בין ליטאים לחסידים – בדרך 'צחות'

למרות האחדות ושיתוף הפעולה בין 'אגודת ישראל' ל'דגל התורה', החלטנו להפר את האידיליה והבאנו מקבץ מהלצותיו על היחסים שבין החסידים לליטאים

פורים בבית שמש, צילום יעקב לדרמן (127)
פורים בבית שמש, צילום יעקב לדרמן (127)
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

'משנכנס אדר מרבין בשמחה' קבעו חז"ל. אחד הדרכים המקובלות להרבות שמחה בלב האדם הוא באמירת בדיחות. בשבע ברכות, כאשר מתבקש מאן דהוא לשמח את החתן והכלה, מה שיצא מפיו בדרך כלל יהיו בדיחות והלצות לענג את לב השומעים. גם ב'מצווה טאנץ' נעמד הבדחן על הכיסא ומספר מעשיות מגוחכות, עד שמצליח לחלץ חיוך מכמה אנשים היושבים בשורה הראשונה.

כבר בגמרא נתקלים אנו רבות באמירות של אמוראים שנאמרו 'בדרך צחות'. לרוב, אין מדובר רק בהלצה אלא גם בחידוד וחריפות. גאוני הדורות מאז ומעולם ועד ימינו אנו, ניחונו בחריפות לשון ובהזדמנויות שונות אף הביאו את הדברים לידי ביטוי. גם במלחמתם העיקשת כנגד פורצי גדר ומחריבי כרם בית ישראל, נהגו גדולי הדורות להשתמש במטבעות לשון שנונות וחריפות. הדוגמאות רבות מספור ורבים בציבור החרדי גדלים על סיפורי מעשיות אלו כבר מגיל רך.

'עם חכם ונבון' הוגדר העם היהודי. החכמה והבינה כללה בתוכה גם את חוש ההומור. הרדיפות הקשות והנגישות שעבר העם הזה כל השנים, הביאו גם זן מיוחד של הומור שחור. את נקפוץ רגע לאקטואליה, הרי שרק בשבוע האחרון, כאשר נודעה "הטעות המרה" של ארגון החמאס – במסגרתה נורו צמד טילי פאג'ר לגוש-דן – מלאה הרשת החברתית עקיצות ובדיחות, שנונות יותר ופחות, על אותה טעות אומללה שיכלה להסתיים באסון כבד.

לאורך הדורות היו גם רבים שקיבצו את הבדיחות לקובץ אחד והיו לאחדים בידיו. בעבר היו אלו יותר קובצים, באחרונה יש כבר גם מחדשים. לצעירי הצאן יש כיום מלאי לא מבוטל של ספרות הומור, בדגש על הקומיקס. אנחנו ביקשנו לחזור לאחור, לספר הראשון שקיבץ למקום אחד, אלפים רבים של בדיחות ואמרות כנף מצויות, מהיהדות העתיקה שנכחדה בשואה הארורה. הספר הוא 'הבדיחה והחידוד' וחיבר אותו אלתר דרויאנוב.

דרויאנוב היה סופר, עורך, מתרגם עיתונאי ועסקן ציוני, שכתב, תרגם וערך את הספר ההומוריסטי. שמרכז את מיטב הבדיחה היהודית ומתעד את ההווי היהודי שהיה במזרח אירופה.

"חקר נשמת העם והבנת רוחו"

בהקדמה למהדורה הראשונה כתב דרויאנוב כי הרעיון לכתיבת הספר עלה במוחו כאשר שהה בבית-הבראה סמוך לעיר דרזדן בגרמניה. בשהותו שם נאסר עליו לקרוא חומר-קריאה כבד, ועל כן ישב ימים שלמים וקרא ספרי בדיחות והלצות. כאדם משכיל ורחב אופקים, קרא בהן בכובד ראש, והחליט לקבץ את הבדיחות לכלל אנתולוגיה יסודית, מתורגמת לעברית.

