'התחכום' שהציל את שני בני הדודים ממוות

תלאות הדרך של הגר"י ברטלר ובן דודו מפולין העשנה להונגריה שרוצה להסגיר אותם והתחכום בזכותו נמלטו וניצלו חייהם • קטעים משיחה שהעניק לפני שנים ספורות, במהלכה עמד על דרכו ומשנתו הפלאית של מורו ורבו החזון איש

רבי יחזקאל ברטלר
רבי יחזקאל ברטלר
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

ליל שבת קודש ט"ז חשוון תש"ד. ביתו נאווה קודש של מרנא ורבנא, מנהיגם של אלפים ורבבות, רבינו אברהם ישעיהו קרליץ בעל החזון איש. שקט של  ליל שבת אופף את היקום. אבל לא בבית הזה, גאונו של דור מתייסר בייסורים. מוטל על ערש דווי. הבחור יחזקאל ברטלר שוהה בבית בשהות משותפת עם פאר הדור. בשלב מסוים של הלילה פונה החזו"א לבחור שעמו ומבקש את התרופה אותה נהג ליטול.

חושך שורר בבית. שבת היום לה'. יחזקאל הבחור תר אחר הבקבוקון הזעיר שנצרך כעת לרפואתו של מנהיג הדור. הוא לא מוצא. מפשפש ומחפש ואין. בצר לו הוא פונה לחדר הסמוך, שם לן גיסו של מרן, הגרי"י קנייבסקי, הסטייפלר זצ"ל. יחזקאל מספר לו את המתרחש, והגיס הגדול מנתר ללא היסוס ומדליק את האור. פיקוח נפש דוחה שבת. את הבחור הוא משגר להזעיק במהירות את רופאו האישי של הרב.

אראלים ומצוקים אחזו בארון האלוקים, ועם כניסתם של הרופא והבחור לדירתו של החזון איש, נוכחו לדעת שבקרב הזה גברה יד האראלים ונשמתו הטהורה של רבן של ישראל עלתה בסערה השמיימה לקול בכייתם ודמעתם. השבת, 75 שנה אחרי אותו מאורע, הסתלק לבית עולמו הבחור שהיה עד לכל ההתרחשות בדקות האחרונות לחייו של מרן החזון איש, הגאון הגדול רבי אביגדור יחזקאל ברטלר זצ"ל, שנחשב למעתיק השמועה של רבו ומאחרוני תלמידיו עלי אדמות.

בשעות הצהריים של יום השבת פר' כי-תשא, נפטר החל הגאון רבי יחזקאל לחוש מיחושים והרגשתו הכללית הורעה, כשהוא שוהה בביתו שברחוב הרב ורנר בבני ברק, כוחות הצלה שהוזעקו פינו אותו באמבולנס לביה"ח 'מעייני הישועה', אולם לדאבון לב ולמגינת ליבם של רבים מבני היהדות החרדית וביחוד אלו המשתייכים לחוגי חזון אי"ש, נפטר רבי יחזקאל בעודו בדרך.

הלוויתו יצאה למחרת, יום ראשון, בשעה 10 וחצי מביתו ברחוב הרב ורנר בבני ברק. חלפה דרך בית הכנסת לדרמן ודרך בית המדרש ברחוב חידושי הרי"ם עד לבית החיים 'זכרון מאיר' שם נטמן. בהלוויה ההמונית נטלו חלק בראש מרנן ורבנן ובראשם שר התורה הגר"ח קנייבסקי וראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין.

עגונה בהיתר

הגר"י זצ"ל נולד בט"ו סיון תרצ"ד, בעיר קולומיאה שהייתה נתונה לשליטת ממשלת פולין להרב עזריאל ברטלר, חסיד ויז'ניץ ולאמו מרת מינדל בת הרב יצחק פרנקל מצאצאי ה'נודע ביהודה'. במהלך מלחמת העולם השנייה חולצה אמו עם ילדיה מגטו בוכניה בידי העסקן הרב אליעזר לנדא שהציל מגטו זה אלפי יהודים, אל חבלי הארץ המזרחיים של פולין שנתפסו על ידי הצבא האדום. בהיותו בן 8 עלה לארץ ישראל במסגרת ילדי טהראן, ונכנס לבתי אבות של פוניבז'. הרב מפוניבז' שעמד על כישרונותיו הביאו אל מרן החזון איש שהכניסו לביתו ופרס עליו את חסותו ולמרות גילו הצעיר למד עמו רבות.

