חמש למותו: ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל

אריק, האיש שהקים את גושי ההתנחלויות, התנגד להסכמי אוסלו – אבל פינה את גוש קטיף במקביל לחיסולים ממוקדים של ראשי החמאס # בנו גלעד שרון מעלה את תובנותיו מהנהגתו הפוליטית והציבורית של אביו

שרון
שרון
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

רק חמש שנים עברו מאז הלך לעולמו ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, ונראה כי נצח חלף. האמת היא, שקביעת המוות אירעה לפני מחצית העשור אבל שרון כבר לא איתנו קרוב לרבע יובל שנים, מאז אושפז בשנית בשל אירוע מוחי, ממנו לא התאושש עד ליומו האחרון עלי אדמות.

עוד הרבה לפני שהיה אישיות פוליטית וניצח על הקרבות במרכז הליכוד ונאלץ לצפות, ופעמים אף ליטול חלק פעיל, בהטחות הבוץ ההדדיות השכיחות כל כך בפוליטיקה הישראלית העכורה, היה אריק שרון במקום אחר לגמרי. גנרל ומפקד נערץ שהמוני לוחמים נוהרים אחריו בעיניים עצומות. אם נרפרף רגע ברשימת המלחמות בהם נטל חלק בראש והוביל את הגייסות בחזית המערכה, נדמה כי אין עוד רבים, אם בכלל, שיכולים לרשום לעצמם ברזומה רקורד כה מרשים.

החל במלחמת העצמאות עם קום המדינה (ולא חישבנו את שנות המאבק המחתרתי במנדט הבריטי); מבצע קדש; מלחמת ששת הימים; מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים בה סיכן את מעמדו והוביל לתבוסת המצרים בצליחת התעלה המפורסמת. אלו המלחמות ששרון פיקד עליהן כאיש צבא, את היתר הוא עשה ממקומו כשר ביטחון וראש ממשלה.

לא רק בלשכת ראש הממשלה התיישב שרון, את הדרך לשם הוא במשרדי החוץ, הביטחון התשתיות והחקלאות וגם בתפקיד פחות נחשק של יו"ר האופוזיציה וכמובן חבר כנסת.

ממפא"י לליברלים

דרכו הפוליטית, בה נתמקד בכתבה זו, התחילה בכלל (ואלי אפשר לומר גם הסתיימה) בצד השני של המפה אליה השתייך מרבית שנותיו בכנסת ובממשלה. בסוף שנות ה-50, בעת שהיה אלוף משנה בצבא, היה שרון חבר במפא"י. הוא צורף למפלגה כחלק ממדיניותה של מפא"י לגייס לשורותיה את סגל הפיקוד הצבאי של צה"ל.

ב-1969 ניהל שרון משא ומתן עם המפלגה הליברלית על הצטרפות לשורותיה בעקבות רצונו של הרמטכ"ל חיים בר לב לשחררו מצה"ל אולם לבסוף ניאות הרמטכ"ל להשאירו והתכניות הפוליטיות נאלצו להמתין.

ביוני 1973 פרש שרון מצה"ל והצטרף למפלגה הליברלית, שהייתה שותפה עם תנועת החרות ב"גוש חרות ליברלים". הוא יזם יצירת גוש ימני גדול יותר ופעל להקמת הליכוד. בדצמבר 1973 נבחר לכנסת השמינית מטעם הליכוד, במקום השישי ברשימה כנציג התנועה הליברלית. כעבור שנה התפטר מן הכנסת, כדי שיוכל להמשיך להחזיק במינוי של מפקד אוגדת מילואים. בשנת 1975 התמנה ליועץ לענייני ביטחון לראש הממשלה יצחק רבין.

בסוף שנת 1976 לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, הקים מפלגה בראשותו בשם "שלומציון". המפלגה זכתה בשני מושבים בכנסת, והתמזגה עם תנועת החרות מיד לאחר הבחירות. שרון התמנה לשר החקלאות בממשלה שהקים מנחם בגין, ופעל להקמת התנחלויות ביהודה ושומרון ומצפים בגליל.

לאחר התפטרותו של עזר ויצמן מתפקיד שר הביטחון ב-1980, שאף שרון להתמנות לתפקיד זה, אך בגין סירב ובין השניים נוצרה מתיחות.

