הרב עשה 'עיסקה' אבל התקשה לקיים את חלקו

הרבי מחב"ד זצ"ל בחלוקת דולרים
הרבי מחב"ד זצ"ל בחלוקת דולרים
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

הרב בנימין קרניאל הוא שליח הרבי מליובאוויטש לגדרה. לפני מספר שנים נכנס לבית חב"ד יהודי מקומי בשם ר' דוד מיימון והפך להיות ידיד קרוב עם הרב. באחת משיחותיהם פתח ר' דוד את סגור ליבו וסיפר כי הוא בן 42, נשוי שנים רבות והם לא זכו לפרי בטן. הם ביקרו אצל כל הרופאים הרלוונטיים וכולם תמימי דעים שאין להם בעיה הדורשת טיפול. האישה יכולה ללדת באופן טבעי וזה אמור לקרות מעצמו. כמובן, זה רק סיבך יותר את ההרגשה שלהם, משום שהם לא עשו דבר כדי לתלות בו את התקווה.

הרב קרניאל הכיר את מענות הרבי בנושא כי הדבר תלוי בהקפדה על דיני טהרת המשפחה וקבע חברותא עם ר' דוד. התברר כי הם אכן מודעים למצווה באופן כללי, אבל מתקשים להקפיד על פרטיה. הרב קרניאל התאמץ לעבור אתו על פרטי ההלכות, אך ככל שהוא נחשף לעומק המחויבות הוא נרתע וסירב לקבל על עצמו. כל מאמצי הרב לשכנעו לא הועילו.

בעיצומה של התוועדות בבית חב"ד, כטוב לבו של הרב קרניאל בוויסקי, כאשר מוחו עופף בעולמות עליונים ולבו מוצף באהבת ישראל, הוא פנה לר' דוד ואמר כך: "ידידי היקר, יש לי בבית אוצר שהוא הדבר היקר לי ביותר בעולם. מעולם לא נתתי ממנו לאיש ואני שומר עליו כמו על הילדים שלי: חבילת שטרות הדולר לצדקה שקיבלתי מידיו הקדושות של הרבי מליובאוויטש. אולם הצער שלך ושל אשתך קורע את לבי, והדבר הכואב יותר הוא שאני בטוח שאתם יכולים לפתור את הבעיה. לכן אני מתחייב בזאת כי אם תקבלו על עצמכם להקפיד בדיני טהרת המשפחה, לראשונה בחיי אפתח את אוצר הדולרים שלי ואמסור לך אחד השטרות במתנה".

להצעה כזו לא היה יכול ר' דוד לסרב, ובמיוחד שגם הוא היה עמוק בתוך ההתוועדות… והם לחצו ידיים בהסכמה. למחרת ביקש ר' דוד לחזור וללמוד את ההלכות ואכן אחרי שבועות מספר! הגברת נפקדה והחלה תהליך היריון בריא שהושלם בהצלחה. ואולם ר' דוד לא הסתפק בכך. מדי יום היה מזכיר לרב קרניאל את התחייבותו להעניק את הדולר, אך הרב התקשה לקיים את חלקו בהסכם. הוא חש קושי עצום לוותר ולהוציא מרשותו חפץ שקיבל אישית מהרבי.

באחד הבקרים לאחר התוועדות חג הגאולה של האדמו"ר הקודם  י"ב תמוז תשס"ה, פנה ר' דוד אל הרב קרניאל והכריז בתוקף כי הוא מפסיק לבקש. היום בתשע בערב הוא מתייצב בבית הרב ולא יעזוב את המקום עד שיקבל את הדולר. הרב קרניאל צעד לביתו בהרגשה די קשה על ההבטחה שהוציא מפיו בעידנא דשיכרא.

כשהוא נכנס הביתה אומרת לו בתו כי אימא שלו ביקשה שיחזור אליה. הוא מרים את הטלפון והאימא פותחת את השיחה כך: "יש לי בשבילך דולר מהרבי"!. "מה?", היא סיפרה כי קרוב לשלושים שנה קודם, לאחר יב תמוז תשלו, היא הייתה אצל הרבי ביחידות ביחד עם בעלה, והרבי מסר להם דולר עבור בנם והיא כתבה על השטר בשעתו "דולר מהרבי לבנימין". הדולר אבד באחת המגירות בבית ובדיוק בימים אלה עושה סדר ומצאה את השטר האבוד… וכך מסיים הרב קרניאל "רק רציתי, עוד לפני שנתתי  הרבי כבר נתן לי"