"לפני שלש-עשרה שנה מוּטל הייתי חולה בסנטוריון סמוך לדרזדן. רופאי אסר לי את הספרים והתיר לי רק את הקריאה הקלה, שאינה טעונה עיון. אחד ממכרי, שהיה מצוי בדרזדן אצל הפרופסור אבגוסט ווינשה, הביא לי את קובצם של דסואר-ווינשה 'דער יידישע הומאָריסט', וקובץ יפה זה קִצֵּר לי כמה וכמה שעות-שעמום מימי הבטלה ההם. אבל לא על זה בלבד זָכוּר הוא לי בלבי לטובה. הרבה יותר מחזיק אני לו טובה, שממנו ואילך נתתי את דעתי לרשום בפנקסי כל בדיחה וחדוד יהודיים, שבאו לידי, וככה נאסף החומר שֶרֻבּוֹ נכנס לקובצי, הַנִּתָּן עתה לקוראים.

"עבודת-כנוס זו נתחבבה עלי לא רק משום שהבדיחה מבדחת את הדעת, – יִזָּכֵר לה גם חסדה זה! -, כי אם בייחוד משום שתיכף, משעה ראשונה, ראיתי, כי יפה כוחה של הבדיחה העממית לשמש מפתח לכמה מִסִּתְרֵי-הנפש של העם, שמפתחות אחרים אין להם שליטה עליהם. (…) ברי היה לי, שגם לחומר זה יצטרכו כל אלה, שֶחֵקר נשמת-העם והבנת רוחו יֵעָשׂוּ להם עבודת-קבע" כותב דרויאנוב בהקדמתו.

הקובץ יצא לאור במהדורה ראשונה בת כרך אחד בהוצאת 'אמנות' בעיר פרנקפורט בשנת תרפ"ב (1922). המהדורה המלאה, בת שלושה כרכים, יצאה לאור בתרצ"ה-תרצ"ח (1938-1935) בתל אביב, ומאז הודפסה עוד כמה פעמים, האחרונה בתשנ"א (1991). בשלושת הכרכים אסף דרויאנוב 3,170 בדיחות, חידודים והלצות מעולמם של היהודים באירופה במאות האחרונות. הספר היה פופולרי מאוד בעשרות השנים שאחרי צאתו.

הבדיחות עוסקות בנושאים רבים ומגוונים, ובהם מקצועות ועיסוקים של היהודים, בעלי תפקידים בקהילה, תכונות אופי, יחסי עניים ועשירים, יחסי יהודים וגויים וכדומה. מובאות בדיחות על הזרמים השונים ביהדות: בדיחות של החסידים על המתנגדים, של המתנגדים על החסידים ושל אלה ואלה על המשכילים ולהפך.

כן משתקפים בבדיחות אירועים היסטוריים שהשפיעו על היהודים, בעיקר במאה ה-19 וה-20, כגון המלחמות בין האימפריה הרוסית ושכנותיה או המהפכה הקומוניסטית. פרק נרחב מוקדש להבאת חידודים של אישים מפורסמים, מהיינריך היינה ועד מרן הגר"ח סולובייצ'יק מבריסק. יש גם פרק העוסק בבדיחות של ילדים, ופרקים העוסקים בתכונות המאפיינות קהילות ידועות (בעיקר הטיפשות של חכמי חלם).

דמויות של בדחנים ידועים מקהילות פולין וליטא כגון הרשל'ה מאוסטרופולי ומוטקה חב"ד, מופיעות בבדיחות רבות לאורך הספר. בהקדמה לספר כותב דרויאנוב כי יש ברשותו עוד כמה מאות בדיחות "מן הסוג של 'אין מגלין אלא לצנועין'", אשר הוא חושש להדפיס אותן, ועדיין לא החליט מה יעשה בהן.

