חצי יובל: רבי יצחק שלזינגר

חצי יובל לפטירתו של הרה"ג רבי יצחק שלזינגר זצ"ל, מח"ס "והדרת פני זקן" – קווים לדמותו המופלאה # הזיכרונות לחינוך מבית אבא, עמלו בתורה ובעבודה, טוהר מידותיו והנהגותיו הייחודיות

רבי יצחק שלזינגר
רבי יצחק שלזינגר
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

מרן הרב שך זצ"ל הספיד פעם דמות מופת מהדור הקודם ואמר כי בפטירת יהודי כזה, הצער הוא בכפלים, לא רק הידיעה שהלך מאתנו ואיננו אתנו עוד, אלא הידיעה שהולכים ומתמעטים יהודים – אנשי סגולה של פעם, יהודים מדורות הקודמים, ויותר מכך, הוסיף מרן הרב שך זיע"א – כפי המשל הידוע – 'היום אין כבר את "בתי חרושת" שמייצרים כלים – אנשים כאלו'.

בו' אדר מלאו כ"ה שנה לפטירתו של אחד מאותן דמויות מופלאות, אנשי סגולה נאצלים, אשר מיזגו בתוכן את כל השלמות הנדרשת מיהודי. סמל ומופת היה האי גברא רבה, המחנך הדגול ואיש האשכולות הגאון הצדיק רבי יצחק שלזינגר זצ"ל מח"ס "והדרת פני זקן". כבר בפטירתו לפני חצי יובל שנים, קוננו המספידים, כי רבי יצחק זצ"ל היה מהשרידים האחרונים של חרדי – חסידי אשכנז, ששילב באישיותו רבת הגוונים, מזיגה מושלמת של תלמיד חכם גדול, מופלא בשקידתו בתורה, מופלג בידיעותיו בכל חלקי התורה, ירא אלקים בהצנע הלכת ועובד השי"ת ובדקדוק הדין במסירות נפש, יחד עם היותו מתעסק לפרנסתו בחינוך ובקי גדול בחוכמת חיים, עלה והתעלה בכל קניני התורה ודרכי עבודת השי"ת, כמסורת משפחות אבותיו המיוחסים ומפורסמים בכל בית ישראל.

במאמר שהתפרסם בעתון לזכרו לפני מספר שנים, האריך הכותב לבאר את המושג 'חסידי אשכנז' ודרך ומורשת בית אבותיו הגדולים, לאורם של גדולי התורה באשכנז – גרמניה. לאחר פטירתו הוציאו בניו מתוך כתביו ומכתביו ספר רב הכמות והאיכות בשם "מאורות יצחק", אשר רבים מאד, שהגיע לידם הספר הנפלא הזה, לא פוסקים מלהביע את הרושם וההשפעה העצומה שגרם להם הספר. ויש אשר מבקשים ומתקשרים לדעת עוד על הליכות חייו על האי גברא רבה זצ"ל.

אביו החבר ר' ישראל זצ"ל, בן לת"ח מופלג וצדיק נסתר רבי יחיאל זצ"ל [שהיה חתנו של הגאון רבי ישראל גבריאלוביץ, דיין בבית דינו של הגרע"א זצ"ל בפוזן], ונכד להאי גאון וצדיק המקובל רבי אליקים געץ זצ"ל, תלמיד מובהק לבעל ערוך לנר ורב בקלויז' בהמבורג למעלה מיובל שנים, שמכל קצוי גרמניה וסביבותיה נסעו אליו לקבל ברכתו (מובא בזכרונות ר"י רוזנהיים ע"ה).

גם אמו מרת לאה ע"ה התייחסה למשפחה דומה, משפחת אויערבך הידועה בתורתה ודבקותה ובמלחמתה נגד מזייפי התוה"ק, סבה היה הגאון רבי אביעזרי זליג אויערבך זצ"ל בן הגאון המפורסם לוחם מלחמת ה', בעל ה"נחל אשכול" זצ"ל, אשר מהלכותיו מובאות באחרונים כמו במשנה ברורה, דעת תורה, ועוד. סב אמו השני היה הגאון רבי יצחק לנגה זצ"ל, דיין בקהילת הלברשטט.

רבי יצחק זצ"ל נולד ד' אדר תרפ"ד, למרות שנתייתם בגיל שש מאביו, המשיך בכל המסורה הגדולה, הן מכח אשר ספג בשנים קצרות אלו מאביו, כפי שמספר בזיכרונותיו, והן מכח הבית שאמו ע"ה המשיכה לפי מיטב המסורת. יסודות אלו נתנו לו את כוח עמידתו בכל ניסיונות החיים.

