"שבר כזה? למה להמשיך את החיים?"

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

בתחילת שנת תשכ"ח (אוקטובר 1967), חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, פגעה טרגדיה נוראה בביתו של הגנרל המהולל, אריאל שרון. גור, בנו בן האחת עשרה, שיחק עם חבר ברובה ציד ישן שהיה בבית, והחבר כיוון את קנה הרובה אל ראשו של גור ובטעות לחץ על ההדק. כששמע שרון את הירייה, מיהר החוצה ומצא את בנו גור שוכב מחוסר הכרה בתוך שלולית דם סמיכה. שרון שראה מלחמות רבות הבין היטב את משמעות הפציעה, אבל נאבק בייאוש. הוא לקח את גור בזרועותיו, אותת לרכב חולף וטס אתו לבית הרפואה הקרוב. גור נפטר זמן קצר לאחר מכן.

בימי ה'שבעה' הגיע הרב שלמה מיידנצ'יק, ראש ועד כפר חב"ד, לביקור תנחומים ומצא את שרון מרוסק. האלוף שאל את הרב רק שאלה אחת: "איך קמים משבר כזה? למה להמשיך את החיים?"

מיידנציק יצר קשר עם מזכירות הרבי מליובאוויטש וסיפר על שברון לבו של שרון. במכתב שהגיע זמן קצר אחר כך, פותח הרבי בהבעת צער על מה שקרה, ומוסיף דברי ניחומים. הרבי מעלה את נוסח הנחמה המקובל: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", ושואל איך נכנס לכאן האבל על ירושלים? מה הקשר בין החורבן הפרטי שאירע בביתו של אדם לאבל הכללי על אובדן ירושלים?

הרבי השיב ברעיון רב משמעות – ומאוחר יותר יאמר שרון למקורביו כי אלו היו המילים היחידות בכל תקופת השבעה שרוממו את רוחו: כשם שחורבן ירושלים מתרחש בחלק הפיזי והגלוי בלבד, ואולם ירושלים הרוחנית נותרת קיימת ופועלת גם בימי הגלות, כך מותו של יהודי פרטי מתרחש רק בחלק הפיזי והגלוי, אבל נשמתו ממשיכה להאיר גם אחר כך ונותרת לעמוד בקשר עם יקיריה.

האבחנה הזו – אודות נצחיות קדושת ירושלים – חשובה תמיד, אבל חשובה שבעתיים בשבוע הזה, כשאנו מסיימים את פרשיות הקמת המשכן. ככל שמעמיקים יותר בהבנת הפרשיות הללו, עולה בלב כל יהודי השאלה "ומה עכשיו?" מה המשמעות של כל זה בימינו? והתשובה שעונה שלמה המלך היא שהקב"ה אינו עוזב את העולם. השכינה אינה מסתלקת, אלא רק פועלת באופן אחר. התפילה שלנו היא שבמהרה יקום הבית הגלוי מעל המחילה הנסתרת ונזכה לראות בעינינו את האור האלוקי שמאיר בעולם כולו בקרוב ממש.

פרשת "פקודי" חותמת את המסכת הארוכה ביותר בתורה, חמש הפרשיות הרצופות שעוסקות כמעט בנושא אחד ויחיד: הקמת המשכן וכליו במחנה ישראל במדבר. הפרשה חותמת את המבצע הגדול להקמת הבית ומסיימת בגילוי האלוקי ש"ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן".

בדומה לתוכן הפרשה, ההפטרה שקוראים מהנביא עוסקת בגמר הקמת בית המקדש הראשון בירושלים בהובלתו של שלמה המלך. ההפטרה למנהג הספרדים מתארת כיצד חירם, אמן הנחושת שהובא מצור לפי בקשת שלמה, מסיים את הכנת הכלים החשובים ומעמיד אותם במקומם, ואילו למנהג האשכנזים וחסידי חב"ד קוראים את הפסוקים הבאים בנביא, בהם שלמה מרים את העיניים לשמים ומודה לאלוקים על החסד העצום שגמל עמו וזיכה אותו להיות זה שהקים את הבית לה'.

