הצטרפו למסע בעקבות התבלינים

על הימים בהם חיי אדם היו שווים שק פלפל שחור, סוחרים שהמציאו מעשיות על גן עדן ושימוש בתבלינים לחניטת גופות • מהיכן מגיע כל תבלין, למה זעפרן נותר מוצר יקר ומדוע מקלות הוניל הפכו למוצר יקר ערך?

תבלינים בחנות גואה, הודו (ויקיפדיה)
תבלינים בחנות גואה, הודו (ויקיפדיה)
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

כל אחד מאתנו שמעוניין לטעום מסעודתו של אציל אריסטוקרטי בימי הביניים, צריך רק להיכנס למטבח להתחיל להריח ולטעום סעודת מזון מתובלת ומפולפלת בשפע של תבלינים ולדמיין כיצד בימי הביניים נהנה האציל מהתבלינים הפשוטים שעלו הון תועפות, בעוד המוני האיכרים מסתפקים בדייסת הגריסים הקבועה והדלוחה.

כולנו כבר הספקנו לשכוח, אך התבלינים למעשה שינו את פני ההיסטוריה. מקורם של תבלינים רבים היה מאז ומתמיד במדינות המזרח בעלות האקלים טרופי. העובדה כי התבלינים היו כה יקרים בימי הביניים והסחר בהם היה מקור לעושר רב, דרבנה את קולומבוס לשכנע את מלך ספרד לצאת למסעו ההרפתקני והמטורף לעבר הודו – כשבסופו של דבר הגיע לחופי אמריקה דווקא…

אנשים באותם זמנים הקריבו את חייהם עבור השגת פלפל שחור, חופן אגוז מוסקט או קינמון. הודו הייתה אז מעין כינוי כללי למדינות המזרח שהיוו אימפריה בכל נושא התבלינים, ומחופי מדינות אלה יצאו אניות לכל העולם עם שקי תבלינים לשווקים הנבחרים ולמטבחי האצולה.

באירופה של ימי הביניים מאז נפילתה של האימפריה הרומית, הייתה חלוקה ברורה ביותר בין מעמדו של האדם לבין המזון הבא אל שולחנו. בעוד על שולחנם של האצילים עלה בשר, דבש וסוכר ותבלינים יקרים, נאלצו האיכרים להסתפק באוכל תפל ודל: דייסת גריסים, שיבולת שועל או שעורים ולחם שחור עשוי שעורה או שיפון. עשבי התיבול היחידים שהיו להם הם אלה שצמחו בגינת הבית: המרווה, מנטה, חרדל, ופטרוזיליה, שמיר ושומר. האצילים באותה תקופה כמעט ולא טעמו ירקות, העולם סבר אז כי איכר שיוכל מעדנים יוכל לחלות וכי גופו הגשמי צריך להסתפק בירקות פשוטים וגשמיים הקרובים לאדמה.

האצילים נהגו להפגין את רוב עושרם בפני באי ביתם בריבוי תבלינים שהיו סמל סטטוס ובשימוש מופרז בהם, באופן שלאו דווקא יהיה ערב לחיך לאדם המודרני. לצבע הייחודי של התבלינים ייחסו משמעויות מיסטיות נסתרות, כך לדוגמה הזעפרן שצבע את האוכל בזהוב וסימל חיי נצח ומשמעויות רפואיות נוספות, ועל זו הדרך בשאר התבלינים.

אדם בשווי שק פלפל

התבלינים שהגיעו מאסיה ואפריקה למטבחי האצילים היו בעיקר פלפל שחור, קינמון, זנגביל, כמון, אגוז מוסקט וציפורן, ומחירם היה יקר לאין שיעור באותם זמנים. בעקבות מסעי הצלב השתפרו דרכי המסחר והייבוא נסק לאלפי טונות, כאשר הפלפל השחור היה התבלין הפופולארי ביותר. נשמע לא יאומן, אך היו ערים ברחבי אירופה בתקופת המאה ה-11 שניהלו את עסקיהם וכלכלתם על בסיס הפלפל השחור. המיסים נגבו בגרגרי פלפל שחור, ושכר דירה שולם בגרגרי פלפל. חיי אדם היו שווים אז שק של פלפל שחור…