"פירק את ההלצה לגורמיה"

דרויאנוב ערך את הקובץ על רקע 'מפעל הכינוס' שיזם חיים נחמן ביאליק, שנועד לאסוף את אוצר ההגות והיצירה היהודיים לאורך תולדותיה. בהקדמה לספר כותב דרויאנוב שבדעתו להוציא לאור גם כרך רביעי שיביא מבדיחות העמים וכרך חמישי שבו יהיה מבוא מפורט לחקר הבדיחה היהודית, אולם בסופו של דבר לא ראו הכרכים אור. במבוא קצר שהקדים לבדיחות ניסה דרויאנוב לאפיין את רוחה של הבדיחה היהודית, את תפקידה בתרבות העממית ואת הנושאים שבהם היא עוסקת. בסוף כל כרך משלושת הכרכים בא פרק "ציונים", ובו השוואה בין הבדיחות שבכרך לבדיחות מקבילות בפולקלור של עמים אחרים בעולם. בסוף שלושת הכרכים מפתחות מפורטים לאישים המוזכרים בבדיחות ולמקורות שמהם אסף דרויאנוב את החומר.

חלק מהבדיחות שהביא דרויאנוב הן חריפות מאוד, וחלקן יובנו רק למי שבקי במקורות היהודיים. הבדיחות סופרו במקור ביידיש, ודרויאנוב תרגם אותן ללשון עברית למדנית ועשירה.

על התרגום כתב העיתונאי עזריאל קרליבך בספרו 'הדמויות' (עמ' 302-303): "בידוע, שההלצה היהודית נולדת ביידיש, בוכה ביידיש, צוחקת ביידיש, משתעלת ביידיש, מאנפפת ביידיש, מגמגמת, אומרת, מגדת, לא אומרת, לא מגדת, קורצת עין, מרמזת, תופסת – הכול ביידיש. (…) ואולם, ר' אלתר דרויאנוב היה יהודי קפדן, עקשן, מדקדק כחוט השערה, עורך, שמפניו נתייראו כל הכותבים, אדם המקפיד על קוצו של יו"ד ואשר אינו מניח פסיק בלי חקירה ודרישה. והנה בקפדנותו זו ניגש לפרשת הלצות. הוא פירק את ההלצה לכל גורמיה ופרטיה, כלומר, הוא לא הסתפק בפעולתה הקוֹמית הכללית, ולא בגישה השטחית, הרואה את ההלצה 'בכללותה', אלא פרש לפניו את כל חלקיה ובדק כל פרט ופרט לחוד, – ואחרי כן עמד והרכיבה מחדש. בעברית. וראה זה פלא – ההלצה נולדה מחדש, מתוקנת.

"מלאכה זו עשה דרויאנוב בלשון נקייה, ברורה ועסיסית; בלשון החד-משמעית ביותר שיש לנו – זו לשון ההלכה, המשנה. ממילא נעלמו כל סימני-השאלה וסימני-ההרהורים, הפסיחות והרמיזות, קריצות-הסתר והבנת דבר מתוך דבר על-פי רמז בלבד, האופייניים כל כך להלצה ביידיש. כאמור: הוא היה קפדן גדול, ר' אלתר דרויאנוב. הוא שנא גלגולי-לשון שנאת-מוות. ולכן רצה, שההלצה העברית תתבלט בדברים ברורים".

המוטו של הספר כפי שרשם דרויאנוב בראש כל כרך היה: "אין דור שאין בו ליצנין" (תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים, דף יא, ב פרק ב).

בדיחת השלום

כדי לשמח את ליבכם ביום הפורים העתקנו מספרו (שעלה בשלמותו בפרויקט 'בן יהודה') את ההלצות הנבחרות העוסקות בטיב היחסים שבין ההולכים בדרכו של מרן אור שבעת הימים רבי ישראל בעל שם טוב לבין אלו שמתנגדים לשיטה זו. לכאורה חלק זה היה אמור להיות אקטואלי ורלוונטי מתמיד, על רקע המשבר שעברה היהדות החרדית בבחירות המוניציפליות האחרונות.