ואולם בסוף דברי שלמה, שהם סוף ההפטרה למנהג האשכנזים, ישנו פסוק תמוה: "ואשים שם מקום לארון אשר שם ברית ה'". שלמה מסיים את פרשת הקמת בית המקדש באמירה שהוא הכין מקום לארון הברית. והשאלה היא: פשיטא! מה החידוש? הרי ברור שהוכן בבית המקדש מקום לארון הברית, שהיה עיקר השראת השכינה בבית ובלעדיו אין משמעות לבית המקדש?

תוספות הרא"ש מפרש כי שלמה התכוון להעביר מסר בעל משמעות היסטורית. הוא גילה לאנשים סביבו משהו שאיש לא ידע. שלמה צפה את הימים הרעים שיבואו, עת יעלו האויבים על ירושלים ויחריבו את בית המקדש ולכן כבר עכשיו הכין בונקר סודי במחילות מתחת להר הבית בו יוכלו לגנוז בבוא היום את ארון הברית כדי שיד האויבים לא תשלוט בו.

הגמרא מוסיפה (יומא נג) כי כחמישים שנה לפני החורבן, החליט המלך יאשיהו להפעיל את אותו מקום מסתור שבנה שלמה ולהעביר אליו את הארון. במקום אחר מספרת הגמרא כי בימי בית המקדש השני, הבחין אחד הכוהנים במרצפת בלשכת העצים שאינה מונחת במקומה. הוא העריך כי מתחת המקום הזה נמצא ארון הברית. הוא קרא במהירות לאחד מחבריו, אך יצאה נשמתו ומת.

-אגב ידוע כי מקום הארון במחילות ירושלים הצית את דמיון החוקרים במהלך כל הדורות, והאחרון שפעל לחשוף את אותה מחילה היסטורית היה רב הכותל, הרב גץ. בשנת תשמ"א החלו לבנות בית כנסת במנהרות הכותל (כיום זה בית הכנסת על שם הרב גץ), וכאשר חצבו גומחה לארון הקודש, נפער מאחוריה חור ומאחוריו נחשפה מנהרה החצובה בסלע מתחת להר הבית לכיוון מזרח. ממדיה היו מרשימים: 28 מטר אורך ושישה מטרים רוחב. לפי חישובים שונים שערך הרב גץ, הוא העריך כי המנהרה מובילה אל מתחת לאבן השתייה ויתכן כי שם הונח הארון, במקביל למקום בו הוא עמד למעלה בקודש הקודשים. נכדו של הרב מספר כי שמע מסבו שהוא התכתב עם הרבי מליובאויטש בכדי לדעת מה עליו לעשות והאם לדחוף למיצוי בדיקת המנהרה, אך הרבי ענה לו כי לא הגיעה העת-.

מאוחר יותר, המוסלמים גילו את החפירות ופרצה סערה. ממשלת בגין החליטה בסופו של דבר לאטום את הכניסה למחילה והעיסוק בנושא נפסק ממילא.

וכאן עולה שאלה פשוטה: למה שלמה מקלקל את החגיגה? מדוע ברגעים הגדולים של הקמת הבית והכשרתו הראשונית לעבודה, מצב הרוח צריך להיהרס עם הידיעה שהבית יעמוד באופן זמני בלבד ועתיד להיהרס? הרי טבע העולם הוא (כדברי רש"י בפרשת בראשית) "בשעת שמחה – שמחה ובשעת אבל – אבל", אדם בריא בנפשו חוגג בימי השמחה כאילו לא יבואו ימי אבל, ומתאבל בימי הצער כאילו לא היו ימי שמחה, אז מה פתאום לערבב את הבניה בחורבן ולספר עכשיו על הבונקר שנבנה תחת לאדמה עבור ימי הצער והאימה?