גם שאר התבלינים לא היו זולים, ארבע מאות חמישים גרם של ג'ינג'ר היו שווים כמו כבשה, חצי קילו תבלין אגוז מוסקט היה שווה שלושה כבשים ואילו קילו ציפורן היה שווה פרה. אגוז מוסקט הוא למעשה עץ שמזרעיו מופק תבלין ומקליפתו החיצונית מופק תבלין נוסף, מעץ זה מפיקים אף שמנים ארומטיים וחמאת אגוז מוסקט. במאה השבע עשרה עלתה יוקרתו של אגוז המוסקט אז התייחסו אליו כאל זהב, וייחסו לו סגולות רפואיות כגון יכולת ריפוי נדירה של מחלת הדבר שקטלה באותם זמנים כחמישית מתושבי לונדון והסביבה. המעשייה מספרת כי ההולנדים שהתיישבו תחילה בניו אמסטרדם, היא ניו יורק של ימינו, העדיפו לוותר על העיר נטולת התבלינים תמורת שליטה באי ראן, שהיער בו שימש מקור לגידול אגוזי מוסקט.

על סוחרי ונציה ששלטו בשוק התבלינים ביד רמה מסופר כי רק בעקבות התעשרותם השערורייתית יכלו לתמוך באמני תקופת הרנסנס הדגולים. ההיסטוריה מוכיחה כי האימפריה ששלטה בשוק התבלינים היא הייתה האימפריה החזקה באותה תקופה. החל בסוחרי מדינות ערב, סוחרי האימפריה הרומית, בחזרה אל הסוחרים הערבים מוסלמים שחזרו למשול בייבוא ולאחר מכן מדינות אירופה השונות – פורטוגל, הולנד ואנגליה שבמשך שלוש מאות שנה נלחמו והתעמתו על השליטה באיים ובשוק התבלינים. המסורת נמשכת עד ימינו. גם כיום כאשר התבלינים נפוצים ולא חסרים בשולחננו הן בימות החמה ובן בימות הגשמים – ארצות הברית נחשבת שולטת ברמה בשוק התבלינים.

לתבלינים שני שימושיים עיקריים: הראשון הוא טעם חזק ודומיננטי. לא נעים לכתוב, אך בימי קדם, כאשר לא היו אמצעי אכסון נאותים ולעיתים קרובות אוכל התקלקל, השתמשו בתבלינים על מנת להסוות את טעמו של האוכל המקולקל. השימוש השני, נעוץ בסגולתם של תבלינים רבים אשר הם בעלי פעילות אנטי חיידקית – מעכבים או אפילו קוטלים חיידקים וכך מאטים ומונעים תהליכי פירוק וריקבון, וכך היו עוזרים התבלינים לשמר את המזון.

סיפורי בדים ואגדות

התבלין היקר ביותר היה מאז ועד היום הוא הזעפרן – שמחירו שלושים דולר לגרם. עם זאת יש לציין כי את הזעפרן מגדלים כיום גם במדינות אירופה. המחיר הגבוה נובע מטעמו, נדירותו והקושי בייצורו שלא השתנה אף במאה ה-21. כל פרח ממנו מופק התבלין פורח רק פעם אחת בשנה, בכל פרח ישנן שלוש צלקות אשר נקטפות באופן ידני בלבד. לפיכך לצורך הפקת חצי קילו של זעפרן יש צורך בשלושים וחמישה אלף עד מאה אלף פרחים. לכן אם נתקלתם במקרה באבקת זעפרן או זעפרן בתפזורת, כנראה מדובר בזיוף. ידוע כי חוטים המופקים מפרח קורתם הצבעים – מכונה "זעפרן השקרנים". גם זן מסוים של הל – שכונה "גרגרי גן עדן" נחשב תבלין לא פשוט להשגה.

היבואנים של התבלינים שמרו מכל משמר לבל ישיג אי מי את פרנסתם והפיצו סיפורי אלף לילה ולילה על המסע המסוכן והמפרך במציאת התבלינים, סיפורים שהפכו לאגדות ואמונות טפלות. כך נכתב על ידי ביוגרף של המלך לואי התשיעי מלך צרפת כי הקינמון, הריבס (צמח הדומה לסלרי), והקינמון נאספים על ידי דייגים השטים במורד הנילוס. התבלינים גדלים בגן עדן והרוח מעיפה אותם מעצי התבלין והנילוס (אשר מקורו בגן עדן על פי ספר בראשית) אל עבר ארץ מצרים.