אולם, מי פילל ומי מילל, ובשעה ששורות אלו נכתבות, מתראיינים חברי כנסת הטובלים במקווה מדי בוקר לצד חברי כנסת ששסע ארוך חוצה את מגבעתם, ואין פוצה פה ומצפצף. האחדות ב'יהדות התורה', שלפני חודשיים רק הדיבור על כך היה גורר פרצי צחוק בלתי נשלטים, הפכה מבדיחה לעובדה קיימת נושמת ובועטת. למרות כל זאת שמנו נפשנו בכפנו והבאנו בפניכם מבחר, מעט מן המעט, אשר רדינו מיערת הדבש.

ירח דגים ומקל למניין

ונפתח ראשית בתיאור משעשע אודות קבוצת חסידים השחים בהתלהבות כל אחד על גדולת רבו האישי. "בחבורה של חסידים פתח אחד מן החבורה וסיפר: פעם אחת הוציא הקדוש ברוך-הוא חמה מנרתיקה ויבשו כל הנהרות וכשהגיע ערב-שבת נכנסה הצדקת אצלו יחיה ואמרה: "רבי, דגים לכבוד-שבת אין. יבש הנהר…" מיד פשט טליתו, חלץ תפיליו וירד אל הנהר. כשבא לשם נטה ידו על הנהר ואמר: "גוזרני עליך, שתוציא דגים!"

"לא הייתה שעה קלה ומקרקע הנהר צף ועלה דג… אחריו צפוּ ועלו שני דגים… חמישה דגים… חמישים דגים… מאה דגים… אלף-אלפי-אלפים ורבבי-רבבות דגים…

"נענה שני מן החבורה ואמר: שלי גדול משלך… מעשה וירדו גשמים מרובים והיו השמים מעוננים מראש חודש חשוון עד סוף זמן קידוש לבנה. וכשהגיעה שעה אחרונה שבאחרונות נכנס הגבאי אצלו יחיה ואמר: "רבי, עמך ישראל צריכים לבנה!" מיד נהם כארי ויצא לשוק. כשבא לשם התיר אבנטו, נפנפוֹ כלפי שמים ואמר: "גוזרני עליכם, שתוציאו מאורות!"

"לא הייתה שעה קלה ומבין העננים צפה ועלתה לבנה.. אחריה צפו ועלו שתי לבנות… חמש לבנות… חמישים לבנות, מאה לבנות… אלף-אלפי-אלפים ורבבי-רבבות לבנות…".

וסיפור נוסף באותו ההקשר: "מתחילה אכלו מעט ושתו הרבה, ולסוף הגיעו לשבחי-צדיקים. פתח אחד מן החבורה וסיפר: פעם אחת היה הוא יחיה מהלך בדרך ומקורביו עמו. פתאום נתקדרו השמים בעבים, ויהי קולות וברקים ומטר סוחף ניתך ארצה. אמרו לו המקורבים: "רבי, מה תהא עלינו?" תלה עיניו לשמיים, פרש ידיו לימין ולשמאל, ומיד נעשה נס: מימין ענן וערפל וגשמי-זעף, משמאל ענן וערפל וגשמי-זעף, ובתווך – חום ואור כלבנת הספיר.

"נענה שני מן החבורה ואמר: דבר קטן לגבי הרבי שלי יחיה. מעשה ונסע בערב-שבת, הוא ומקורביו עמו, לכפר לברית-מילה. וכשחזרו – החשיך היום פתאום. אמרו לו המקורבים: "רבי, מה תהא עלינו?" תלה עיניו לשמים, פרש ידיו לימין ולשמאל, ומיד נעשה נס: מימין שבת, משמאל שבת, ובתווך – חול…".