למה הדבר דומה? לחתן שיעמוד תחת החופה ויאמר לכלתו כי הוא הכין לעצמו בית נוסף למקרה שמערכת היחסים ביניהם תעלה על שרטון…

השאלה גדולה יותר בעיון בדברי הרמב"ם: בניגוד גמור לדרכו להתמקד בהכרעות הלכתיות בלבד, הרמב"ם פותח את פרק ד מהלכות בית הבחירה עם סיפור ארוך על ההחלטה של יאשיהו המלך לקחת את ארון הברית ממקומו בקודש הקדשים ולהטמינו תחת הבית. בלשונו: "אבן הייתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח … ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו לחרב, בנה מקום לגנוז בו הארון במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה".

והשאלה הפשוטה היא, אם כן, מה מסתתר מאחורי גניזת הארון? מדוע חשוב לשלמה המלך להעצים את הבונקר המסתורי בעצם הרגעים החגיגיים של בניית הבית, וכך הרמב"ם רואה צורך להדגיש בהרחבה את היות הארון מאז ומתמיד במחילות הר הבית?

הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות כא/159) מוצא כאן תובנה רבת משמעות אודות העוצמה הנצחית של מקום המקדש, וההשפעה הקבועה והתמידית שלו עד היום הזה.

מקום הארון מתחת לאדמה לא היה רק מסתור כנגד האויבים, אלא הרבה יותר מכך: מוקד חילופי להשראת השכינה. מה ששלמה המלך מתכוון לומר לאנשים סביבו הוא שלמעשה הוא בנה שני בתי מקדש: אחד מעל האדמה ואחד מתחת לאדמה. ולכן שלמה מדגיש זאת דווקא בעת הקמת הבית והכשרתו הראשונית לעבודה, כדי להפוך את המחילה התת קרקעית לחלק בלתי נפרד מהבית ולאתר חילופי ממנו מאירה השכינה בימים הקשים של הגלות.

הארת השכינה בעולם היא לא זמנית וחולפת, היא לא תלויה בבניין גשמי והוד והדר, היא נצחית כמו האלוקים בעצמו. אם העולם קיים, בוודאי שישנו צינור אחד של אור שמרים את העולם אל מעבר לעצמו ואולם ישנם שני מצבים בהארת השכינה: בימי בית המקדש הייתה ההארה גלויה וברורה, בעוד שבימי הגלות היא פועמת בצורה נסתרת במעמקי האדמה, אבל מעניקה משם את הכוח להתמודד עם ייסורי הגלות

למה הדבר דומה? לפני 15 שנה החליטה ממשלת ישראל על הקמת בונקר מבוצר לניהול משברים בימי מלחמה, כזה שיהיה ממוגן מפני כל איום: רעידות אדמה, איום גרעיני, קונבנציונלי ולא קונבנציונלי. אבל יותר מכל הוא ממוגן מפני אחד האיומים הביטחוניים הכי גדולים: ההדלפות והפטפטת. מתחת לאדמה אין קליטה סלולרית וכך השרים אינם יכולים לפטפט ולדווח החוצה…

השימוש הראשון במקום היה בעת שהגיע ארצה הארכיון עם הקלסרים והדיסקים אודות תכנית הגרעין האיראנית. ראש הממשלה כינס את חברי הקבינט באותו יעד תת קרקעי בין הרי ירושלים, כדי ללמוד את החומר ללא הפרעות חיצוניות מהעולם הרועש ולקבל החלטות על הצעדים הבאים.

וככה ממש, דרך משל, תכנן שלמה המלך: הוא יצר מוקד חילופי להשראת השכינה עבור ימי הגלות. בימים הקשים הללו היא יורדת אמנם תחת האדמה, אבל ההסתר אינו משנה את המהות.

כעת תובן שאלה גדולה: ידוע כי שבי ציון, מקימי בית המקדש השני, לא הצליחו למצוא את המחילה בה הטמין יאשיהו את הארון ונאלצו להקים את הבית ללא ארון הברית. כך עמד קודש הקדשים ריק לאורך כל ימי הבית השני. והתמיהה עצומה: מה משמעות הבית ללא ה'אנטנה' של הכרובים שקישרה אותו עם העולם העליון? מה הערך של טלפון סלולרי ללא כרטיס סים שמחבר אל הרשת?

