הדוקטור ש"התחזה" ליהודי ממרילנד

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
משאיר אבק לכווולם! המסלול המקיף ביותר בשוק של עיצוב גרפי ותקשורת חזותית

מספרים על משפחה ענייה שלא שילמה את חובותיה לבנק ועמדה להיזרק מהבית באמצע החורף הקפוא ברוסיה. עבר הרב בין בתי העיירה לגייס צדקה, אך כולם היו עניים מרודים. לא נותרה לרב ברירה והוא צעד לביתו של הבנקאי בעצמו לבקש את חסדיו. הקיש הרב על דלת הגביר וההוא נחפז להזמין את הרב פנימה לתוך הבית המוסק למען לא יתקררו בחוץ. אך הרב אמר כי הוא בא רק לדבר קצרות והם יכולים להישאר בחוץ.

הרב החל לפטפט על הנעשה בעולם ולשלב רעיונות מתוך פרשיות השבוע, והבנקאי הרגיש שרגליו קופאות. הוא ניסה לרמוז לרב כי מוכרחים להיכנס הביתה, אך הרב המשיך לשוחח בשלווה על המתרחש סביב הגלובוס. רגע לפני שאיבד האיש את הכרתו, עבר הרב לספר על אותה משפחה עניה ואמר כי "עכשיו כשהנך עומד בקור, אתה יכול להרגיש מה יעבור עליהם אם הבנק יזרוק אותם לרחוב"… כעת לא יכל הבנקאי להשיב את פני הרב ריקם.

זהו גם ההסבר לתמיהה על הפסוק המופיע בפרשתינו "עין תחת עין" ופירשו חז"ל "ממון". הרי עולה תמיהה פשוטה: מדוע כתבה התורה "עין" אם כוונתה ממון? אם כפרשנות חכמים שהכוונה היא תשלומים, למה לא כתבה ישירות 'ממון תחת עין'?

הרמב"ם מפרש את הדברים היטב ומביא רעיון חודר לב: התורה כותבת בכוונה "עין תחת עין", להזכירך שהעוול שעשית הוא לקחת עין (ל"ע)!. הפכת אדם לנכה לכל ימיו. אסור להתייחס למעשה בקלות כאילו לקחת רק כסף, אלא לזכור שפשעת בנפש. ואמנם למעשה הנך משלם רק כסף כי התורה היא תורת חסד, אבל עליך לשים מול עיניך את האסון הנורא שגרמת.

וזאת הדגשת התורה "עין תחת עין" – אל תגיד זה בסך הכול כסף, תבין שמדובר בחיי אדם. רמב"ם חובל ומזיק א,ג: זה שנאמר בתורה 'כאשר ייתן מום באדם כן יינתן בו' – אינו לחבול בו כמו שחבל בחבירו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו.

הלם על מסלול הגילויים

כל אדם שמתחיל להתקרב לחיי תורה ומצוות ונחשף אל החיים היהודיים, עובר מסלול של גילויים ותהיות שיוצרים אצלו בלבול חריף. אחת השאלות היא, מה מקור סמכות התורה שבעל פה? מאיפה שואבים חז"ל והפוסקים את ההרשאה לדבר בשמו של האלוקים? יהודים ניגשים בחרדת קודש ללימוד התורה מתוך רצון לקיים דבר ה', "ונתן לנו את תורתו", והנה מתברר כי תורתנו היא במידה רבה כביכול "תורת האדם"! – חכמת חז"ל והפוסקים.

ההלם הראשון נוצר כתוצאה מההיכרות עם תופעת המחלוקת: כמעט כל הלכה שנויה במחלוקת, אשכנזים מתפללים ככה וספרדים מתפללים אחרת, אשכנזים נזהרים מקטניות בפסח וספרדים לא נזהרים – והשואל עומד נדהם: איך הקב"ה מדבר בכל כך הרבה קולות? הרי האלוקים הוא אחד והתורה היא אחת, וגם ההלכה צריכה להיות אחת? [משה רבנו אכל קטניות בפסח או לא אכל?…].

