בכתובה נכתב: "בת איש אשר נשכח שמו בישראל"

 יהודי קרפטורוס מגיעים לאושוויץ
יהודי קרפטורוס מגיעים לאושוויץ

ההמולה הייתה רבה, כבכל שמחת חתונה. אולם לרגע קט השתררה דומיה. ניתן היה לחוש בה, על אף שהנגנים המשיכו במלאכתם ועל אף שאורחים מחויכים התגודדו סביב החתן והכלה הנרגשים.

שם, בשולחן הכבוד, השתררה הדומיה. כאשר הגאון רבי משה פיינשטיין, רבה של יהדות אמריקה, מילא את טופס הכתובה. הוא רשם את שמם של החתן ושל הוריו, אולם לאחר שרשם את שמה של הכלה, המשיך בתנועה נמרצת: "בת איש אשר נשכח שמו בישראל".

צמרמורת אחזה בנוכחים שהבחינו ברישום החריג. הם הבינו היטב את משמעותו…

דקות לאחר מכן הובילו ההורים המאושרים משני הצדדים את הזוג הצעיר אל תחת חופתם, והגאון רבי משה כובד בהקראת הכתובה. לא, הוא לא הקריא את הכתוב במדויק. כאשר הגיע לשמה של הכלה נשמע קולו בגאון: "חווה בת אליעזר ליפא גרטנברג"…

***

אכן, הוריה האמיתיים של חוי לא זכו להוביל אותה אל  החופה. הם נרצחו באכזריות בידי הנאצים הארורים ומקום קבורתם לא נודע. אפשר שאפרם הקדוש נערם במשרפות אושוויץ, ייתכן שגופותיהם נטמנו באחד מקברי האחים הפזורים ביערות מזרח אירופה.

לבטח השקיפו עליה הוריה בעין אהבה וחמלה ממקום מושבם שתחת כסא הכבוד – מחיצתם של הרוגי מלכות, אולם למטה, באולם החתונות, ליוו אותה אל החופה הרב אליעזר גרטנברג ורעייתו מרת גיטל.

***

"הורי היקרים, הרב ליאו וגיטל גרטנברג", פותחת חוי את סיפור חייה המרגש, "היו בעלי המלון הידוע 'פיינר קנטרי קלאב' בהרי הקעטסקיל שבאמריקה, וממייסדי 'אגודת ישראל' באמריקה. הם גידלו אותי במסירות כאילו הייתי בתם מבטן ומלידה, ואני התייחסתי אליהם כהורים במשך כל ימי חיי"…

קולה של חוי נשנק. "שם, מתחת לחופה, נזהר הגאון רבי משה פיינשטיין שלא לפגוע בכבודם, וגם אני נזהרתי בכך תמיד. זו הסיבה שכל עוד היו הורי המאמצים בחיים – נמנעתי מלחטט בעברי, מחשש שמא יגרום להם הדבר עוגמת נפש.

"הפעם הראשונה בה גיליתי שביב מידע על עברי", מספרת חוי, "הייתה כאשר הייתי ילדה בת עשר. פתחתי את המגירה בשידתה של אמי והבחנתי בגזיר עיתון 'דיילי מירה' ישן. מן העיתון ניבטה תמונה של זוג הורים מאושרים אוחזים בידיהם של שני ילדים קטנים, ומעל לתמונה התנוססה הכותרת הבאה: 'ילדת המלחמה הראשונה נוחתת באמריקה'!"…

חוי הייתה ילדה חכמה. היא התבוננה בגזיר העיתון שוב ושוב, ועיניה סרקו את שאר התמונות שבמגירה. ולפתע נפל האסימון במוחה. התגלית המסעירה לא הותירה לה ברירה.

באותו יום, לאחר ארוחת הערב, נפרץ הסכר. היא פנתה לאמה ושאלה: "אמא, זה נכון שאני מאומצת?"