עוד לפני מלחמת העולם השניה, עלה בחסד ה', לא"י, עם קבוצת עליית נוער חרדית שסבלה מקשיים כלכליים מאד. אולם חרף כל הקשיים בתקופה זו, הן ברוחניות והן בגשמיות, זכה להישאר נאמן להשם ותורתו, עד שאפשר לומר עליו מה שאמר שלמה המלך: "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף" (שה"ש פ"ח). וברש"י: "אם אתם כחומה באמונה ויראת שמים, אפשר ליבנות טירת כסף". כל אחד יכול לבנות את עולמו על אמונה חזקה כזו…

את סוד הצלחתו גילה רבי יצחק זצ"ל בעצמו. וכך כותב בחוברת "נצח ישראל": "האווירה בבית היתה מבוססת על אדני התורה וספוגה ביראת שמים, בימי הספירה ועוד יותר בשלשת השבועות, היה מורגש אבל ונמנעו מטיולים וכו' גם הילדים ציפו לשבת נחמו וליום ראשון שאחריו (יום שהיה חופשי מעבודה) כי הוא היה מיועד לטיול. שבת קודש היתה מיועדת לשמוע סיפורים על פרשת השבוע, וזכורני שהשתדלנו, ילדים קטנים, להתכונן לפני שבת קודש, כדי שנדע לענות לאבינו זצ"ל (באותן שנים לא היה גן ילדים יהודי בסביבתנו).

"בבית היתה כספת מלאה שטרות כסף בסכום גדול – שבגלל האינפלציה אבדו לגמרי את ערכם – וידענו שזה היה פעם רכוש רב, וחז"ל אמרו (ב"מ דף מ"ב) שאדם ישקיע שליש בעסק שליש בקרקע ושליש בזהב. אבל כתוב גם שבאלף השישי לא יקנו קרקע בחו"ל, כי ביאת המשיח קרוב. ובאותן שנים שאחרי המלחמה, הממשלה הגרמנית אסרה לאגור זהב, ממילא השקיע אבינו זצ"ל שני שליש מהונו בשטרות ממשלתיים "שהם בטוחים כמו זהב" (כי בתקופה זאת ערך שטרי הכסף היו צמודים לזהב) עד שבאה האינפלציה והכל נמס כמים וערכו נהפך לנייר! פרט ל"ש"ס וילנא" שנשאר כ"רווח" מכל האינפלציה.

"זיכרונות אלו אפילו אם העובדות אולי אינן מדויקות, מוכיחים שלימדו אותנו, שגם חיי המסחר חייבים להתנהל על פי ההלכה ועל פי חז"ל, וגם כאשר נפסדים – זה רצונו של הקב"ה. כאשר שמענו שאבינו זצ"ל איננו יכול להתפלל בבית החולים (בגלל נקיות המקום) התעצבנו מאד וכשנודע לנו שמצאו פתרון, היינו שמחים. גם פטירתו בגיל צעיר, הסבירו לנו, ליתומים הקטנים, על פי דברי חז"ל (בחגיגה דף ה' ע"א) בקדושיו לא יאמין: שהקב"ה לוקח לפעמים צדיקים בגיל צעיר, כי הוא יתברך שמו חושש שמא יתקלקלו ויפסידו מדרגתם". ומסיים: "העיקר שלמדנו שכל החיים מטוב עד ח"ו רע, מודרכים ומונהגים ע"י הקב"ה ותורתו הקדושה".

וכך גם מסיים את מסכת ימיו בצוואתו, שנכתבה בחודש אדר תשמ"ה – כלשונו: "חודש שמרבים בו בשמחה… חיי היו טובים ונעימים דאגות אמתיות של פרנסה, לא היו לי. דאגות אמתיות של בריאות, כמעט לא היו לי. ואם הכל מונהג ע"י יתברך אז הכל טוב".

להיות בן העולם הבא

שרשים חזקים אלו עשו עליו רושם עז, עד כי בהיותו ילד בן שש נטעו בו כבר את הכוחות להבין את מטרתו ותפקידו בעוה"ז אשר כל כולו אינו אלא עבד ה', ולהיות בן עולם הבא. איש לא ידע את סודו. הוא היה בן עולם הבא. מה שראו בו היו התוצאות. הרעיון היה טמון בליבו עמוק. זעיר פה וזעיר שם נבקעו סדקים לעולמו, ומהם בקע אור עצום. אור של תורה ויראה טהורה. אור של יהודי עבד ה' הנאמן לבוראו. ואשר כל מעיניו לשוב בשלום לצור מחצבתו ולהיות בצילו של הבורא יתברך. בכך עבד בעולמו, הוא יגע להשלים את תפקידו בכל מקצועות התורה ובעבודת המידות על מנת להגיע לשלמות האמתית.

במכתב אחד מיני רבים כותב מכתב, שמשקף מאד את הלך רוחו. וכך כותב: "בענייני מותרות שלוש רעות בדבר: א. פינוק. ב. למה ליהנות מהעולם הזה בשטויות, הכל הולך בחשבון, גם הנאה קטנה ביותר. ג. בזבוז כסף ללא צורך… הלא בימינו אנחנו חלשים בגופנו וברוחנו, "במה אקדם לה'… לאלוקי מרום". בצומות וסיגופים, חוסר שינה, תוספת שעות לימוד ותפילה? כמעט אין אפשרות, אלא בפעולות שאנחנו עושים להעמיק ולחשוב. אני זוכר שהיתה תקופה שרציתי לקבל עלי קצת יסורין. התרחצתי רק במים קרים… השתמשתי רק בסבון כביסה כשר, גם מפני שחששתי סיכה הרי היא כשתיה, והאי נעימות מורידה קצת מ"חבילת" העבירות בלי שמזיקה. ואותו הדבר: במקום להרבות זמן לתפילה ולימוד (הלא חלשים אנחנו!) נקיים תפילה יותר טובה, לימוד יותר מרוכז, וכמובן חשבון על כל דיבור ופטפוט…".

