סגירת מעגל מטלטלת: הרגישות ליתום שהצילה מנישואי תערובת

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
משאיר אבק לכווולם! המסלול המקיף ביותר בשוק של עיצוב גרפי ותקשורת חזותית

אל פרשת יתרו העוסקת במתן תורה ובעשרת הדיברות, נסמכה פרשת "משפטים" כהמשך ישיר לתורה שניתנה בסיני. אין בה מושגים על חיי רוממות ודבקות אלא ציוויים על מצוות שבין אדם לחברו: "וגר לא תונו… אלמנה ויתום לא תענון. אם כסף תלווה את העני עמך לא תהיה לו כנושה. כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו… עזוב תעזוב עמו. והשביעית תשמטנה ונטשת ואכלו אביוני עמך".

שתי לוחות הברית ניתנו לעם ישראל. על לוח אחד נכתבו מצוות ש'בין אדם למקום' ועל הלוח השני מצוות ש'בין אדם לחברו'. מדוע בלוחות הברית הוקדמו מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו, ואילו כשהתורה מפרטת את המצוות היא מקדימה את המצוות שבין אדם לחברו?

מסופר שבראדין נהרגו באסון מחריד אחותו פורקת העול של ר' צבי הירש זצ"ל – חתנו של החפץ חיים זצוק"ל ובעלה כשהם מותירים אחריהם לאנחות יתום אומלל וחסר בית. לסמל ולמופת הייתה דמותו של הגה"צ ר' צבי הירש לווינזון זצ"ל. ההערצה סביב אישיותו הפלאית הייתה נחלת הכלל, כך שלא פלא שאסון זה הפך לשיחת היום.

ר' צבי הירש לא ידע מנוחה, עת שלשאר בשרו אין גואל ומודע. הוא ארז את מיטלטליו, ויצא אל דרך ארוכה, בלתי מוכרת. בסיום מסעו הארוך פגש בילד שבור לב. הוא פסע אל פנים הבית, בחן את חדרו של האחיין הרחוק בשימת לב, והריחוק מחיי התורה היה גלוי לעין. אביזרים שונים ומשונים מילאו את הבית, ולבו של ר' צבי הירש נכמר. הוא החל אוסף את כל אשר לנער, וביחד עם חפציו הביאו לראדין. אך הגיעו אל הבית החל ר' צבי הירש מתייגע ועמל לעצב את חדרו החדש של הילד, דומה ככל האפשר לחדר שעזב ואליו היה כה קשור. אך לא עלה בידו להקל עליו את צערו.

ככל שהתאמץ ר' צבי הירש וייגע, כך הלך היעד המבוקש ורחק ממנו. מאמציו סירבו להניב פירות. הפער בין העולם שעזב הנער לבין חיי התורה והפשטות בראדין היה בלתי ניתן לגישור. חיי נהנתנות ובילויים לא היו מוכרים בראדין אפילו לא כמושג מעורפל, והס מלהזכיר: בתי ספר ללימודי חול גבוהים.

בהיצע הקיים היו חומשים, משניות וגמרות, סיפורי צדיקים ואורחות מוסר. אך הילד לא העיף ולו מבט קל אל הספרים הקדושים. וכל הזמן מירר בבכי. ר' צבי הירש הבין כי נפש הנער חייבת סיפוק מן הסוג שהכירה ואליו הורגלה. אשר על כן הזמין מורה לשפה הרוסית שיבוא וילמדנו כפי שרגיל היה, ובלבו תקווה גדולה כי אכן תוטב הרגשתו.

דמותו של המורה צדה את עינו של אחד השכנים. הוא סיפר לרעהו, וזה לשניים נוספים, עד אשר ידעו הכל כי בבית הקדוש נלמדת השפה הרוסית! ותיהום ראדין. כי הרי באותן השנים היה חמיו החפץ חיים זצ"ל ראש וראשון ללוחמים עבור קדושת בתי ספר היהודיים, למען לא ייכנסו בהם לימודים זרים. הוא חירף את נפשו וניצב בעוז ובשלהבת אש. דעתו הנחרצת בעניין הייתה ידועה לכול, והנה דווקא מבית חתנו, יוצאת הרעה?

לוחמי מלחמת ה', שכבר סיימו מן הסתם לתקן כל רבב באישיותם, נכנסו חמורי סבר אל הקודש פנימה, ומחו בנחרצות נגד הפרצה החמורה. אולם החפץ חיים הניף יד מבטלת, ואמר: "ר' צבי הירש אדם גדול הוא ויודע היטב את אשר הוא עושה", ופטרם לבתיהם.