התשובה היא שהארון היה בוודאי חלק מבית המקדש, שכן הוא עמד תחת הבית באותו מקום שנבנה לכתחילה כחלק בלתי נפרד מבית המקדש – ומשם מתחת לאדמה האירה השכינה לעולם כולו.

ולהמחשת הדברים המדוברים, הנה סיפור מופלא הממחיש כי השראת השכינה במקום קדוש, ואפילו ב"מקדש מעט" היא נצחית, ואלא רק שלפעמים היא מסתתרת בתוך גלי החורבן.

בשנת תשמ"ט (1989) החלו להיבקע סדקים ראשונים במסך הברזל הקומוניסטי. לאחר שבעים שנה בהן מדינות ברית המועצות היו מנותקות מהמתרחש מהעולם המערבי, קרס מסך השקר ושלטון האימים התנפץ. הנשיא גורבאצ'וב הזמין משלחת רבנים מכובדת מהארץ לבקר בפעם הראשונה במוסקבה ובפטרבורג. בין המשתתפים היה הרב ישראל מאיר לאו, כרב העיר תל אביב-יפו.

לאחר פגישות בקרמלין לקחו המארחים את הרבנים לבית כנסת קטן, צריף מט ליפול בשם "מארינה רושצ'ה". בכל שבעים שנות הרדיפה, כאשר בתי הכנסת נאטמו או הפכו לאולמות תיאטרון, נותר הצריף הזה בבחינת 'אי של גבורה'. תמיד התקיימו בו מנייני תפילה והוא היווה מקום התכנסות והתוועדות לנשמות יהודיות שנאבקו לשמור על גחלת האש הבוערת. כמה זקנים ישישים, חסידי חב"ד, שהחזיקו את המקום במסירות נפש לאורך השנים קיבלו בהתרגשות את פני הרבנים.

הרב לאו הבחין כי על עמוד התפילה של החזן, כתוב פסוק מספר תהילים, ואולם הפסוק היה שונה מהמשפטים שכותבים בדרך כלל על עמוד התפילה. המנהג הוא לכתוב "דע לפני מי אתה עומד" או "שוויתי ה' לנגדי תמיד" או  "ממעמקים קראתיך ה'", והנה פסוק אחר לגמרי: "אנא ה' מלטה נפשי".

היהודים המבוגרים שזכרו עוד את הימים לפני שהכול התחיל, טרם מהפכת 1917, הסבירו כי אבותיהם התכוונו בכך לשאת תפילה מעמוק ליבם הרצוץ, כי אף אם הגוף יתרסק, יישלח למחנות עבודה, יישרף או יירה באקדח – הנפש היהודית תימלט ולא תכבה.

חלפו כמה חודשים והרב לאו יושב בלשכתו בתל אביב ושומע כי קבוצת צעירים קומוניסטיים מ'אגודת הסופרים הסובייטים', העלתה את המקום באש. לבו של הרב נשבר לשמוע כי מקום ששרד את כל אימי הקומוניזם, נחרב דווקא עכשיו כשנהיה יותר טוב. עוד כמה שנים חלפו והרב לאו – הפעם בשבתו כבר כרב ראשי לישראל – קיבל הזמנה מהשליח הראשי ברוסיה, הרב שד"ב לאזאר, להשתתף בטקס הנחת אבן פינה לבית כנסת חדש על גחלי המקום הישן.

הרב לאו כאב את החורבן וההרס מהמקום אותו זכר מביקורו הקודם, אך רגע לפני שעלה לשאת את נאומו, ניגשו המארחים השלוחים והדהימו אותו. הם הציגו לו חפץ קטן, אוד יחיד שניצול מהשריפה הגדולה: עמוד התפילה של החזן ועליו הכיתוב: 'אנה ה' מלטה נפשי'…

השארת תגובה