לאחר המלחמה אביו לא שב ואמו קיבלה היתר עגונה, אולם לא נישאה בשל חוות דעתו של החזון איש שסבר שבמקרה שלה אסור לה להתחתן. הרב ברטלר נמנע מלכתוב דברי תורתו, ואת חלקם העלה על הכתב אחיינו ותלמידו הרב מתתיהו רייסנר וכללם בסדרת ספריו "מבא שערים" וספרים נוספים. בשער כל ספר, כיתוב המייחס את רוב הדברים בספר לדודו של המחבר, הרב ברטלר.

היה נשוי לרעייתו לבית משפחת שכטר, בתו של הנגיד הנודע ממקורבי החזון איש רבי יעקב שכטר ז"ל וגיסיו ממשפחת אשתו הם, ראב"ד העדה החרדית הרב משה שטרנבוך, הרב אברהם רייסנר והאחים לבית משפחת שכטר.

חתניו הם הרב אליהו פוזן המשמש כדיין בבית דין צדק בני ברק, הרב צבי פרידמן המשמש כמורה הוראה בבתי ההוראה של הגאב"ד הרב נסים קרליץ בבני ברק והרב אברהם קלמנוביץ (נכד הרב אברהם קלמנוביץ ראש ישיבת מיר בארצות הברית). שלושת חתניו מכהנים גם כר"מים בישיבת 'זכרון מיכאל' בזיכרון יעקב.

נווה התלאות

כאמור, רבי יחזקאל היה ילד קטן בפרוץ מלחמת העולם השנייה ויחד עם אמו נמלט מאימי האיומה שבמלחמות. בספר 'זכור לדוד' מסופר: כי רבי דוד פרנקל זצ"ל, שהיה בן דודו של רבי יחזקאל, הצטרף עמם בברחם, ונסים רבים אירעו להם בנתיב בריחתם מאדמת אירופה הבוערת, עד לבואם לארץ ישראל.

בתוכניות הבריחה היו מעורבים עסקנים שונים מיהדות פולין הכבושה והדוויה, שמסרו את נפשם, בעזרת מבריחים נכרים מקצועיים, שידעו כיצד להבריח את הגבול, וכמובן שדרשו על זה וגם קבלו טבין ותקילין על טרחתם להבריח את היהודים מחוץ לגבולות המדינה. "העסקן הנמרץ רבי אליעזר לנדא ז"ל, שהיה באותו עת בבוכניה, פעל במסירות נפש עצומה גדולות ונצורות, בעזרת שלמונים ומתת שוחד לצוררים הנאצים ימ"ש, וידיו רב לו בהצלת מאות ואלפי יהודים ממות לחיים כידוע ומפורסם".

מחמת קשיי ההברחה והסיכון הגדול שייתפסו, היו חייבים לנקוט במשנה זהירות ולתכנן היטב היטב את הצעדים לקראת היציאה מאזור הגטו בסתר ובהיחבא. בדרך כלל כשרצו להבריח ילדים קטנים מהגטו היו שולחים אותם עם הרכבת עד קרוב לגבול, וזה היה עובר ללא בעיות, אבל המבוגרים לא יכלו להרשות לעצמם נסיעה ברכבת, כי היה חשש להיתפס ע"י המשטרה ואנשי הביקורת, או אפילו בידי סתם נוסעים ברכבת שיזהו אותם כיהודים ויזעיקו את המשטרה, אך לילדים לא היה נשקף סכנה בדרך כלל.

שעת הבריחה הגיעה, ברדת הלילה אור ליום שלישי ד' באב שנת תש"ג, ודוד ובן דודו יחזקאל הוברחו מאזור הגטו בעזרת חשכת ליל. כשהם מחופשים לגויים עלו על הרכבת הנוסעת מבוכניה עד לגבול פולין-סלובקיה.