בשנת 1981, לאחר הבחירות לכנסת העשירית (שבהן הוצב במקום ה-12 ברשימת הליכוד), התמנה שרון לשר הביטחון בממשלתו השנייה של מנחם בגין. האילוץ שהביא את בגין למנותו לשר ביטחון, היה בראש ובראשונה ביטחונו בכך ששרון יוכל להוביל ללא שפיכות דמים את פירוק היישובים בסיני. מה שאכן הוכיח את עצמו בפינוי המתיישבים מסיני והרס יישובי חבל ימית באפריל 1982.

בשנת 1982 יזם שרון, באישור הממשלה, את מלחמת לבנון הראשונה, שהחלה כ"מבצע שלום הגליל" – מבצע צבאי לביעור ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, שם הקים אש"ף מובלעת שאיימה על תושבי הגליל.

"אכריח אותם לאבטח יהודים"

בדצמבר 1987 רכש שרון בית בבית ויטנברג ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים, לפני רכישת הבית אמר שרון למקורביו: "אני אכריח אותם (את הממשלה) לאבטח יהודים בעיר העתיקה. ארכוש שם בית ואז לא תהיה להם ברירה". בחנוכת הבית שערך שרון השתתפו ראש הממשלה יצחק שמיר, שרים ועשרות חברי כנסת, הרב שלמה גורן וותיקי יחידה 101 (יחידת הקומנדו הראשונה של צה"ל שהקים שרון).

בפברואר 1990 התפטר מהממשלה, תוך שהוא עושה זאת באירוע שזכה לכינוי "ליל המיקרופונים" – כינוס מרכז מפלגת הליכוד ב-12 בפברואר 1990 שבמהלכו הודיע שרון על התפטרותו מהממשלה, ולאחר מכן, באמצעות השתלטות על מערכת ההגברה במקום סיכל את ההצבעה על תוכנית מדינית שהובאה בפני חברי המרכז באותה עת.

בתקופת ממשלת יצחק רבין התבטא שרון בחריפות נגד תהליך אוסלו, בו ראה סכנה חמורה לביטחון המדינה, ואף אמר כי במדינה אחרת היו מעמידים לדין את רבין ופרס בשל הסכמים אלה. ביולי 1995 הוסיף ואמר, על רקע פינוי בסיסי צה"ל בשטחים: "אם חייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו, באופן אישי, ואני מדגיש, באופן אישי, להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת ולהיות מוכן לשאת בתוצאות".

שרון ניצב, יחד עם בנימין נתניהו ומשה קצב, על מרפסת הנואמים בהפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב'. את הטענה שיהודי עלול להתנקש בראש הממשלה כינה שרון באותו זמן "עלילת דם"; אף על פי כן, גם לאחר הרצח קיימה איתו משפחת רבין מערכת יחסים טובה.

ב-8 ביולי 1996 התמנה לשר התשתיות בממשלתו של בנימין נתניהו, משרד שנוצר מחלקי משרדים אחרים, לא לפני שדוד לוי, (אביה של יו"ר 'גשר' אורלי לוי) שהיה בכיר בליכוד באותה עת, הטיל את כל כובד משקלו כדי ששרון יקבל תפקיד בממשלה. ברשימה המשותפת עם גשר וצומת במערכת הבחירות, הוצב שרון במקום החמישי.

בתקופה זאת היה חבר הקבינט המצומצם ויו"ר ועדת השרים לקידום הבדואים. במהלך השנתיים הללו, פעל לקיום מפעלים משותפים עם ירדן, מצרים והרשות הפלסטינית.

ב-13 באוקטובר 1998 התמנה לשר החוץ, בנוסף לתפקידו כשר התשתיות הלאומיות. בתקופה זאת נסע עם בנימין נתניהו לאחוזת וואי לגיבוש סעיפי הסכם וואי. במסגרת פעולתו כשר החוץ פעל לקידום השלום באזור ובניסיון לקידום פרויקטים משותפים אזורים בנושאי המים.

אחרי מפלת נתניהו בבחירות של מאי 1999 שבהן הוצב במקום השמיני ברשימת הליכוד, נבחר שרון בספטמבר ליו"ר הליכוד, וכיהן כראש האופוזיציה בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה.

