עשה לך רב-אלוף

מפרויקט האחדות – ליצמן יוצא מחוסן מאי פעם. בריא ושלם, מעמדו כראש הרשימה וכמועמד לתפקיד סגן שר הבריאות בממשלה הבאה, נותר יציב כשהיה. שלום-שלום, ושהבאים בתור ברשימה – ישלמו בבקשה

סגן שר הבריאות יעקב ליצמן
סגן שר הבריאות יעקב ליצמן
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

משלושת הביטחוניסטים שהשתלטו על צמרות המפלגות בואכה הכנסת הבאה, דווקא הרב חובש הכיפה ולא רבי-האלופים גלויי הראשים, הוא שזוכה להכי מעט פרגונים, וזאת בלשון המעטה, מפיהם של גורמים חרדים ששירתו תחת פיקודו. על תת-אלוף הרב רפי פרץ שהועמד השבוע בראשות הבית היהודי, אפשר לומר מילות שבח רבות בנוגע לתרומתו כטייס מסוק וכראש המכינה הקדם-צבאית בעצמונה. בכל מה שנוגע לכהונתו כרב-ראשי, לעומת זאת, כמעט בלתי אפשרי לחלץ מילות שבח מגורמים חרדים שהודרו מהשירות בתקופת כהונתו.

אי אפשר להתעלם מהרציונל שהרב פרץ הוביל, כשחתר לעבות את מערך הרבנות הצבאית בחובשי כיפות סרוגות שבאים ממגזר שמשרת ביחידות קרביות, על פני ג'ובניקים חרדים שרבנותם אומנותם, ובצבא ככלל הם רואים אמצעי פרנסה בלבד. ובכל זאת, גם כשההיגיון מתקבל על הדעת, הרי שהדרך והסגנון שבהם הדברים נעשים – יכולים להעיד רבות. אחד מהרבנים הצבאיים המוערכים שנותר מצולק, ולא בשדה הקרב, העריך השבוע לנוכח היכרותו עם הנפשות הפועלות, שלמפלגות החרדיות יהיה קל יותר לשתף פעולה עם האגף הפלורליסטי בראשות בנט ושקד, מאשר עם הרבצ"ר שהועמד השבוע בראש הבית היהודי השמרני.

ההשוואה היותר מתבקשת בשבוע שכזה, היא לא בין הרב פרץ לבנט ושקד, אלא בין תא"ל הרב רפי פרץ לרבי-האלופים יעלון וגנץ – שתחת האחרון כרמטכ"ל, הרב פרץ כיהן כרבצ"ר. בני ובוגי שמתייצבים כיום בראש החץ להחלפת נתניהו, הם מהמתונים שהיו פה מזה עידן ועידנים ביחסם לחרדים. בוגי כשר ביטחון, בעיצומה של המתקפה הארטילרית של לפיד על לומדי התורה, היה הראשון שהתייצב ותקף את הסנקציות הפליליות עם האמירה הערכית הזכורה לטוב: "במדינת היהודים לומדי תורה לא ילכו לכלא". את בני גנץ פגשתי באותה תקופה, בעודו במדים, בחגיגות העצמאות בשגרירות ארה"ב, והופתעתי לשמוע ממנו מילים חדות בגנות ההסתה שאינה תורמת מאום לשילוב החרדים בצבא.

בתקשורת החרדית נראתה התנפלות רבתי על נאום פתיחת הפה – כמו בתיאור המקראי בפרשת בלעם – ולרגע דומה היה שגנץ הוא הלפיד החדש – ולא היא. אי אפשר למצוא כיום בציבוריות הישראלית אווירה טובה יותר מזו שהביע גנץ בנאומו. בניגוד גמור ללפיד, גנץ נמנע מלנסות ולחנך את הציבור החרדי ובכל מה שנוגע לציפורי הנפש החרדיות, וכאלה יש רבות, לא השמיע מילה רעה.