הנערים שהוברחו

יומיים ארכה נסיעה זו, יחזקאל ישב יחד עם אמו בצד אחד, ודוד פרנקל ישב בצד אחר, כאילו אינם מכירים זה את זה. את דוד ליוותה אישה גויה מקבוצת המבריחים, שלצורך העניין ובתמורה ניאותה נחשבה לאמו.

יחזקאל כילד, היה לו מראה ארי, ולפי מראה פניו היה יכול אפילו להציל אחרים כגון את אמו שהלכה עמו, אבל לא כן דוד שהיה לו דווקא מראה יהודי טיפוסי מאד, ואכן באמצע הדרך עלתה לרכבת קבוצת נערים פולניים, הם סקרו את נוסעי הרכבת, עד שצדה עינם והתבוננו בדוד, ומראה פניו הסגירו כי ילד יהודי לפניהם.

ז'שידעק! צעקו הנערים לעברו, כלומר 'יהודי'. הגויה שליוותה את דוד נבהלה ומיד מיהרה להסתלק מהמקום, ברור לכל היה, מה גורלו של יהודי הנתפס מחוץ לגטו, ומה חמור גורלו של גוי פולני המבריח יהודי. וכאן אירע נס, כאשר גוי אחד מנוסעי הרכבת קם ממקומו וקרא לעבר הנערים: מה אכפת לכם ממנו? עזבו אותו! ואכן הנערים נרגעו ועזבוהו לנפשו, וגם המבריחה של דוד חזרה אליו.

ילדותם של דוד ויחזקאל נקטעה באכזריות, ובבת אחת הם נדרשו להתבגר הרבה יותר מכפי גילם. בני עשר היו בהגיעם עד קרוב לגבול פולין-סלובקיה, שם היו צריכים לחצות נהר בחשכת ליל ולעבור את הגבול. כדי שמעבר זה יצליח, שוחדו שומרי הגבול בשני הצדדים על ידי שליחיו המיוחדים של המציל המפורסם רבי מיכאל דוב (בער) ווייסמנדל זצוק"ל. לא היו שם סירות לעבור את הנהר, אלא אחד המבריחים שהכיר את תנאי השטח, גוי חסון, לקח את שלשת הנפשות על שתי זרועותיו, החזיק אותם ממעל למים, וכך העבירם ברגל. ברחמי שמים עלה הדבר יפה, דוד ויחזקאל יחד עם דודתו/ אמו, עברו את הגבול, והגיעו עד לעיר קייזמארק שבסלובקיה.

רק ימים ספורים הם התעכבו בקייזמארק, וכבר היה על שני הילדים להבריח את הגבול שנית, ולהגיע להונגריה בכוחות עצמם. נקודת היעד בהונגריה היתה העיר סאטמר, שם גר אבי זקנו של יחזקאל, הישיש הרה"ח רבי אהרן שמואל ברטלר הי"ד זצ"ל מחסידי ויז'ניץ. הילדים יצאו לדרכם לבד, ואמו של יחזקאל נשארה לעת עתה בקייזמארק להמתין עד לבואם הקרוב של כל בני משפחת פרנקל.

האידיש שהצילה

אולם כאן כבר לא פעל הכל כשורה, פטרול משטרתי של משמר הגבול ההונגרי הבחין בשני הילדים דוד ויחזקאל בעיר קאשוי שהייתה עיר גבול, השוטרים לכדו אותם והובילום אל תחנת המשטרה. הממשל ההונגרי נהג כידוע בקשיחות בפליטים היהודים שהגיעו אליהם מפולין. מי שנתפס היה אחת דתו להישלח חזרה אל הגבול, ובדרך כלל אלו שהוחזרו נפלו היישר לציפורניה הטורפות של החיה הנאצית, שום תחנונים בפני השוטרים ההונגריים לא הועילו.

רק כבן עשר שנים היו הילדים, וכבר הוצרכו להתמודד לבדם מול חוקרי משטרה הונגרים קשיחים. בהבינו את גודל הסכנה הנשקפת להם, לחש דוד באוזני יחזקאל בשפת האידיש, היזהר שלא תגלה להם שאתה יודע לדבר פולנית, כי בכך יזהו אותנו מיד כילידי פולין, ועל כן עליך להעמיד בפני החוקרים פני ילד תמים, שאינו יודע לדבר אלא באידיש בלבד, השפה שהגויים לא מבינים, כלומר היה על יחזקאל לשתוק ולא לדבר כלל. רק דוד החל לשוחח עם החוקרים בגרמנית רהוטה, שכן ביליץ עיר מולדתו הייתה חלק משלזיה-עילית, הקרובה לגבול גרמניה, והשפה המדוברת שם הייתה גם גרמנית. ואכן הצהיר דוד בפניהם, ששפתו הוא או אידיש או גרמנית, אבל לא פולנית.

