סודות הגניזה הקהירית נחשפים

האגדה אודות הנחש היושב בפתח הגניזה בקהיר, תפילות צדיקים ומקובלים, שאלות חלום, עריכת טקס פולסא דנורא, כתבי ידיהם של הרמב"ם והאר"י הקדוש, מחלוקות בקהילה וקשרי נישואין, מכתבים עתיקים באידיש וצמחי מרפא מימי הביניים

בית הכנסת בן עזרא בקהיר
בית הכנסת בן עזרא בקהיר
משאיר אבק לכווולם! המסלול המקיף ביותר בשוק של עיצוב גרפי ותקשורת חזותית

"להודיע לי בחלום הלילה מה לעשות בכדי שאוכל להיות צדיק… כי אין לי אלוקים זולתך ולך אני מתפלל בזאת", טקסט זה נלקח מכתב יד עתיק מימי הביניים, כתוב בדיו עתיקה, על גבי שלושה דפי נייר הכרוכים יחדיו בתפירה על ידי חוט. רובו של הכתב כתוב עברית, והוא נשמר עד ימינו כולל שרידי חוט הכריכה.

מה זהותו של הכותב? האם מדובר בסוג של תפילה?

כתב היד המפעים נמצא במצרים והוא אחד מאלפי קטעי כתבי יד מעוררי דמיון שנשמרו במשך אלף שנה בגניזה הקהירית. אוצר בלום מימי קדם שנשכח.

הטקסט הינו סוג של "שאלת חלום" מנהג שהתפשט החל מהמאה העשירית. החוקרים מלאי עניין לגלות כי בעוד שבקשות לשאלת חלום נעשו בדרך כלל בידי יהודים שבקשו לאתר אוצר יקר ערך, אותו צדיק יהודי אלמוני ביקש רק דבר אחד – להתעלות ולהידבק בה'.

כתב היד המרתק, מכיל שלושה טקסטים שונים ושמות פרטיים של שני אישיים מה שמעיד כי הסתובב בקרב כמה אנשים מבני הקהילה, ונעשה בו שימוש למטרות חוזרות ונשנות. הטקסט עצמו הוא למעשה תפילה קבלית ששוחזרה במידת האפשר מהדף הבלוי, אך עד היום ברורות המילים העבריות: מלך, נורא, פודה, צדיק. תוך חזרה על מילים מסוימות ובשילוב מילים קבליות. בסוף הטקסט מופיעה בקשתו של מבצע שאלת החלום, וחתימתו של המתפלל מופיעה בסוף עמוד מטושטשת: האם מדובר בצדקה בן מקמליה? את שמו האמיתי כנראה לא נדע לעולם.

כתב יד קבלי נוסף שהתגלה, סוג של "פולסא דנורא" מטיל מורא ליודעי ח"ן בלבד, והוא עוסק בהשבעת מלאכים להבאת מותו של פלוני בלי שהיות. להלן ההוראות:

"לקבור אותו בקבר חדש בתוך שלושה ימים: קח צלחת עופרת וכתוב עליה בשעה הראשונה של היום: בשם ה' אשר ברא את העולם בחוכמתו, והשלים את הארץ בבהירותו ויצר את האדם הראשון מן העפר והניח לו לחזור לעפר – הוא יתן לך רשות להרוס את "נ" ביתו של "נ" ואת "נ" ואת מותו של "נ" בנו של "נ" תהיה בדיוק בשעה זו וברגע זה ממש. אמן. אמן. סלע".

אחרי התפילה הקצרה הזו אנו מוצאים הסבר בערבית יהודית כי הקללה הזו יעילה ושימושית במיוחד.

גילוי הגניזה

האוצר הבלום התגלה לפני כמאה שנים בבית כנסת "בן עזרא" בקהיר, אוסף ענק של למעלה ממאה אלף דפים עתיקים ונדירים של כתבי יד, מכתבים אישיים, ספרים, מסמכים משפטיים, שטרות של קידושין, שטרות של גיטין ואפילו מחברות של ילדים בני אולי אלף שנים (הערכה גסה) שבהם תרגלו לימודי אלף בית.