לסוגיית הגיוס, שהיא הכאוטית והקריטית ביותר עבור הציבור החרדי בימים אלה, הוא התייחס באגביות וכרך אותה בשירות הלאומי של האוכלוסייה הערבית, כשהוא מבהיר כי פניו לאחדות ולא לפילוג. בסוגיית לימודי הליב"ה הוא לא השמיע מילה. בהתחשב בעובדה שהנאום הזה העביר כמה מנדטים טובים מיאיר לפיד לבני גנץ – ניתן איפה לומר שזו הייתה התוצאה הטובה ביותר בסקרים עבור החרדים במערכת הבחירות הנוכחית.

במקום לנהוג כבנימין – גנץ ולא נתניהו – ולשתוק קמעא בטרם יאמרו מילה, התנפלו חברי הכנסת החרדים על הסיומת של נאום גנץ, בה הושמעו אמירות ליברליות הנוגעות לתחבורה ציבורית בשבת (בערים שיחפצו בכך), נישואין אזרחיים והדרת נשים. האמירות לא היו נעימות לאוזן, אך ההבחנה ביניהן לבין העמדות של לפיד, הן כמרחק שבין דרגות שני האישים – רב טוראי ורב אלוף במילואים.

בעוד לפיד לא סתם "בא לשנות" אלא "בא לחנך" את החרדים, הרי שגנץ מצהיר כמעט מפורשות שאין לו שום עניין בכפיית סדר יום שונה על החברה החרדית. האמירות על תחבורה ציבורית בשבת הן כמעט הכרח לכל מי שפוזל ולוטש עיניים לאסופת המנדטים שמתרכזת באזור המרכז הפוליטי, ואם חברי הכנסת החרדים מעוניינים להבין מדוע – הם מוזמנים להתבונן במראה.

אין זה סוד שהכותרות בנוגע לעבודות בשבת בנתיבי איילון ובכבישים אחרים בהם מתבצעות בפועל עבודות במשך שנים – נבעו במידה רבה ממאבקים פנימיים. פעם הייתה זו האופוזיציה של השר החרדי שהורד בדרגה ואולץ לשמש כסגן שר, פעם היו אלה פילנתרופים שמחפשים ריגושים ומקוששים רייטינג על חשבון השבת. מחוק המרכולים ועד לעבודות הרכבת – לעיתים דומה היה שמישהו אצלנו ירד מהפסים כשהשהות הארוכה סביב שולחן הממשלה, גרמה לו להתבלבל ולחשוב שאנו חיים במדינת הלכה.

גנץ בנאומו וגם בהתנהלותו לאורך השנים, הוכיח שהוא נטול שנאה נגד החרדים. את דגל התח"צ בשבת הוא מחויב להניף לצרכי יח"צ, בין השאר בשל העובדה שכמה מהעסקנים הרעשנים, בהתנהלותם רודפת הכותרות, התסיסו את האווירה וגרמו לאזרח שיושב בבית להאמין שהסטטוס-קוו משתנה לרעתו. למרבה האבסורד זה קרה, כפי שגנץ עצמו הגדיר, בגלל דיבורים ולא עקב מעשים. מרכול אחד לא נסגר בגלל הכותרות המתסיסות ואף מכבש דרכים לא הוסט אל שול הדרך בנתיבי איילון – בו בזמן שבתקשורת הצטיירה מציאות מדומה, כביכול החרדים חוסמים את המדינה ביום השבת, כמו מפגינים אתיופים בנתיבי איילון.

אם הבוחר הישראלי, כמו בפעם הקודמת שההיבריס עלה לנו לראש, לא ישלח את החרדים בחזרה לאופוזיציה, כדאי שנפנים זאת לקראת הקדנציה הבאה. ישיבה סביב שולחן הממשלה אינה נרשמת בטאבו והיא עומדת למבחן תמידי. הציבור החרדי, חייב להתמיד ולזכור שהוא חי במדינת ישראל כמיעוט ולהתנהג בהתאם – לפני שהרוב הישראלי ינהר לקלפי ויאמר את דברו.

