"אני רוצה לצאת מהכלא"

היא מעולם לא נתקלה בתופעה עוצמתית כל כך. בזמן שמפתחות הכלא שקשקו בידיה ומים עכורים זרמו בחצר הכלא, היא לא יכלה שלא להרהר בתופעה המוזרה המתרחשת בימים האחרונים מול עיניה

בית סוהר. צילום: שב"ס
בית סוהר. צילום: שב"ס
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

היא מעולם לא נתקלה בתופעה עוצמתית כל כך. בזמן שמפתחות הכלא שקשקו בידיה ומים עכורים זרמו בחצר הכלא, היא לא יכלה שלא להרהר בתופעה המוזרה המתרחשת בימים האחרונים מול עיניה.

קרול האריס מעולם לא נתקלה בתופעה משונה כמו הזוג הזה שהגיע לכלא.

היא סוהרת למעלה מעשור ורגילה להתמודד עם טיפוסים רבים מהעולם התחתון, בעיקר עם אנשים שהגיעו משכונות העוני שליד גבעת הקפיטול. ליבה נחמץ תדיר מכמות הבחורים והבחורות שהגיעו למאסר טרם מלאו להם עשרים שנה.

היא מעבירה מול עיניה את טום שעבר להתגורר בכלא למשך שני עשורים מחייו, ואת שרלין אחותו שהצטרפה קצת אחריו.

היא עבדה בבתי הכלא בטנסי, בטקסס ובאריזונה, ובכולם נתקלה בטיפוסים אפלים מהעולם התחתון.

***

שלושה עשורים קודם לכן עברה ארצות הברית למדיניות מאסר מחמירה יותר במטרה להפחית את רמת הפשע ובכך לסייע לאנשים בשכונות עוני. אבל הממשל התבדה, אחוז הכליאה בארצות הברית זינק והפך לאחד מהגבוהים בעולם. מומחים גילו כי התועלת החברתית מתגמדת מול הנטל שנופל על הקהילה.

במשך שנים התמודדה קרול עם אסירים ועם אסירות קשים. רובם כאלה שלא סיימו לימודים, כאלה שסביר יותר שהם יהיו בכלא מאשר שתהיה להם עבודה, והנה נוחת אצלה באגף זוג עדין, זוג שאורח חייו אינו תואם את חומרת הפשע שבגינו הוא עצור.

האישה עם שביס לראשה, ספר תפילה בידיה. היא סובלת, אי אפשר להתעלם מהסבל הנורא הנשקף מעיניה, אבל יחד עם זאת היא חזקה.

לראשונה בחייה כסוהרת נתקלת קרול בעשרות בני אדם, אנשי הקהילה היהודית, שמגיעים יום יום לשערי הכלא עם מאכלים חמים בידיהם, מנסים לחזק את הזוג שנמצא בפנים, ומשהו זז בליבה הקפוא.

הלב שלה, שקפא במהלך שנות שירותה כסוהרת בכלא, מתחיל להפשיר. משהו מפשיר שם בפנים. קשה לה לשים את האצבע, אבל היא מרגישה את זה. הנה, חייה עומדים להשתנות.

***

הכל החל עם בקשתה של העורכת. "אני חייבת סיפור טוב לגיליון פסח!", ומי שמכיר את העורכת של "קטיפה" יודע שאי אפשר לסרב לה.

ועל אף שכמו שאר נשות ישראל אני באמצע הניקיונות, או ליתר דיוק, באמצע ההיסטריה, ידעתי שאני חייבת להשיג את קרול בטלפון.

דיברתי אתה לפני מספר חודשים, שמעתי באופן חלקי את הסיפור האישי שלה, וחשבתי להצפין אותו לשבועות, שכן קרול היא גיורת. רק שהבקשה של העורכת הזכירה לי שבסיפור של קרול יש אלמנטים של עבדות ושל חירות אמיתית.

קרול, כזכור, עבדה במקום ששולל את חירותו של האדם באופן גורף, ובסופו של הסיפור, יצאה היא עצמה לחירות…

מלאכת הכתיבה ארכה שעות ארוכות, שעות של שיחות טלפון לאמריקה, ואז לאוסטריה, שם איתרתי את כל הנוכחים. שיחת ועידה בשעה הכי קשה של היום.