הסיפור הזה יש בו מן הביאור על התמיהה שמעלים הפרשנים בפתיחת פרשתינו פרשת תרומה. השבוע אנו מגיעים אל פרשת הנתינה של התורה. זאת הפרשה היחידה שקרויה על שם המצווה לתת, "תרומה" והתורה מצווה את בני ישראל להתגייס למען בניית המשכן ולתת את כל מה שיש להם. עם ישראל מתגלה בגדלותו ואנשים שופכים הכול בלי לחסוך לכבודו של הקב"ה, וזאת למרות שהם רק יצאו ממצרים והמשאבים שלהם היו מוגבלים.

ואולם דרישת התרומה מוצגת בצורה תמוהה:

שמות כה: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי.

התורה ממשיכה ומספרת לקמן בפרשת ויקהל איך משה רבנו מקיים את ציווי ה' ומעביר לבני ישראל את מצוות הנתינה וחוזר שוב על אותו ביטוי:

שמות לה: ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר: קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת.

שוב ושוב מצווה התורה לקחת תרומה, ולחלוטין לא ברור לאן לקחת? הרי פעולה של לקיחה היא הפוכה בדיוק מהנתינה: בעוד שמתן תרומה היא הוצאת הכסף מרשותנו, הלקיחה היא הכנסה לרשותנו, כמו "כי ייקח איש אישה" או "וייקח את בת לוי", שמשמעותן הכנסה הביתה. ואם כן היה על התורה לכתוב 'דבר אל בני ישראל ויתנו לי תרומה'?

וכפי שתמה האלשיך ריש פרשתנו: אם כל בני ישראל לוקחים מי יהיה הנותן? היה ראוי לומר 'ויתנו לי תרומה'?

כפי הסיפור שפתחנו, רוב המפרשים בכל הדורות הולכים באותו כיוון דרשני (כל אחד בסגנונו): התורה רוצה לחולל מהפכה בגישה שלנו לנתינה. לפני שאנו מצווים בספר דברים על הנתינה לעני, התורה מקדימה לחדור אל התודעה ואל הלב המתנגדים אינסטינקטיבית לנתינה ומעבירה את המסר שנתינה היא הכי לקחת בעולם. נתינה היא לא וויתור, לא הפסד ושינוי תכניות, היא המתנה הגדולה ביותר שיכול אדם להעניק לעצמו. אתה נותן שקל, אבל לוקח דבר בעל ערך אינסופי: את החיים עצמם.

בדור המבולבל בו אנו חיים, אין הרבה נושאים חשובים מהעצמת הנתינה. אנו חיים בתקופה בה אנשים משועבדים לעצמי שלהם וחוששים להתמסר. לא רוצים להתחתן, לא רוצים ללדת ילדים, לא רוצים להתחייב למשהו שהוא נשגב מהם, ומה שהתורה רוצה ללמד כאן הוא את סוד החיים עצמם: ההיפך הוא הנכון, האדם זקוק לתת, להשפיע, משמעות החיים נמצאת בנתינה ולא בקבלה ודווקא היא ממלאת בהרגשת ערך. בעוד שהלקיחה הופכת אותנו לעשירים, הנתינה הופכת למאושרים.

הנה היבט אחד של הרעיון מהספר "בית הלוי", לגאון רבי יוסף בר סולובייציק, אבי שושלת בריסק ואביו של הגאון רבי חיים מבריסק:

בית הלוי ריש תרומה: דקדק הכתוב לומר 'ויקחו לי' ולא 'ויתנו לי', דעיקר מה שיש לאדם בממונו הוא מה שנותן לצדקה. דגם מי שיש לו ממון הרבה אין הממון שלו, רק מונח אצלו, ורק הסך שנותן לצדקה הוא שלו ממש. וזה מה שאמר מונבז המלך (בבא בתרא יא) שבזבז כל ממונו לצדקה ואמר: 'אבותיי גנזו לאחרים אבל אני גנזתי לעצמי'.

כל הישג אליו מגיע האדם הוא זמני ומותנה. היום הוא כאן ומחר איננו. הכספים שצובר האדם נמצאים אצלו באופן מותנה ומחר הוא יכול לאבד אותם. ההישג היחיד שהוא נצחי ונמצא לחלוטין בידיו של האדם, הוא מעשים טובים. אלו הישגים שיישמרו על שמו לנצח. זה מה שאמר מונבז המלך שבזבז את כל נכסיו לצדקה: "אבותיי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי". ולכן אומרת התורה "ויקחו", כי זה הדבר היחיד שאתה באמת לוקח.