עווית של כאב עז עלתה על פניה של האם. היא אימצה אליה את חוי בת העשר בחיבוק עז, כאילו פחדה לאבד אותה, ולחשה באוזנה: "את הבת שלי, ואני אוהבת אותך! תמיד תהיי הבת שלי!"

היא הדביקה לחוי נשיקה גדולה גדולה, ובאותו הרגע הבינה חוי, שבשנים הקרובות היא לא תנבור בעברה. לא, היא לא תהיה מסוגלת לגרום צער כלשהו לאמא שלה…

"אהבתי את הורי אהבת נפש ולא הייתי מסוגלת להכאיב להם. הצטמררתי רק מלחשוב על האפשרות שהמבט הכואב ההוא יעלה שוב על פניה של אמי", מספרת חוי, "ולכן דחיתי את הבירור בעניין זהותי לתקופה מאוחרת הרבה יותר, לאחר שהורי האהובים נפטרו לבית עולמם".

***

סיפורה של חוי מרעיד את הנימים החבויים ביותר שבלב. זהו סיפור שיש לו התחלה ואין לו סוף. ומי יודע, אולי בזכות פרסומו, יתגלה הסוף המפתיע…

אבל רגע לפני שאנו חוזרים לאחור, אל פרטי המעשה, נצטט את דבריו של הרב הפטלר, בעלה של חוי.

"מטרת הסיפור היא קודם כל הכרת הטוב: הכרת הטוב לריבונו של עולם, להורים הנפלאים שאימצו אותה, ולכל הגורמים ששמם יוזכר בהמשך כמי שפעלו במסירות רבה כדי לעזור לנו לפתור את התעלומה ולגלות את זהותה האבודה של אשתי, חוי הפטלר".

***

ובכן, הסיפור מתחיל אי שם בשלהי מלחמת העולם השנייה בין השנים 1940 – 1945, בלידתה של תינוקת יהודייה.

אין לדעת אם הוריה של התינוקת הם שמסרו אותה בחשאי למשפחה פולנייה מקומית, או שמא קרובי משפחה אחרים הם שעשו זאת. מכל מקום, עובדה ברורה היא, כי התינוקת הקטנטנה נמסרה למשפחה שהתגוררה בצפון פולין, ב-DABROWA GORNICZA.

"במבט לאחור", מעיר הרב הפטלר, "מדובר בפלא של ממש! קשה להאמין שבאותה תקופה, כאשר הנאצים שלטו בפולין שליטה מוחלטת, ניתן היה למצוא משפחה פולנית שתסתכן בעונש מוות ותסכים להסתיר אצלה תינוקת יהודייה".

שנות ילדותה המוקדמות של חוי עברו עליה, אפוא, בביתה של המשפחה הפולנייה, וכאשר הסתיימה המלחמה וקרני אור דקיקות החלו להפציע בחשכת התופת של אירופה, התגייסו פעילים שונים למבצעי הצלת ילדים שאומצו בחיק משפחות נכריות תחת אימת המלחמה.

בחוד החנית של פעילות ההצלה עמד "ועד ההצלה של אגודת ישראל באמריקה", ואליו התלוו אנשים פרטיים שעשו כל אשר לאל ידם, במסירות נפש של ממש, על מנת לגאול את הנשמות שנפלו אל בין הגויים.

לא הייתה זו משימה קלה כלל ועיקר. יש לזכור, כי ההורים שמסרו את ילדיהם לאימוץ עשו זאת בדרך כלל באופן חשאי ביותר, כך שבודדים ידעו על האימוץ. מה גם שמשפחות פולניות רבות לא אבו לוותר על הילדים המאומצים בשום פנים ואופן.

במשימה הקשה לא נרשמה הצלחה מסחררת. בקבוצה שעליה הופקד מר לוי, לדוגמה, נמצאו בסך הכל כעשרים ושלושה ילדים.

