כל הבשר שנשחט לחתונה – הפך 'נבלה'

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

הגאון רבי עקיבא איגר, רבה של פוזנא בפולין, היה מגדולי הדורות האחרונים. הוא כתב ספרי חידושים עמוקים בתלמוד ובהלכה ויצר השפעה שמגיעה עד היום. פעם עבר הגאון בעיירה לומז'ה ותור ארוך השתרך כדי להיכנס ולקבל את ברכתו. בין הבאים הייתה אישה בוכייה שסיפרה כי יש לה כמה ילדים מוכשרים, אך ילד אחד לא קולט מקצועות קודש. הוא מצטיין בלימודי חול, אבל בדרך פלא אינו תופש גמרא וחומש. הרב השיב כי צריך לבדוק אם הילד נכשל באכילת מאכלי איסור.

ההורים התפלאו, הם חינכו את הילדים לא לאכול כלום מחוץ לבית, אבל אחרי חקירה סיפר הילד כי פעם עבר על יד אולם שמחות ונסחף לשבת לאכול שם, וזאת הפעם היחידה שאכל מחוץ לבית. זה היה אולם שמחות כשר למהדרין, ובכל זאת האבא הלך לביתו של השוחט וביקש לדעת האם זוכר משהו מיוחד מאותו אירוע. השוחט פרץ בבכי והתלונן למה מזכירים לו את הערב ההוא? הוא כל כך צם והתענה כדי לכפר עליו.

התברר כי החתן באותה סעודה היה אדם שנפרד מאשתו הקודמת כמה שנים קודם, ואולם רבנו הזקן בעל התניא, פסל את הגט שנכתב ביניהם ואף הזהיר את הבעל שלא להתחתן שוב ואם יעשה זאת, הבשר שיישחט לחתונתו יהיה נבלה. עם זאת, אותו יהודי עז פנים התחתן שוב והזמין בשר אצל אותו שוחט. הלה לא ידע מכל הסיפור ושחט עבורו, ואותו ילד אכל בדיוק מהבשר של אותה סעודה…

הסיפור המטלטל הזה יכול לעזור לנו בביאור התמיהה בסוגיית הכשרות בסוף פרשתנו פרשת שמיני, מדוע התורה מגבילה את אפשרויות האכילה שלנו? מה לתורת ישראל ולענייני תזונה? התורה אוסרת משום מה את אכילת בשר רוב רובם של הבהמות והחיות בעולם ומתירה מינים ספורים בלבד שהתברכו בשני סימני טהרה. והשאלה היא מה עומד בבסיס דיני כשרות הבשר?

זאת ועוד, הבנת היסוד הזה – אודות קריטיות שמירת הפה – מבארת שאלה גדולה: אנו מוצאים עדויות על צדיקים שנכשלו בשוגג בחטאים חמורים. במסכת שבת (יב) מסופר על התנא רבי ישמעאל, שלמד בליל שבת לאור הנר ומבלי משים הטה את הנר כדי לראות טוב יותר, ופתאום תפש שעבר בשוגג על איסור הבערת אש בשבת. רבי ישמעאל נבהל ואחרי שבת כתב על פנקסו שכשתבוא הגאולה יביא "חטאת שמנה" על שגגתו. עוד מסופר במסכת חגיגה (טז,ב) על נשיא הסנהדרין, יהודה בן טבאי, שעשה טעות חמורה בדין והביא להריגת! אדם שלא היה חייב מיתה.

וכאן עולה השאלה, הרי ידוע שאין הקב"ה מביא תקלה לידי צדיקים, כמו המסופר (חולין ז,א) על רבי פנחס בן יאיר שהלך עם חמורו בדרך ונכנס לאכסניה ללון. בעלי האכסניה נתנו שעורים לחמור, אך הוא לא אכל. התברר כי השעורים היו "דמאי", חזקת ספק אם עישרו אותו והחמור המחמיר במצוות לא נכשל אפילו בספק עישור. והגמרא מסבירה שם שאין הקב"ה מביא תקלה אפילו לידי בהמתם של צדיקים וכל שכן הצדיקים עצמם. וכיצד יתכן אם כן שרבי ישמעאל ושמעון בן שטח חטאו?