בנוסף הפיצו הסוחרים הערבים אגדות כי הקינמון גדל בגאיות שורצות נחשים ארסיים ובאגמים רדודים שעליהם שומרים בעלי חיים מכונפים. הנוסע המפורסם מרקו פולו היה הראשון שהסיר את הלוט ותיאר בספרו את מקורם של תבליני המזרח כחלק ממסעותיו ההרפתקניות ברחבי אסיה. הפורטוגלים הם שהצליחו לשבור את המונופול של תושבי ונציה כאשר ברתולומיאו דיאש הצליח להקיף את חוף כף התקווה הטובה, ולאחר עשר שנים וסקו דה גמה עשה זאת שוב ובעזרת נווטים אפריקאים הגיע לחופי עיר הנמל כלכותה בהודו.

מגלן, שהיה אף הוא מגלה ארצות, שאף להגיע גם הוא לאיי התבלין, הוא הצליח להוכיח אומנם שהעולם הוא עגול אך לרוע מזלו נהרג בפיליפינים. אניותיו המשיכו במסע לבדן ולאחר שלוש שנים חזרה לסביליה ספינה אחת בלבד, "ויקטוריה", כשעליה שמונה עשרה איש שנותרו מתוך מאתיים חמישים שיצאו לדרך בתחילת המסע. האנייה הביאה אתה מטען יקר המציאות שכיסה את כל העלויות הגבוהות של המסע – עשרים ושש טון של ציפורן, אגוז מוסקט וקינמון.

בתקופה מאוחרת יותר כאשר ההולנדים שלטו בשוק הם עשו ככל יכולתם לשמור על המונופול בדרכים שונות ומשונות, כאשר מחיר הקינמון ירד באמסטרדם הסוחרים שרפו קינמון במזרח על מנת לצמצם את ההיצע. בנוסף את אגוזי המוסקט היו משרים במיץ של פרח הליים, על מנת למנוע את גידולו בחבל ארץ אחרת – תוך כדי שהם מתרצים שהמיץ מחסל מזיקים.

תבליני הזמן העתיק

עוד בתקופת הזמן העתיק במדינות הים התיכון גדלו בשפע זעפרן, שום, בצל, חרדל, חזרת, מנטה, תימין וריחן אך כל זה לא סיפק את טעמם האנין של עשירי האזור. כך החל ייבוא של תבלינים אוריינטליים – קינמון, הל, אגוז מוסקט, פלפל, ג'ינג'ר, ציפורן וכורכום, אך הקומץ לא השביע את הארי, מה גם שמחירם היה מפולפל בהתאם.

בפפירוס אברס – פפירוס מצרי קדום שעוסק בענייני רפואה מתקופת מצרים העתיקה, ישנו אזכור לשימוש בהל, ואף במומיה מצרית עתיקה שמכונה רעמסס השני נמצאו עקבות של פלפל שחור בנחירי האף. הסיבה שהמצריים השתמשו בתבלינים כחלק מתהליך החניטה, היא התכונה האופיינית של תבלינים רבים שמועילים בהאטת תהליכי ריקבון.

אף במקורות שלנו ניתן לראות התייחסות לייבוא של תבלינים ושימוש בהם. בסממני הקטורת יש שימוש בציפורן, ואילו להכנת שמן המשחה יש שימוש בקינמון. בשיר השירים מוזכר הכורכום יחד עם הקינמון בפסוק אחד "נרד וכרכום קנה וקינמון…" עם זאת יש לציין כי החוקרים חלוקים האם הציפורן זו אותה הציפורן של ימינו והאם הקינמון הוא הקינמון של ימינו, ויש שמזהים את הכרכום דווקא עם תבלין הזעפרן.