כך הערים דוד בן העשר על החוקרים ההונגרים והכביד עליהם, החקירה התעכבה הואיל והוכרחו למצוא קצין דובר גרמנית שיוכל לבצע את החקירה. הקצין לבסוף נמצא, אך התקשורת בין החוקרים ההונגרים לבין הקצין דובר גרמנית הייתה לקויה, ועקב כך השתבשה החקירה. דוד טען כי אמנם מוצאם מביליץ גם שלו וגם של בן דוד יחזקאל, אך הם מתגוררים כבר בסלובקיה כחמש שנים, בכך הערים עליהם שאינם פליטי פולין.

ב'זכור לדוד' מובא את שסיפר רבי יחזקאל ברטלר, שזוכר עדיין היטב את החקירה של הקצין הגרמני והחוקרים ההונגרים, השאלות הרבות שנשאלו והתשובות המתחמקות של דוד פרנקל. עם תום סדרת השאלות, אמר להם הקצין הגרמני, בניסיון לראות את תגובת הילדים, שעכשיו הוא מטלפן למשטרה בביליץ כדי לברר אם הפרטים נכונים, והאם נולדו שם. דוד לא נבהל כלל ולא איבד עשתונות, והגיב תיכף ומיד באומרו לקצין: "זאָפְאָרְט קלונגען" (תיכף להתקשר). למותר לציין כי הקצין שראה את ביטחונו המלא כבר לא ניסה להתקשר.

ובכן תמו שלבי החקירה, אולם החוקרים ההונגרים עמדו בפני בעיה, כי להחזיר את הילדים אל מעבר לגבול, הם לא יכלו, אולם גם לא יכלו להניחם להלך חופשי, שכן לא היו בידם כל תעודות. ומאחר ולא הייתה בידם עילה מספקת להחזיק את הילדים במעצר, באין ברירה החליטו למסור אותם באופן זמני למוסד בית היתומים היהודי שהיה בעיר קאשוי, עד לבירור מעמדם מבחינה חוקית.

בבית יתומים זה, שכנו גם ילדים פליטים רבים מילידי פולין, אשר הצליחו להבריח את הגבול בלי הוריהם או אפילו עם הוריהם . שם נמסרו שני הילדים דוד ויחזקאל ע"י המשטרה, ושם נשתהו כארבעה חודשים, משלהי חודש אב תש"ג עד חנוכה תש"ד. בסיום הדברים נציין, כי אותו בית יתומם שייך היה לזרם הניאולוגי בהונגריה, מה שהעמיד את שני הילדים בסיטואציות מורכבות ומרתקות, עליהם התגברו בדרכים ושיטות יצירתיות כאלו ואחרות.

השווער שזעם והרב שהרגיע

לפני שנים ספורות מסר הגאון רבי יחזקאל ברטלר זצ"ל, יחד עם גיסו הרב טוביה שכטר ז"ל, שיחה מקיפה לסופר התורני טוביה פריינד, על מורם ורבם החזון איש זצ"ל. עם פטירתו שיתף אותנו הרב פריינד בחלקים מאותה שיחה ותודתנו נתונה לו.

בראשית דבריו פתח הגר"י זצ"ל ואמר: "ה'חזון איש' מעולם לא למד בשום בית ספר או אוניברסיטה, מהיכן שאב את הידע המקיף בשלל מקצועות אם לא מתוך התורה?!  פעם התבטא ואמר כי החכמות כולן כלולות בתורה, וכאשר הן משמשות אותה הן בעצם תורה ממש".