ב-28 בספטמבר 2000 ערך שרון ביקור מתוקשר בהר הבית והכריז ש"לכל יהודי זכות לבקר בהר-הבית". הביקור עורר את מהומות הר הבית, והוצג על ידי הפלסטינים כעילה לפריצתה של האינתיפאדה השנייה, אף כי הן ישראל והן הרשות הפלסטינית התכוננו ממושכות לעימות מזוין, ואף שהאינתיפאדה החלה בפועל יום לפני הביקור, ברצח דוד בירי ברצועת עזה. לאחר שנים נודע שככל הנראה האינתיפאדה הייתה פורצת גם ללא אירוע זה וכי ערפאת יזם אותה לאחר כישלון שיחות קמפ דייוויד.

שרון נחשב על פי הסקרים למועמד בעל סיכויים מועטים להיבחר שוב ליו"ר הליכוד, בהתמודדות מול בנימין נתניהו, ששב לפוליטיקה לקראת בחירות 2001, עם הודעת אהוד ברק על הליכה לבחירות. אולם נתניהו פרש מהמרוץ, לאחר שלא התקבלה דרישתו לקיים גם בחירות כלליות לכנסת. כך התפנתה הזירה לשרון, שעתיד היה לכהן כראש ממשלה למשך חמש שנים סוערות.

הנאום שנקטע

לאחר מסע בחירות שבו הבטיח לעם בישראל "שלום וביטחון" נבחר לתפקיד ראש הממשלה, לאחר שגבר על אהוד ברק ברוב של 62%, והחל לכהן בתפקיד זה ב-7 במרץ 2001. שרון בחר להקים ממשלת אחדות לאומית בה ניתנו למפלגת העבודה שני תיקים מרכזיים – תיק החוץ לשמעון פרס ותיק הביטחון לבנימין (פואד) בן אליעזר. הדבר סייע לשרון בהשגת לגיטימציה לו באופן אישי, ולממשלתו, ובהצגת צעדיו כצעדים הכרחיים לפתרון המצב המבוצעים תוך קונצנזוס רחב. הדבר גם התבקש מהמצב בכנסת, אשר חלוקת המנדטים בה הייתה לפי בחירות 1999, שבהן זכה השמאל לתמיכה רבה ולא הייתה לשרון שליטה בהם.

שרון טיפח את יחסיו עם נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש, בעיקר לאחר פיגועי 11 בספטמבר. בוש העניק לו את מלוא הגיבוי והתמיכה הדיפלומטית והכלכלית במאבק נגד הטרור הפלסטיני. בוש נתן לשרון יד חופשית במאבק המזוין נגד הפלסטינים, גיבה את פעולותיו באו"ם והרבה לארחו בבית הלבן. מעבר ליחסי הידידות המסורתיים בין ישראל לארצות הברית, בין שרון לבוש הייתה הזדהות הדדית; שכן כאשר שניהם היו בשלטון, שתי המדינות היו נתונות תחת התקפה של טרור אסלאמי, והייתה הרגשה כי שניהם "באותה סירה". כמו כן, איחדה אותם גישתם המיליטנטית למלחמה בטרור. בוש ושרון ניהלו מערכת יחסים חמה ביותר, ושרון אף העיד על בוש כי אהדתו של האחרון לישראל היא חסרת תקדים. שרון הביע תמיכה במפת הדרכים שהוצגה כמימוש החזון של בוש.

הביטחון האישי שעדיין נותר מעורער למדי, המיתון הכלכלי המתמשך, וגם קשירתו בעבירות בתחום טוהר המידות שנחקרו על ידי המשטרה, לא מנעו ממנו לנצח את בנימין נתניהו בבחירות המקדימות בליכוד לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה בשנת 2003. בניגוד לנתניהו שהביע התנגדות להקמת מדינה פלסטינית, שרון פנה למרכז המפה הפוליטית, והצהיר כי "תמורת שלום לדורות (ורק עבור שלום לדורות) אני מוכן לעשות גם ויתורים כואבים".

שבועות ספורים לפני הבחירות לכנסת הדליפה ליאורה גלט-ברקוביץ', בכירה בפרקליטות המדינה, לעיתון "הארץ" ידיעה בדבר חקירה שבה הייתה מעורבת, על קבלת תרומות בלתי חוקית על ידי שרון מידידו סיריל קרן. שרון הגיב במסיבת עיתונאים שהועברה בשידור חי ברשתות התקשורת ב-9 בינואר. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מישאל חשין, החליט שמסיבת העיתונאים גלשה לתעמולת בחירות בוטה האסורה על פי החוק, והורה לאמצעי התקשורת לקטוע את השידור הישיר. דבר זה דווקא גרם לעלייה בפופולריות של שרון. (לאחרונה נזכרו בו רבים כאשר ערוץ 10 קטע את שידור נאומו של בנימין נתניהו בו הטיח האשמות כלפי מערכת אכיפת והפרקליטות שלא אפשרה לו לערוך עימות עם עדי המדינה).

