אמא יד שניה

כורסא
כורסא
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

אני עוד זוכרת את הצחוק הנוראי שעף לי מהבטן לפני עשרים שנה.

וואו עשרים שנה, כשבת דודה של אמא שלי שישבה בתוך כורסא ענקית (היא תמיד ישבה בתוך כורסא ענקית) לפעמים היה נדמה שהגוף שלה שקע בדיוק מוחלט שם, בעוד החיים הם מה שהתרחשו מחוץ לשקע שנוצר.

נכנסתי אליה הביתה, על יד אחת תלוי הקטן התורן ובחצאית שלי תלויים כל השאר, מבולגנים וזבי חוטם כשהשעון מראה שהשעה רק חמש ונותרו מי יודע כמה שנים עד השקיעה.

"את חושבת שקשה לך עכשיו, אוי, את לא מכירה את החיים, חכי כי שהם יגדלו".

הצחוק שפרץ ממני היה כל כך מטורף שאפילו היא נבהלה.

חמישה קטנים, הגדול בקושי חגג שש, והמשפט שלה הוציא ממני צחוק רועם, מה יכול להיות קשה מזה…

הסתכלתי על כל השלושה ששלחו בי לרגע מבטים מבוהלים, עד שהזיזו את היד מהחצאית שלי, ואפילו הזרוע שלי התעוררה… (שכחתי שיש שם תחושה).

אני כל כך כמהה לחברה, שהסכמתי לאכול צהריים עם חברה משעממת, שאין לי מושג אפילו במה היא עובדת (היא בטח סיפרה לי מרוב שעמום פיהקתי ואני לא זוכרת לא נעים לשאול שוב).

יותר קשה?

"את לא היית אצלי בבית בשנה האחרונה", עניתי לבת דודה של אמא שלי, שהמשיכה לאכול מהקוטג' שפג התוקף שלו, היא היחידה בעולם שאוכלת מוצרים שפג תוקפם ולא מרגישה בהבדל.

===

עשרים שנה אחרי!

עשרים שנה שמתוכם לא ישנתם חמש עשרה ברציפות, עשרים שנה של גיהוצים, כביסות, ריצות לפארקים, עשרים שנה שלא ידעתי שאחרי ארבע השמש זורחת ואנשים חיים.

השבוע, כשחזרתי עשרים דקות לפני הדלקת נרות כי נסעתי לעזור למקרה חירום  מתגעגעת לימים שקיטרתי עליה כי היא הגיעה אלינו לשבת, היום היא לא יכולה להגיע.

נכנסתי הביתה, הכל היה מוכן, הגדולה בישלה את כל האוכל לשבת, אבל היו עוד מיליון דברים לעשות וידעתי שלא אספיק נאנחתי, אוותר, גם השבת, ובדלת כבר מגיעים אורחים.

אחרי שבוע עבודה רציתי רק, שקט, ומיטה, ולכי תתנצלי שאת בתוך הטוסטר נרות, איפה הנרות?

אה כן, שבוע שעבר השכנים לוו מאיתנו, עשרים נרונים, לא נשאר לי אפילו אחד, אני רצה לשכנים אחרים, לא פותחים לי את הדלת, צפצוף ארוך, רק השכנה הרביעית פותחת, עם חלוק קטיפה מביטה בזעזוע בבגדי היום חול שלי, דחוף נרונים.

הרגשתי במהלך אחד מאותם רגעים שבו את בוחנת את חייך, והם מסתכמים במבט תמה, וזוג נרונים שנדחפו לי ליד ברחמים.

"אמא, איפה הממתק שלי?"

"איפה החולצה הלבנה שלי"?

היי, איפה אני.

הדלקתי מהר נרות, מסתכלת על האבק שבפמוטות הזכוכית, ונזכרתי בצחוק הפרוע, התחשק לי להרים טלפון לבת דודה שלי אמא שלי, היא בטח עדיין על הספה רק בעיר אחרת.

אמרתי לך שאני צודקת…? טוב כמעט שקיעה אז השיחה מתקיימת בראש בלבד.

כן היא צודקת.

השארת תגובה