ועוד משיגם ושיחם של חסידים: "פעם אחת נשתהינו בביתו עד לפנות ערב. עמדנו להתפלל מנחה, וחסר היה עשירי למניין. הסתכל הוא יחיה לצדדים וראה, בפינה עומד מקלו, וכאילו מחכה לו. טפח לו ברגלו ואמר: "לך להתפלל מנחה!" – ומיד נזדקף המקל ועמד עמנו לתפילה. תהה אחד מן החבורה: כיצד מקל עומד להתפלל מנחה? החזיר המספר: הרי אתה רואה!…".

"אתמול" סיפר חסיד נוסף "נסע הרבי דרך כפר של גויים. יצאו 'שקצים' וביקשו ליידות בו אבנים. אמר הרבי את הפסוק "בגדול זרועך ידמו כאבן", ומיד נדמו ידיהם של ה'שקצים' כאבנים. תמה אחד מן החבורה: אם-כן, למה חזר הרבי משם ועינו נפוחה? החזיר המספר: היה שם 'שקץ' אחד חרש, ולא שמע את הפסוק".

שלב העימותים: 'קלמן' בשגיאה

וכמו שהבטחנו, הגענו לעימותים שבין החסידים ליוצאי ליטא. "בחבורה של חסידים ומתנגדים הפליט מתנגד דברים חריפים מפיו ואמר: כל המופתים, שאתם מספרים עליהם, לא היו ולא נבראו. הכל שמעו ואיש לא ראה.

רגז חסיד אחד מן החבורה והחזיר: מתנגד שוטה! שם מופתים נעשים כל שעה. בעיני ראיתי, פעם אחת זכיתי להתגנב לחדרו קודם יחידוּת. עמדתי בקרן-זווית אפלה והסתכלתי. הוא יחיה היה יחידי בחדר. ישב על כיסאו וקנקן של זכוכית לפניו על השולחן, עמדתי והסתכלתי, וכמעט שפרחה נשמתי. תחילה היה הוא חיוור והקנקן אדום. לא הייתה שעה קלה ונעשה הקנקן חיוור והוא יחיה – אדום".

ועוד מאותו הזן: "חסיד שיבח את רבו לפני מתנגד: הרבי יחיה יושב בתענית כל יום. כפר המתנגד: בעיני ראיתיו אוכל ושותה. לגלג עליו החסיד: מתנגד שוטה! אפילו דבר פשוט כזה אין מוחך משיג, בכוונה הוא אוכל ושותה, כדי שלא ירגישו בו הבריות, שהוא יושב בתענית.

"אמר מתנגד לחבורה של חסידים: עד שאתם יושבים ומספרים מופתים, ששמועה שמעתם עליהם ובעיניכם לא ראיתם, מוטב שאספר לכם מה שעיני ראו ולא זר. יודעים אתם בי, שמתנגד בן-מתנגד אנוכי. אף-על-פי-כן הלכתי פעם אחת אל הזקן, עליו השלום, ליטול עצה הימנו. כשבאתי הייתה דלתו סגורה, ולא הניחוני להיכנס אצלו עד שיפתח את הדלת. כל אותה שעה הייתי יושב ומציץ דרך חור המנעול, ובעיני ראיתי: הוא, עליו השלום, רחץ את ידיו ובירך בכוונה עצומה. תחילה – "על נטילת-ידיים", ואחר-כך – "המוציא לחם מן הארץ". ולאחר שבירך וטבל את הפת במלח הגישו לו תרנגולת פטומה. נתן עין בהּ – ומיד נעשתה גל של-עצמות…".