לשמחתי, השפה האנגלית שגורה בפי, וכך זכיתי לשעתיים מרגשות במיוחד.

***

קרול הוסיפה לשמה את השם שרה, אולם עדיין כולם מכנים אותה קרול, בדיוק כמו אז, באמריקה, שם נולדה לפני קרוב לארבעים שנה.

"גדלתי במשפחת עוני", היא משחזרת את ילדותה הקשה בניו יורק, "במשפחה שהייתה שייכת לשכבה הנמוכה ביותר בחברה האמריקאית.

"מתוך האפרו-אמריקאיים שגדלו אתי בשכונה באותה תקופה, חלה עלייה חדה באסירים. אחד מכל ארבעה גדל תקופה מסוימת בילדותו עם הורה כלוא.

"גם אני גדלתי עד גיל שנתיים עם אמא בכלא, ובכלל, כל השנים גדלתי בצל הכלא. ההורים שלי יצאו ובאו בשעריו והאחים שלי הצטרפו אליהם. הם גנבו ופשעו ונגעו במקומות האפלים ביותר של החיים", משחזרת קרול ובקולה נשזרת נימת עצב.

"בגיל עשר נשלחתי לפנימייה ממשלתית. לא בכיתי. הייתי רגילה להיות נעה ונדה כל חיי עד אז. לגודל מזלי קיבלתי מדריכה מיוחדת, שניסתה עם כל הלב והנשמה להציל כמה שיותר בנות מחיים עלובים".

קרול מספרת על שיחות נפש ארוכות עם אותה מדריכה. שיחות שהובילו אותה להחלטה שהיא חייבת לשנות את החיים שלה.

והיא שינתה. "בעזרתו של צוות מיוחד הצלחתי לעבור בחינות בגרות וללמוד מקצוע הוראה", היא מספרת, "רציתי ללמד ילדות אחרות את מה שאני לא למדתי. במשך כל אותן שנים שמרתי על קשר עם המשפחה שלי, וכאב לי הלב לראות את ההידרדרות שרק הלכה והחמירה.

"כשמלאו לי עשרים אביבים נפטרה אמי", מספרת קרול. "אני זוכרת לוויה עצובה, עצובה מאוד, עם מעט מאוד אנשים. החיים של אמי הסתיימו באותה עליבות שבה החלו ונמשכו.

"עם אבי כמעט לא היה לי קשר, וגם הוא סיים את חייו בעליבות נוראית. כך נותרתי אני לבדי, אני והשאיפות שלי".

כשפנו אליה בהצעה להצטרף לתוכנית מיוחדת שתכשיר אותה לעבוד כסוהרת, הייתה קרול נרגשת בעליל. "לראשונה בחיי הרגשתי שהנה, יש לי הזדמנות לתקן את העליבות שבחיי הקודמים", היא משחזרת, "דווקא אני, שהורי היו בכלא והאחים שלי באו ויצאו מן הכלא, אלך לעבוד שם מן הצד השני".

היא לא דימתה בנפשה שמדובר בתהליך ארוך ודרמטי, שכלל בין היתר סדנת ליווי עם פסיכולוגית. אין זה דבר של מה בכך, לחדור אל לב ליבו של המקום האפל ביותר בחייהם של בני האדם, בית הכלא, אותו מאכלסים אנשים שביצעו פשעים שאי אפשר להעלות על הדעת. שם גונבים בלי לחשוב פעמיים. שם, במקום האפל ביותר, מוצאים אנשים את עצמם פועלים באופן הנוגד את המוסריות מיסודה.

ועל אף שהיא ברחה משם כל החיים, לשם היא עומדת לשוב! "זה היה לי קשה מאוד", מודה קרול. "כשהגעתי לעבוד בכלא צפו ועלו כל הזכרונות. בעבר הייתי באה לבקר את אמא שלי, והסוהרות היו בודקות אותי והייתי שונאת אותן, כי הן היו אלו שחצצו ביני לבינה, הן היו הגורם המעכב, ופתאום אני מוצאת את עצמי באותו צד של המתרס, בצד של הסוהרות הבודקות".