תמיד חי בהרגשה של אמונה בעוה"ב. וכך כותב במכתב, ששלח חצי שנה לפני פטירתו, למשפחה שאביהם נפטר: "כל כך ברור לי כי כדבר הספורנו דברים י"ד ב', "עם קדוש אתה" כי אין להצטער מאד וכו' כי עם קדוש אתה מזומן לחיי עולם הבא".

אשרי מי שעמלו בתורה

דברי חז"ל היו אצלו כדרבנות. אם חז"ל אומרים: "ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" (אבות פ"ב מ"ה). הרי שאסור לומר לכשאפנה אשנה. כך קיים מנערותו. הוא לא דחה שום דבר לזמן אחר. מתוך הנחה זו, ניצל כל רגע ורגע וזכה לרכוש לו ידיעות רבות במקצועות התורה. בעת שירותו במלחמת השחרור, עבר בעיר רחובות והיה לו מעט זמן פנוי, הוא נכנס לצריף שהיה פעם בית כנסת ולמד סוגיא דחרדל (במסכת ב"ב) הידועה בקושייה. ובאותה העת כשהיו בבונקרים ולא היו ספרים בידיהם, כתב מספר דפים בע"פ בריש חזקת הבתים, כדי שיהיה באפשרותם של הנמצאים עמו לעיין בזה.

בהיותו בקיבוץ "חפץ חיים", חרף עבודתו שעמל לפרנסתו לאכול פת לחמו ובגד ללבוש ממש, הקפיד ללמוד בלילות שישי כל הלילה. היתה לו חברותא וטיכסו עצות ותחבולות כדי לא להירדם ולהבטיח עצמם להישאר בבית המדרש, שלחו את נעליהם ע"י אחד מחבריהם לחדרם ובכך לא יכלו לעזוב את מקומם כל הלילה. במכתב מאדם ששהה באותה העת ב"חפץ חיים" סופר: "יש כאן בחור שלומד אותם שעות כמו בחור ישיבה".

אל אף מצבו באותן שנים, כנער בודד ובסיס מושבו היה בקיבוץ, עלה ונתעלה ללמוד בישיבות קדושות, עד שזכה להערכה גדולה מאד מראשי הישיבות. בלמדו בישיבת "קול תורה" בירושלים המשיך בשקידתו העצומה. בלילות בשעות המאוחרות, היה מניח רגליו לקערה שבתוכה מים קרים כדי לא יירדם. וכך כל ימיו כל רגע פנוי היה לניצול הזמן; משניות היו תחובות בכיסו לניצול כל רגע. גם עם מכרים בכל דרגה שהם, בעת שנפגש עמם החל תמיד בדבר חידוש, לומר או לשמוע, הכל כדי לנצל את הזמן, לא שתה באמצע הלימוד [עם החברותא] בבית המדרש, כי בבית המדרש לא רצה לשתות ולצאת באמצע, חבל על הזמן!

כל ימיו יגע ועמל בכל כוחו בתורה גם בשבתו האחרונה שהיה חלש מאד והציעו לו לראות איזה ענינים קלים, אמר: "אם יש לי כח כבר אלמד שניים מקרא ואחד תרגום", ובאמת אח"כ ראוהו לומד שנים מקרא ואחד תרגום.

את ספר חיי אדם, ידע בעל פה. בקיאות זו רכש מניצול הזמן בלימוד קבוע בעת ארוחת הבוקר. גם בשאר חלקי התורה היה בקי גדול באופן מסודר ביותר. ידיעתו בתנ"ך עם דקדוקו היה להפליא. הוא אהב להגות בתנ"ך כיון שסבר שמביא לאמונה. הוא הרבה לבקש מבני ביתו, שבשבת ילמדו היטב את ההפטרה, בהדגשה כי לימוד זה מביא לחיזוק האמונה, כאשר רואים כיצד התקיימו נבואות ה'.

במשניות היה בקי נפלא, אף זאת רכש מתוך ניצול הזמן כשלמד בדרכים. את ספר תהילים לסוף ימיו ידע בעל פה, תוך ניצול הזמן בעת שהיה צריך לצורך בריאות להתעמל על אופניים. תהילים היה פתוח לפניו ובבוא העת התעמל עם רגליו תוך שהוא קורא תהילים.

מתוך אותה גישה ודביקות במטרה הפך לתלמיד חכם מופלג. בשטחים מסוימים נהיה הבקיא שבהם. בהיותו ב"חפץ חיים" והיה צריך לעבוד לפרנסתו עסק בגננות. עבודה זו נוצלה על ידו לרכוש ידיעות בסדר זרעים. כל עת העבודה היה משנן את ההלכות. כבר אז שינן את ספרי ה"חזון איש", ותלמידי חכמים מופלגים העידו עליו כי מרן החזון איש זצ"ל סמך עליו. וכפי שהתבטא: "הוא מבין בדברים וגם יודע את ההלכות".