חרף המצב הביטחוני והכלכלי הקשה, "הליכוד" בראשותו של שרון השיג ניצחון מוחץ בבחירות לכנסת שנערכו ב-28 בינואר, כאשר הוא מכפיל את כוחו מ-19 מנדטים ל-38.

פגישת בוש-שרון באפריל 2004, בה קיבל את המכתב שבו הובעה הבנה לעמדה הישראלית

לאחר הניצחון בבחירות 2003 הקים שרון ממשלה עם "שינוי", המפד"ל והאיחוד הלאומי, ללא מפלגת העבודה וללא החרדים. זאת הייתה הממשלה הראשונה בישראל שהוקמה אחרי הבחירות ללא חרדים. שרון מינה את בנימין נתניהו לשר אוצר והעניק לו גיבוי בעת שישם את משנתו הקפיטליסטית וקיצץ את הקצבאות. בביטחון האישי חל שיפור, וגם המיתון התחלף בצמיחה.

התנתקות לצד חיסולים

ואז הגיע. המהפך הגדול. בנאום שנשא בכנס הרצליה בסוף 2003, הודיע שרון שבכוונתו, אם לא ימצא פרטנר פלסטיני הולם, לבצע בעתיד הקרוב נסיגה חד צדדית מחלקים מיש"ע ואף לפנות התנחלויות, תוכנית שהוא כינה "התנתקות". תוכניתו עמדה בסתירה לאידאולוגיה אותה ייצג בהתלהבות לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו ושעל בסיסה נבחר בבחירות, ולדברים שאמר רק שנה לפני כן ולפיהם: "דין נצרים כדין תל אביב".

כחלק מההכנה של קבלת תוכנית ההתנתקות בימין, הפעיל שרון שדולה חזקה בממשל האמריקני לקבלת התוכנית. ולאחר לחץ רב של שתדלניו של שרון בראשותו של דב וייסגלס, הצליח לשכנע את בכירי הממשל האמריקני לתמוך בתוכנית, אף שמלכתחילה הסתייגו ממנה. שרון קיבל מבוש ההתחייבויות לתמוך בעמדות ישראל ובכללן שלילת זכות השיבה והשארת גושי ההתיישבות.

שרון התנגד למשאל עם, והעמיד את תוכניתו ב-2 במאי 2004 לאישורם של מתפקדי "הליכוד", שדחו אותה. למרות תוצאה זו, שרון התכחש להבטחתו לקיים את דין התנועה, והמשיך לחתור לאישור בממשלה של תוכנית התנתקות שתוקנה קוסמטית. הוא פיטר את שרי 'האיחוד הלאומי' כדי להבטיח רוב בין השרים לתוכניתו בצעד שנוי במחלוקת, שאף ספג ביקורת משופטי בג"ץ.

במקביל להעלאת רעיון ההתנתקות, המשיך קו קשוח ולוחמני כנגד הטרור, והורה, בין היתר, על חיסולם של מנהיגי החמאס, אחמד יאסין ואחריו עבד אל-עזיז רנטיסי, וכן יזם את מבצע 'קשת בענן' ומבצע 'ימי תשובה'. מנגד הסכים לשחרור מחבלים שנוי במחלוקת במסגרת פרשת טננבוים.

ביולי 2004 הורה שרון לטליה ששון, לשעבר בכירה בפרקליטות המדינה, להגיש לו חוות-דעת בנושא "המאחזים הבלתי מורשים באזורי יהודה שומרון ועזה". הדו"ח עורר תמיהות מכיוונים שונים. בפרקליטות תמהו מדוע הדו"ח הוטל על אדם פרטי ולא על הפרקליטות, ובתקשורת הובעה תמיהה על ששון, מדוע אין בדו"ח מילת ביקורת כנגד שרון, שהיה אחראי בעצמו במידה רבה למאחזים.