***

"אבל יש משהו אחד מנחם בלהיות סוהרת", היא מתהרהרת, "את מבינה בסוף יום עבודה, או בסופה של משמרת, את כוחה של החירות.

"כשאת נושמת אוויר צח, מטיילת ברחוב, עורכת קניות, את כואבת את כאבם של אלה שנמצאים עשרים וארבע שעות תחת משמר ומעקב".

אבל חייה של סוהרת אינם פשוטים. היא נתקלה לא אחת בסוהרות שהתעללו באסירות.

"סוהרת מחזיקה בידיה בכוח רב", אומרת קרול, "זהו סוג של שליטה. נתקלתי בסוהרות שהגיעו משכבות העוני, כמוני, והכוח שיכר אותן. אני זוכרת סוהרת שהתעללה באסירה על לא עוול בכפה, סתם כי התחשק לה. התערבתי לטובת האסירה, ומהר מאוד מצאתי את עצמי ננזפת על ידי מפקד הכלא, לאחר שאותה סוהרת העלילה עלי עלילת שווא".

קרול מספרת כי היו רגעים בהם ביקשה לעזוב, אך הידיעה שאולי היא מתקנת משהו בעולם גרמה לה להישאר.

"הקמתי כיתות לימוד בכלא, ובזכותי סיימו נערות בחינות בגרות, עזבו את הכלא ולא חזרו לשם עוד. כל נערה שהצלחתי להציל היוותה עבורי תעודת הצטיינות", היא מסכמת.

לדבריה היא הייתה מסוגלת להמשיך לחיות את חייה סביב הכלא. אבל אז, בעודה רווקה כבת שלושים, פגשה את הזוג החרדי שנזרק לכלא באשמת גניבה ומשהו אצלה השתנה.

***

זהו השלב המרגש שבו אני מעלה על הקו את בני הזוג לורנץ. לאחר חליפת מילות ברכה בין כולם, הם מספרים לי על חלקם בפאזל.

"אנחנו זוג חרדי אירופאי פשוט לכל דבר. גידלנו בווינה משפחה של ארבעה ילדים, ביניהם זוג תאומים בני שנתיים, כשהתגלגלנו לסיפור המוזר הזה", משחזרת איטה, הגברת לבית לורנץ.

"אני בחורה מבית חסידי, ולאחר שהתחתנו קיבל בעלי האברך הצעה מבן דודו באמריקה לרכוש מניות מסוימות. לא חלמנו שניקלע לסיפור הזוי וקפקאי שכזה".

הם התפתו להצעתו של הקרוב בלי לדעת שמדובר בתרגיל עוקץ, לקחו הלוואה גדולה ונכנסו לעסקה שהייתה אמורה לעזור להם לרכוש דירה משלהם.

"אני, שהגעתי ממשפחה של עשרה ילדים", מספרת איטה, "שמחתי מאוד להוריד עול מהורי".

באותה תקופה עבדה איטה כתופרת והצליחה מאוד בעבודתה. היא גם פתחה עסק קטן לממכר בדים, והחיים היו יפים.

"עלינו על מטוס והגענו לאמריקה למשך מספר ימים על מנת לחתום אצל עורך דין על העסקה של המניות". באותה תקופה הם התגוררו, כאמור, בווינה, וההורים הסכימו לשמור להם על הילדים.

"בן הדוד של בעלי חיכה לנו באמריקה. ערכנו את העסקה וחתמנו אצל עורך דין, וחשבנו כי החוזה בידינו וכי ביצענו, כאמור, עסקה מוצלחת, אבל רגע לפני שעלינו על מטוס בחזרה הביתה עצרו אותנו". קולה של איטה נשנק. כשהיא נזכרת בשבוע בו שהתה בכלא כל גופה רועד.

"זו הייתה אחת ממעילות המניות הגדולות ביותר שידעה הבורסה. הבולשת הייתה באמצע פענוח התרמית בדיוק כשאנחנו הגענו לזירה. כמובן, הפכנו לחשודים באופן מיידי, וגם אנחנו נזרקנו למעצר".