עבודה שבלב

חז"ל אומרים: שאדם יקבע מקום לתפילתו. למחבר זצ"ל היתה זו הלכה ככל הלכות שחייבים לקיים. לכן קבע מקום קבוע לתפילתו במשך עשרות בשנים. גם בימים בהם הדבר היה כרוך בקושי גדול מבחינת בריאותו. קביעותו היתה דווקא במקום שהתפללו לפי מנהג אבותיו, אף שהיה קצת מרוחק מביתו. כאשר נשאל על כך, מדוע אינו מתפלל במקום אחר שאין ההליכה קשה לו כל כך? השיב: "הרי חז"ל אמרו "הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו". בשעה שאני מתפלל שמונה עשרה ואומר אלוקי אברהם – ואברהם זו מידת החסד, אני מרגיש בכל רגע ורגע את החסד שהקב"ה עושה ונותן לי עוד יום להתפלל, הרי כל בוקר שאני אומר "מודה אני", שהקב"ה החזיר בי נשמתי כדי להתפלל עוד פעם. לשם מה צריך את הנשמה, כדי לרוץ עוד פעם לעבודה, לפרנסה ולאכול? הרי הקב"ה מחזיר את הנשמה שנוכל עוד להתפלל וללמוד, ואני רואה את החסד הגדול בבחינת "אלוקי אברהם", ואני רוצה שאלוקי אברהם יהיה בעזרי שהחסד הזה יסוכך עלי כל היום", בנוסף לכך הסביר מדוע דוקא בבית הכנסת שהתפללו בנוסח שהתפללו אבותיו. "כי הרי אנו אומרים "אלוקי אבותינו", אבותינו זה מאברהם אבינו, עד סבי, אבי אבא שלי זצ"ל והם התפללו בנוסח הזה, וא"כ אני רוצה להמשיך".

ועוד אמרו חז"ל: "המתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל". וביארו בעלי המוסר בטעם הדבר כדי שנכיר שהכל מאתו יתברך, לחוש שאנו עבדי ה'. ואמנם כזה היה הרב שלזינגר זצ"ל. התפילה אצלו הייתה "עבודה", עבדות, שהרי הכל שייך לו יתברך, כך גם היה מעורר את ילדיו לתפילה: "קומו לעבודת הבורא".

הוא הקפיד לומר קרבנות בשחרית ובמנחה, והוסיף פעם: כי אמירת קרבנות מעידה על לימוד תורה לשמה ולא ח"ו ללימוד בשביל ה"אני", שכן אמירת "קרבנות" היא לימוד בלי לחדש.

כן היה מתפעל מתפילת "עלינו" בכל פעם מחדש, באמרו כי תפילה זו מזכירה לנו את תפילת ראש השנה ויום כיפורים, שזו תפילה על גילוי יחודו ית"ש. ואכן לא בכדי ספד עליו מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל בהלווייתו ואמר: "מעתה יחסר לנו תורה עם יראת שמים תפילות ובקשות נקיות".

יראת ה' היא אוצרו

הרב שלזינגר זצ"ל דבק במידת היראה: "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את השם אלוקיך" (דברים כ"ד). וכפי שכותב בעל המסילת ישרים: "והיינו כענינה שיהיה האדם ירא ודואג תמיד על מעשיו פן נתערב בם איזה שמץ חטא, או פן יהיה שם איזה דבר קטן או גדול שאינו לפי גודל כבודו ורוממות שמו". רופאו אמר לאחר שלקה בליבו משפט מרטיט: "שום דבר לא יסכן את רבי יצחק שלזינגר, רק ענינים של יראת שמים".

ומורגליה בפומיה דרבי יצחק ז"ל, כשהיו מנסים למצוא כף זכות באיזה זלזול במצוה, כגון קריאת שמע, היה עונה: "הרי זה ענינים של יראת שמים, האם בעולם האמת זו תשובה מספקת?". סיפר פעם, כי בהיותו צעיר, נסעו להציל מאנית המעפילים, נוער שעלה, הם קיוו שיחזרו באותו הערב, אולם מתוך חשש שמא ישהו שם בלילה, לקח עמו תפילין. ובאמת מסיבות שונות נאלצו לשהות שם, והיחיד שהיה לו תפילין היה הוא. ומאז הקפיד כל ימיו שלא להיות בערב מחוץ לעיר ללא תפילין.

ליבו היה ער לכל דבר שבקדושה, רגשותיו לקודש בערו בו. וראו זאת במקרים רבים, לדוגמא: הוא נמנע מלהכניס לביתו עוזרת או מטפלת ללא כיסוי ראש, גם במקרים שנגרמו עי"ז קשיים רבים והפסדים גדולים. לאחר חתונתו בימי שבע ברכות, עזב עם רעיתו תבלחט"א את הבית, וביקש משני בחורים לשמור על ביתו. לפני לכתם מהבית ביקש מרעיתו תחי' להכניס נעליה לארון, ולא הבינה פשר הדבר, כשנשאל על כך השיב: בחורים לא צריכים לראות נעלי אישה.