ההלם השני נוצר כתוצאה מההיכרות עם הפרשנות הרחבה של חז"ל. בשלב מסוים מתברר כי רוב רובה של ההלכה היא פרשנות חכמינו ואינה כתובה במפורש בתורה: אנחנו יושבים בבית כנסת, אבל בתורה לא כתוב לבנות בית כנסת. אנו מתפללים 3 תפילות, אבל בתורה אין הוראה מפורשת להתפלל ובוודאי לא מוזכר להתפלל שלוש פעמים ביום ובנוסח מסוים. בבוקר מניחים תפילין שחורות שעולות אלפי שקלים, אבל בתורה לא כתוב איך צריכות להיראות התפילין, איך לכתוב אותם ומי יכתוב. בשבת הקרובה ניזהר להניח את האוכל על פלטת שבת, אבל התורה לא אסרה במפורש לבשל בשבת וכל שכן שלא דרשה פלטה. הכול פרשנות חז"ל והפוסקים.

איפה זה כתוב בתורה?

והשאלות הגדולות הן: א. מהיכן שואבים חז"ל את הסמכות לדבר בשמו של האלוקים? ב. יתירה מכך: מדוע ה' יצר מבנה כזה בו בני האדם מדברים בשמו ואינו אומר הכול בעצמו?

אחת ההזדמנויות המתאימות לדון בנושא הוא בפרשת השבוע שלנו, הראשונה אחרי מתן תורה, וזו שמביאה לשיא את עוצמת הפרשנות של חז"ל. הפרשה מציגה גן מצוות, 53 מצוות, ורובן הן בענייני "משפטים", בדיני המשפט העברי העוסקים בנזקים וסכסוכים בין אדם לחברו. ובעוד שהתורה מקדישה כדרכה מילים קצרות לכל נושא, חז"ל הפכו את הפסוקים הללו לבניין אב לתילי תילים של הלכות. פסוקים קצרצרים בדיני השבת אבדה משמשים מקור לכל מסכת "בבא מציעא" וכמה פסוקים בדיני נזיקין ושמירה משמשים ראשי פרקים לכל מסכת "בבא קמא".

ואם כן שוב, היכן מוצאים רמז בתורה שהתורה ניתנה בתוספת פרשנות בעל פה? ולמה הקב"ה מצפה שאחרים יעשו בשמו את העבודה, ודווקא לפי הבנת שכלם?

האמת היא שזה ברור לגמרי. מספיק לעבור פעם אחת על התורה בלי פירוש רש"י ולראות שאיננו מבינים כלום. כל פסוק בתורה זועק כי באיזשהו מקום מסתתרת פרשנות בעל פה. התורה כתובה בצורה כה סתומה ששום מחוקק לא היה מגיש חוקים כאלו. אף פרלמנט לא היה מציג חוקים כל כך קצרצרים כפי שהם מנוסחים בתורה שבכתב אא"כ נלוותה להם פרשנות מרחיבה בעל פה.

נקרא למשל את הפסוק העוסק במצוות תפילין: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עיניך". רגע, את מה לקשור אל היד? את פרשת בראשית, נח, לך לך או את כל ספר התורה? להוציא אותו מארון הקודש ולקשור על היד? וכמה זמן לקשור אותו, מרגע הלידה עד המוות? כך "וכתבתם על מזוזות ביתך": את מה לכתוב? ואיך כותבים? לקחת דלי צבע ולכתוב את כל התורה על הדלת?

המצווה הראשונה שיהודי מקיים בחייו היא ברית מילה, ואולם המידע היחיד שנותנת התורה הוא: "וביום השמיני ימול את בשר ערלתו". אך רגע, איפה נמצאת אותה ערלה? העורלות היחידות המוזכרות בתורה הן פעם אחת אצל משה רבנו: "ואני ערל שפתיים" ופעם בפרשת ניצבים "ומלתם את ערלת לבבכם". אז אולי מצפה התורה שנעשה שריטה על השפתיים או קרוב ללב?

