של מפעלי המים הסוריים. שאר היישובים השתמשו עדיין במי מעיינות, מי נחלים ומי גשמים. בתקופה זו נבנה צינור הנפט הטרנס-ערבי להעברת נפט מסעודיה ללבנון. הצינור עובר בגולן ולאורכו נבנה ציר הנפט.

בין השנים תש"ט עד תשכ"ז נהג הצבא הסורי להפגיז את היישובים הישראלים לאורך הגבול. נרשמו תקריות ירי רבות של כלפי סירות דייגים בכנרת. כתוצאה מהפגזות אלו מצאו את מותם 140 אזרחים ועוד רבים נפצעו. כמו כן נגרמו נזקים לרכוש ושדות תבואה רבים עלו באש. בנוסף, בתחילת שנות ה-50 השתלטו הסורים על שטחי ישראל ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינם ובין ישראל, באזור חמת גדר–אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת. השתלטות זו יצרה קו חדש בין המדינות, אשר לימים נודע בשם 'קווי ה-4 ביוני', וזאת כדי לבדל אותו מקו הגבול הבינלאומי שנקבע בתקופת המנדט הבריטי.

בעקבות הקמת המוביל הארצי, שהוביל מים מהכנרת למרכז ישראל ודרומה, פתחה סוריה בשנת תשכ"ד, בניסיון לסכל את מפעל המים הישראלי על ידי הטיית מקורות הירדן – נחל דן, בניאס וחצבאני, ולהעבירם בתעלה מזרחית לכנרת אל הירמוך והירדן. בעקבות זאת החלה המלחמה על המים. כדי להכשיל את מפעל ההטיה הסורי ניצלה ישראל תקריות-ירי סוריות על-מנת לתקוף את מקימי התעלות הסוריות.

כיבוש בששת הימים

נקודת המפנה נרשמה במלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה הפגיזו הסורים את יישובי עמק החולה וראש פינה וטנקים סוריים אף ניסו להתקדם לעבר קיבוץ דן. למרות זאת, לא הייתה כוונה לממשלת ישראל לכבוש את רמת הגולן. רק בימיה האחרונים של המלחמה, לאחר שהתרכזו מספיק כוחות בגזרה, ובעקבות לחץ של משלחת יישובי הצפון, הוחלט לכבוש את רמת הגולן ולשים קץ לאיום ההפגזות על יישובי עמק החולה.

וכך, ב-9 ביוני, לאחר תום הקרבות בחזית המצרית ובחזית הירדנית, תקף חיל האוויר הישראלי את הרמה במתקפה אווירית מרוכזת ומתמדת. במקביל הופעלו שבע חטיבות, בפיקודו של אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר. ההתקפה התרכזה בגזרת הבניאס וצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעלייה לרמה מתון יחסית, וכוחות השריון יכלו לעלות לרמה ולהתקדם כמעט עד מחצית הדרך לקונייטרה. קרב ידוע במתקפה זו היה בתל פאחר. במרכז הרמה תקפו כוחות רגלים את המוצבים הסורים והשיגו גם הם התקדמות לא מעטה. במהלך הלילה הרחיב צה"ל את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב. בבוקר יום שבת, 10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי, והצליחו להגיע, בצפון רמת הגולן, אל מעלה החרמון ואל קונייטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב-10 ביוני בשעה 14:00 נפסקו הקרבות ברמת הגולן ונסתיימה למעשה הלחימה.

השטח שנכבש מהסורים עמד על כ-1,250 קמ"ר והוחל עליו ממשל צבאי. בשטח שנכבש על ידי ישראל התגוררו כ-128,000 אזרחים סורים – כרבע מהם התגוררו בעיר קונייטרה, והשאר גרו ב-222 יישובים וחוות. לאחר הניצחון כ-115,000 עד 122,000 מהאזרחים הסוריים עזבו את הרמה ועברו לשטח סוריה; מרבית הכפרים הסוריים נהרסו לאחר מכן. לפי הערכות ישראליות מספר הפליטים נע בין 50 ל-70 אלף פליטים.

לאחר כיבוש רמת הגולן, הקים צה"ל מערך הגנה לאורך קו הגבול החדש עם סוריה, שכלל 20 מוצבים, תעלות נ"ט לאורך הגזרה ופרש כוחות שריון. הצבא הסורי שנחלש מאוד לאחר מלחמת ששת הימים, לא יזם פעולות התקפיות עד לסוף 1969. בחודש דצמבר 1969, לאחר לחץ מדינות ערב באזור וקרוב להשלמת ההתחמשות מחדש, התחיל הצבא הסורי ביוזמות התקפיות, נקודתיות בהיקף מצומצם לאורך קו הגבול. בכך הצטרף למצרים שהייתה שקועה במלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ. במהלך 1970, המתיחות לאורך הגבול הסורי-ישראלי עלתה בהדרגה וצה"ל הגיב בפעולות יזומות משלו. שיאה של המתיחות היה בקרבות שנודעו כמלחמת שלושת הימים.