בתל כברי – אתר השוכן בקיבוץ כברי ומתוארך לתקופה הכנענית מלפני 3,700 שנה, נמצאה תגלית מרשימה, מחסן יין מלכותי המונה כ3,000 קנקנים. בדיקות כימיות שנעשו בקנקנים גילו שרידים של קינמון שהוכנס כחלק מהמרכיבים בהכנת היין.

בימי קדם – הסחורה היקרה הייתה מובלת בדרך היבשה, בשקים על גבי שיירות גמלים שיצאו מהעיר גואה ומהעיר קולקייט (כלכותה) ומערים נוספות במזרח לשווקים בערים העשירות החל בנינווה, בבל וקרתגו וכלה באלכסנדריה ורומי. דרך המשי הייתה גם אחת מנתיבי הסחר המרכזיים, הדרך המשתרעת לאורך 8,000 קילומטר חיברה בין מזרח למערב, עוד במאה השלישית לפני הספירה, כך הועברו מסין – קינמון וג'ינג'ר, ציפורן ואגוז מוסקט מאינדונזיה ופלפל שחור מהודו.

הסוחרים הערבים ששלטו בשוק בתקופות מסוימת העבירו את הסחורה באופן ימי על גבי ספינות, כך במשך אלפיים שנה היו מעבירים מהודו לאורך החוף ההודי, דרך המפרץ הפרסי ששרץ שודדי ים, והגיעו דרך חצי האי ערב דרך ים סוף למצרים. לא ניתן לדעת לעולם כמה אנשים שילמו בחייהם עבור התבלינים יקרי המציאות. בתקופה הרומית עלה הביקוש והרווחים היו רווחי עתק. העיר אלכסנדריה שעמדה בצומת דרכים חשוב שגשגה והתעשרה ממיסים שבקשה עבור ייבוא התבלינים דרכה והפכה למרכז הסחר. עשירי האימפריה הרומית מצאו שימושים רבים ומגוונים לכלל התבלינים: עלי דפנה הפכו לזרי ניצחון, תבלינים הפכו לתוספות ביינות במשתאות רהב, והיו תוספת מתבקשת בכל מנת גורמה, במרחצאות הרומיים נישא למרחק ריחם של שמנים אתרים, ורופאים מצאו בתבלינים סגולות רפואיות חדשות לגוף ולנפש שחוללו ניסים ונפלאות.

מלבד הודו, גם סרי לנקה הייתה מקור חשוב של תבלינים. האי סרי לנקה נמצאת קרוב לקו המשווה באוקיינוס ההודי. האי בעל טמפרטורה נוחה ואדמה פורייה וכינויו הוא "אי הקינמון" – עד היום שמונים אחוז מהקינמון בעולם מקורו בסרי לנקה. בנוסף האי משמש כאחד מספקי התה והתבלינים הגדולים בעולם. מלבד זאת גדלים באי בשפע פלפל שחור, הל, פלפל הודי, ציפורן, אגוז מוסקט, ג'ינג'ר ועשב לימון. הרומים ואחריהם הפורטוגזים, ההולנדים והבריטים כולם גילו את האי וייבאו ממנו תבלינים במרץ למטבחי יוקרה ברחבי אירופה.

זנזיבר – אי נוסף המהווה חלק מטנזניה. באי הראשי ובאי הסמוך ישנם למעלה משלושה מיליון עצי ציפורן. ושני האיים מייצרים ביחד את כלל התצרוכת העולמית של הציפורן. ומהווים מוקד תיירותי לתיירים המתעניינים במטעי התבלינים ורוצים לטעום ולהריח.

איי גרנדה – שוכנים בים הקריבי. אחראים על אספקת עשרים אחוזים מהתצרוכת העולמית של אגוז המוסקט. שנים רבות פרנסת האי התבססה על גידול קני סוכר, עד אשר הגיע שליח של ג'ורג' השלישי מלך בריטניה וגילה כי תנאי האי מאפשרים גידול אגוז מוסקט – בעקבות הביקוש הרב לתבלין באירופה ובארצות הברית היה משתלם לחקלאים באי לעבור לגידול התבלין היקר וכך השתפרה הכנסתם הכלכלית.