המקרה של חווה השתייך לסוג השני. לאחר שהתברר לאנשי ועד ההצלה, באופן שאינו ברור לגמרי עד היום, כי חוי היא תינוקת יהודייה מאומצת, הם עלו אל בית המשפחה הפולנייה וביקשו לקבל לידיהם את התינוקת.

"הייתה זו משפחה ערירית, וההורים המאמצים נקשרו לתינוקת שנמסרה לידיהם. הם סירבו בתוקף לוותר עליה. אנשי ועד ההצלה ניסו לשכנע בדרכי נועם, להציע סכומי כסף בתמורה, להפציר ולבקש. אולם הפולנייה הייתה עקשנית מהם. היא התבצרה בעמדתה בטענה פשוטה: 'הבטחתי לאמה של התינוקת שלא אתן את התינוקת לאף אחד, אלא רק לה! כאשר היא תשוב לכאן – אמסור את התינוקת לידיה!'"

"לאנשי ועד ההצלה לא הייתה ברירה", מספרת חוי, "הם הלכו אל המשרתת ושיחדו אותה בסכום כסף כדי שתסכים להשאיר חלון פתוח, ובאישון לילה התבצעה החטיפה.

"זהו הזיכרון היחיד שנותר במוחי מאותם ימים", משחזרת חוי בקול נסער, "אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה עטופה היטב בירכתי מרכבה דוהרת במהירות, כאשר סוס רתום מוביל אותה בשעטה, והכל סביב חושך ועלטה"…

בנקודה זו מסתיים הזיכרון היחיד של חוי מאותם רגעים. ומכאן ואילך מתחילות העובדות לדבר בעד עצמן.

בידיה של חוי שמור צילום מאותם ימים. היא מופיעה שם כילדה קטנה, בת ארבע בערך, עומדת בתוך קבוצת ילדים ליד אוטובוס. האוטובוס שימש אותם במסע ההברחה בצ'צ'ין שבגבול צ'כסלובקיה. משם המשיכה קבוצת הילדים לפראג, ומשם לברבזון. התחנה הסופית הייתה פובליין שבצרפת, שם הוקם בית יתומים עבור ילדי המלחמה.

בית היתומים נוהל על ידי "אגודת ישראל", ומי שהופקד על הטיפול בילדים בפועל היו הד"ר יוספוביץ ואשתו. הם טיפלו בשרידי המלחמה הרכים במסירות נפש, כשהם יוצאים מגדרם על מנת להעניק לאותם ילדים את מה שנלקח מהם באכזריות רבה כל כך בשנות המלחמה הנוראה.

"כשהגעתי לשם, כך סיפרו לי, הייתי לבושה בחולצה אליה הוצמד תג עם השם אווה מרגוליס",  משחזרת חוי.

במרוצת השנים ובמהלך מסע הבירורים יצרה חוי קשר עם ילדים נוספים שהיו באותו אוטובוס. האוטובוס התחיל את נסיעתו בלודז', והילדים הגדולים שהיו בו זוכרים כי היא עלתה לאוטובוס והצטרפה אליהם רק בתחנה לאחר מכן, בברבזון.

השם "חווהל'ה" הוצמד לה ככינוי של חיבה על ידי כל ילדי בית היתומים, בהיותה הניצולה הצעירה ביותר בבית היתומים…

שם, בבית היתומים בפובליין, זכו הילדים לקבל בחזרה את שאריות ילדותם, עד כמה שהדבר היה אפשרי. צוות בית היתומים הרעיף על האומללים שפע של חום ואהבה, בתוספת הררי סבלנות, הבנה ודאגה לכל צרכיהם הבסיסיים מבחינה גשמית ומבחינה רוחנית.

ילדי בית היתומים היו שונים זה מזה, לא רק בגילאיהם, אלא גם בחוויות המלחמה שעברו עליהם. חלקם חוו על בשרם ממש את אימת המחנות, בצל המשרפות, ואחרים הוחבאו אצל פולנים טובי לב והוברחו בגמר המלחמה.