היישובים הישראלים הראשונים בגולן הוקמו על רקע אידאולוגי וביטחוני על ידי מספר גופים מיישבים, ובהם 'הקיבוץ המאוחד', 'איחוד הקבוצות והקיבוצים', 'הקיבוץ הארצי' ו'תנועת המושבים הדתיים', זאת בדומה ליישובים אחרים שהוקמו באותה עת בסיני ובבקעת הירדן. היישוב הראשון – מרום גולן – הוקם כבר חודש לאחר המלחמה, ב-14 ביולי 1967. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמה מועצה אזורית חדשה, מועצה אזורית גולן, שכללה את כל שטחי הגולן, למעט שטחי 5 הכפרים הסוריים שנותרו לאחר המלחמה. המתיישבים בגולן הקימו גוף שמייצג אותם בשם 'ועד ישובי הגולן'. מאז 1967 נבנו 33 יישובים ישראליים ברמת הגולן.

במלחמת יום הכיפורים, חרף מאמציו, לא הצליח הצבא הסורי לכבוש מחדש את הגולן, ולאחר כמה ימי לחימה ותוך קרבות קשים, ובראשם קרב 'עמק הבכא', הוא נהדף. בשלביה האחרונים של המלחמה אף הצליחו כוחות צה"ל להיכנס לשטח הסורי ולהתקדם עד למרחק של כארבעים קילומטרים מדמשק. סיום הקרבות היה בקרב על החרמון. ב-1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות, שבמסגרתו פינתה ישראל את השטחים החדשים שכבשה וכן 60 קמ"ר שהיו בידיה בגולן מאז 1967, ובהם העיר קונייטרה ומספר כפרים. אזור חיץ של האו"ם הוקם בשטח המפונה, ואזור דילול כוחות הוקם משני צדדיו. אף על פי שהעיירה קונייטרה חזרה לידיים סוריות, הרי שהמשטר הסורי העדיף שלא להשיב אליה את תושביה הסוריים ולהשאיר אותה בחורבנה, כאות ל"המשך הכיבוש הישראלי בגולן", לתפיסתו.

ב-1976, בתקופת ממשלת יצחק רבין הראשונה, הוקמה העיר קצרין, בסמוך ליישוב יהודי קדום מתקופת התלמוד ועד היום היא העיר היחידה ברמת הגולן.

סיפוח זוחל

בשנת תשמ"א הוחלט לספח את רמת הגולן למדינת ישראל. חוק רמת הגולן, חוק רמת הגולן שהתקבל ב-14 בדצמבר 1981, ביטל את הממשל הצבאי והחיל על הגולן את החוק הישראלי ולמעשה סיפח אותו למדינה, על אף שנזהר מלהשתמש במילה סיפוח. בעקבות חוק זה, התאפשר לכל התושבים הדרוזיים בגולן להפוך לאזרחים ישראליים, אם הם רוצים בכך. תושבים שסירבו להתאזרח קיבלו מעמד תושב בישראל. רק מעטים מהם בחרו לקבל אזרחות ישראלית. סיפוח הגולן אינו מוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, ומועצת הביטחון של האו"ם אף קיבלה החלטה הקוראת לביטולו וקובעת כי אין לו תוקף בינלאומי.

בשבוע שעבר שבר נשיא ארה"ב את הווטו העולמי והחליט כן להכיר בתוקפו של חוק רמת הגולן. אם כי יתר מדינות העולם, כמו האיחוד האירופי שנזעק למחות וכן מועצת הביטחון של האו"ם שלבקשת רוסיה התכנס לגנות, עדיין אינם מכירות בריבונות ישראל על שטחי רמת הגולן.

רבין, פרס, נתניהו ברק ושרון

אחרי שהכיר טראמפ בגולן, גוללנו את קורות דברי הימים  על היחס של ראשי הממשלות בישראל לשאלת החזרתה של רמת הגולן לידי הסורים. בישיבת הממשלה ב-8 בספטמבר 1994 הבהיר ראש הממשלה יצחק רבין כי אין התחייבות ישראלית לנסיגה, אולם לפי כמה דיווחים, הייתה התחייבות סודית של רבין בפני הממשל האמריקני לסגת מרמת הגולן אם יתמלאו התנאים הביטחוניים שהציב. התחייבות זו כונתה 'פיקדון רבין'.

שמעון פרס, שנכנס לתפקיד ראש הממשלה לאחר רצח רבין, קיים (לפי עדותו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק) שיחות עם הסורים על אותו בסיס. לגבי עמדתו של ראש הממשלה שאחריו, בנימין נתניהו, קיימים דיווחים סותרים, לטענת נתניהו במשא ומתן החשאי שניהל דרך מקורבו רון לאודר, הוא הצליח להשיג את הסכמת הסורים לשמירת כתף החרמון בידי ישראל, מה שלא מנע מיריביו הפוליטיים לטעון שנתניהו היה מוכן להעביר את הגולן לסורים תמורת שלום.