בית הכנסת "בן עזרא" נקרא על שמו עזרא הסופר שעל פי המסורת – ספר תורה שנכתב בכתב ידו שכן בארון הקודש. במשך קרוב לאלף שנה החל במאה התשיעית לספירה, הטמינו היהודים בנאמנות את דברי הגניזה שכללו כל דף המכיל אותיות עבריות בשפות שונות עברית, ערבית, ארמית, פרסית, יידיש, לטינית, ואפילו מכתב אחד בסינית…! זאת על מנת למנוע זלזול באתיות שפת הקודש ובדברי תורה, ובכך תרמו תרומה שלא תסולא בפז ולמהפכה של ממש בחקירה של חיי הקהילה היהודית בימיי הביניים ואף בתקופות קדומות יותר. האוסף המכונה "מקלט לכתבים" נשמר היטב בשל האקלים היבש השורר במצרים. הקהילה היהודית האמינה כי קללה תחול על מי שמוציא ספרים מן הגניזה וכי נחש נמצא בפתח הגניזה וכל הנוגע בכתבים מות יומת.

בית הכנסת נבנה בשנת 882, באותה שנה רכשו יהודים מירושלים את הקרקע והחלו להשתמש בו כבית כנסת. אך במקום נגנזו כתבי יד עתיקים עוד מלפני 882. המסמך הקדום ביותר הוא מסמך משנת 750 לספירה, זיכרון עדות מקהילת פוסטאט (העיר העתיקה בקהיר). האוסף הנודע בשמו הגניזה הקהירית מספק לנו הצצה על חיי הקהילה הפורחים שהיו במצרים במשך מאות שנים.

תחיית המתים רוחנית

הראשון היה הרב שלמה אהרן ורטהיימר שעלה לירושלים עם הוריו והתחנך בישיבות של היישוב הישן, ב1893 התמסר להוצאת ספרים וכתבי יד בלתי ידועים והעניק להם "תחיית המתים רוחנית". כיצד התגלגלו הדפים לידיו? משערים שהיה מתווך כלשהוא שאודותיו הרב ורטהיימר לא מפרט.

הרב יעקב ספיר שהיה שד"ר לטובת היישוב הישן בירושלים, פרסם גם הוא אודות הגניזה הקהירית ואת חלק מן הכתבים מכר לאוניברסיטת קיימברידג'. אך את החשיפה הגדולה לאוסף פרסם לעולם פרופסור שנאור זלמן שכטר, היה זה כאשר הציגו לו שתי חוקרות סקוטיות (אחיות תאומות) ששבו מביקור בארץ ישראל דפים מתוך הגניזה הקהירית ואז הסתבר לו לתדהמתו, כי מדובר בעותק האבוד של הספר בן סירא בנוסח העברי שלו – יחידי בעולם. עד אז הספר היה ידוע רק בתרגומו ליוונית ולסורית (יתכן שבשל העובדה כי הספר היה שנוי במחלוקת והוא לא נשמר כחלק מהספרות התורנית, תרם הדבר לחסרונו). שכטר הנלהב הצליח לגייס תורמים למבצע חילוץ מטמון כתבי היד הגנוז ונסע למצרים. על מנת לחלץ את הדפים, נאלץ שכטר לזחול בתוך חור שקבוע בעזרת הנשים אל חלל מחניק מלא אבק, ללא צוהר או חלון, בגובה של שלושה מטרים על שלושה מטרים.

רוב החומר נמצא כיום באוניברסיטת קיימברידג', אליה העביר שכטר את האוסף למחקר, אך דפים נוספים הגיעו לספריות ידועות בסנט פטרבורג, בודפסט, וינה, פריז, לונדון, אוקספורד, בית מדרש לרבנים ניו יורק ועוד…

במאמר שכתב מאיר בר אילן אודות הגניזה הקהירית, צץ שמו של מוזס וילהלם שפירא המשומד הירושלמי שהזכרנו אותו בעבר בכתבות קודמות. מוזס שפירא התפרסם גם כזייפן עתיקות, ולכן כאשר פרסם כי גילה מגילות עתיקות בים המלח פקפקו בו רבים. המגילות אבדו ועד היום לא יודעים האם באמת היה זה זיוף או שמא היה זה ממצא אמיתי. מאיר בר אילן משער שמוזס שפירא עמד בקשר כמתווך עם איש כמורה נוצרי רוסי בשם אונטין ובנוסף יתכן והוא היה המתווך עבור הרב ורטהיימר, שהעדיף להסתיר את קשריו עם המשומד. לאחר מותו של אונטין הועבר לרוסיה אוסף של כתבי יד משובחים ואיכותיים מבחינה תורנית מהגניזה הקהירית המכונה "אוסף אונטין". בנוסף מציין מאיר בר אילן כי הגניזה הקהירית היא שם כולל של כתבי עת שנמצאו גם בבית הכנסת הקראי וגם בבית הקברות היהודי בעיר.