עם מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004 עמד שרון על דעתו שתוכנית ההתנתקות תבוצע ולא שלל הידברות עם ההנהגה הפלסטינית החדשה.

בדצמבר 2004 פיטר את שרי מפלגת שינוי לאחר שהתנגדו לתקציב, וכעבור זמן קצר צירף לממשלתו את מפלגת העבודה בהנהגת שמעון פרס. העובדה שהממשלה החדשה, שמטרתה העיקרית הייתה ביצוע ההתנתקות, אושרה ברוב דחוק בהתנגדות חברי כנסת מהליכוד ורק בזכות הימנעות ח"כים מהמפלגות הערביות, העידה עד כמה השתנו עמדותיו המדיניות של שרון, לעומת הימים שבהם נחשב לאחד מגדולי תומכיה של ארץ ישראל השלמה. חוגי הימין, אשר בעבר העריצו את שרון, זעמו עליו ואף עלה החשש שמישהו ינסה להתנקש בחייו.

לאחר יישומה של תוכנית ההתנתקות שאושרה בכנסת (16 בפברואר) ובממשלה (20 בפברואר) ואושררה בידי בג"ץ, פוליטיקאים מהימין כמו עוזי לנדאו ואפי איתם התבטאו נגדו בחריפות רבה, וקראו לרכז כוחות על מנת להדיח אותו מהפוליטיקה. בנימין נתניהו שרכב על גל זה, התפטר מהממשלה וניסה להקדים את הבחירות במפלגה, כאשר הוא מנהיג את קבוצת ה"מורדים" בליכוד, אבל נחל כישלון כאשר בוועידת מרכז הליכוד – אריאל שרון גבר עליו ברוב של 52%.

עומק החקירה

עם הזמן החלו לצוץ פרשיות כאלו ואחרות שנקשרו באריאל שרון ובני משפחתו. פרשת האי היווני אשר התפרסמה במרץ 2001, העלתה חשד, כי איש העסקים דוד אפל העביר כספי שוחד לשרון, במסווה של העסקת גלעד – בנו של שרון – בשכר גבוה מאד. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז קבע ביוני 2004, כי אין ראיות התומכות בהאשמות "אפילו במקורב".

בפרשת סיריל קרן הועלה חשד, ששרון קיבל כסף לכיסוי עלויות הבחירות הפנימיות לראשות הליכוד מאיש העסקים האוסטרי מרטין שלאף, וגם זאת במסווה של הלוואה מסיריל קרן – ידידו של שרון ממלחמת העצמאות. התיק נגד גלעד שרון בפרשה זו נסגר בשנת 2013.

פרשה נוספת שנקשרה למשפחת שרון, היא קבלה של כספים נוספים שלא כדין למימון הבחירות הפנימיות. נגד עמרי – בן נוסף של אריאל שרון – הוגש כתב אישום באשמת רישום כוזב במסמכי תאגיד (חברת "אננקס מחקרים", ששימשה כחברת קש להעברת כספים), עדות שקר והפרת חוק מימון מפלגות. האשמות אלו מתייחסות לתקופה שבה כיהן כמנהל מסע הבחירות של אביו בליכוד. ב-15 בנובמבר 2005 הודה עמרי במסגרת עסקת טיעון ונדון לשבעה חודשי מאסר. הודאה זו הסירה חשדות לעברות שביצע אריאל שרון. שרון ספג ביקורת ציבורית כמי שהקריב את בנו על מנת למלט את עצמו מהחקירות ומהחשדות המשפטיים.

בשל המתיחות בין שרון לבין מפלגת הליכוד, בה היו שהתנגדו לדרכו, פרש שרון ב-21 בנובמבר 2005 מהמפלגה ובמעמד של ראש ממשלה מכהן יצר מפלגה חדשה – מפלגת 'קדימה'. המפלגה הוקמה במידה רבה סביב שרון הפופולרי, שזכה לתמיכה רבה בציבור. בימים שלאחר ההודעה פורסמו מספר סקרים שחזו כי המפלגה החדשה בראשותו תזכה במעל ל-30 מנדטים. עד אמצע דצמבר סמוך לאירוע המוחי והתמוטטותו של שרון ניבאו הסקרים כי המפלגה החדשה תזכה בקרוב ל 40 מנדטים.