לפני שנמשיך, נלקט מעט על האופן בו התחבר הנער יחזקאל, אוד מוצל מאש, לפאר הדור ומנהיגו רבינו החזון איש זיע"א. כעלם צעיר עלה לארה"ק בעירום וחוסר כל. רבינו ה'חזון איש' שנתוודע לבחור הצעיר ולכישרונותיו העילויים והנדירים, פרס עליו את חסותו, קירבו ואימצו בחביבות. הוא, שלא היה לו בעולמו כלום, קיבל את מתיקות התורה שהחדיר בנפשו גאון ישראל. מוחו החריף קלט בחריפות ובקיאות את דברי תורתו של רבינו, שהחל להשתעשע ולהתפלפל עמו בפלפולה של תורה, הלימוד והפלפול של רבינו עם הנער רבי יחזקאל לווו לפעמים בצעקות ובריתחא דאורייתא שנשמעו ממרחק.

בספר 'מעשה איש' חלק ג' מסופר: כי הגאון רבי יחזקאל ברטלר שליט"א (זצ"ל) היה לומד עם רבינו בריתחה גדולה, ופעם כשהגיע נאמנו של רבינו, רבי יעקב שכטר ז"ל, וראה את המחזה, שאל את רבינו: "מדוע אתה נותן לבחור צעיר שיצעק עליך כל כך"? הגיב רבינו ואמר לו בחביבות: "זה בסדר, זה בסדר"! לבסוף נעשה הגאון רבי יחזקאל ברטלר חתנו של אותו רבי יעקב שכטר ז"ל.

"חייו הנהדרים בקודש של ה'חזון איש', היו כל כולם מוקדשים לתורה" אמר הגר"י ברטלר באותה שיחה "כל כולו היה תורה ועוד תורה. יחד עם זאת ימי שני חייו היו קשים ומרים: כל ימיו, מצעירותו ועד זקנותו היה חלוש וחולה, מדוכא ומלופף בייסורים. בשנותיו הצעירות הייתה פרנסתו בקושי רב ו"בנסים תדירים" כפי שרבינו עצמו הגדיר. גם בנים לא היו לו. ולכאורה איש כזה היה צריך להיות שבור רצוץ ומדוכא. בדרך הטבע אדם במצב כזה נמצא במשבר ומרה שחורה.

"ברם" הפליא הגר"י במעלת רבו "לא מצאתי אדם מאושר כמותו. ולא סתם מאושר, אלא שהיה איש מלא בשמחת חיים. כל אמרותיו, כל שיחותיו, היה בכזו שלוות הדעת ושמחת הנפש. לפעמים היו הדברים נשמעים מפה קדשו בבדיחות הדעת כדי לשמח אלוקים ואנשים. ושמחה זו הייתה אך ורק משמחת התורה. הלא ד' בחר בנו מכל העמים ואף נתן לנו את תורתו, ועל כך יש לשמוח!"

זכיתם לישון בימי בחרותכם עם רבינו החזו"א באותו החדר?

"נכון. קרוב לשנתיים ימים. הוא לא רצה לישן לבדו, ביקש ממני שאהיה עמו. כמובן שהסכמתי. וזה היה בשנתיים האחרונים טרם הסתלקותו".

"תבקש הרבה לוויתן"

הזכרתם את הייסורים הגדולים מהם סבל מרן החזו"א, האם היה משוחח על ייסוריו?

"לא. הוא לא התאונן על כך. ולא שמעתי הינו מאומה. זאת אזכור, כי כשחלה במחלת לב הגדיר זאת: 'דער אייבישטער הייבט די אהנט און הער וויל קלאפן'. (- 'הקב"ה מרים ידו ורוצה להכות')".

והוא ממשיך: "בכתובים התבטא רבינו כי ללא התורה והמצוות לא היה מוצא חיות כלל. באחת מאיגרותיו כותב (קובץ אגרות ח"א אגרת קנ"ג): 'רצוני להגיד לכת"ר כי כמעט כל מה שאני עושה אני אנוס ע"פ הדבור, בהיותי שבור ורצוץ כל הימים ולא זכיתי לשום עונג מתענוגי החיים נוסף לכאבי הגוף ושבירתו כל הימים, העונג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני ואין לי צער יותר גמור מכישלון בעוון, רבותי למדוני כי בכל תנועה צריך להתייעץ עם חלקי השו"ע ואין אני בן חורין לעשות דבר מלבי'…"