כיום בעידן מהפכת המידע, כל קטעי הגניזה עוברים תהליך דיגיטציה בידי הספריות השונות על מנת להציגם לציבור.

תרומה לחקר ההלכה

על תרומת הגניזה לחקר ההלכה כותב החוקר מרדכי עקיבא פרידמן, ומציין את התרומה האדירה לחקר פועלו של הרמב"ם: "כגודל האיש כן ערך גנוזיו. כל קטע ואפילו כל פרור שיצא מידו או שופך אור על חייו, על פעילותו, על משפחתו ועל סביבתו – אנו חוטפים אותו ובולעים אותו כמגילה שהייתה בפינו לדבש מתוק. אילו לא נתנה לנו הגניזה אלא את הקטעים המימוניים, דיינו". ובהקשר זה יש לציין כי חמשה הסדרים הראשונים של פירוש למשניות – הנוסח המקורי של הרמב"ם מקורו בגניזה הקהירית.

בנוסף נמצא תוכן של ספרות גאוני בבל, חיבורים הלכתיים או ספרי שו"ת של רב ניסים גאון, רב סעדיה גאון, רב האי גאון, רב נטרונאי גאון, אחד מגאוני סורא, רב שמואל בן חפני, ופרוש רבנו חננאל על התלמוד, וכן הפולמוס הקראי. רובם ככולם של הכתבים הם בערבית ואך מעט שרד מחוץ לגניזה. הגניזה גם תורמת לחקר החברה היהודית באותם ימים שבלעדי זה לא ניתן להבין את הכתבים ההלכתיים די הצורך.

תרומה נוספת הינה הגילוי של פריחה תורנית שלא הייתה ידועה בארץ ישראל דווקא בתקופה לאחר חתימת התלמוד הבבלי, ולמחלוקת שהייתה בין יהודי בבל ליהודי ארץ ישראל בקשר להבדלי נוסחים בתפילה והבדלי מנהגים, עד אשר מנהג בבל בסופו של דבר התקבל על כולם.

יחד עם זאת מזהיר ומתרה החוקר פרידמן, כי יש לשים לב לשגיאות אשר צצו בתרגום ובהדרת הכתבים, במיוחד בקרב חוקרים אשר אינם בקיאים בערבית יהודית. במיוחד יש לשים לב שגם כתבי היד לא חפים משגיאות של הסופרים מאותה תקופה עתיקה.

ממצאים בעלי חשיבות אדירה

בגניזה נמצאו כמה חיבורים בעלי חשיבות נדירה במיוחד. כך למשל הספר "ברית דמשק" – חיבור שטוענים כי קשור לכת האיסיים שחיה במדבר יהודה (החיבור התגלה מאוחר יותר גם במערות ים המלח). החיבור מביע תקווה לביאת המשיח ולהשבת מלכות בית דוד – מלכות שהתמשכה מעבר לגבולות העיר דמשק.

עוד מכתב מרתק שהתגלה מכונה "מכתב שכטר", למעשה מדובר באגרת שנכתבה בידי כוזרי שהתגייר שחי בקונסטטינופול שבטורקיה אל יהודי נכבד במצרים (חסדאי אבן שפרט). באגרת מתואר הליך הגיור שעבר אותו כוזרי וכן על אופן קיום המצוות, ועל סכסוכים עם מעצמות יריבות כמו הרוסים והביזנטיים. מכתב זה מהווה אישור לקיומה של ממלכה כוזרית שראשיה התגיירו.

בנוסף התגלה העתק של הפיוט "ונתנה תוקף" שנכתב לכל המאוחר במאה העשירית לספירה, מה שמעלה השערה כי הפיוט היה ידוע בארץ ישראל ורבי אמנון ממגנצא שחי במאה ה-11 לא חיבר את הפיוט, אלא רק לימד את קהילת אשכנז את הפיוט שהיה ידוע זה מכבר כנראה גם לרבי אלעזר הקליר. החוקרים מעלים השערה כי מקורו הוא בפייטן הארץ ישראלי הקדום ייני/ינאי. גם ה"אור זרוע" שהוא המקור למסורת, אינו רושם שרבי אמנון חיבר את הפיוט, אלא שלמד את הפיוט בחלום הלילה וציווה להפיצו.