שנים חלפו. מכל משפחתו של החפץ חיים נותרה רק הרבנית פייגא זקס ע"ה, שהיגרה לארה"ב. בחתונת אחד מצאצאיה הופיע לפתע איש שכל חזותו הייתה כשל גוי גמור, והוא ביקש לדבר עמה. הרבנית ניגשה אליו והציעה את עזרתה באדיבות, והלה החל לספר: "אני הוא האחיין שגדלתי בבית הדוד ר' צבי הירש. חשתי חובה גדולה לבוא ולספר לכם את קורותיי:

"באותו היום שבו נכנסו בני העיירה לחפץ חיים לשטוח את טענותיהם על אודות הנהגת חתנו, הטריח עצמו החפץ חיים באישון ליל ובא אל בית ר' צבי הירש. יודע אני כי אדם גדול אתה ולשם שמים כל מעשיך', פנה אליו בנועם. 'התוכל להסבירני פשר מעשה זה?' נענה ר' צבי הירש והסביר. הוא סיפר על המעבר הקשה, על הקושי הנורא בהסתגלות. בחסדי ה' נראה כי הלימוד מיטיב את הרגשתו, והוא בוכה פחות', סיים. שיבחו החפץ חיים, 'אכן כך ראוי לנהוג'.

"מה שנעלם מידיעת שני ענקי העולם הייתה העובדה כי עודני ער, וממיטתי הקשבתי אוזני לכל מילה היוצאת מפיהם. עד היום הזה, כאשר עולה בזיכרוני זכר אותה השיחה, מטפסת בי צמרמורת. הייתה זו חוויה מטלטלת לשמוע שני גדולי הדור שעל כתפיהם עול הדור כולו, שתורתם היא שיחתם כל היום, דנים בכובד ראש בדמעתי ובכאב לבבי… המילים הללו והזמן שנתנו עבורי החיו את רוחי. מתוך החשכה אמרתי לעצמי: אין עוד עם כזה בנמצא שעושה הכול עבור דמעת יתום.

אחר כך התגייסתי אל שורות הצבא. הרבה לא ידעתי, אולם את המעט שמרתי במסירות נפש של ממש. לא חיללתי שבת וחג, וידעתי בידיעה ברורה כי לא אשא גויה. זמן רב עמדתי כצור חלמיש בהחלטתי, עד אשר נקלע לפתחי ניסיון קשה מנשוא, וכבר עמדתי צעד אחד קודם נישואי לאינה יהודיה רח"ל.

רגע אחד לפני, אמרתי לעצמי: עם כזה, ששניים מחשוביו ישבו ודנו במסירות שכזו ובכובד ראש שכזה בכאבי ובדמעתי אי אפשר לעזוב במחי יד. צעד כזה הוא כריתת הענף מן העץ המשובח הזה. בני כבר לא יהיו חלק מהם. צעד גורלי ומכריע כזה אי אפשר לעשות בהיסח הדעת, חייבים עבורו עצת גדול.

תהיתי ביני לבין עצמי, למי אפנה? מי יש לי בעולם כולו? ומיד ידעתי את התשובה החד-משמעית, האחת והיחידה – הרבנית לווינזון!" (ר' צבי הירש נפטר בינתיים בהיותו צעיר לימים). שבתי אל העיירה, באתי אל הבית ושטחתי בפניה את מצוקתי, והיא במאור פניה עמלה לשכנע אותי לא לעשות זאת חלילה. מילותיה נסכו בי עוז, וחזרתי בי.

"עד היום איני יודע הרבה, אולם את הפתיל הקושר לעם הזה לא קרעתי ולא עזבתי, ולא אעזוב לעולם. חיפשתי אחריכם רבות. כה חשוב היה לי לספר לכם את קורותיי, את כוחה של אכפתיות לדמעת יתום בודד".

יודעת התורה כי בכח המצוות של בין אדם לחברו והדאגה לזולת מונעים ניתוק נשמות מכור מחצבתם ומשיבים לב בנים אל אביהם שבשמיים. ועל כן לאחר עשרת הדברות, כשהתורה מתחילה לפרט את מצוות התורה, מקדימה התורה מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום, כי הם כלי לחיבור ובזכותן ישמר גם בין אדם למקום.

השארת תגובה