תוספות משיב עם הבחנה יסודית: תוס' שבת יב,ב: לגבי רבי ישמעאל שהיטה את הנר בשבת, ולגבי יהודה בן טבאי שהרג בשוגג עד זומם … לא מקשים והרי הקב"ה אינו מביא תקלה אפילו על בהמתם של צדיקים … שכן לא מקשים כך בשום מקום רק לגבי אכילת איסור שהוא גנאי לצדיק ביותר.

כלומר, בעוד שהצדיק יכול לחטוא בשוגג, הקב"ה נושא לו פנים ושומר שלא יבוא לידי חטא באכילה, שזה גנאי מכוער במיוחד.

שמעתי פעם מאחד האנשים המשפעים ביותר כיום בעולם היהודי, יו"ר אגודת חב"ד הרב יוסף יצחק אהרונוב, סיפור מיוחד. בשנת תרע"ח (1918), רוסיה נקרעה בקרבות עקובים מדם בין ה"אדומים" ל"לבנים", תומכי המהפכה הקומוניסטית מול נאמני הצאר שהופל מכיסאו. היציאה לרחוב הייתה סכנת נפשות וכל דבר זז שימש מטרה לירי משני הצדדים. בישיבת חב"ד בחרסון שהה באותם ימים חסיד דגול בשם רבי יצחק הורביץ, 'ר' יצחק המתמיד'. הוא היה יהודי נשגב, מחמיר עצום בענייני הלכה ובמיוחד בכל הקשור להכנסת אוכל לפיו.

בעיר חרסון היו שני אופים יראי שמים, אך רבי יצחק הקפיד לאכול רק ממאפים של אחד מהם, הוא נתפס בעיניו כירא שמים יותר ואף שגם השני היה ירא בתכלית. באותו יום הביאו לישיבה לחם מהאופה השני ורבי איצ'ה התעקש לא להכניס גרם לפיו. הוא התענה כל היום וגם ביום שלמחרת, אך ביום השלישי הרגיש חולשה איומה. הוא קרא לתלמיד צעיר בשם שמחה גורודצקי וביקש ממנו לצאת אל הרחוב ולהביא לו לחם מהאופה הראשון. רבי יצחק הבטיח כי לא יאונה לו כל רע והתלמיד התכוון להסתכן ולצאת.

ואולם משפיע הישיבה עצר את הנער בדלת וסירב לאשר לו לצאת. זאת הייתה כניסה לתוך שדה קרב והדי היריות נשמעו לתוך אולם הישיבה. שוב קרא רבי יצחק לתלמיד והתחנן להביא לו לחם מהאופה הראשון, אך המשפיע עצר בבהלה את הנער בכניסה וציווה אותו לרדת אל מטבח הישיבה ולהביא משם כיכר של האופה השני. גם האופה הזה הוא ירא שמים ובוודאי בשעת דחק כזו ראוי לסמוך עליו. נאמן להוראת המשפיע, ירד הנער למטה, התעכב חצי שעה במטבח וחזר עם כיכר הלחם כאילו בא מהרחוב.

רבי יצחק ביקש לוודא שהוא הלך אל האופה הראשון, והנער השיב כן. רבי יצחק בחן את הלחם מכל צדדיו ושאל שוב: אתה בטוח שהלכת אל האופה עליו דיברתי? והנער בלע את רוקו והשיב בחיוב. רבי יצחק הניח את הלחם ופנה ליטול את הידיים. אירוע נטילת הידיים של רבי יצחק לא היה דבר פשוט. הוא בדק שעה ארוכה את הידיים ואת הציפורניים וניגב את הספל מכל צדדיו, אך עד שהרים את הספל אל הברז, הוא נפל ארצה באפיסת כוחות מתעלף. סופו של דבר, שרבי יצחק לא אכל מהלחם שלא רצה בו..

בביאור על כשרות בשר הבהמה ישנן שתי גישות מרכזיות: הגישה הפשוטה שמבוארת אצל כל גדולי ישראל במהלך הדורות המרומזת בסיפור בו פתחנו עם רבי עקיבא איגר, גישה זו סוברת שהאדם מורכב ממה שהוא אוכל. זה לא רק שהמזון מעניק כוח ובונה את הרקמות, אלא מרכיב את האישיות עצמה. המחשבות שלנו, הרגישויות שלנו ואפילו הגישה לחיים מושפעת מהאוכל שאנו אוכלים. יין גורם התרוממות הרוח ונביעת המוחין, קפאין מעורר ריכוז ואילו אלכוהול משבש את הריכוז, חלב קר נוסך רוגע ואילו בשר אדום מעורר תשוקה ותיאבון.