מספרים על דון יצחק אברבנאל שהיה שר האוצר של מלך ספרד. פעם העלילו עליו שונאיו כי הוא גונז מאוצרותיו של המלך. טבעו של לשון הרע להתקבל והמלך פנה אליו בדרישה להציג הצהרת הון מסודרת כדי לעקוב אחרי גודל רכושו. האברבנאל נכנס לחדר ויצא משם אחרי חצי שעה עם רשימה צנועה שאומרת שיש לו חצי מיליון דולר. המלך התרגז והחל לצעוק: "אתה מרמה אותי?! הרי רק הבית והשדות שנתתי לך שווים יותר מהסכום הזה?"

"אדוני המלך, ענה האברבנאל, ביקשת לכתוב מה שייך לי ולכן כתבתי את הסכומים שנתתי לצדקה בימי חיי. זה באמת שייך לי. כל השאר רשום על שמי אבל היום כאן ומחר במקום אחר"…

אגדה יהודית מספרת על עשיר העיירה שיצא לסייר בפרויקט בנייה בבעלותו ולפתע מעד ונפל לתוך בור חפירה באתר. הפועלים ניגשו למקום בבהלה וצעקו אליו שייתן את היד והם יתפסו בה ויחלצו אותו החוצה, אך הוא לא נע ולא זע. בני משפחתו הגיעו בהיסטריה וצעקו "תן את היד שלך", אך לא הייתה תגובה.

קראו בבהלה לרב העיירה. הרב ניגש אל פתח הבור, אמר לתוכו כמה מילים ובתוך שבריר שנייה הושיט העשיר את ידו ואחז בידו של הרב ומשכו אותה למעלה. כששאלו את הרב מה היו מילות הקסם, השיב כך: "אני מכיר את העשיר הזה היטב, קמצן כמותו לא נברא מאז ימי קורח. אתם ביקשתם 'תן את היד' אבל הוא לא מסוגל לתת כלום, וגם במצב של סכנת חיים. אני אמרתי לו: “קח את היד שלי”, והוא שרק רוצה לקחת, לקח את ידי ויצא מהבור…” אל מול הקמצנות האוטומטית הפושה בכל מקום, אומרת התורה אתה לא נותן אלא לוקח.

הביטוי "ויקחו לי תרומה" נועד ליצור אצלנו מהפכה בראש. התורה רצתה שנתגבר על הקושי הבסיסי לפרוץ את מחסום האגו ונבין כי החיים עובדים הפוך מהדרך בה אנו חושבים: הפוטנציאל האנושי גלום דווקא בנתינה ולא בקבלה. כך שלתת זה הכי לקבל בעולם. בעוד שאנו נותנים שקל או אלף שקל לצדקה, מה שאנו מקבלים בחזרה עולה באין ערוך.

זאת ועוד עלינו לשים לב לכמה מישורים במעלת הנתינה: א. הברכה האלוקית כתגובה אליה. המצווה היחידה שהקב"ה מבטיח עליה: "ובחנוני נא בזאת" היא הצדקה. הקב"ה מתחייב כי הוא מוכן לעמוד למבחן על אפקט הצדקה ומכריז כי זאת המצווה היחידה שלא חוזרת ריקם אפילו בגשמיות.

וכדברי המדרש אגדה (במדרש לקח טוב): קחו מאתכם – קחו זכות לעצמכם, קחו ברכה לאנשי ביתכם.

שימו לב למכתב שאותי טילטל, מכתב מהרבי שאותו כתב עוד בחיי חמיו האדמו"ר הריי"צ מליובאויטש עם מילים מעצימות במיוחד:

מכתב מהרבי מליובאוויטש יא אלול תש"י: אצל הקב"ה יש שתי דרכים: דרך אחת, שקודם נותן כסף ואח"כ רואה כמה מפרישים לצדקה, ודרך שנייה, שנותנים לצדקה יותר מהאפשרי וה' אינו נשאר בעל חוב, אלא מחזיר בחשבון פי כמה חלקים … לכן בראותי את סכום הצ'ק, תמהני מה שמרחמים הנכם על הקב"ה! מה אכפת לכם שהצ'ק יהיה כזה שהקב"ה ייתן עליו הכנסה שלא בערך?