למפלגה החדשה הצטרפו במהרה חברי כנסת ואישים פוליטיים רבים, בעיקר ממפלגות הליכוד והעבודה. מהליכוד פרשו בתחילה 13 חברי כנסת ושרים, בהם אהוד אולמרט וציפי לבני (שפרשה השבוע מהחיים הפוליטיים, לא לפני שהספיקה לעמוד בראש 'קדימה' ולהביא אותה להיות למפלגה הגדולה בכנסת עם 28 מנדטים אבל לפספס בשלומיאליות את האפשרות לעמוד בראשות הממשלה). דוד טל מסיעת 'עם אחד' גם כן הצטרף. לאחר זמן קצר הצטרפו שאול מופז וצחי הנגבי מהליכוד, וממפלגת העבודה שמעון פרס, שהפסיד בבחירות לראשות מפלגת 'העבודה' לעמיר פרץ, יחד עם חיים רמון ודליה איציק. במקביל, רבים מראשי הערים והמועצות בארץ הביעו תמיכה בשרון ובמפלגת קדימה.

נפילתו למשכב

ב-18 בדצמבר 2005 לקה שרון באירוע מוחי קל. בעקבות זאת היה אמור לעבור צנתור לב ונטל תרופות מדללות דם. ערב הצנתור, ב-4 בינואר 2006, עבר אירוע מוחי שני וחמור, בשל דימום מוחי. עקב נבצרותו הועברו סמכויותיו כראש הממשלה לממלא מקומו, אהוד אולמרט. לאחר טיפול החירום שניתן לשרון, הוא שקע בתרדמת, ונמשך אשפוזו בבית החולים הדסה עין כרם.

ב-29 במאי 2006 הועבר שרון למחלקה לשיקום נשימתי שבמרכז הרפואי שיבא, וב-12 בנובמבר 2010 הועבר לביתו שבחוות שקמים, אך הושב לבית החולים לאחר תקופה קצרה. חרף טיפולים שונים, מצבו של שרון נשאר יציב, ולא נרשם שינוי משמעותי במצבו, עד סוף 2013.

פעילותו הפוליטית של אריאל שרון נקטעה לאחר השלמתה של תוכנית ההתנתקות, כאשר היה במלוא כוחו הפוליטי. מפעלו הפוליטי האחרון של שרון לפני שנפל למשכב, הקמת המפלגה קדימה והניסיון לזכות עמה בבחירות, המשיך על ידי ממלא מקומו ומספר 2 במפלגה, אהוד אולמרט. במשך תקופת הבחירות טען אולמרט שהוא "ממשיך דרכו של שרון" ודרכה של מפלגת קדימה היא "דרך שרון".

ב-1 בינואר 2014 חלה החמרה משמעותית במצבו של שרון. הוא נפטר עשרה ימים אחר-כך, בגיל 85.

להלוויה הגיעו נציגים של 16 מדינות, ובראשם סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, נציג הקוורטט, ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, ראש ממשלת צ'כיה ייז'י רוסנוק ויושב ראש הדומה (הפרלמנט) של רוסיה סרגיי נרישקין.

עקב קרבת אתר הקבורה לרצועת עזה והחשש מירי רקטות משם לעבר משתתפי האירוע, נערכו צה"ל ומשטרת ישראל בהיערכות מיוחדת לשם אבטחת באי ההלוויה.

אשתו השנייה, לילי שרון, שהייתה אחותה של אשתו הראשונה, נישאה לשרון ב-1963, כשנה לאחר מות אחותה. הזוג התגורר בחוות שקמים שבצפון הנגב, בין שדרות לקיבוץ רוחמה. ללילי ולאריאל שרון נולדו הבנים עמרי וגלעד. בשנות ה-80, אימצו בני הזוג שרון למשפחתם את רוני סחייק. הם ראו בו בן מאומץ והוא ראה בהם הורים. סחייק היה הראשון שבישר בקצרה לתקשורת על מותו של שרון, עוד קודם להודעה הרשמית.

לילי שרון נפטרה מסרטן הריאה ב-25 במרץ 2000, כשנה קודם לבחירתו של שרון לראש ממשלה. לפני מותה ביקשה לילי להיקבר בגבעת הכלניות, גבעה קטנה הצופה על האזור ועל חוות שקמים, ושם נקברה. בסמוך אליה, על הגבעה, נטמן שרון עם מותו ב-2014. אזור הקבר פתוח לציבור. בחוות שקמים מוסיף להתגורר בנו של שרון, גלעד.