לא מדובר כאן רק על איסור, אלא על סכנה שמשפיעה ישירות על אישיות האוכל. אי שמירת כשרות יוצרת נזק מערכתי ומקיף שמשפיע על החשיבה והגישה של האדם ולכן הזהירות בה גדולה הרבה יותר מאיסורים אחרים. עד היכן מגיעים הדברים? התלמוד הירושלמי (חגיגה ז) כותב כי זה היה שורש הנפילה של אלישע בן אבויה. כשהייתה אמו מעוברת אתו, עברה לפני מקום עבודה זרה והריחה מהבשר שהכינו שם ואכלה ממנו והיה אותו המין מפעפע בגופו של העובר כנחש עד שפגע בו בבגרותו. וכך פוסק הרמ"א (יו"ד פא,ז) כי יש להיזהר לא להניק תינוק מאישה שאוכלת נבלות וטרפות, משום שמאכלי הטריפה מחלחלים בגופו וגורמים נזק ארוך טווח ואחריה.

זהו הסבר יסודי ובסיסי שעובר במסורת ישראל מדור לדור, אך בואו נכיר את ההסבר הפנימי שעוסק ברובד הנסתר של הדברים.הגישה הקבלית-חסידית שבוחנת את הדברים בצורה פנימית ומרוממת.

בעיר בולוניה באיטליה מתקיים מדי שנה יריד מוצרי קוסמטיקה ענק שמושך אליו יועצי יופי ומומחים לטיפוח אישי מכל העולם. לפתע נכנס אל האולם רב מזוקן עם מזוודה קטנה. היה זה הרב דוד בורנשטיין, שליח חב"ד בבולוניה, ובמזוודה לא היו בשמים אלא סנדוויצ'ים. בכל יריד כזה, הייתה אשתו, הרבנית מינדי, ממלאת מזוודה עם כריכים שהכינה בעצמה והוא היה תר אחרי יהודים שלא מצאו אוכל כשר בבולוניה של לפני שלושים שנה.

הוא יצא מבניין עשרים אחת ונכנס אל בניין עשרים ושתיים ותר אחרי פנים יהודיות. השנים הארוכות בשליחות לימדו אותו לזהות עיניים יהודיות מקילומטר… מולו חלפו שני בני זוג והלב החבד"י אמר לו שהם יהודים. הוא עצר אותם והתעניין אולי הם קצת רעבים? הם היו המומים, הם הביטו אחד על השני ולא האמינו שזה קורה להם. "האם אנחנו קצת רעבים?! אנו ממש מורעבים, אשתי עם סחרחורות מדאיגות מהבוקר". הוא פתח את המזוודה והם הוזמנו לבחור בין טונה, סלט ביצים, חסה ועגבניות או בשר הודו. הם פשטו טרפו את האוכל ואחר כך ביקשו לדעת אם הוא זה אליהו הנביא…

קוראים להם שלמה ושושנה מונסנו, הם מהעיר אנסינו בקליפורניה ומומחים באמנות האיפור. הם נוסעים בכל העולם עם כוכבים מהוליווד ומלווים את הצד הקוסמטי שלהם. מאחורי הרעב שקינן בהם עמד סיפור מדהים: הם נמנו על בני קהילתו המפוארת של השליח הדגול, הרב יהושע בנימין גורדון ע"ה. בכל שנה בשעת תפילת ה'נעילה', היה הרב גורדון עורך 'מגבית' בין בני הקהילה. אך לא מגבית כסף, אלא מגבית מצוות. הוא היה מעורר את המתפללים לקחת על עצמם התחזקות רוחנית חדשה.

"אשתי ואני קיבלנו על עצמנו להקפיד על כשרות גם בהיותנו מחוץ לבית. היינו נאמנים מאוד להחלטה שלנו והקפדנו עליה בהצלחה כבר כמה חודשים. ואולם בהגיענו לכאן חלה תקלה בהיערכות שלנו ומעבר לירקות בארוחת בוקר, לא מצאנו מה לאכול. הגיעו שעות הצהריים, נאבקנו להרגיע את הרעב עם בקבוקי קולה דיאט, אך דוכני האוכל שמפוזרים בכל פינה לא הקלו עלינו את המלאכה… אני חייב להודות, אמר הגבר, שהמאכל האהוב עלי הוא נקניקיות ((hotdog והן פזורות בדוכנים הללו בכל כמה מטרים. הרגשתי שאני מסתחרר ומאבד שליטה.