שלום בלי לשלם

מהמושב האחרון של ועידת אגודת ישראל שננעלה ביום חמישי האחרון, נעדרה דמותו הססגונית של הח"כ מנחם לייזר מוזס, אוהבם של ישראל ואהובם של רבים מחברי המשכן. עד לרגע פרסום שמו של טסלר כמועמד שיחליף את מקומו מטעם ויז'ניץ, מוזס היה בטוח שהוא ייצא מהמערכה נשכר כמו בפעם שעברה. כה רב היה ביטחונו, עד שכמה מעורכי תכניות הרדיו בערבו של יום קיבלו הבטחה לראיון בלעדי של האיש שפיו ולבו – תמיד שווים.

בהיעדרו של מוזס, שדמותו תחסר כל כך ליושבי משכן הכנסת – ולאו דווקא לחברים החרדים, הפך כמעט מבלי משים יו"ר הרשימה סגן השר יעקב ליצמן לאיש השלום והאחדות של המפלגה. לרגעים דומה היה למשתתפים בוועידה שליצמן נאבק כדי לחזור לראש הדירוג כפוליטיקאי הפופולרי – אך הפעם לא במגזר החילוני, אלא בזה החרדי.

בניגוד לדעת שאר המשתתפים, הרי שליצמן קרא להקים מטות משותפים עם דגל התורה וגם צידד בשבח הריצה המשותפת עם ש"ס במערכת הבחירות. השדכן החסידי ליצמן קיבל למחרת היום חיזוק אחד יותר מדי בביטאון הבית שקרא לחיבור מחדש בין דרעי לישי. חמימות מהסוג הזה מקפיצה מיידית את כל הפיוזים אצל משפחת הכלה ש"ס, אך במקרה הזה, כמו סיגריות אלקטרוניות, היה גם היה עשן בלי אש. לליצמן עצמו לא הייתה שום כוונה להבעיר מחדש את האש בין דרעי לישי.

ליצמן החדש מצטייר בתקופה האחרונה כאביר השלום. מאז מוצאי הבחירות המקומיות בהן נחלה אגודת ישראל תבוסה בירושלים ובחיפה, הוא נצר את לשונו והעביר (בין השאר כאן) מסרים של פיוס. את בליץ השלום המהיר בין דגל לאגודה, הוא הוביל בנחישות – שהפתיעה את כל הצדדים. כמו בני גנץ שהפתיע בשבירת שתיקתו, כך ליצמן של מערכת הבחירות הנוכחית, מתגלה כמי שגמר אומר להכות את כל מי שנתן בו סימנים. לא עוד איש המלחמה אלא אביר השלום. לא ליצמן דְּפָליג אלא ליצמן דְּפָיס.

כמו נתניהו חובב מסעדות היוקרה שלעולם לא יכניס את היד לכיס בסוף הארוחה, כך אביר השלום ליצמן, לא הוציא מכיסו האישי פרוטה. מפרויקט האחדות בין דגל לאגודה – ליצמן יוצא מחוסן מאי פעם. בריא ושלם, בלי חום, שפעת או תשישות ואפילו לא אפצ'י חורפי קטן. מעמדו כראש הרשימה וכמועמד לתפקיד סגן שר הבריאות בממשלה הבאה, נותר יציב כשהיה. שלום-שלום, ושהבאים בתור ברשימה – ישלמו בבקשה.

בית של דחויים

פעילים חרדים חדורי מוטיבציה ואמביציה, כבר בשלב הזה של מערכת הבחירות – ניתן היה לראות השבוע בכמויות, אך לא במטות הרדומים של המפלגות החרדיות. בפריימריז של הליכוד שהתקיימו אתמול השתתפו מאות חרדים – פעילים, חברי מרכז וסתם מתפקדים – שמשום מה רואים דווקא בליכוד את כתובתם הטבעית.

אם פעם החברים היו נשאלים 'מה העבודה הזאת לכם', הרי שכיום מיותר לחפש נימוקים. הסברים לתופעה יש בשפע, באדיבות הנציגות החרדית ששוב בחרה לבעוט בדלי בישורת האחרונה של קדנציה ארוכה ובכלל לא רעה. הקיטוב שמתחיל מלמעלה לא מצליח למרבה המזל לחלחל למטה ולהדביק את הבוחרים, אבל מהקטטות אי אפשר להתעלם, ובעיקר לא מהשפעתן הרעה על האזרח הקטן, שרק רוצה לקבל שירות כאחד האדם.