ראש הממשלה הבא, אהוד ברק, הביע נכונות לסגת לקו הגבול הבינלאומי, תוך הותרת רצועה צרה בשפתה המזרחית של הכנרת, שתמורתה יוענק לסורים שטח אחר. לפי הצעת ברק, לסורים הייתה ניתנת גישה מוגבלת למי הכנרת והם היו יכולים לשאוב מעט ממי האגם. נראה כי בתקופת כהונתו של אריאל שרון כראש הממשלה לא התקיימו דיונים משמעותיים עם סוריה, בין היתר בשל פרוץ האינתיפאדה השנייה וחילופי השלטון בדמשק. על פי דיווח ב'ידיעות אחרונות', אהוד אולמרט, במסרים חשאיים לבשאר אל-אסד, הביע גם הוא נכונות לנסיגה מלאה מן הגולן. לכל אורך שנות המשא והמתן החשאי והגלוי עם הסורים התנהל ויכוח ציבורי סוער בשאלת הנסיגה מרמת הגולן והאייקון הבולט ביותר הוא אותו סטיקר מפורסם 'העם עם הגולן'. אפשר לומר כי ההתנגדות בציבור לנסיגה מרמת הגולן גדולה יותר מההתנגדות לנסיגה משטחים אחרים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים כמו יהודה שומרון ובקעת הירדן.

באפריל 2008 החלו להתפרסם בישראל ידיעות כי נציגים מטעם ראש הממשלה אהוד אולמרט נפגשו באופן עקיף ובתיווך טורקי, עם נציגים סוריים באיסטנבול. במאי 2008 אישרה ישראל כי היא מקיימת משא ומתן עקיף עם סוריה. שר החוץ הסורי, ואליד אל-מועלם, אישר את הודעת ישראל וטען כי זו התחייבה בפני מדינתו כי ישראל תיסוג מכל שטח רמת הגולן עד לקווי ה-4 ביוני. מסקרים שנערכו בעקבות פרסומים אלו, בערוץ 2 ועיתון "הארץ" עלה, כי בין 65 ל-70 אחוזים מכלל הציבור הישראלי התנגדו לירידה מרמת הגולן, ואילו רק בין 22 ל-25 אחוזים תמכו בנסיגה כזו. במאי 2009 הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי לא יסוג מרמת הגולן.

בחודש נובמבר 2010 אישרה הכנסת את "חוק משאל העם", שלפיו כל נסיגה משטח ריבוני של מדינת ישראל תחייב קיום משאל עם ורוב של 61 חברי כנסת. החוק אושר ברוב של 65 ח"כים לעומת 33 מתנגדים. ב-12 במרץ 2014 אושר בכנסת חוק יסוד משאל עם, אשר קובע כי נסיגה מכל שטח בבעלות ריבונות ישראלית יחויב לעבור במשאל עם. החוק אושר ברוב של 68 חברי כנסת וללא מתנגדים לאחר שחברי סיעות האופוזיציה החרימו את ההצבעה על החוק.

כפי שהזכרנו במהלך הכתבה כמה פעמים, ב-21 במרץ 2019 הצהיר נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, כי "לאחר 52 שנים הגיע הזמן שארצות הברית תכיר באופן מלא בריבונות הישראלית ברמת הגולן, דבר חשוב מבחינה אסטרטגית וביטחונית לישראל וליציבות האזורית". ב-25 במרץ 2019, ארבעה ימים לאחר הצהרתו, חתם טראמפ על הצהרה שמכירה בריבונות ישראל על רמת הגולן.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הודה לנשיא טראמפ על ההצהרה: "במשך השנים לישראל היו הרבה חברים בחדר הסגלגל אבל מעולם לא היה לישראל חבר טוב כמוך… הראית זאת שוב היום עם ההכרה הרשמית בריבונות בגולן. זה באמת יום היסטורי. היו הצהרות היסטורית – המלך כורש, בלפור, הנשיא טרומן והנשיא טראמפ – עשית זאת פעמיים: בהחלטה האמיצה שלך על ירושלים ועל הגולן."

רשויות הגולן

נכון ל-2015, חיים בחלק הישראלי של הרמה כ-47 אלף איש: כ-22 אלף יהודים, כ-23 אלף דרוזים והשאר עלווים.[33] בחלק הסורי, במחוז קוניטרה, מתגוררים כ-80 אלף תושבים.[34]

ברמת הגולן שש מועצות מקומיות, בהן ארבע דרוזיות: בוקעאתא (6,300 איש), מג'דל שמס (10,600 נפש), מסעדה (3,500 נפש) ועין קנייא (2,000 נפש), אחת עלוואית: ע'ג'ר (2,500 נפש), ואחת יהודית: קצרין, המכונה בירת הגולן, (7,000 נפש). בנוסף, קיימים ברמת הגולן עוד 32 יישובים יהודיים המאוגדים במועצה אזורית גולן, ובהם מתגוררים כ-15 אלף איש.

השארת תגובה