עוד סיפר הגר"י: "אנשים מכל קצווי הארץ, הציעו לפניו בעיותיהם וספקותיהם, מעונו הדל שבגבעת רוקח בבני ברק נהפך לתל תלפיות. המונים באו לבקש ברכתו ביקשו שיכריע בהם וישפוט מישרים, והיו יוצאים כשעל פניהם נהרה של שמחה עצומה, לא יאומן כי איש חלוש זה יחזק לבבות וברכיים כושלות של אלפי יהודים. ירומם רוחם של נשברי לב ונדכאי נפש. גם בימיו האחרונים ממש, כשאזלו וכלו כל כוחותיו, לא וויתר ולא הסכים לשנות מסדר יומו, וקיבל יהודים שהגיעו ממרחק לחלות את פניו ולשאול בעצתו והדרכתו ולבקש את ברכתו.

"כל פונה היה יכול להיכנס אליו בכל שעות היום, מבוקר ועד ערב, לשפוך לפניו שיחו בחדרו הקטן, לשמוע מפיו דברי עידוד ונוחם ולהתברך מברכותיו. גם כדי להתברך מפיו ולזכות שיזכירם בתפלה. ורק איש שמח כמותו, יכול היה לשמח לאחרים".

החזו"א היה מעורר בדברי מוסר?

"כמעט ולא היה מעורר. כל דיבורו היה קצר, לא היו אצלו אריכות דברים במיוחד לא בענייני דעלמא, למרות כי היו רבים ששאלוהו בכל מיני עניינים גשמיים, אך כל תשובותיו היו קצרות. לפעמים כשענה היה גם מציין ומעורר על ענייני אמונה ובטחון. ורוב הדברים גם מובאים בספריו. הוא כתב: 'השגחתו יתברך היא לפי מידת הביטחון שהאדם משליך יהבו על בוראו יתברך', ('חזון איש' בבא בתרא סי' ה' סקי"ח). או 'האמונה והביטחון אחת היא, רק האמונה היא המבט הכללי של בעליה, והביטחון המבט של המאמין על עצמו' ('אמונה ובטחון' פרק ב' אות ב')".

סיפר הגאון רבי יחזקאל זצ"ל: "פעם אחת אמר בפניו אחד מתלמידיו: 'מה הבעיה לקיים מצוה זו, אין זו כה קשה לקיימה'… העיר לו על כך רבינו: 'צריך ליזהר מלומר כן, שבעולם האמת כשירצו לתת שכר על מצוה זו, יאמרו לו: הרי יש כאן הודאת בעל-דין שמצווה זו קלה הייתה ואינה שווה לו כל כך… בעולם האמת תבקש הרבה 'לוויתן' בשביל זה!

"זה היה ביטויו של רבינו, שכר המצוות היה מכנה ל'סעודת הלוויתן'. פעם בכניסה לחצירו לא היה משקוף, ביקש להתקין משקוף ולקבוע מזוזה. ואמר: 'שמצות 'ובשעריך' אינה מפורסמת וצריך לפרסמה' והוסיף ואמר: 'אדם צריך לדאוג לעצמו לעוד לוויתן'!…".

את התירוץ צריך למצוא לבד"

מה היה דרך לימוד של רבינו? ידוע כי דרכו היה שונה מדרך הלימוד בישיבות.

"הוא היה לומד את הסוגיה, גמרא וראשונים, ואח"כ נפנה ללמוד טור ובית יוסף לברר את ההלכה. כל עניין למד ביסודיות כדי לברר את ההלכה למעשה".

על ימי לימודיו עם רבינו, סיפר רבי יחזקאל: "פעם התעוררה לרבינו קושיא באיזו סוגיה בעת לימודינו, וביקש שיחפשו בספרים אם כבר הקשו כן, באמרו שאם לא הקשו כן, סימן שצריך ללמוד שוב את הסוגיה ולעמוד על הטעות. ואמנם אם המפרשים כבר שואלים את הקושיה, הרי שזה סימן והיכר שלומדים היטב את הדברים. אבל זאת אמר, לחפש את הקושיה, ולא את התירוץ, שעל התירוץ יש להתייגע לבד".