נמצאה גם אגרת שכתב רבי יהודה הלוי בנוגע לספרו "הכוזרי" לידידו חלפון בן נתנאל. באגרת מתאר רבי יהודה הלוי כי הספר נכתב בעקבות שאלות שנשלחו אליו מפילוסוף קראי, והספר נותן מענה ומבסס את האמונה היהודית, בשונה מהאמונה הקראית, על העיקרון של העברת המסורת מדור לדור .

נמצאו גם מכתבי רבי יהושע – אחרון הנגידים במצרים ממשפחת הרמב"ם (דור חמישי). קטעי כתבי היד בלויים מרוב שימוש לעיתים נעשה שימוש חוזר בקלף, בשל העובדה כי הקלף היה נדיר להשגה, את הדיו של הטקסט הראשון גרדו ועליו נכתב טקסט נוסף.

תיעוד ההווי שמתרחש בין קירות בית הכנסת אף הוא לא נעדר מהכתבים. דרשות השבת בבית הכנסת היו נכתבות לאחר השבת ומופצות, וכך נשמרו עשרות קטעים של דרשות שנישאו בידי רבי דוד הנגיד, שהיה בן נינו של הרמב"ם שחי פועל בתקופה הממלוכית. לפי הידוע לנו רבי יהושע היה נכדו של רבי דוד, בגיל 24 התמנה לנגיד במקום אביו רבי אברהם, ושימש כתלמיד חכם ורועה רוחני לקהילה ומסייע לנצרכים, לפרנסתו עסק ברפואה.

החוקר שלמה דב גויטין מציין, כי מעדויות הגניזה מופיע כי מצבו הכלכלי היה נמוך בהשוואה לאבותיו. מלבד זאת אנו למדים כי הוא שימש כראש ישיבה והוא מכונה "ראש ישיבתה של תורה" והיה מקבל מכתבים ממרחקים עם שאלות בתורה. מאחד המכתבים עולה כי באחד מבתי הכנסיות בעיר כיהן רב קשיש בשם "חלפון" אשר שימש כדרשן באופן קבוע בבית הכנסת בכל שבת, הקהל לא היה מרוצה והחליפו בדרשן צעיר יותר. רבי דוד הנגיד יצא נגד העניין וכתב מה התכונות שצריך לבדוק בכל מועמד לדרשן: ידע נרחב בתורה וזקן בשנים, לעומת הדרשן הצעיר יותר המתואר כבור ועם הארץ, מדבר בנושאי קבלה ולא יודע על מה הוא מדבר… כמו תוכי שמדבר ואינו יודע מה אסור ומה מותר בהלכה… רבי יהושע יוצא חוצץ נגד דרשות בנושאים קבליים להמון העם, ומייעץ להתמקד בתחומים ההלכתיים על מנת שידע המון העם מה מותר ומה אסור.

רבי יהושע נפטר בשנת 1355 בגיל 45. ובנו רבי דוד עבר מסיבה לא ידוע לחלאב ואת שארית חייו עשה בדמשק.

חיי היום יום: רפואה במצרים

באוסף הגניזה הקהירית נמצאו 2,000 קטעי כתבי יד בתחום הרפואה, השופכים אור על שיטות הרפואה ומחלות נפוצות בימי הביניים, רשימת רוקחים ורופאים ידועים, ועל ספרי הרפואה עליהם התבססו. בין השאר התגלו שימושים רבים שעשו בצמחי מרפא, חלק מן המחקרים הללו יכולים להשפיע ישירות על הרפואה בימינו.

בין השאר טוען החוקר אמיר אשור באופן זהיר כי לדעתו על הרצפט הרפואי הזה, מופיעה חתימת ידו הקדושה של הרמב"ם. (עד היום נמצאו רק קומץ של מרשמיו הרפואיים). להלן הרצפט, לטובת מי מבין קוראנו השוחר את רפואת הרמב"ם (המסמך המקורי נמצא באוסף מוסרי).

קורטוב (אונקיה) של סוכר דביק נמס בתוך מים חמים. על זה יש לסחוט מיץ משני לימונים ולשתות פושר על מנת להקיא. שעה לאחר ההקאה – עליו ללגום 2 אונקיות של לימון ומשקה בן חצב ואוקסימל מחוממים לפושר על להבה קטנה, מעורב עם סוג של עלי מליסה ומנטה ירוקה. עליו להיזהר שלא לאכול תמרים שאינם בשלים, חוחובה, שקדים ירוקים, חרובים, שעועית ירוקה רחבה, גזר וכל אוכל המכיל חומץ או טארו. לקינוח עליו לאכול צימוקים בלבד, פיסטוק חלאבי, תאנים ואגוזים. אלוקים יסיר מעליך כל מחלה. יהי רצון שבריאותו של הוד מעלתו תתמיד לעד נצח סלה.