הרעב גבר ואשתי ואני התחלנו לחשוב שה' יבין אותנו. אנחנו לא נמצאים בירושלים או אפילו בניו יורק, אנחנו במרכז תערוכות בבולוניה והקב"ה יסכים שאי אפשר לנהל חיי קדושה במקום כזה… ואז אתה הופעת פתאום עם מזוודת כריכים. אז תגיד לנו, אם זה לא נס – מהו נס?".

המסר שרוצה התורה להעביר עם דיני הכשרות הוא הרבה יותר גדול מהנושא הזה עצמו: יהודי אמור להבין שחיי החומר בכלל הם חוויה קדושה ונעלית. דיני הכשרות נועדו לעורר אותנו להתייחס ברצינות אל חיי החומר ולהבין שמדובר באירוע של מצווה שיכול לרומם אותנו עד לשמים.

אם נשאל אדם מהי הגישה שלך לאוכל? הגישה תהיה בין צורך חיוני לתאווה מגונה. אדם מאופק יאמר שהאכילה היא כורח כדי לחיות, ואדם חומרי יאמר שהיא חווייה גופנית מענגת. ואולם איש לא מעלה בדעתו שמדובר באירוע קדוש, ברגע שיכול לרומם את האדם ולקרב אותו אל הקב"ה. שהרי מה לאכילה חומרית ולענייני קדושה?

התפישה הנוצרית תוחמת את ענייני הקדושה בעולם הרגשי והעיוני. אדם עובד את אלוקיו בתפילה, במחשבה, בלימוד, וכשהוא נמצא בתוך בית התפילה שלהם, ואולם מה לזה ולענייני החומר? האכילה היא רק כורח בל יגונה, ענייני האישות הם אילוץ לאנשים נמוכים והכומר אמור להינזר מהם, וגם ענייני העסק והעבודה נועדו עבור מי שאינו יכול להתרכז בתפילה. מדובר במעשים כה נמוכים וחומריים שהקדושה אינה מוצאת בה מקום.

וכאן באה, להבדיל, הגישה היהודית המרוממת: האמירה הכי גדולה שהביאה היהדות לעולם היא "כל מעשיך לשם שמים". יהודי מנהל מסכת רצופה של חיי קדושה. כל חייו הם משימה: אין נקודה אחת שאינה קשורה עם האלוקים ותפקידו הוא ליצור הרמוניה של התקרבות, ולהתקדש בכל רגע.

דיני הכשרות הם הדרך לרומם את האכילה ולהפוך אותה לחווייה קדושה. קודם כל, בפשטות, במקום לאכול כדי למלא את הבטן, יהודי אוכל רק את המינים המותרים וכך מתמלא כוח כדי לחיות.

ואולם הרבה יותר מכך: לפי התפישה הקבלית, האכילה היא רגע שיוצר שינוי עמוק במאכל עצמו. הנה נשים לב אל נקודה נפלאה: העולם בנוי בצורה מוזרה ומעוררת סקרנות. עולם הטבע מורכב מארבע שכבות – דומם, צומח, חי ומדבר, ובאופן מפתיע, השכבות העליונות ניזונות ומתקיימות מהתחתונות. האדם ניזון מהחי והצומח שתחתיו, החי ניזון מהצומח שתחתיו, והצומח מתקיים מהמים והאדמה שתחתיו.

זה פלא, התחתון אינו זקוק לעליון ואילו העליון תלוי בתחתון. מוסבר בספר העיקרים, ותורת החסידות מצטטת זאת (קונטרס ומעין מאמר א), כי הרעיון של הקיום בעולם הוא להשתדרג ולטפס מדרגה. היעד של כל נברא הוא להתקרב אל השמים, ולכן כל נברא מעלה אליו את זה שתחתיו. כאשר הצומח ניזון מהדומם, הדומם מתעלה אל עולם הצומח שיש בו התפתחות וצמיחה. כאשר החי מתקיים מהצומח והדומם – הוא משדרג את שניהם לרמת החי, וכאשר האדם אוכל מהחי, הצומח והדומם, ובכוח האכילה הזו יוצר עולמות רוחניים ותרבותיים, הוא מרומם את כולם לדרגתו.