בדרכי פסיקתו של בעל ה'חזון איש'. האם היה מחמיר או מקל?

"ה'חזון איש' היה פוסק כפי שהיה נראה לו ההלכה וכפי שעמל לבארם ביגיעה גדולה. פעמים שהחמיר ופעמים שהקל. לא היה בזה כלל אחד לומר ש'מחמיר', כפי שיש רוצים לומר, וגם לא שהיה 'מקל', למרות שיש בספרי חזו"א הרבה קולות.

"אספר דוגמא אחת מעובדה שהייתה אצלו: פעם הביאו לפניו הקלף ל'ספר תורה' שכתב לעצמו. לאחר שנמסר הקלף לידו ושילם עבורו, החל הסוחר לשבח את מקחו ולגנות את סחורתם של אחרים. משיצא אמר רבינו: 'שלא היה קונה הקלף אצל מי שמדבר כך'.

"הגאון רבי חיים גריינימן שליט"א (זצ"ל) שהיה שם, ושמע את דברי רבינו ה'חזון איש', יצא אחר הסוחר והחליט לברר על כשרות והידור הקלף, שאלו באיזה נוסח מעבד העורות, ואמר לו הנוסח של 'ברירה', ולא של 'תנאי'. חזר הגר"ח לחזו"א ואמר לו, שבפירוש אמר לו הסוחר שאומר הנוסח בלשון 'ברירה'… הניח רבינו ואמר: 'כיון שאמר זאת כשהמקח כבר לא היה בידו, אין בעל המקח נאמן'! לימים פגש הגר"ח את שותפו של הסוחר, ודיבר עמו על צורת העיבוד שנוהג בקלף, ובין השאר דיבר עמו בנוסח העיבוד, ושותף זה אמר לו שהנוסח הוא בתורת 'תנאי'. וכששאלו: 'איזה נוסח אומר השותף השני'? פרץ הנשאל בשחוק תוך שאומר: 'הרי הוא אינו משתתף כלל בעיבוד, ולעולם לא נכח בשעת העיבוד, והינו שותף שעוסק רק בהשקעת כסף ובמסחר מכירתם, ומאי אכפת לן בנוסחו'.

סיים הגר"י ברטלר את סיפורו: "חשבתי לאחר מכן, שזה ממש מבהיל על הרעיון. רבינו ה'חזון איש' שטרח כל כך בהוצאות לספר תורה, והנה כשהתעורר חשש חמור על כשרותו, לא התפעל כלל, ולא חיפש אחד 'חומרות', שאם ההלכה קובעת ש'אינו נאמן' אזי אינו חושש כלל, ואינו מאמינו! נו, זה נקרא 'מחמיר' או 'מקל'? זה נקרא דעת תורה ושמירת ההלכה".

"מאידך היו הנהגות בהם היו נראות כחומרות. לדוגמא רבינו הפסיק לאכול בשר בהמה, ונימק טעמו, שמצא שיש צרירת דם בריאה, ואף שאין בזה שום חשש טריפה, מכל מקום הרי במליחה צריך לחתוך מקום צרירת הדם. וכשאלוהו: הרי זה עושים לפני המליחה ומה שייך זה לשוחט? השיב: 'שוחט ירא שמים כיון שבודק הריאה ורואה צרירת דם, צריך לחתכו למנוע חשש מכשול שמא לא ישימו לב על כך בעת המליחה, וכיון שלא עשה כן, חוששני שאינו ירא שמים ראוי'. שאלוהו: אם נמצא ריעותא בשוחט אחד, מדוע חושש על כל השוחטים? השיב רבינו: 'השוחט הזה היה מיוחד במינו, ועם זאת יצא מכשול זה, לכן איני אוכל יותר בשר בהמה'! (הובא גם בשמו בספר 'מעשה איש').