ולגבי יום השבת נאמר "לא תעשה כל מלאכה" – אבל מהי "כל מלאכה"? לאכול ולישון מותר?! כל אדם שמכיר את חוקי המדינה יודע שכל חוק מרוכב מאלפי סעיפים ותתי סעיפים המפרטים, מרחיבים ומסייגים אותו וכיצד יתכן שהתורה נותנת ספר כל כך קצרצר ותמציתי? הכרח לומר כי התורה ניתנה למשה עם פרשנות בעל פה, והפירוש הועבר מדור לדור.

אבדה בבורסה מזוודת יהלומים

ראיתי משל לכך: פעם נשכחה מזוודה עם יהלומים בלובי של הבורסה. השומר הכריז במערכת הכריזה הפנימית כי מזוודה מלאה יהלומים נשכחה בכניסה, וכמובן זינקו עשרה סוחרים שטענו "כולה שלי". המאבטח לא ידע מה להכריע, אך פתאום ראה על התיק מנעול משוכלל עם קוד. הוא העביר את התיק בין כולם ואמר כי מי שיודע את הקוד הוא בעל הבית…

הקב"ה השאיר את הפרשנות בעל פה, כדי לתת לעם ישראל בעלות על התורה. יבואו ימים נוראים שבהם יקומו אנשים שאינם יהודים ויתרגמו את התורה לשפתם, ויאמרו כי הם היהודים האמתיים. חסל סדר 'הברית הישנה' ועכשיו יש חלילה תנ"ך חדש ומעודכן, וכולם חייבים להמיר את דתם אל הדת החדשה או לפשוט צווארם אל השחיטה. לכן ה' שמר מראש את קודי הכספת בעל פה, וכך כל העמים מוכרחים תמיד לשוב אל העם האחד, כדי להבין את פירוש התנ"ך המוסכם גם עליהם.

ילקוט הושע קכח: צפה הקב"ה שעתידים עובדי אלילים לתרגם את התורה ליוונית ואומרים אף הם ישראל, אומר הקב"ה לאומות: איני יודע אלא למי שהסודות שלי בידו ומהו הסודות? זהו משנה.

עד כאן הסבר פשוט לכך שהתורה ניתנה משולבת בפרשנות בעל פה. ואולם מכאן אנו רוצים להיכנס ולהעמיק באחד מיסודות המחשבה החסידית שמעניק משמעות מאירה לכך שהתורה ניתנה דווקא בדעת בני אדם והחובה להיות שותפים ביצירת התורה על פי כללי האמת שהתורה נדרשת בהן.

סיפורו של "יהודי ממרילנד"

הרב ד"ר צבי וויינרב היה סגן נשיא ארגון האו,יו, איגוד הקהילות האורתודוקסיות בארצות הברית. בצעירותו עבד כפרופסור לפסיכולוגיה במרילנד, ובנוסף פעל כרב והעביר שיעורים. באמצע שנות השלושים הופיע אצלו משבר 'אמצע החיים'. הוא היה מבולבל בקשר לעתידו: האם עליו להתמקד בלימוד תורה או להקדיש את עיקר זמנו לפסיכולוגיה? האם לעבור לתחום הריפוי הפרטי או לקבל משרה בארגון חברתי באזור מגוריו? ובנוסף התלבט לאיזה מקום לימודים לשלוח את ילדיו, ואם לא די בכך היו לו גם ספיקות באמונה ותהיות פילוסופיות. בקיצור, הוא היה נבוך.