באופן עמוק יותר, מוסבר בספרי קבלה כי בכל נברא בעולם טמון ניצוץ אלוקי רוחני שמחיה ומקיים אותו. מין 'זרם חשמלי' שנותן לו כוח וקיום. ואולם בחטא עץ הדעת, העולם כולו במעטה עבה של "קליפה" שמכסה על ניצוץ הבורא. התאווה שהפגינו אדם וחווה, כיסתה את הניצוץ האלוקי בשכבות של אגו וחומר, עד שאין רואים את כוח הבורא שבו. וזאת בדיוק משימת האכילה: לברך לפני האכילה ולאכול לשם שמים וכך לעורר את כוח הבורא שבמאכל. לחשוף את הכוח האלוקי שפועם בתוכו.

הדוגמה העוצמתית ביותר לקיומו של הניצוץ האלוקי, הוא קדושת ספר תורה, תפילין ומזוזות. מצד אחד, אלו החפצים הנעלים ביותר בטבע, הם מייצגים את נוכחותו של האלוקים עלי אדמות. יתירה מכך: אנו יודעים כי עצם הקיום הגשמי בבית – הבריאות והפרנסה – מושפעים מאיכות התפילין והמזוזות. ואולם מצד שני, במה בדיוק מדובר? בסך הכול בחתיכת פרה שקודם צעדה ברפת ועשתה מו… איך מתחולל שינוי צורה כביר כזה? זה הכוח של המעשה שלנו: בכל יצור גשמי פועם כוח אלוקי נשגב, ובכוח הכוונה של סופר הסת"ם אנו מציפים החוצה את קדושת בעל החיים.

כעת אפשר להבין בעומק רב את רעיון דיני הכשרות: אלו קווי הפעולה של הבירור הרוחני. דיני הכשרות מסווגים את בעלי החיים שיכולים להתברר לקדושה, מול בעלי החיים שאינם יכולים להגיע לכך. דיני הכשרות מחלקים בין בעלי החיים הגסים יותר, שהניצוץ האלוקי בהם מכוסה ב"שלוש קליפות טמאות" שאינן מאפשרות להעלות את המאכל לקדושה, ובין בעלי החיים העדינים יותר, שהניצוץ בהם מכוסה רק בקליפה דקה ועמומה בשם "נוגה", שמאפשרת לרומם אותם עד השמים.

והנה המילים הנפלאות של ה'תניא' פרק ז: "נפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה… לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא שהיא קליפה רביעית הנקראת "קליפת נוגה" … רובו ככולו רע ורק מעט טוב מעורב בתוכה … ולכן פעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה, דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה. כגון דרך משל האוכל בשר שור שמן ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו כדאמר רבא: חמרא וריחא פקחין', או בשביל לקיים מצות עונג שבת ויום טוב, אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן … מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות, שהן משלוש קליפות הטמאות לגמרי, הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין עולים משם עד כי יבוא יומם ויבולע המוות לנצח, כמו שכתוב 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'.

ונסיים בנקודה אחרונה: בכך מבאר הרבי מליובאוויטש (בשיחה של פרשת שמיני בשנת תשט"ז) את הרעיון הפנימי מאחורי שני סימני הטהרה. הסימן של "מפרסת פרסה" מלמד כי בעיקרו של דבר, יהודי אמור לשים הבדלה חזקה בינו ובין האדמה, כמו הפרסה שחוצצת בין רגל בעל החיים ובין האדמה. ואולם מצד שני, הפרסה צריכה להיות חתוכה ושסועה, להורות שתפקידו של היהודי להתקרב אל האדמה ולהעלות את הטבע לקדושה. עליו לעמוד מעל האדמה, ובד בבד לרומם אותה לדרגתו הרוחנית.

וכדי להצליח בכך, עליו להיות "מעלה גרה", כלומר, לשקול היטב שוב ושוב שהוא אכן מעלה את האדמה לדרגתו ולא להיפך. זאת המשימה העליונה המוטלת עלינו בדרך אל הגאולה השלמה. כל שנותר הוא להשלים את בירורי הניצוצות האחרונים ולזכות לאור הגדול שיציף את כל מה שיגענו באלפי שנות גלות ויאיר את העולם באור גאולת נצח.

השארת תגובה