התופעה הזאת, של ציבור הולך וגדל המסרב ללכת בעיניים עצומות אחרי הכתבות מגבוה, הביאה לאובדן עיר בעלת רוב חרדי מוצק כבית שמש. אם נורת האזהרה המקומית הזאת לא באה אלא כדי לגרום לנציגות החרדית להתעשת, ערב הבחירות הארציות, והיה זה שכרנו.

בבחירות המקומיות האחרונות התפוצצה המורסה, אך המוגלה התפתחה במשך תקופה ארוכה. במישור הארצי חזה הציבור בקדנציה האחרונה במחזות לא מרנינים. ברמה המיידית של הסטת תקציבים ממגזר למגזר ושינוי סדרי העדיפויות מתקופת שר האוצר לפיד אומנם נרשם שיפור דרמטי. תקציבי עולם התורה חזרו למתכונתם, הקצבאות שופרו והערים החרדיות צ'ופרו, אך בכל מה שנוגע לתהליכי עומק שמחייבים התגייסות משותפת, לא נרשמה תזוזה.

גרירת הרגליים בחוק הגיוס, מאבקי השבת הכושלים ופארסת מתווה הכותל היו חלק מעסק הביש של הקדנציה האחרונה. ברמה הגשמית, אפשר להצביע על הסעיף המרכזי של כישלון מציאת קצה פתרון למצוקת הדיור החרדית – וזאת ביחס לפתרונות שנוצרו עבור האוכלוסייה הכללית. נטו כחלון, מינוס חרדי. האחרון שהתריע והפך זאת לדגל אישי, ח"כ מנחם לייזר מוזס הזכור לטוב, כבר לא יכהן למרבה הצער בכנסת הבאה.

כאשר זו המציאות שנחשפת למול עינינו אחרי ארבע שנים של פעילות נטולת הפרעות (למעט התפרעויות פנימיות והפרעות הדדיות), אין זה פלא שחברי הכנסת החרדים מודאגים מזליגת מנדטים לליכוד, בקרב שוליים שהולכים ומתרחבים. חששות מפורשים שכאלה נשמעו לאחרונה גם ביהדות התורה שלא סבלה בעבר מהתופעה.

הציבור החרדי שמזדהה עם תחושת הנרטיב של נתניהו עוד מהימים שלאחר רצח רבין, חש הזדהות עמוקה עם המסרים החדים נגד המשטרה, פרקליטות המדינה ולשכת היועמ"ש, אך בעיקר, חש אמפתיה לאותה תחושת הנרדפות התקשורתית שהחרדים חווים על בשרם מימי קום המדינה.

ש"ס זיהתה את המגמה והיא מחבקת את נתניהו כל כך חזק עד שאפילו בבלפור שמעו את הקנאק, אך דומה שאין די בקיבוע נורת האיתות על הנתיב הימני. לפני הכל מן הראוי לסלול דרך מהירה לעבר המטרה של דאגה לצרכי האזרח הקטן. תהליך שלום ברשויות המקומיות הוא הכרח לעבודה משותפת של הפעילים, אך חשובה לא פחות קביעת תכנית עבודה סדורה בנושאים שמציקים כל כך לרבבות חרדים ובראשם מצוקת הדיור.

המפלגות החרדיות, כמו כחלון במערכת הבחירות הקודמת, חייבות להתחיל ולדבר ישירות לפלח הבוחרים שההזדהות הטבעית שלהם היא עם נתניהו ולא עם הנציגים המגזריים המתקוטטים. ערב הבחירות האחרונות, הציג כחלון תכנית עבודה סדורה להורדת יוקר המחיה וטיפול במצוקת הדיור. לנישה הזאת, הנציגות החרדית חייבת להשתחל ולהבהיר לבוחר כי פתרונות אמיתיים יימצאו עבורו ועבור ילדיו, רק בבית החרדי ולא בבית הלאומי.

השארת תגובה