ברחובות שבהם היה חילול שבת ונאלץ לעבור בהם בשבת, היה רץ את הרחוב ומחפש דרכים אחרות שלא לעבור בהם, כדי שח"ו לא יוחלש אצלו קדושת השבת. מחה על כך שישנם חנויות שמראים דוגמאות של "שויתי" כנגד הרחוב ועוברים אנשים שאינם צנועים רחמ"ל.

ובהיותו בשירות במלחמת השחרור, אחד מן החיילים דיבר ניבול פה. כששמע זאת ברח מן המקום ואף שאח"כ נחשב לעריק!. הקפיד לא לאכול את ציפוי התרופות [אפילו שהיו מרות] מפני חשש ג'לטין.

יראתו שקדמה לחכמתו היתה יראה מוחשית. מעשה שחשב שמותר לקרוא לרופא בשבת, והדליק חשמל לצורך כך, ולאחר מכן טען הרופא שלא היה כ"כ מוצדק הקריאה, חשש אולי שגג וצריך להביא קרבן, וביקש מבנו שגר אז בירוחם לברר את מחירו, ונתן דמי מחיר זה לצדקה. כמו כן רשם בפנקסו שיבנה ביהמ"ק אתן בל"נ קרבן לבית המקדש, וזאת גם לאחר שהגר"ש וואזנר זצוק"ל טען לו שהיה מותר לו לקרוא לרופא לכתחילה.

בהיותו מפקד בתקופת מלחמת השחרור, הציע לחיילים לפני שבת שיאכלו ויקחו איתם הרבה שוקולד, שכך יהיו שבעים ולא יצטרכו לטלטל אוכל מחוץ לתחום, ובאותה עת היה חוק שאסור להניח את הרובה על הרצפה, ומי שמניח על הרצפה נענש, אולם כאשר הגיע לשבת והוצרך להניח על העץ, חשש ממשתמש באילן, והניח על הרצפה, אף שידע שמקרה זה כרוך בעונש.

בשמחת תורה בשעת ההקפות, הקפיד מאד לא לשבת בעת שספר תורה עומד. גם בימי מחלתו הקפיד על כך. ומעשה שבשמחת התורה היה חלש ורצו שיקל בזה שלא יעמוד זמן רב כל כך שלחו את השאלה להגר"ש וואזנר זצ"ל, וענה: "למסור לו שגם הוא יושב" והוסיף הרב וואזנר: "אבל הוא לא יסכים לזה", וכך הוי. והמחבר זצ"ל ענה על תשובתו של הרב וואזנר: לו יש קולא, שרבים צריכים לו וצריך להישאר בביהמ"ד אבל אני יכול לצאת.

בבית חולים קשר מכנסיו עם גרטיל לפני התפילה, שכנראה סבר שאין זה בכלל חגורה ואם כן צריך חגורה להפריד בין הלב. את ציציותיו בדק כל יום מיד לאחר התפילה, שחשש שלמחרת מחוסר זמן לפעמים מסתמכים על החזקה ולא בודקים.

עד כמה שהאדם ירא חטא ומכיר בקדושתו יתברך, מתרבה אצלו אהבתו יתברך. כך חשו אצל המחבר זצ"ל שגם כאשר נהג בחומרא מסוימת, הרגישו בזה שהכל נובע מאהבת ה"י, היה נוהג לומר: "לעשות חומרות זה לא חומרות, זה חביבות המצוה וזה מראה אהבה בעשייתה". דוגמא מעניינת על חיפוש בדקדוק המצוות הוא, מעשה שהביא הרב קלמן כהנא ז"ל פסק בשם החזו"א, ולא היה ניחא ליה פסק זה, ונסע למרן החזו"א זצ"ל, חייך החזו"א ואמר: "טענתך צודקת אבל אל תקלקל לי את הקולות".

בענוה התהלך תמיד

דיבורו היה בנחת וגם כאשר נראה כועס, אמר: "כעסתי כעס הפנים ולא כעס הלב". מעשה שהיה בעש"ק סמוך לכניסת שבת, מים מלוכלכים נשפכו על הרצפה וכמובן הדבר הרגיז את בני הבית, ראוהו ניגש לפינת החדר ואמר לעצמו: כעס הפנים ולא כעס הלב, ולאחר מכן ניגש להוכיח. תמיד הוכיח בנחת ובצורה החיובית, אינני מבין כך. כאשר היה שומע ביקורת אחד על השני, היה אומר תבקר אבל מתוך כאב, יעקב אבינו נענש על דינה שלא עשה זאת מתוך צער.