ב. ההיבט השני והמרומם של הנתינה, קשור בהגשמה העצמית הכרוכה בה: נתינה הופכת את האדם ממקבל לנותן ובכך מביאה אותו להגשמת תכלית חייו. הנתינה היא הדרך שלנו להפוך את החיים לבעלי ערך ובעלי משמעות, אנו נדמים בה לבורא שנותן ולא מקבל.

פסיכולוגים שואלים כל השנים מה האדם רוצה? מה הצורך האנושי הכי עמוק שיהפוך אותנו למאושרים? יש אומרים הנאות, ויש אומרים כוח, אבל הרבי מליובאוויטש דיבר על כך (ראו ליקוטי שחות טו/95) שהאדם מחפש משהו אחר לחלוטין: ליצור, להשפיע, לחולל שינוי. האדם נברא "בצלם אלוקים" ולכן כמיהתו העמוקה ביותר היא להיות דומה לאלוקים, להיות בורא ולא נברא. אם ראית אדם מאושר, יש לכך רק סיבה אחת: הוא נותן תועלת ולכן חייו הם בעלי ערך.

משמעות הגישה הזו היא מהפכנית: בעוד שנהוג היום לחשוב שהאושר נמצא בתוכי, בעצמי, בעיסוק האובססיבי באישיות שלי, האמת היא הפוכה. משמעות החיים נמצאת דווקא מחוץ לעצמי, ביכולת לחולל שינוי הנוגע לאחרים, דרך הנישואין, הילדים והשליחות בעולם בכלל.

כך כותב הרמב"ם כי השמחה הגבוהה ביותר היא שמחת הנתינה בה אנו נדמים לאלוקים:       רמב"ם מגילה וחנוכה ב: חובת סעודת פורים שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי שתמצא ידו … וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל לחברו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו … וחייב לחלק לעניים ביום הפורים … שנאמר ומתנות לאביונים … ומוטב להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.

הנה סיפור שקיבלתי במייל מאחד הקוראים: לפני כמה שנים נכנסה ילדה בת תשע לחנות תכשיטים בירושלים וביקשה לקנות צמיד. היא הצביעה על צמיד שעולה 4000 שקל וביקשה אותו. בעל החנות התעניין למי קונה את הצמיד. היא אמרה: "לאחותי הגדולה. אנחנו כמה אחים יתומים, ההורים שלנו נהרגו באחד מפיגועי התופת בירושלים ואחותי מתמסרת אלינו ואנחנו רוצים לקנות לה מתנה שתשמח אותה".

"וכמה כסף יש לך"? היא הוציאה מהכיס חופן מטבעות שהסתכמו בסך שבעה שקלים ושמונים אגורות. בעל החנות הוציא את הצמיד מהמגירה, עטף אותו ונתן לה. אחרי כמה שעות הגיעה האחות בבהלה, "אינני יודעת מה הסיפור אבל אחותי לקחה מכאן צמיד שעולה אלפי שקלים". – "זה בסדר, אמר בעל העסק, היא שילמה עליו". – "איך שילמה, מאיפה הביאה 4000 שקל"?

המוכר מחה דמעה ואמר: "לפני כמה שנים התאלמנתי מאשתי, כבר שנים לא חשתי טעמה של נתינה, היום אחותך הקטנה החייתה לי את הלב, היא העניקה לי משהו ששווה יותר מ-4000 שקל"…

ג. ההיבט השלישי של הנתינה קשור במיוחד לתחום הזוגיות וההורות: כולנו רוצים להשיג חיי הרמוניה ואהבה בבית, אבל איך זוכים לזה? איך חוצים את פערי האישיות בין האנשים ואת הכיוונים השונים אליהם כל אחד סוחב את החיים?

יש דרך אחת שתמיד עובדת. אין מחסום שהיא לא יכולה לפרוץ אותו: נתינה. הדרך לפתוח את הלב של האדם העומד מולך היא פשוט לשים לב לקיומו, לדאוג לו, לעשות מעשה מיוחד עבורו האומר 'אני מחשיב אותך ומודה על קיומך'.

מה שאנשים רוצים, כאמור, הוא להיות בעלי ערך, ולכן הציפיה הגדולה ביותר מבן הזוג או ההורים שיהיו הראשונים שיכירו בערך שלנו, ונתינה היא הדרך הטובה ביותר לשדר ערך. היא אומרת 'אתה יקר בעיני וחשוב לי לשמח אותך'.

השארת תגובה