מקל וניל שווה זהב

גם כיום ניתן לראות תנודות במחירי התבלינים. לפני חצי שנה מחיר מקל הוניל זינק וקילו וניל שווה כיום לקילו זהב, וזאת בשל אסון טבע – סופת ציקלון טרופית שפקדה את מדגסקר מול חופי אפריקה – האי בו גדל הצמח המבוקש. הסופה האימתנית כמעט הכחידה את התבלין הטעים מן העולם ופגעה אנושות בכלכלת האי שמספקת שבעים אחוזים מהתצרוכת העולמית.

מקור הווניל אומנם במרכז אמריקה אך מזג האוויר הטרופי של האי, העדר מזיקים וכוח עבודה זול – הפכו את מדגסקר למעצמה בתחום. מומחים מאמינים כי יעברו עוד שנים רבות עד שהענף יצליח להתאושש מהמשבר שתקף אותו. במדינת מדגסקר שגם כך נחשבת לאחת המדינות העניות בתבל נערכים עם חברות אבטחה פרטיות לאבטח את כמות הווניל שעדיין נותרה ללא פגע, מאחר ומספיק שיש לך מאה קילו בבית ואתה צריך להתחיל לחשוש מפורצים. בחוות חקלאיות ישנם שומרים עם נשק ובאופן כללי רמת הפשיעה עלתה.

העולם הקולינרי אנין הטעם שלא מסתפק בתמצית וניל אלא דורש דווקא את הווניל המקורי, גם הוא סופג טלטלה והשפים הצרפתיים המובילים מתחילים להיערך עם מתכונים חדשים בהתאם. שוק שחור בינלאומי של מקלות וניל גנובים או מזויפים אף התחיל להתפתח, למי שתחליפים בטעם וניל לא באים בחשבון עבורו.

תבלינים וסגולות רפואיות

לסיום נקנח בכמה תבלינים מובילים וסגולותיהם, הקינמון מוסיף המון – בקליפת עץ הקינמון מצויים שלושה שמנים ייחודים עם סגולות רפואיות. הקינמון נחשב כמזון אנטי דלקתי היכול לסייע בהפחתת סימני דלקת, גם אם רק הרחתם קינמון זכיתם. הקינמון משפר את יכולת הריכוז, העבודה ויכולת הראייה תנועה. הקינמון משמש כמקור לברזל, סיבים תזונתיים וקלציום ובנוסף הקלציום והסיבים שמצויים בקינמון מסייעים לסילוק מלחים המופרשים מכיס המרה מן הגוף. הקינמון מאט את קצב העיכול ומסייע למתן את עליית הסוכר בדם לאחר ארוחה.

כורכום הוא תבלין אנטי דלקתי – תבלין המופק מצמח הכורכום המשתייך למשפחת הזנגוויל, משמש כבר אלפי שנים כתרופה עממית בסין ובהודו למחלות רבות נוגד דלקות, טיפול בצהבת, נגד כאבי שיניים, נגד דימום, קוליק אצל תינוקות, אבנים בכליות, ומועיל במקרים של חבלות או כאבים בחזה. החוקרים יודעים כבר זמן רב על הכוח של צמח הכורכום בתהליכים ביולוגיים, אם כי דרך הפעולה עדיין לא נחקרה די הצורך.

בניסויים מעבדתיים נמצא כי התרכובת הנמצאת בכורכום ובפיגמנט שלו, הקרויה כורכומינואדים, היא נוגדת דלקות. כורכומינואדים מגנה על הגוף באופנים נוספים: מגבירה את פעילות אנזימי טיהור חשובים הגוף, ובעת ובעונה אחת מכיוון שהם נוגדי חמצון חזקים, מנטרלת רדיקליים חופשיים הגורמים לנזק לדי. אן. איי.

ציפורן – העץ ממנו מופק הציפורן גדל באזור הטרופי ומגיע לגובה של עד 12 מטרים. ניתן לטחון את הניצנים, הגבעולים והעלים ולהפיק מהם שמן ציפורן. שמן זה מכיל חומר המכונה אאוגנול והוא בעל תכונות אנטי דלקתיות ואנטי פטרייתיות. אאוגנול פוגע במעטפת של החיידקים וגורם לפיצוצם. השמן תורם לשיכוך כאבים, במיוחד כאבי שיניים.

השארת תגובה