האקווריום והפורום

עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה מינה שרון את מקורבו, אורי שני, שהיה מנכ"ל הליכוד, לתפקיד ראש לשכת ראש הממשלה. למזכיר הממשלה מונה גדעון סער שכיהן בתפקיד תקופה קצרה בשלהי ממשלת נתניהו הראשונה. מנכ"ל משרד ראש הממשלה היה רפי פלד שפרש אחרי פחות מחודשיים בתפקיד, את מקומו תפס אביגדור יצחקי (כיום יו"ר מפעל הפיס ועד לאחרונה יו"ר מטה הדיור במשרד האוצר). את תפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה המשיך למלא תא"ל גדי איזנקוט (שפרש זה עתה מהרמטכ"לות), שהיה מזכירו הצבאי של אהוד ברק, לאחר מספר חודשים החליף אותו בתפקיד האלוף משה קפלינסקי. קפלינסקי מונה באוגוסט 2002 לאלוף פיקוד המרכז ואת מקומו תפס האלוף יואב גלנט (כיום מתמודד ברשימת הליכוד).

באפריל 2002 פרש במפתיע אורי שני מלשכת ראש הממשלה, שרון מינה מיידית את דב וייסגלס לתפקיד.

שרון המשיך לכהונתו השנייה כראש הממשלה עם אותו הצוות שליווה אותו בממשלה הראשונה, למעט גדעון סער שפרש לאחר שנבחר לכהן כחבר כנסת ויו"ר הקואליציה. ישראל מימון, שנבחר לשמש כיועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, מונה למזכיר הממשלה במקומו. במאי 2004 החליף אילן כהן את יצחקי כמנכ"ל משרד ראש הממשלה ובספטמבר 2005 נכנס האלוף גדי שמני לתפקיד המזכיר הצבאי.

בנוסף לבעלי התפקידים הפורמליים נהג שרון להתייעץ גם בקבוצה של יועצים חיצוניים שליוותה אותו בהחלטות פוליטיות ובמערכות הבחירות שניהל. הקבוצה, שכונתה "פורום החווה" הורכבה מיועצים, בהם ראובן אדלר, אייל ארד, אורי שני, עו"ד יורם ראב"ד, קלמן גייר, בניו של שרון עמרי וגלעד ומחלק מבעלי התפקידים בלשכת ראש הממשלה כמו ארנון פרלמן ואסי שריב.

"לאומן גדול ומתנשא"

אישיות מאוד שנויה במחלוקת היה שרון כל ימיו. רוב ההתקפות עליו היו בדרך כלל משמאל המפה הפוליטית, ביקורת שרק גברה בעקבות פעולות כגון הסיכולים הממוקדים, הריסת בתי מחבלים והקמת גדר ההפרדה, אשר נחשבו לפשעים בעיני מחנה פוליטי זה. עד כדי כך הגיעו הדברים ששולמית אלוני אף הביעה תקווה ששרון יועמד לדין: "שרון הוא לאומן גדול ומתנשא. הוא סובל משיגעון גדלות ולא אכפת לו להקריב את חייהם של האחרים… ואני מקווה ששרון יועמד לדין" אמרה.

אולם החל משנת 2004 הוא הותקף דווקא על ידי אנשי הימין ובפרט המתנחלים, בשל תוכנית ההתנתקות שאותה יזם, והדרכים שבהן השתמש כדי לקדם אותה. ביקורת רבה נמתחה על האופן בו פיטר ומינה שרים וסגני שרים בסיטונות, אף ממפלגתו, והשתמש במכשיר זה כדי לגייס חברי כנסת לשורותיו. הועלתה גם השאלה, האם אין במינוי חברי כנסת לשרים ולסגני שרים, במטרה לקבל את קולותיהם בהצבעות בכנסת או במפלגה, משום עבירה פלילית, בדומה למינוי חברי מרכז מפלגה למשרות ציבוריות על מנת לקבל את קולותיהם.