הקבוצה החסידית

על פסיקותיו של רבינו ה'חזון איש' שהיו מושתתים על דברי הגמרא, סיפר בהזדמנות אחרת הגר"י ברטלר: פעם קצצו אילן שהיה נטוע בחצר רבינו, ששורשיו היו גדולים באופן מיוחד, והגיעו עד לכותל הבית. רבי יחזקאל שאל לרבינו על הסיבה לקציצת העץ, השיבו: 'היה כאן יהודי אחד שעורר אותי שהעץ הזה מזיק לבית'. שאלו תלמידו: וכי בשביל שיהודי אחד מדבר בגנות העץ צריך מיד להמית את העץ ולקצצו? השיב רבינו: 'יש לך טעות. לא לאיש אני מאמין, אלא לגמרא אני מאמין, שמדינא דגמרא אין לנטוע עץ סמוך לכותל, כי השורשים מזיקים לכותל, אך ראיתי שאף אחד אינו חושש לזה, העדפתי לשתוק, שחשבתי כי שמא נשתנו הטבעיים. אך כששמעתי מאחד שזה מזיק, אזי חושש אני לדברי הגמרא ולא למה שאמר האיש'!

הגאון רבי יחזקאל נשאל על הקבוצה הירושלמית שהגיעה בתדירות אל רבינו זי"ע, לשמוע ממנו דרכי תורה הוראה. מה הייתה מטרת בואם? לשאול שאלות?

"זכורני שקבוצת אברכים מתלמידי ישיבת מיר, שהיו נוסעים מירושלים לבני ברק כדי להגיע אל רבינו ולדבר עמו בלימוד. זה היה  הגה"ח רבי חיים ברים זצ"ל; הגאון רבי משה יהושע לנדא זצ"ל; הגאון רבי יוד'ל שפירא זצ"ל; רבי אברהם יעקב ווינר זצ"ל, ועוד, הם פשוט הגיעו לשוחח בלימוד עם רבינו. רבינו קרבם מאד, הוא ידע כי מדובר בבני עליה המבקשים להתעלות על במתי התורה והיראה".

"רבי אברהם יעקב ויינר נפטר בגיל צעיר, נדמה שהיה כבן כ"ח, ורבינו החזו"א מאד הצטער בפטירתו. הוא אף רשם וניסח את נוסח המצבה שלו".

"רובם היו חסידים. רבי חיים ברים זצ"ל היה חסיד באיאן. רבי יודל שפירא זצ"ל הגיע מבית חסידי קרלין. הוא ידע כי מצד אחד הם מלאים חיות באמונה תמימה ושמחה. כך גם היהודים ההונגרים הוא חיבב מאד. עם תמימותם בנה את העיר בני ברק".

סיפר רבי יחזקאל בבת שחוק על פניו: "הזכרת רבי חיים ברים שהיה חסידישער. זכורני שפעם שאל רבי חיים את רבינו החזו"א, האם מותר ללכת לים לפני התפילה? השיב לו רבינו בבדיחותה: 'פעם ראשונה שאני שומע חסיד שואל אם מותר ללכת לטבול לפני התפילה'?!"

"הנהג אינו יודע את התוספות"

החזון איש היה מתפלל עם מנין בביתו?

"כן. היה שם חדר מיוחד לתפילה".

"מי היו המתפללים?

"היו מגיעים לשם מקורביו, קרובי משפחתו. פעמים הוצרכו לקרוא בחורים מבתי כנסת אחרים כדי להשלים מניין בבית רבינו. במיוחד היה זה בערב שבת קודש, כשהוצרכו מניין לתפילת מנחה גדולה, היה אומר רבינו שלא לקרוא לאלו שדרכם להתפלל בנוסח ספרד – מנחה יחד עם קבלת שבת, באמרו, שלא כדאי לקלקל להם את ה'קבלת שבת'.

מספרים כי החזו"א היה מטייל כל לילה לבריאותו, לשאוף אויר צח. הייתם עמו בטיולים אלו?

"החזון איש היה מוכרח לטייל ולשאוף אויר צח לצורכי בריאות גופו. ליוויתי עמו פעמים רבות. היו פעמים שדיבר בלימוד, והיו פעמים שהיה שותק ומחשב במוחו ללא דיבור כלל".

"פעם אחת כשליוויתי אותו התקרבה מכונית, והתרחק לצדי הדרך, תוך שאומר לי: 'שהנהג אולי אינו זוכר את התוספות (במסכת בבא קמא דף כ"ג ע"א ודף כ"ז ע"ב) הסוברים שיותר יש לו לאדם ליזהר ולשמור על עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק'…".

 

השארת תגובה