לקראת יום הבוחר – הבוחר הכי פחות חשוב

קמפיין הדחיינות של בני גנץ מתמקד באישיותו הדגולה ומסרבת להתייחס לסוגיות אקטואליות, ובכן, זה לא מספיק בשביל לקבל את ההנהגה • כשבשוליים אינספור מפלגות "מדומיינות" שלא יצלחו את אחוז החסימה, בואו נחשב איזה חיבורים עשויים להביא בשורה

בני גנץ בהשקת קמפיין
בני גנץ בהשקת קמפיין
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

יומיים אחרי נאום בני גנץ. המערכת הפוליטית עיכלה את הנאום שהיה בו הכל ולמעשה כלום. גנץ שמר על כל האפשרויות פתוחות, נזהר שלא לדרוך על יבלות ולא לעלות על מוקשים. הסיסמא שנבחרה – 'לא ימין ולא שמאל ישראל לפני הכל' – משדרת רצון שלא להתחייב עכשיו, בעתיד נדון, נחשוב ונחליט. הוא בחור סימפטי, עם עבר מרשים, ייצוגיות מקסימלית, עובר מסך. לסיכום: כשהוא שתק, הוא 'נשמע' הרבה יותר מבטיח.

יד ימינו והאיש שאמור לתת את נופך העממיות והאותנטיות לרשימה, האיש מהפריפריה, ראש העיר ירוחם לשעבר, מיכאל ביטון, מדברר את תגובת 'חוסן לישראל' לביקורת וחוזר על המסר של גנץ: המפלגה אינה שייכת למחנה הימין או השמאל, לדבריו: "אנחנו רצון העם, והעם רוצה מתינות, אחריות וממלכתיות".

בעקבות טענותיו של גדעון סער על כך שגנץ תומך בנסיגה חד-צדדית מיהודה ושומרון, מיכאל ביטון אומר כי הוא "בכלל לא מודאג מהאתיקה של גנץ ויעלון בסוגיות של ביטחון ומדיניות. אני סומך עליהם. הם אמינים, ישרים ויעשו הכל למען עם ישראל. הם לא יעשו למען עצמם".

גם כשביטון נשאל שאלה ממוקדת וישירה – שום התחייבות או הצהרה על מדיניות או כיוון, רק, תסמכו עלינו, כי הם, גנץ-יעלון בחורים טובים, ישרים והגונים. על כך אין ויכוח: השאלה שעומדת על הפרק, האם זה החומר שמתאים להנהיג את המדינה ולאחוז בהגה. האם מחליפים מישהוא מוכח בבחור טוב, מוכשר וישר שחובת ההוכחה עדיין לפניו?

הנאום התאפיין בשורת הבטחות חלולות ללא כיסוי. קלישאות וסיסמאות של מי שלא מכיר את המערכות והצרכים: וכי בניית מאות אלפי דירות – כחלון לא היה רוצה? פתרון המצוקה בבתי החולים – ליצמן לא רוצה? הרתעת החמאס ולא למזוודות הדולרים – נתניהו לא רוצה?

מעודדים צעירים ביציע, תפאורה ואווירה הייטקיסטית, תקרובת עשירה, לא לבורקס ונקניקיות, כן ללחמניות-גזר וסלטים מתוחכמים… בהחלט אווירה, לחלוטין לא הוכחת ניסיון או הטבעת קו וקביעת עמדה. המוטו, לא להתחייב, לשמור על כל האופציות פתוחות, כולל שיתוף עם ממשלה בראשות נתניהו, בסייג אחד. החלטה סופית על כתב אישום והעמדה לדין, אחרי גמר הליך השימוע. שאמור להיות לפחות מספר חודשים אחרי יום הבוחר. צפי, לפחות שנה אחרי הבחירות הקרבות במקרה הטוב. עוד התחייבות חלולה שנועדה לרצות ולא לקבוע עמדה בסוגיה המרכזית האם גנץ מעמיד עצמו בראש המחנה שאומר רק לא נתניהו, או שלא? גם כאן עמימות.

המצע המדיני שגרתי, מרומז, העיקר שלא להרגיז. מנסים להישאר הכי באמצע של האמצע. גושי ההתנחלות נשארים אבל בגושים. ירושלים כמובן מאוחדת, גם כשהיא מסכלת כל פתרון אלא אם זו עמדת הפתיחה במיקוח העתידי. סגנון בן-גוריון, שהמליץ להחזיר את כל השטחים, חוץ מירושלים ומהגולן שעליו גנץ לא מוותר. קצת תוכנית אלון שהעלתה אבק, עם דרישת הסף לבקעת הירדן כגבול ביטחוני אך לא בהכרח מדיני. העיקר, ישראל לפני הכול. בסדר, אך מה הפתרון האלטרנטיבי והשינוי למדיניות הנוכחית? מה זה אומר בשאלת שטחים תמורת שלום, כן או לא? נסיגה מאובטחת עם ערבויות, הינה לטובת ישראל כמדינת העם היהודי, ולא חלילה מתוך דאגה וחמלה על הפלסטינים? כל התשובות ועוד – יימסרו במועד אחר.

לדברי גנץ, השלטון כיום "לא רואה את האדם העובד ואת האישה העובדת. לא רואה את המשפחות הנאנקות מיוקר המחיה ואת הצעירים שלא יכולים לקנות דירה. היה כבר מלך שאמר: 'המדינה היא אני'. אבל לא, לא אצלנו. אף מנהיג ישראלי אינו מלך. המדינה היא לא אני. המדינה היא דווקא אתם. המדינה היא דווקא אנחנו". מילים יפות שכשצריך לתרגם אותם לכסף ותקציבים, צריך לבחור האם זה ע"ח ביטחון, או התיישבות, או הזקנה במסדרון ביה"ח, או הפקקים האין סופיים בכבישים. עוד ועוד.