כיבד כל אדם, כי החשיב כל אחד יותר ממנו. פעם כאשר עסק בסוגיא קשה, בעת לימוד עם החברותא, ולא זכו להבין דבר מה והגיע נער מישיבה קטנה, לא התבייש ושאלו. כאשר עסק בהוצאת הספר "והדרת פני זקן" היתה מחשבתו שלא לכתוב את שמו בספר, כי חש שלא עשה כלום, רק ליקוט, אולם טענו לו שאדם חייב לכתוב את שמו כדי שיהיה בפני מי להתלונן ואז נענה.

בכל הדברים אשר נהג בדרכיו נהג כך כלפי חינוך ילדיו, כי חש שבניו הם פיקדון, וחייה הוא למלאות שליחותו כמ"ש חז"ל: "אין לך חביב לפני הקב"ה כשליח המשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו לקיים שליחותו" (מדרש רבה שלח). 'בני זה לא שלי, בני זה פיקדון ואני שליח לשמור פיקדונו ולהשיבו שלם. בני אינו כלי להתגדר בו וכו' ושליח צריך למסור נפשו לקיים שליחותו'. כך הביט הרב שלזינגר זצ"ל בתפקיד חינוך הבנים, וכך גם כלפי התלמידים והתלמידות בכל המקומות שחינך במשך עשות בשנים.

כשילדיו היו קטנים, לפעמים היו באים אליו בעת לימוד עם החברותא כדי לבקש ממנו דבר מה, לקנות ממתק וכדו'. לפעמים סרב לתת, ולפעמים נתן, ולאחר שילדיו הלכו, סיפר החברותא שלו (שלמדו ביחד כל אחה"צ במשך עשרות בשנים בבית הכנסת "ירחי כלה" בבני ברק) הרב צבי וולף זצ"ל – הייתה נערכת סוגיא בפני עצמה, האם צדק בנתינה או לא. וכשלא נתן האם צדק באי הנתינה, והאם נתן מתוך כעס או מנוחת הנפש, ואם נתן מתוך כעס האם הבחינו באת אחרים? והסיבה ברורה, כי בכל צעד יש שאלה של מילוי התפקיד, או חלילה מעילה בתפקיד חינוך הילדים.

העיד אחד מחשובי ראש הישיבות, כי לא נפגש עם הורה כמו הרב שלזינגר זצ"ל, שיכלו לדבר עמו בקורת אודות בניו והוא יצא מעצמו, עד שחש כאילו הוא מדבר איתו על פלוני זר, בכזאת נקיות דן עצמו, הכל כדי שהחינוך הבנים יהיה בשלמות. כשבניו החלו ללמוד גמרא החל ללמוד עם החברותא מסכת הנלמדת, מפני שאם בוחנים ילדים צריך להיות מונחים היטב כדי לדעת מה לשאול, ומה לא לשאול.

בסוף ימיו ביקש מחילה מילדיו כל אחד לפי הצורך, אולי לא נהג בו בצורה הנכונה בחינוך. וע"כ צריך לבקש מחילה שמא לא טיפל בפקדון כדבעי.

שומר פיו ולשונו

טוהר לשונו ונקיות פיו היו מיוחדים מאד. איך וכיצד אדם יכול לשמור עצמו ממידת השקר או פגיעה בחברו? ע"ז אמרו חז"ל עצה "סיג לחכמה שתיקה", הסיג לחכמה היא שתיקה, ואת החכמה הזאת למד הרב שלזינגר: לשתוק! כמובן שלא מפסידים ששותקים אלא רק מרויחים. וכך נהג להתבטא: "לעולם לא יתבעו אותי על מה שלא דיברתי, אבל על מה שדיברתי עלול להיות שאתבע". וכשלומדים לשתוק, לומדים לחשוב על כל מילה לפני שמוציאים אותה מן הפה. שינן תמיד את האימרה הידועה: "אדם אחראי על דיבורו עד שיוצאת המילה מפיו, ברגע שיצאה המילה מפיו, היא שייכת כבר לרשות הרבים, והיא לא ברשותו".

כשחשים את גודל האחריות של המילה, כי יודעים ערך "מילה" מה היא, באה גם טהרת הלשון. ואכן בזאת הצטיין, עד כדי כך שכשהיה רוצה לומר שפלוני חולה היה אומר: 'פלוני אינו בריא'. כאשר היה בבית חולים ולא ישן כראוי, ובבוקר שאלו אותו כיצד ישן הלילה, ענה: "הלילה ישנתי הרבה פעמים טוב". בנערותו קיבל על עצמו לא להוציא שקר מפיו! וכל ימיו השתדל בדבר שאינו בטוח לומר: כמדומני, יתכן וכדו'. כמו כן היה מתבטא שגוזמה זה אבק שקר.

גם עוד קבל על כך שאומרים: עוד מעט אבוא אליך, הרי מעט, משמע מעט זמן, והרי כוונתך להרבה יותר מאוחר (לפעמים). וע"כ העיר גם על אלו שמשתמשים בלשון של 'תמיד' או 'כלל'. הרי יש יוצא מן הכלל, ואיך אפשר לכלול, הרי זה לא אמת. במכתב שכותב לחברו ומתנצל על כך שלא עבר פעמיים על המכתב, כותב: "עברתי רק פעם אחת על מכתבך כי לא היה לי זמן או סבלנות".