הצוות המסור של בית היתומים השתדל ככל יכולתו לאפשר לשרידי התופת לחזור לסדר יום חדש וילדותי, לשוב לחיים ולהתאושש מאימת המוות שהייתה מנת חלקם בשנים האחרונות.

יצר החיים היה חזק מכל. הילדים השתוקקו לחזור לחיים תקינים ובריאים. אולם לצד הניסיון המציאותי לחזור לחיים, קיננה בליבם תקווה סמויה, שביום מן הימים יופיעו בשערי המוסד קרובי משפחתם, אולי אפילו אבא ואמא, וייקחו אותם הביתה. כן כן, הביתה, ממש הביתה, לבית חם ורגיל…

התקוות הללו צצו גם בחלומותיהם של הילדים שידעו בוודאות כי הוריהם עלו בסערה השמימה…

חוי הקטנה לא גדלה אף פעם בחיקה של אם או בצילו של אב, אבל הלב שלה השתוקק לכך באופן טבעי. הלב השתוקק וגם מצא. גברת הינדה שטרק, בתם של בני הזוג יוספוביץ, היא שהייתה לחווהל'ה הקטנה לאם, כשהיא מעניקה לה חום ואהבה ככל שרק יכולה הייתה לתת.

"לימים סיפרה לי הינדה", מספרת חוי, "כי פעם חליתי ונאלצו לאשפז אותי בבית החולים, ואני בכיתי ובכיתי, ומתוך הדמעות מלמלתי שאני לא רוצה לאבד אותה כמו שאיבדתי את אמי… ואכן, היא לא עזבה אותי לבד אף לא לרגע, גם בדרך לבית החולים ובכל תקופת שהותי שם, עד שהחלמתי ושוחררתי".

זכרונותיה של חוי מאותה תקופה אינם מפעמים בה מצד עצמם. אחרים, שחיו לצידה באותם ימים, מנסים ללבות את מוחה ולהעיר את זכרונותיה.

***

באותה תקופה התעניינו בילדי המלחמה אנשים רבים וטובים. אנשי "אגודת ישראל" באמריקה השתוקקו לעזור לדור הצעיר שחווה את המלחמה על בשרו. הרצון לעזור לא היה רק ברמת היום-יום, אלא גם בדאגה לעתידם של הילדים. הפעילים רצו בכל מאודם לראות את הילדים הקטנים גדלים לעתיד טוב ומבטיח.

בין הפעילים שהגיעו מאמריקה לצרפת כדי לראות במה ניתן לעזור ולסייע, היו גם לואיס ספטומיס ואדון אנרייט, שילדי בית היתומים כינו אותו "איש השוקולד", וזאת על שום הממתקים הרבים שחילק לילדים הניצולים כל אימת שהגיע לביקור.

גם אליעזר-ליאו וגיטל גרטנברג, בני זוג חשוך ילדים מאמריקה, בעלי מלון פיוניר וממייסדי "אגודת ישראל" באמריקה, הגיעו לבית היתומים של ד"ר יוספוביץ במטרה לאמץ אל ליבם ואל חיקם ילד או ילדה.

ואז הבחין ליאו בחוי הקטנה. "זאת הבת שלי!", אמר ליאו, "אני רוצה לאמץ אותה לאלתר!"

אבל חוי הקטנה לא אבתה לעזוב לבדה. היא הייתה כרוכה באותם ימים אחרי יענק'ל, ילד כבן עשר, ניצול מלחמה, אוד מוצל מאש ששרד לבדו מכל משפחתו.

"אני לא עוזבת בלעדיו", התעקשה. "נאמץ גם אותו", נענו בני הזוג גרטנברג לאתגר.

רצונם של בני הזוג היה חד וברור, אולם הביצוע לא היה פשוט כלל ועיקר. באותם ימים סירבו השלטונות בצרפת לאפשר לילדים יתומים לצאת את גבולות המדינה, והיה צורך בשתדלנות של ממש על מנת לאפשר את המעבר של חוי ושל יענק'ל מצרפת לאמריקה.