ממתנגדים עבר הכותב למשכילים. "משכיל הערים ותפס מקום בשולחנו של צדיק. נתן בו הצדיק עין בוחנת והכיר בו, שלא כאן מקומו. נמלך ושאל אותו: מה שמך? קלמן שמי, – השיב המשכיל. נאנח הצדיק: "וי, וי, 'קלמן' ראשי-תיבות: כיזבנו, לצנו, מרדנו, ניאצנו". גיחך המשכיל: רבי, טעית, 'קלמן' כותבים בקו"ף ו'כיזבנו' – בכ"ף. החזיר לו הרבי: אם למדת דקדוק, לא למדת רש"י. דוק ותשכח, שרש"י הקדוש כתב בפירוש: "בת קו"ף כבת כ"ף".

על עקיצות הדדיות מובאת הבדיחה הבאה: "בזמנו של רבי דוד גרודנה, רבה של ווידז, הייתה קהילה זו קצתה מתנגדים וקצתה חסידים, והחסידים רובם חסידי קוֹפוּסט. וכנהוג, היו החסידים עולים לאדמו"רם קודם ימים נוראים.

פעם אחת, בין כסה לעשור, נכנס אצל רבי דוד עגלון זקן. ראה רבי דוד שפניו עגומים ואמר לו: מה אירע לך? נאנח העגלון: רבי, סוסי אבדו, ואינני יודע היכן לבקש אותם. שמא, רבי, תייעץ לי עצה טובה? החזיר לו רבי דוד: עצתי, שתמהר ותלך לקופוסט. הרבה סוסים עלו לשם עכשיו; שמא תכיר ביניהם גם את שלך".

אגדת המתנגדים של יעקב ועשו

הקטע הבא כבר נראה 'פורים תוירה' של ממש. על פי בעל ה'הבדיחה והחידוד' הרי שזהו 'אגדה של מתנגדים' כלשונו. וכך זה הולך: "לאחר שמכר עשו את הבכורה ליעקב נעשה חוטב-עצים ושואב-מים, והיה מצטער, שמלאכה קשה ובזויה כזו מזומנת לו. לימים נמלך ואמר: "אלך ואראה, מה מלאכתו של יעקב, שלקח את בכורתי". עמד והלך לבקש אותו. בא לעיר וראה: רבים נכנסים לבית-מדרש. נכנס גם הוא ומצא: יעקב עומד על הבימה ודורש לפני הקהל, והוא נהנה והקהל נהנה, והכל נותנים לו כבוד גדול. נתמלא עשו קנאה גדולה ואמר לו: "יעקב, רד ואני אעלה במקומך! מתחרטני על כל אותו עסק של מכירת הבכורה". אמר יעקב: "מי ידון עם עשו וישלם?", ומיד נשא את רגליו וירד מן הבימה, ועשו עלה במקומו. וכיוון שעשו פתח פיו שלו לדרוש צחק כל הקהל ונשמט אחד-אחד.

"ראה עשו, שכך עלתה לו, נתכעס ואמר: "הכי קרא שמו יעקב, ויעקבני שלישית: משך את כל הקהל אחריו – ונמלט. אלך ואראה, מה מלאכתו עכשיו". עמד והלך לבקש אותו. בא לעיר וראה: מזמוטי חתן וכלה נכנסים לחצר של בית-כנסת. נכנס גם הוא ומצא: החצר מלאה קהל רב, החתן והכלה עומדים תחת החופה, ויעקב מברך ברכות-האירוסין וטועם מן הכוס, והוא שמח והקהל שמח, והכל נותנים לו כבוד גדול. נתמלא עשו חמה וצעק: "יעקב, אם חפץ חיים אתה, מהר ולך מכאן, ואני אסדר את הקידושין במקומך!" אמר יעקב: "גזרתו של עשו גזרה", ומיד נשא את רגליו והלך לו, ועשו נטל את הכוס. וכיוון שעשו נטל את הכוס, גירגר אותה כולה בבת-אחת, ולא הניח בשביל החתן והכלה ולא כלום. נבהל כל הקהל וברח, נבהלו החתן והכלה וברחו גם הם.