בין הממצאים ישנם חמישה מכתבים באידיש העתיקים ביותר בעולם – מהמאה ה-16, של אלמנה ירושלמית משכילה יחסית, בשם רחל זוסמן, ששלחה את המכתבים לבנה משה המתגורר בקהיר ומכתב אחד ממנה המיועד לרב בונציה. במכתב האם מתלוננת כי בנה לא כותב לה מכתבים, "אני מפחדת ואין מנוחה בליבי" היא רושמת. היא מתחננת לבנה כי יעזוב את קהיר ויעבור לירושלים עיר הקודש להמשיך את לימודיו ללא בעיות פרנסה. היא מתארת את ירושלים כעיר משגשגת שאנשים רבים מעל העולם מבקרים בה. יש מזון לכולם, והמצב השתפר כנראה בעקבות חכם מטורקיה שהגיע לעיר. כך היא מתארת ומבקשת מבנה כי ידבר עם חמיו וחמותו שיבואו גם הם לירושלים והיא מציעה להם להתפרנס בעזרת חנות.

החוקרים משערים כי היא לא זאת שכתבה את המכתב, אלא כמקובל בימים ההם, הכתיבה אותו לסופר ששילב בו פתגמים. בירושלים נפטר בעלה ומצבה הכלכלי התדרדר. במכתב אנו גם מוצאים שמשה זוסמן נישא לבחורה יהודיה בשם מסעודה, והשוויגר, בניגוד למה שניתן לחשוב, הייתה מרוצה מאד מהשידוך, ויתרה מזאת אף הציעה כי גם נכדתה – ביילא שהגיעה לפרקה תינשא לבחור ממשפחתה של מסעודה.

חוה טורניאנסקי תרגמה את המכתבים מיידיש: "בני היקר, שתחיה ותהיה בריא… אני, לא עלינו, חולה מאוד, לא עלינו, ה' יתברך יודע מה יהא בסופי בעוונותינו… בני היקר, אל תצטער. אני מבקשת תמיד מן הרופא הנאמן שלא תחלה – שאני אסבול בעבורך. ועוד אני מבקשת שלא יניח לי למות עד שאראה את פניך שוב ושאתה תניח את ידך על עיני ושתאמר קדיש אחרי. ובכן, בני היקר, אל תצטער, תחיה ותהיה בריא…

"אינני יודעת מנין לקחת כסף. לעניים אין כסף. בני היקר, הבא לי בגד פשתן איתך. אין לי, בעוונותינו הרבים, סדין על המיטה, ואין לי ציפה על הכסת שלי. לו חס וחלילה הייתי מתה, לא היה לי סדין כדי להוריד אותי בו מן המיטה. אני מתביישת בפני הבריות. אין לי מצנפת לתכריכי כדי לשים על ראשי. אם אתה יכול לקנות לי זאת שם בזול, עשה זאת. והבא איתך גריסים. לא יכולתי למצוא כאן כלל. הבא שניים."

בגניזה נמצא גם מכתב תשובה מבנה המסביר מדוע אינו שולח מכתבים: "דעי, אמא יקרה, שאנחנו שבח לא-ל רעננים ובריאים… (בהמשך הוא מספר על מגיפה במצרים ועל מעבר דירה של המשפחה) על כן, אמי היקרה, במשך הזמן הנ"ל לא יכולתי לשלוח לך אפילו מכתב, גם לא יכולתי לקנות מה שכתבת לי…". בהמשך הוא גם מעדכן על למודי הבנים אצל 'אלמאלמה' (אל-מֻעַלִמָה, המורָה), וכן על הבן האידיוט שלדבר איתו זה כמו "לדבר אל קרש".