בליכוד ובימין 'יטחנו' את גנץ עד דק בימים שעד יום הבחירות. בצדק והרבה שלא בצדק. יעלו שאלות על העבר, ספקות בכישורים לגבי העתיד, יזכירו נשכחות ויעלילו עלילות. גנץ יגלה שהוא בבור שורץ נחשים, ללא מגפים מתאימות. צריך להיות קרוץ מחומרים מיוחדים בכדי לשרוד את התקופה.

בסופו של הליך, בני גנץ יתייצב עם מפלגה בינונית ש'הליכוד' יחזר אחריה כשותפה בכירה, כולל הצעה לתפקיד שר הביטחון. את זה בני גנץ יכול היה לקבל ללא מאמץ ובשריון מראש בליכוד. תוך הבטחה שהוא, בני גנץ יסומן כדבר-הבא. כמובן לאחר עידן נתניהו, על פלטפורמה מוכנה של הליכוד. לפחות בדבריו טען בני גנץ שהוא שואף להרבה יותר גבוה, והרבה יותר מהר.

חיבור וחיסור

לצורך כך גנץ חייב חיבורים חדשים. המועמדת הראשונה, מספקת 2 מחויבויות במחיר כסא אחד. ח"כ אורלי לוי, מזרחית ואישה. בינתיים הוצגו בצמרת רק גברים ואשכנזים למעט מיכאל ביטון. ח"כ אורלי לוי תוסיף מזרחיות אותנטית, אישה, פן סוציאלי, ניסיון בעבודת הכנסת והוועדות, בהחלט חיבור. לוי שהקימה את תנועת גשר, לא תסתפק במקום בצמרת ותדרוש שריונים נוספים.

התלהבות יתר יכולה לשלוח אותה הביתה בקדנציה הבאה. ויתור מיידי, יחליש אותה לעתיד. 'כולנו' של כחלון המדשדש בסקרים שותפה פוטנציאלית שלא מאיימת על האופי המסתמן והמבוקש. יש-עתיד של יאיר-לפיד השותפה האולטימטיבית. הבעיה – מי בראש. המסרים דומים, אותו קהל יעד, עמימות כדרך ושיטה. תנו לי, כי אני זה אני, בקיצור 'האני' בראש, כי אני ייצוגי, עובר מסך, רהוט, ברור ומשכיל, ע"ח הנסיון והעבר. גנץ שואב את המנדטים מלפיד שלא מוותר על הראשות.

בסקרים, 'חוסן לישראל' של גנץ עוברת את 'יש עתיד' של לפיד, שעדיין שומרת על מפלגה סביב העשרה מנדטים. חיבור, מזניק את המפלגה המשותפת לכדי איום ראשוני על בכורת הליכוד. צירוף של מפלגת 'העבודה' או של ציפי לבני לגוש, מאיים על הזהות כמרכז-ימין, זהות שיכולה להעביר מצביעים מהליכוד לגוש החדש.

לפני כל איחוד וחבירה נוספים – חוץ מאשר עם ח"כ אורלי לוי, ו׳כולנו׳ של כחלון – גנץ ולפיד חייבים לבדוק באם הסך הכולל של החלקים, פוגע בגודל השלם או מגדיל את השלם? חיבור עם סממנים שמאלנים לגוש אחד, שבהחלט יכולים להיות פרטנרים לקואליציה בעתיד, יכול לפגוע בגודל הגוש בבחירות ולעצור את הסחף מכיוון הימין-ליכוד לגוש החדש.

חבירה של גנץ ולפיד, תיצור מומנטום של חדשנות בסגנון מפלגת קדימה, שלקחה את השלטון לקדנציה אחת. הסוף של קדימה ידוע. חיבור שכזה יהיה חייב לקבל תגובה הולמת בצורה של חיבור מחודש בימין. על כך בדיוק בונה איווט ליברמן. כיום הימין מפולג, מפוצל, ועלול לאבד עשרות אלפי קולות על מפלגות שלא יגרדו את אחוז החסימה. 'עוצמה יהודית' של מרזל ובן-גביר שלא מצליחה לחזור למשכן בשום סיטואציה וחיבור; 'זהות' של משה פייגלין שהולך עם הראש בקיר; 'מגן' של גל הירש, שמחפש לעצמו בית ומקום, ע"י איום במפלגה עצמאית; אלי ישי שמחפש את דרכו; הבית-היהודי ללא בנט ושקד, שעדיין מגששים דרכם העצמאית ועלולים להישאר בחוץ, וכמובן 'הימין החדש' בראשות בנט-שקד שלפחות בסקרים נראים טוב, בשטח הרבה פחות. בנט כבר למד, שנתניהו יכול להאכיל אותו לוקש גדול וברגע האחרון. חיבור במרכז, יכריח חיבור ויצירת מומנטום בימין.

עד ליום הגשת הרשימות בעוד שלושה שבועות, ישפכו עוד נהרות דיו, יוזמנו עשרות סקרים, פרשנים יפרשנו את מיטב דעתם המתובלת בקצת רצון אישי והרבה רצון להשפיע, הספקולציות יחגגו, המאווים האישיים יוסתרו במילים גבוהות. בסך הכל לקראת יום הבוחר ב-9 לאפריל, חושבים על הרבה דברים, המון תכניות ורצונות, הכי פחות על טובת הבוחר והארץ. כך דרכה של פוליטיקה, אלו המנהיגים.

השארת תגובה