"כעס עשו כעס גדול ואמר: "יבוא עכשיו לידי, ולא אניח לו עוד". עמד והלך לבקש אותו. בא לעיר וראה: חצר גדולה ויפה מוקפת חומה, ורבים בוקעים בה: הללו יוצאים והללו נכנסים. נכנס גם הוא ומצא: בחצר הגדולה והיפה בית גדול ויפה, ובבית הגדול והיפה כיסא רם ונישא, ובכיסא הרם והנישא יושב יעקב לבוש משי וחבוש מצנפת, מימינו גבאים ומשמאלו שמשים, מלפניו "פדיונות" ומאחוריו קהל רב, פיו לא יפתח רק עיניו יעווה וראשו יניע לכאן ולכאן, וחסידיו יגילו ברעדה ויקראו לו "קדוש וברוך"! – נחה דעתו של עשו ואמר: "עכשיו הגיעה שעתי שלי!", ומיד טפח ליעקב טפיחה יפה והבריחו, והוא ישב במקומו, – ועדיין הוא יושב שם, ואין פיטורים לו…"

סוסים חמאה ושיריים

ועוד מאוצרו הבלתי נלאה על חיכוכי חסידים-מתנגדים. "חסיד עשה סחורה בחמאה, וכדי שיראה ברכה, שיתף את הרבי במסחרו. לא היה ימים מרובים וממונו נשאר בידי הרבי. ליגלגו עליו המתנגדים: רבי יפה קנית לך! החמאה מודיעה. החזיר להם החסיד: מתנגדים חמורים, לחינם אתם מלגלגים. רבי יפה הוא, אבל לא שותף יפה לחמאה.

"רב של מתנגדים וצדיק של חסידים נזדמנו למסיבה אחת. פתח הרב בדברי-תורה והחזיר לו הצדיק – סיפורי-מעשיות על סוסים יפים. לגלגו המתנגדים על החסידים. כעסו החסידים: בילמו פיכם, מתנגדים-חזירים! (התארים על אחריות המביא לבית הדפוס בלבד. י"ג) כמה מעלות טובות למחשבותיו של רבנו על מחשבותיו של רבכם. החזירו להם המתנגדים: אמת ויציב! והא ראיה: רבנו חושב בשעה זו מחשבות על רבכם, ואילו רבכם חושב בשעה זו מחשבות – על סוסים יפים…

"שאל מתנגד לחסיד: מה עניינם של שיריים, שאתם חוטפים מעל שולחנו של הרבי? הסביר לו החסיד: שיריים של צדיקים מבטלים דינים. נענה המתנגד ואמר: יפה אמרת. שיריים של צדיקים מבטלים דינים, ולפיכך אין עליהם לא דין מים ראשונים ומים אחרונים, ולא דין ברכה ראשונה וברכה אחרונה.

"בחבורה של מתנגדים ספר אחד מהם בגנותו של צדיק. היה שם גם חסיד אחד, קפץ וקרא: עפר לפיך! הרבי יש לו כל ערב-שבת גילוי-אליהו ואתה מתחצף לספר בגנותו. שאל המתנגד: זו מניין לך, שיש לו גילוי-אליהו כל ערב-שבת? השיב החסיד: מפיו הקדוש שמעתי. לגלג עליו המתנגד: שמא הוא משקר? צעק החסיד: רשע! אדם, שיש לו גילוי-אליהו, ישקר?!".

ועוד על זו הדרך: "מעשה בחסיד שנזדמן בשבת לבית-מדרש של מתנגדים וביקש מאת הגבאי, שיתן לו לירד לפני התיבה, משום שחייב-"יאהרצייט" הוא. הסכים הגבאי על תנאי, שלא ישנה כלום מנוסח-אשכנז. קבל עליו החסיד וירד לפני התיבה והתפלל שחרית ומוסף. לאחר שסיים ועלה מלפני התיבה, ניגש אליו הגבאי ושיבחו, שלא נכשל בנוסח. נענה החסיד ואמר: אף-על-פי-כן, רימיתי אתכם. "תיקנת" אמרתי בקו"ף.