המכתב נמצא והתגלגל אף הוא לגניזה לאחר שאמו שלחה אותו בחזרה עם תשובה, אולי מטעמי חסכון בנייר: "לאהובי בני ידיד נפשי משה היקר, ולזוגתך היקרה והצנועה כלתי מרת מסעודה. אני יכולה להבין שלא את כל מכתבי קיבלת… בני היקר, צר לי וכואב לי מאוד מאוד שאתה מצער אותי כל כך בעוונותינו עם המשלוחים שלך… בני היקר, שהקב"ה ימחל לך על שציערת אותי כל כך. לו במשך שנה שלמה שלחת לי לכל הפחות [כאן קרע בדף] ואת הגריסים…". אבל המכתב גם רצוף עצות טובות של אמא, מהאופן בו יש לרשום בדקדקנות כל הלוואה, ועד העצה הבאה: "לך מעט ככל שתוכל לרחוץ בנהר. כך זה לא יוכל להזיק לך".

כתב יד נוסף באידיש הוא שיר עלילה מעניין, השיר נכתב בצורה הומוריסטית אודות "דוכס הורנט", רשום באותיות עבריות בשפה הגרמנית הקדומה – ממנה התפתחה האידיש. לשיר הזה לא נותר זכר במקורות גרמניים. המעתיק הקדום העתיק את השיר הגרמני והשתדל להחליף את המילה "כנסיה" במילת גנאי "צו דער תפילה".

חיי קהילה ומסחר

בתקופה העות'מאנית אנו מוצאים איגרות השייכות לקהילה של סוחרים יהודיים. הסוחרים נאלצים לכתוב מספר רב של מכתבים ולסור במהירות לניהול ענייניהם ולכן הם מקצרים במילים: "סלח לי על החיפזון השליח ממתין", "אני אעשה את זה קצר כדי שהמכתב יוכל לצאת עם הספינה הבאה", "אנא סלח לי על הכתיבה הגרועה כי אני ממהר". במכתבים מופיעים הרבה פעמים ציון שמות של סוחרים צרפתים ואנגלים והעימותים הצבאים ביניהם. כגון: "לכו אל הנוסע התומך בנו בהזמנה זו, דיברנו איתו שהוא צריך לבקש מהם (לבוא) לבית האנגלים".

איגרת נוספת היא מכתב מהמאה ה-13 של יהודי שנלקח למאסר – יחד עם קבוצה של יהודים, במכתב לא מצוין באופן מספיק ברור סיבת המאסר. המכתב נשלח לאליהו השופט, דמות מחשובי הקהילה באותם ימים, והוא התבקש להקריא אותו למשפחתו של היהודי. באיגרת הוא מתאר בפרוטרוט מה נעשה לו וכיצד ניסו לחלץ מפיו ומפי עוד יהודים הודאה. העובדה שימי המאסר כללו את יום השבת – הוסיפה לצערו וכאב העינויים העזים והמחסור במזון גרם לכך שהגיעו לשערי מוות. לאחר שבועיים ניתנה הפוגה והיהודים שוחררו "יצאנו ללא עונש אחר שכמעט מתנו מפחד."

גם המשוררים לא טמנו את ידם והשאירו עדויות, כתבי שירה נכתבו לכבוד אירועים משמחים או חלילה דברי הספד, לעיתים על ידי חובבי שירה אלמוניים. אחד מהמשוררים האלמונים השאיר לנו בטובו נכס של שמונה שירים, הוא מתאר את עצמו כיהודי מצרי מסכן ממשפחה טובה, אך אין בידו אפשרות לשלם את מס הגולגולת שהוטל על הקהילה היהודית, ולכן צריך להסתתר מן הממשלה. אחד הדפים מכיל דף טיוטה של שיר לכבוד ברית מילה, ואילו מהצד השני יש שיר מרגש שנכתב לכבודו של משה, האם מדובר ברבי משה בן מימון הרמב"ם? בנוסף מצורפת קושיה הלכתית שנשלחה לרמב"ם יחד עם התשובה.

לסיום, רצוי להכיר את פרויקט "גנזים", יחידת המחשוב של פרויקט פרידברג לחקר הגניזה הקהירית באחריותו של פרופסור יעקב שווקה. פרויקט מרשים ביותר שנוחל הצלחה, של צילום כל הטקסטים הלקוחים מהגניזה הקהירית בכל העולם – וניתנת מספר מדף אחיד – וכך מתאפשר באמצעות פרויקט מחשובי מורכב לכל הפחות לאחות קרעים של כתבים שיכולות להיות מפוזרים בין 75 ספריות שונות. הפרויקט נעשה בשלבים ואלפי הקטעים יכולים בשקט לפרנס עוד דורות של חוקרים, כך שמבחינתנו זה הוא רק קצה הקרחון, ועדיין רב הנסתר על הגלוי.

השארת תגובה