בפברואר 1971 הוא התקשר למשרד המזכירות של הרבי מליובאוויטש והציג את עצמו כ"יהודי ממרילנד" בלי להזכיר את שמו האישי. הוא סיפר על תהיות שונות שמבלבלות אותו והוא לא יודע להיכן לפנות. לפתע שמע את קולו של הרבי על הקו. לאותו קו טלפון הייתה שלוחה במשרדו של הרבי ולפעמים בחר להרים את השפופרת. הרבי אמר למזכיר באידיש: "אמור לו שיש יהודי המתגורר במרילנד והוא יוכל לשוחח עמו. שמו הוא ויינרב".

הוא לא האמין למשמע אוזניו. הוא ידע במאת האחוזים שלא אמר למזכיר את שמו, אך הרבי אמר את שמו: ויינרב!. הוא התקשה להאמין למה ששמע וכאשר המזכיר שאל אותו אם שמע מה אמר הרבי, ענה בשלילה. המזכיר חזר שוב: "יש יהודי במרילנד עמו עליו להתייעץ. שמו הוא ויינרב".

הוא אמר בבלבול: "ויינרב זהו שמי!". ואז שמע את הרבי אומר: "אויב אזוי, זאל ער וויסן אז אמאל דארף מען רעדן צו זיך". – "אם כך, עליו לדעת שלפעמים על האדם לדבר אל עצמו"…

יש לפרש בדרך אפשר כי הרבי התכוון לומר דבר כזה: אני יכול לפתור עבורך את ספקותיך, אבל אז זה לא יהיה שלך, זה יהיה שלי. אני אתקרב לקב"ה ולא אתה. הדרישה מיהודי היא להתבגר!, לחשוב, לעמול ולמצוא את הכוחות לבחור בדרך הנכונה ומתוך כך להתמסר בעומק הכוחות והחושים.

ובענייננו: הצורך העמוק ביותר של האדם הוא ליצור, לצמוח ולהתפתח. האדם נוצר בצלם אלוקים, ולכן הצורך הכי בסיסי שלו הוא להיות בורא ולא נברא. לייצר בעצמו ולא לקבל הוראות מאחרים. ולכן כל עוד יורדת התורה מלמעלה עם מערכת הוראות וחוקים ברורים מתחילה ועד סוף, האדם יהיה לכל היותר עבד כנוע שמציית, אך זה לא יהיה שלו. הדמיונות, החלומות, העולם הפנימי שלו יישארו מחוץ למשחק. איש אינו יכול להתמסר בעומק כשמדובר רק במילוי פקודות.

הרגע בו אדם מתרומם מעמדת חייל לעמדת מפקד, הוא הרגע בו נעשה שותף לחשיבה ומשפיע משהו מעצמו. אז הוא הופך מעמדת שכיר לעמדת שותף. העסק מתחיל לבעור בו מבפנים. הוא חושב, מתייגע, נותן כיוון ונסחף לתוך העניין.

ולכן הקב"ה מתעקש שבני אדם יהיו שותפים לתהליך יצירת התורה (על פי כללי האמת שהתורה נדרשת בהם), כי אז יורדת התורה לעולם. היא לא נשארת תורה של האלוקים, אלא הופכת להיות האהבה והתשוקה של בני האדם. זה לא רק משהו שקיבלנו, זה משהו שמבטא אותנו. דוגמה פשוטה: מה ההבדל בין יהודי ששומע שיעור תורה ליהודי שבא הביתה בערב שבת וחוזר לכולם את מה שלמד? מה ההבדל בין יהודי שמקשיב לרב מדי שבוע ליהודי שעולה על בימת בית הכנסת בליל שבת של חורף ואומר דבר תורה? הוא נולד מחדש. מתורת ה' זה הופך להיות "ובתורתו יהגה".

כמובן, חשוב לציין כי לא כל אדם זוכה לפרש את תורת ה'. מאוד עמקו מחשבותיו ממחשבותינו וצריך להיות אדם נעלה ומזוכך, כדי לזכות לכוון לרצון ה' ולפסוק הלכה, אבל מי שזוכה להתאים לכך – זוכה להגשים את רצון ה' שהתורה תצמח בשותפות בני האדם.