בשלב זה נכנס לתמונה ד"ר מולר, עורך דין פריסאי בעל שם. ד"ר מולר הוכנס בעובי הקורה ונרתם לעזרתם של בני הזוג. עבודה קשה נכונה לו, אולם הוא לא נרתע. ימים ולילות התייגע על סידור מסמכי האימוץ, ולבסוף יושרו ההדורים. בני הזוג גרטנברג הורשו לאמץ את חוי ואת יענק'ל כחוק.

***

כאשר נחת המטוס שנשא בקרבו את בני הזוג גרטנברג ואת ילדיהם המאומצים, יצאה העיתונות האמריקאית מגדרה. "ילדת המלחמה הראשונה מגיעה לאמריקה!" זעקו הכותרות, ותמונתם של בני הזוג גרטנברג יורדים מכבש המטוס כשהם אוחזים בה וביענק'ל, נמרחה על העמודים הראשונים בעיתוני אמריקה.

זו הייתה התמונה שמצאה, כעבור שנים, חווהל'ה בת העשר במגירת אמה.

"משפחת גרטנברג הייתה משפחה נפלאה", דומעת חוי בגעגוע, "הם נתנו לי הכל! הייתה לי ילדות מאושרת, עם אבא ואמא, סבא וסבתא ודודים ודודות שבמשך כל השנים ועד היום הרעיפו וממשיכים להרעיף עלי אהבה".

והייתה גם הקביעה החותכת ההיא: "את הבת שלי! תמיד תהיי!" קביעה חותכת וחד משמעית שעיכבה את החיפוש אחר השורשים למשך שנים.

חוי הגיעה לפרקה, התחתנה עם הרב הפטלר וילדה ששה ילדים, ולאחר מכן עלתה יחד עם בני משפחתה לארץ ישראל. היא למדה בבית ספר לאחיות, ובמשך עשרים שנה עבדה כאחות רחמנייה בבתי החולים "שערי צדק" ו"הדסה עין כרם" בירושלים, כשהיא מגדלת במקביל את ילדיה לתפארת. בעלה, הרב הפטלר, ניהל במשך שנים את מלון "המרכז" בירושלים.

בכל השנים הללו הדחיקה חוי את הרצון למצוא את זהותה האמיתית, ורק לאחר שהוריה המאמצים נפטרו לבית עולמם בשיבה ובשם טוב, התעורר הדחף הפנימי העמוק לברר מי היו הוריה.

במסגרת חיפושיה שלחה מכתב לרון לאודר, בנה של אסתי לאודר, שהקים ארגון המסייע לניצולי מלחמת העולם השנייה למצוא מידע על עברם.

אנשי הארגון עשו מאמצים כבירים להתחקות אחר עברה של חוי, הגם שהנתונים הבסיסיים שבידיהם היו דלים ביותר. הם לא ידעו איזו משמעות יש לייחס לתג שהוצמד לחולצתה כשהגיעה לצרפת, ועליו השם "אווה מרגוליס". הם גם לא ידעו מי הוא זה שהפנה את אנשי "אגודת ישראל" במטרה לגאול את הילדה היהודייה מביתה של המשפחה הפולנייה. האם הוא שמסר להם את שמה – "אווה מרגוליס", או אולי היה זה שם שניתן לה כהסוואה במהלך מבצע החטיפה והבריחה? את זאת אין איש יודע.

חיטוט בארכיונים מאותה תקופה הוביל לשביב מידע נוסף. מתברר, כי אדם בשם ה. בינדר שלח מכתב בסוף המלחמה מהמחנה בו שהה, ובו ביקש למצוא את קרובת משפחתו אווה מרגוליס שנולדה ב-1942 ונלקחה עשרה חודשים קודם לכן מביתה של אותה משפחה פולנייה בדברה גורניצה.