וכך מצאה את עצמה איטה, בחורה טובה מבית חסידי, באמצע החיים, בכלא, אנשי העולם התחתון סביבה, במקום ישן ומצחין מעורר פחד ואימה, כשבעלה עצור בחדר סמוך אליה.

באותם רגעים ראשונים בתא שלפה איטה את ספר התהילים שלה ובכתה לריבונו של עולם שישחרר אותה משם. "אין עוד מלבדו", היא התחננה ובכתה מגעגועים לתאומים הקטנים.

ושם הן נפגשו, היא וקרול הסוהרת שנהגה בה בעדינות יתר.

"איטה נראתה לי אישה אחרת", מספרת קרול. "התחלנו לדבר, והיא פרצה בבכי כשסיפרה שאינה רגילה לתת-תנאים. היא סיפרה לי על הילדים שלה, התאומים, ועל מקרה הביש אליו נקלעה. מה שהדהים אותי היה האופן שבו התמודדה, האמונה שנבעה ממנה".

קרול הבטיחה לעשות הכל, והיא עשתה לא מעט. היא הצליחה לסדר לבני הזוג תא קטן ונפרד, ולעזור להם בימים הקשים.

מראה הקהילה התומכת שבר אותה לגמרי, בעיקר מקנאה.

"ככה זה אצלנו, מצוות פדיון שבויים, כולם נרתמים למען אחד", הסבירו לה בני הזוג לורנץ, והיא, שלמדה לחיות את כל חייה בבדידות, רצתה לשמוע עוד,  לעכל.

איטה ובעלה שוחררו בעזרתם של עסקנים, ומהר מאוד התבררה צדקתם ויצאה לאור.

"הכלא האמריקאי אכזר", אומרת קרול ואיטה מסכימה בשקט, היא לא רוצה לחזור לשם.

אבל היום, ממרחק של שנים, היא יודעת שהסיבה שהיא הגיעה לשם הייתה בכדי לפגוש את קרול ולהוציא אותה מעבדות לחירות אמיתית.

"אחרי שהם עזבו חשתי ריקנות", משחזרת קרול, "פתאום רציתי להרגיש את התחושה שהרגשתי במחיצתה. גם אנשי הקהילה היהודית נעלמו מן השטח, ואני התחלתי לחקור, רציתי להבין קהילה מהי, יהודים מי הם וכך התחיל את השלב המרגש בחיי".

קרול החלה ללמוד יהדות. היא נשאבה והוקסמה, וביום מן הימים מצאה את עצמה מרימה טלפון לאיטה שהשאירה לה פרטי קשר.

"'אני רוצה לצאת מהכלא!', אמרתי לאיטה", מספרת קרול ורעד מלווה את קולה.

"נכון", מצטרפת איטה לשיחה, "אני זוכרת את השיחה בה בכינו שתינו", ואני עדה לרגע של שתיקה שמקורה בהרבה מאוד מלים.

"וכך התחלנו דרך חדשה". איטה משחזרת את ההזמנה שלהם לקרול שנטלה חופשה מעבודתה. במשך חצי שנה למדה קרול מבני הזוג לורנץ עוד ועוד, בצמא וברעב רוחניים כמותם לא חוותה מעולם.

"תהליך הגיור הוא קשה, לא כל אחת יכולה לעמוד בזה", מודה קרול, "אבל הכל היה שווה!" לאחר שהתגיירה הוגשם חלומה המיידי והיא נגאלה גם מכלא הרווקות.

"הקדוש ברוך הוא הרעיף עלי שפע", היא מסכמת באושר, "יצאתי מעבדות לחירות אמיתית, עזבתי את חיי הכלא, כי להיות סוהרת זה לנשום יום יום אווירה של כליאה, רדיפה, פשע, והנה זכיתי להקים בית נאמן עם גר צדק כמוני. כיום אנחנו באוסטריה, מגדלים זוג תאומים…".

איטה וקרול פורצות בצחוק, ואני מצטרפת. "יהי רצון שנזכה לצאת תמיד מעבדות לחירות", נחתמת השיחה, ואנו נרתמות שוב לנקיונות לקראת החג, כל אחת בביתה…

השארת תגובה