מדת חסידות לסטור

"חסיד שנתפקר נטפל לחבורה של מתנגדים ולגלג בפניהם על רבו. נענה אחריו גם מתנגד מן החבורה והוסיף ליגלוג משלו. מיד קפץ החסיד וסטרו: חצוף! אל תגע ברבי… תמהה כל החבורה: לא אתה פתחת ראשון בליגלוג? החזיר הסוטר: אף-על-פי-כן עדיין נשתיירה בי, ברוך השם, מידת-חסידות עד כדי לסטור למתנגד, המעיז ללגלג על רבי.

"מתנגד זקן נכנס למניין של חסידים על-מנת להתפלל מנחה. עד שנטל ידיו ואמר "אשר יצר" מלה במלה נגש אליו חסיד אחד, מן החריפים שבחבורה, וקרא לו בקול רם: זקן שוטה! נעלב המתנגד והגישו לדין. ראשון טען המתנגד ותבע את עלבונו. וכשהגיע תורו של החסיד להחזיר תשובה, משך בכתפיו ואמר: תמה אני, מה תביעה יש לך עלי? אם אתה מותר לך להיות זקן שוטה, אני מדוע אסור לי לאמר "זקן שוטה"?…

"שבת אחרי מנחה נכנס חקרן לבית-מדרש של חסידים ומצא אותם מסיבים בסעודה שלישית. התכוון ללגלג עליהם ואמר להם: שתו ואיכלו, חסידים, ופטמוּ את הנשמה היתרה שלכם. נענה אחד מן המסובים ואמר לו: היכבד ושב עמנו ופטם גם אתה את הנשמה היתירה שלך. גיחך החקרן: אני אין לי אלא נשמה אחת. החזיר לו החסיד: אבל יתירה היא…

"אמר מתנגד לחסיד: בוא וראה, מה בינינו לבינכם. אנו, כיוון שגומרים להתפלל, מיד אנו לומדים פרק משניות ואומרים קדיש דרבנן, ואילו אתם – עוד "אשרי" ו"בא לציון" בפיכם וכבר אתם שותים "תיקון". החזיר לו החסיד: מה תימה יש בדבר? אתם תפילתכם תפילה מתה היא, ודין הוא שתלמדו עליה משניות ותאמרו עליה קדיש, ואילו אנחנו – תפילתנו תפילה חיה היא, ויפה לגימה לחי".

ונקנח בסיפור אחד אמיתי: "רבי ברוך תאומים-פרנקל, בעל "עטרת-חכמים" ו"ברוך טעם", היה מקנאי המתנגדים, ורבי חיים הלברשטאם, שנעשה לאחר-זמן מיסדה של השושלת הצנזאית (ה'דברי חיים' מצאנז. י"ג.), היה תלמידו וגם נשא את בתו לאשה. פעם אחת, כשהיה עדיין רבי חיים סמוך על שולחנו של רבי ברוך, אמר לו לרבי ברוך: תמיהה גדולה אני תמה על מר, שאינו מאמין בכוחם של צדיקים. הרי מופת מפורסם שעשה צדיק פלוני, ורבים ראו את הדבר בעיניהם ממש: אדם אחד שנשתטה הלך אליו לקבל מאתו ברכה, ויצא מעמו שפוי לגמרי.

"החזיר לו רבי ברוך: במופת זה גם אני מאמין. הואיל ואותו אדם הלך לצדיק לקבל מאתו ברכה, שמע מינה שוטה היה באותה שעה, והואיל ופרש מן הצדיק ויצא מעמו, הרי זה סימן מובהק שנעשה שפוי לגמרי".

נאחל לכולם שיזכו לחוש את מאמר הכתוב "וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".

השארת תגובה