המכתב נשלח מאוחר מדי ובינדר לא הצליח לאתר את הילדה. מכל מקום, אנשי הארגון סבורים כי מדובר באותה אווה מרגוליס.

בהתבסס על מידע זה, חיפשו אנשי הארגון מידע על משפחה בשם "מרגוליס" באותה עיר שבה התגוררה המשפחה הפולנייה ובערי הסביבה, אך החיפושים העלו חרס.

החל משלב זה ואילך התמקדו החיפושים במר בינדר, אלא שעקבותיו נעלמו. אחת ההשערות הייתה שהוא עלה לארץ ישראל, ומכיוון שכך נבדקו כל מאגרי המידע הרלוונטיים.

"חיפשנו מידע על אותו בינדר בכל מקום אפשרי", מספרת חוי, "במשרד הפנים הפכנו כל שם בינדר שעלה משנה מסוימת לארץ, ולא מצאנו כלום!

"הבן שלי, שמתגורר בקריית ספר ועובד שם כמחנך", היא מוסיפה, "התקשר אלי באחד הימים וסיפר לי בקול נרגש כי הוא פגש באדם בשם בינדר, אך בירור קצר העלה כי אין שום קשר בינו לבין אותו בינדר שחיפש אחרי".

כל בדל מידע נסרק, כל שביב מידע נלקח ברצינות ונבדק ביסודיות. רבים וטובים נרתמו לעזור לה וחיפשו בכל ארכיון אפשרי. יש לציין, כי בארכיונים שבצרפת לא נענו מעולם לבקשת החיפוש שלה.

אווה פלורסהיים, שעובדת עם המכון הגנאולוגי, סרקה כל מסמך שיכול אולי להועיל. מר ויליאם נובק, המתגורר כיום בשיקגו, ואשר היה אחראי בזמנו למבצע חילוץ הילדים האבודים, ניסה אף הוא לסייע לה ככל יכולתו, אולם ללא הצלחה. ארכיוני "אגודת ישראל" מאותה תקופה אינם מכילים שום מידע שיכול לשפוך אור על עברה. מטרתם של אנשי ועד ההצלה באותם ימים הייתה ברורה ומוגדרת. הם שאפו להציל כמה שיותר ילדים וכמה שיותר מהר, ולא היה זמן להתעכב על זהותם של הילדים ועל רישום העבר שלהם בצורה מסודרת.

***

שנים של חיפושים חלפו על חוי, והיא לא התייאשה מנסיונותיה לחבר פאזל שיוביל אותה אל שורשיה.

והנה, לפני מספר שנים, בשעה שישבה עם בעלה בלובי של בית המלון "המרכז" בירושלים בשבת אחר הצהריים, ניגש אליה אדם בשם לייבל זמיש.

"הוא ניגש אלי וסיפר לי בהתרגשות, שיש לו תמונה שלי בתור ילדה קטנה", מספרת חוי, "הוא סיפר לי שהוא הבחור שהרים אותי על הידיים כתינוקת בשעה שעברנו את הגבול בצ'צ'ין".

ההתרגשות הייתה עצומה. בני הזוג הפטלר חשו כי תפנית מדהימה מתחוללת מול עיניהם. הם קבעו להיפגש למחרת בצהריים, וייחלו בכל ליבם למידע חדש שתביא בכנפיה הפגישה עם לייבל.

אבל לייבל לא הגיע לפגישה. הוא נפגע באותו יום בתאונת דרכים ונהרג במקום…

עד היום, כאשר חוי מספרת על כך, נשזר הרעד בקולה. צירוף המקרים הנדיר מזעזע אותה עד עמקי נשמתה. לייבל היה ניצול שואה ערירי, ובני הזוג הפטלר מצאו את עצמם מחפשים אחר זהותו וסובביו, בתקווה שמישהו מהם יודע משהו על עברה. מבחינתה של חוי, לייבל היה האיש היחיד שהייתה לו גישה ישירה לעברה הלוט בערפל.