מתנגדיו מימין טענו כי התעלמותו מהחלטת מתפקדי הליכוד שלא לתמוך בהתנתקות, סירובו לפנות לעם מחדש בטרם ביצועה וכן הניגוד בינה לבין מצע הליכוד ולבין דברים שאמר שרון עצמו לפני הבחירות, מציגים אותו כשקרן ודיקטטור. מתנגדיו הפוליטיים מימין טענו כנגדו שתוכנית ההתנתקות משמשת אותו כדי לרצות את השמאל, וזו הסיבה שהדוברים משמאל לא מעלים על סדר היום בקולניות את נושא החקירות בעניינו ובעניין בני משפחתו. חבר הכנסת יוסי שריד טבע בהקשר זה את הביטוי: "עומק העקירה – כעומק החקירה".

קווים בין שתי נקודות

שוחחנו עם בנו של אריאל שרון, גלעד שרון, ששמו עלה באחרונה לכותרות כאשר נחסמה התמודדותו על משבצת מחוז נגב בבחירות המקדימות בליכוד בעיקר בשל עברו כאחד מהוגי תכנית ההתנתקות יחד עם אביו בפורום החווה. שרון הבן הפיק תובנות מרתקות על הדרך בה צריכה להיראות הציבוריות הישראלית במדינת ישראל, המבוססת על הנהגות שראה אצל אביו בשנותו שירותו הפוליטי.

"דרך שתי נקודות עוברים קווים ישרים רבים", הוא שם כותרת, "אנחנו הרי מסכימים על הנקודה ההיא בעתיד, על היעד אליו כולם רוצים להגיע – חיים טובים בארץ, לעם ישראל, ולאחינו שקשרו את גורלם בגורלנו. אנחנו חלוקים ומתווכחים על הדרך להגיע אל הנקודה, וזה בסדר. יש מי שרוצה לבוא מימין, ויש מי שחושב שהכי טוב משמאל, באיגוף ממש ימני, שמאלני קיצוני, הכול בסדר, הכול לגיטימי, כל הקווים ישרים – מתווכחים, מצביעים, ויחד ממשיכים.

"בבתי הקברות הצבאיים, ניצבות שורות שורות של מצבות", הוא אומר, "תחתיהן חיילים. לא כתוב על אף מצבה אם החייל ששוכב דומם תחתיה, היה ימני או שמאלני, דתי או חילוני, גר בעיר או בכפר. היו כאלה והיו כאלה. סביבנו מיליוני שונאים המבקשים את נפשנו, ולא אכפת להם בכלל מי כזה ומי אחר, כולנו נראים אותו דבר בעיניהם. גורל אחד צפוי לנו אם חלילה תצלח מזימתם.

"אם לאבחן במשפט אחד את הבעיה ממנה סובלים הקיצונים משני הצדדים" הוא לובש לרגע את כובע המאבחן "הרי שקיצוני השמאל שמחשיבים עצמם ליברלים, אכן מתאפיינים בליברליות אבל רק למי שחושב כמותם. ומצד שני, קיצוני הצד שלי, חשים לעיתים בעלי ידיעה ממקור ראשון, מהו רצון האל. ואם ברור מהו רצון "צור ישראל", אז מי שחושב אחרת הוא בהכרח "עוכר ישראל". מי שמאמין בזכותנו על הארץ איננו פשיסט, ומי שמוכן לפחות מהארץ איננו בוגד. אלה גם אלה פטריוטים ואוהבי הארץ, כל אחד בדרכו. השיח ברשתות גס ואלים, הוא חודר לחיינו ומזהם אותם. קצת תרבות, קצת אורך רוח לא הרגו עוד אף אחד. מותר להתווכח, מותר לחשוב אחרת, בסוף כולנו יחד בסירה אחת" הוא פורש את הצורה איך היה רוצה שהדברים יראו.

גלעד משתף בסיפור אישי על אביו העומד בבסיס הדברים שאמר "מרית דנון, מזכירתם המסורה של חמישה ראשי ממשלה, עבדה עם אבי במשך חמש שנים. היא מעולם לא הצביעה עבורו, הוא ידע זאת היטב, וזה לא שינה לו כלום. מרית מצדה, אהבה אותו בלי גבול, ידעה שהוא עושה את מה שהוא מאמין כטוב ביותר לישראל אבל חשבה אחרת. איש מהם לא פקפק בפטריוטיות או באהבת הארץ של רעהו. הם עבדו יחד וחשבו אחרת וזהו. עד כדי כך פשוט, עד כדי כך נורמלי, עד כדי כך שפוי. הרי דרך שתי נקודות עוברים קווים ישרים רבים", הוא חוזר אל הכותרת מתחילת השיחה.

השארת תגובה