אין בעיה במחלוקת

כעת נוכל להבין דבר מופלא: המדרש עוסק בשאלה הראשונה בה פתחנו: איך ייתכנו מחלוקות בין החכמים? אם כולם מדברים בשם ה', כיצד הקב"ה מדבר בקולות הפוכים זה מזה? המדרש עונה תשובה מפתיעה:

מדרש תהלים יב: אמר רבי ינאי לא ניתנו דברי תורה למשה חתוכין, אלא כל דבר ודבר שהיה הקב"ה אומר למשה היה אומר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. אמר לפניו רבונו של עולם עד מתי נעמוד על בירורה של הלכה? אמר לו 'אחרי רבים להטות', רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור.

מתברר כי המחלוקת לא מתחילה כאן, אלא למעלה. הקב"ה עצמו הציג את הדברים למשה עם צדדים לכאן וצדדים להיפך. שהרי ביחס לכל חוק והלכה בעולם, יש סברא לומר כך ויש סברא לומר להיפך. אפשר לגשת אל הדברים בגישה של חסד ואפשר בגבורה וכו'. משה רבנו נבהל מאוד ואמר איך אדע לקבוע הלכה? אמר לו הקב"ה: "אחרי רבים להטות". כלומר, אתם אמורים לעמול, להתייגע, להתווכח ולהציג את הצדדים השונים ואחר כך לבחור מדעתכם בהלכה הנכונה. ההלכה שתיקבע היא זאת שמשקפת ירידת התורה למטה, את הדרך בה התורה צומחת מתוך החיים.

כך הפירוש בדברי חז"ל הידועים (עירובין יג, ב): "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוקים חיים". הרעיון הוא ששתי הדעות נכונות ביסודן. לכל אחת מהן יש שורש ומקור בחשיבה האלוקית העליונה, והתפקיד של יהודי הוא לעמול בשכלו למצוא את הגישה המתאימה יותר על פי שיטת הרוב.

כך שהמחלוקת אינה משקפת בעיה, להיפך, את היופי של תורת ישראל. התורה היא אירוע חי, תוסס, שנוצר מתוך החיים ולכן אפשר לומר כך ואפשר לומר להיפך. יש מנהגים שמשקפים את סגנון החיים באשכנז ויש בספרד וכו'. כמובן, השאיפה של כולנו היא להגיע לימות המשיח ואז יהיה מוסד פסיקה אחד שייצור הלכה אחת, אבל עצם מושג המחלוקת מבטא את רבגוניותה של המחשבה התורנית.

מה אומרים הדברים הלכה למעשה?

כל יהודי צריך להתייגע בשכלו בלימוד התורה. לא רק להשתתף בשיעור בהקשבה, אלא לשאול, לחשוב, ולחזור לאחרים את מה ששמע. כך אומרת הגמרא כי ישאלו כל אדם למעלה מהו חידש בתורה? "שבת לא,א: בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?".

הרבי הזכיר פעמים רבות את פירוש הבקשה "ותן חלקנו בתורתך", שכל יהודי מבקש למצוא את החלק שלו בתורה. וזאת לפי דברי האריז"ל כי כל פסוק בתורה ניתן עם שישים ריבוא פירושים בכל פרד"ס התורה, וכל יהודי – כמובן לפי מסגרות ההלכה וכללי הי"ג מדות של משה – יכול למצוא את הפירוש השייך לנשמתו. "שער הגלגולים הקדמה יז: התורה היא שורש נשמות כל ישראל כי ממנה הם נתהוו, ולכן יש בתורה ס' ריבוא פירושים בפשט, ס' ריבוא פירושים ברמז, ס' ריבוא פירוש בדרש וס' ריבוא פירושים בסוד. ונמצא כי מכל פירוש מן הס' ריבוא נתהוותה נשמה אחת".

השארת תגובה