דבק במידות בוראו

"זה קלי ואנוהו, אבא שאול אומר הוי דומה לו, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום" (שבת קלג:), וברש"י שם ד"ה הוי דומה לו: "ולשון אנוהו אני והוא, אעשה עצמי כמותו לידבק בדרכיו". הנוי במצוות וההתדמות אליו במידות, זהו התכלית המעשית שלומדים מהשי"ת, כי זו תכלית כל הבריאה, כך גם השתדל הרב שלזינגר זצ"ל לנהוג במידת מה הוא רחום אף אתה רחום. "וירא בסבלותם" (שמות יא.) מפרש רש"י "נתן עניו וליבו להיות מיצר עליהם". וכך גם אמר מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל בהספדו עליו בהלווייתו: "לב טוב שאין כמוהו". הגדיר רבי צבי וולף זצ"ל: הוא ידע לשמח את אחרים בשמחתו.

כששמע על צרה בסביבה מיד החל באמירת תהילים, וכשהיו מברכים אותו ברפואה שלמה היה עונה: "בתוך שאר חולי ישראל", כי היה חש חולי של כל חולי ישראל.

בהיותו נער קטן, כשהתייתם מאביו זצ"ל, היה נוהג ללכת לסבו זצ"ל בכל יום לקבל ממנו חלב, היה לו חבר, שכסף לקנות חלב לא היה להם, אז בכל יום ויום! היה נותן לחברו כוס חלב, כדי שגם לחברו לא יחסר כלום, באומרו שלו יש חלב מביתו, ולחברו גם כוס חלב אחד לא היה. וכך בשנים אשר בהם היה בקיבוץ ח"ח והעוני היה גדול לא היה מבקש בגדים אחרים להחליף, מפני שחשש שמא לחברים אחרים לא יהיה.

באופן קבוע היה סועד בביתו אדם נזקק, שהטיב להגדיר "אני אצלו לא חשתי עצמי כפלוני מסכן אלא חשתי עצמי ככל אדם". מן הנוהג בעולם, שצריך לעשות חסד עושים, אבל פלוני שזקוק לחסד ולא מבקש עזרה אז גם מרוצים מכך, אמנם מעיד חברו ילבחט"א, שהיה מצטער מאד אם לא היה בביתו בזמן שאותו אדם נהג לסעוד או לבקר, תמיד הראה שיש עבורו לו זמן פנוי, וכאילו הוא האורח הכי חשוב שלו.

לאחר חתונתו ביקר אצל חברו, וחברו כיבדו בפירות רטובים, וכיון שנהג ליטול ידיו ביקש מחברו ליטול ידיו, ומאידך ביקש סליחה מחברו על שנטל ידיו בפניו, כי כך נוהג. לחברו שהיה לו סבא גדול שחיבר ספרים, היה מרבה לומר חידושים מסבו, והיה אומר לו בוא תשמע ווארט מסבך.

באחד מלילי שבתות הלך עם בנו ובדרך פגשו בפלוני, שאל אותו פלוני כיצד הוא מרגיש – זה היה כבר בימי מחלתו – וענה לו "יכול להיות טוב יותר". כאשר הלך פלוני, שאל בנו: אבא, אינך חש בטוב? ענה לו: "ראיתי שפלוני לא חש בטוב, ועל כן זה אינו הוגן שאני אומר לו שאצלי ב"ה הכל טוב". לכן אמרתי: "יכול להיות יותר טוב".

היה מתבטא בפני בניו שלא אומרים על אוכל שאינו טעים, וגם שזה אינו מן המידה הנכונה, לומר על דבר שהשני טרח כל כך לומר שזה אינו טעים. הוא בעצמו זצ"ל העיד כי שנים רבות כבר אין לו טעם באוכל!

כאשר חיתן את בניו ואת בנותיו, השתדל לערוך את החתונה באולם הקרוב ביותר למרכז העיר, וטעמו עמו, שאינו רוצה להטריח את האורחים יתר על המידה, והוסיף פעם: "גם לי נוח להיות מוזמן לאולמות הסמוכים יותר לביתנו".

בכל דרכיך דעהו

"בכל דרכיך דעהו, והוא ישר אורחותיך" (משלי, ג', ו'). "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תור התלויים בה- בכל דרך דעהו והוא יישר אורחותיך" (ברכות סג.). ומפרש שם המצודות" "בכל עניניך דעת את ד', תן דעתך לחשוב לעשות מעשיך למען יביא בדבר תועלת לקיים דבר ד'". יסוד עיקרי זה בתורה היה הלב של כל מעשיו של הרב שלזינגר זצ"ל, הכל למען התכלית של לדעת ה' ולעשות רצון השם, הן ענינים רוחניים והן עניינים גשמיים. כמסורת בית אבותיו, היה מתבונן גם בדברים הכללים שלמד וראה כדי להוסיף אמונה וחיזוק. והעיד אליו ש"ב הגאון הגדול רבי ישכר מאיר זצ"ל, שהיה בקי בהמון ידיעות כלליות, אבל היה פלא בעיניו, אחרי שהיה מתמיד גדול מאד בתורה, איך הצליח לדעת כל כל הרבה. ואכן היה מרבה להתבונן בפלאי הבורא במיני החיות והעופות, ובצמחים, כדי להתחזק בפליאה של הבריאה המוכיחה שיש בורא לעולם.