אבל הערפל סירב להתפזר. לייבל זמיש היה מקורב לחסידות גור והסתובב בבית המדרש של החסידות.

הרב דוד סקולסקי, מנהל מכון "גנזך קידוש ה'" לחקר השואה, נרתם אף הוא לחיפושים. רשות הדיבור נתונה לו.

"הכרתי אותו היטב. פגשתי אותו בבית הכנסת פעמים רבות וידעתי שהוא ניצול שואה שאחראי להצלתם של יהודים רבים בשלהי המלחמה", מספר הרב סקולסקי, "אולם בחודשים האחרונים לחייו לא פגשתי אותו. כשהגב' חוי הפטלר פנתה אלי עם סיפורה המרגש, ניסיתי לאתר אותו בתקווה שבעזבונו יימצאו מסמכים שישפכו אור על הפרשה. הפכתי כל אבן בדרך אליו, כל מי שבא אתי במגע באותה תקופה ידע כי אני מחפש את לייבל זמיש. אני יודע שהוא התגורר אצל קרובת משפחתו, אך איני יודע מי היא או מה שמה. החיפושים שערכתי אחריו היו נרחבים כל כך, עד שאנשים שונים שהתארחו בקיבוץ 'חפץ חיים' התקשרו במיוחד כדי לספר לי שעל אחדים מספרי הקודש שבבית הכנסת שבקיבוץ מופיע הכיתוב 'שייך ללייבל זמיש'…

"פניתי לקיבוץ", ממשיך הרב סקולסקי, "אבל אף אחד שם לא הכיר אותו. איש לא ידע מי תרם את הספרים לבית הכנסת במקום. כעבור זמן מה נודע לי שנפתח גמ"ח לעילוי נשמתו בבני ברק, אך זהו גמ"ח בעילום שם. לא ידוע מי הוא בעל הגמ"ח ומי פתח אותו.

"מי יודע", מסיים הרב סקולסקי, "אולי פרסום הסיפור יעזור, ויהיה מי שיאמר לנו היכן התגורר לייבל זמיש, וכך נגיע לעזבונו ולמסמכים שהשאיר, אולי, אחריו".

***

לעיתים חולפת במוחה של חוי המחשבה, שאבא שבשמים אינו רוצה שהיא תגלה את עברה. מי יודע, אולי גזירה היא מלפניו, שהעבר שלה יישאר סמוי וחתום בפניה, עד ועד בכלל…

לא, אין בפיה תלונות. היא יודעת שהיא בת מזל. היא יודעת שהיא זכתה למה שאחרים לא זכו. היא ניצלה מתופת שלא חוותה, וכעבור זמן קצר התקבלה בחום ובאהבה בחיקה של משפחה מאמצת נהדרת ואיכותית. היא זכתה להקים משפחה מפוארת בעצמה, וכיום היא סבתא לנכדים שמסבים לה קורת רוח מרובה. ובכל זאת, נפשו של האדם כמהה לשורשיה, וכמיהה זו אינה פוסחת עליה.

הכל מתויק אצלה: מסמכי האימוץ, חליפת המכתבים עם המוסד של רון לאודר ועם כל גורם אפשרי אחר שנקלע למהלך חייה, התמונה שלה כתינוקת וכילדה בפובליין שבצרפת, המכתב של מר בינדר שחיפש ילדה בשם אווה מרגוליס.

הכל מסודר ומתויק, ורק הדף האחרון נותר ריק ומיותם. לא, אין צורך במגילות. צריך למלא שם רק כמה פרטים, תאריך לידה מדויק, שמם של הורים ביולוגיים ושמה המקורי של הילדה שמחפשת עד היום את זהותה האמיתית…

כמה פרטים מדויקים שישפכו אור על תעלומת חיים שלמה…

השארת תגובה