גם ספרי היסטוריה שנכתבו על יד, לא נכתבו כספר היסטוריה סתם, אלא כדברים שניתן ללמוד מהם השגחת השם ואמונה. ומעשה כשהיה בצ'רנוביל קרינה גרעינית, הביטו מורים בסמינר במפה ואמרו: צ'רנוביל קטנה מאד במפה. הגיב מיד הרב שלזינגר זצ"ל בהערה אופיינית לו, "אצלנו היא גדולה, היו שם חצרות חסידיות חשובות".

כאשר ערך את ספרי הסטוריה כללית, שאל לפני כן את מרן הגרא"מ שך זצ"ל, האם כדאי לעסוק בכך, אמר לו: "לכתוב כמה עם ישראל סבל מן העמים וניצל מהם וקיים ופורח, זהו לימוד של ההשגחה על עם ישראל".

גם בעיסוקו בגן הירק בקיבוץ, קיים בכל דרכיך דעהו, עד שזכה לקיים את הפסוק: "והיה אמונת עיתך חוסן ישועות חכמה ודעת יראת השם היא אוצרו", אמונה זה זרעים, ובתוס' שם כתב שזורע מאמין בחי העולמים (שבת כג.). עיסוקו בעבודת גן הירק, היה עבורו פרק זמן שלמד אמונה, אשר ממנה שאב לימוד לכל ימי חייו. מה היא אמונה, כי זו עבודה הנצרכת בכל עת ובכל שעה, ועל כך גם התבטא פעם: רואים עד כמה צריך לעבוד על אמונה, שגם כאשר מניחים תפילין, התורה אומרת לנו לחשוב באותה העת על יציאת מצרים.

שבת לה'

פרק מיוחד בעבודתו היתה קדושת השבת, כפשוטו קיים את המצ"ע "זכור את יום השבת לקדשו" – "היה תמיד זוכר את יום השבת בימי המעשה, באופן שיוכל" (שמות ח, ט ב"ספורנו"). כך נהג גם במשך כל השבוע, במשך כל השנים להתכונן לשבת, ע"י למוד פרוש מפרשת השבוע של אחד מן הראשונים על סדר הפרשה. וגם קבע לכך סדר מיוחד עם חברותא.

"שבת לה' אלוקיך" כלומר "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהתענג בו די העבודה לכבודו יתברך" (ספורנו שם). כך חי הרב שלזינגר זצ"ל. במכתב שכתב לבניו מבקש מאד: אי אפשר שלא יעבור שבת בלא חידוש…"

מאד נזהר בשבת מכל דיבור הנוגע לדיבור של עסקי חול, ואף במחשבה לא נתן לעצמו לחשוב על עסק חול או דאגה שמעיקה בשבת. מעשה שהיה סמוך לצאת השבת ניסו לדבר עמו על עסק שיכול להעיק לו והשיב ואמר: "עוד מעט יהיה מותר לחשוב על זה".

כששהה בתקופה האחרונה בבית חולים, דיברו עמו על הלימוד בשבת עם החברותא, ואז התבטא: "זה שלושים שנה העונג שבת שלי". לא הסתכל בעיתון ביום שישי, כדי לא להיגרר לקרוא בשבת. אפילו את עיתון המוסף קודש שכולו דברי תורה קרא רק במוצ"ש.

הקפיד מאד בכל סעודה מסעודת שבת ללמוד וללמד הלכה מהלכות שבת, ונימק זאת פעם, שהחפץ חיים כותב כי מי שילמד הלכות שבת, השבת תגן עליו מלחטוא בהלכות שבת.

ביום ו' באדר תשנ"ד, במלאות שבעים שנותיו, נפטר לבית עולמו. האיש אשר כל ימיו עסק בהכנה המצטרכת לעולם הבא, ונקבר בשם טוב בפתח תקוה. כשאחריו מאות מתלמידיו צאצאיו ומוקיריו הממשיכים את עולמו הרוחני ומבכים מרה את הסתלקותו של דמות ומופת אשר כמוהו כבר לא מייצרים בבתי חרושת היום…

זכה ובנו ר' משה שלזינגר הקים ישיבה על קברו את ביהמ"ד הגדול לתורה ותפלה "היכל יצחק" במודיעין עילית, אשר משמש כמקום המרכזי ביותר בכל אזור מודיעין עילית משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות. בנוסף, המקום משמש כמשכן קבע ללימוד בכל שעות היום והלילה וכן כולל בעלי בתים הראשון שנוסד בעיר וכן כמקום מרכזי לשיעורי תורה בכל ימות השבוע ובפרט בליל שבת, כאשר מגידי שיעורים קובעים את מקומם במקום ומאות מצטופפים לשמוע את דבר תורתם.

ת.נ.צ.ב.ה.

השארת תגובה