מסלול החשיבה השלישי לזמני משבר: אשליית החומר

אילו היינו רואים גדודי חיילים נאצים אכזרים אשר התעללו ביהודים, והנה הם חוזרים בגלגול וסובלים סבל נורא ומתים ממחלות ומרעב, הלא לא היינו מתפלאים ומתלוננים על סבלם

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

על תפילת האדם מובא בספר הזוהר הקדוש (בתרגום): "תפילת האדם, היא העבודה הרוחנית. היא עומדת בסודות עליונים ובני אדם אינם יודעים שתפילת האדם בוקעת אווירים, בוקעת רקיעים, פותחת פתחים ועולה למעלה". ובתלמוד מובא: "אמר רבי יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם. אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה".

זעקה זוהי התפילה מעומק הלב. ובספר "נפש החיים" האריך לבאר את השפעת התפילה ופעולתה בתיקון העולמות הרוחניים העליונים. ופירש לפי זה את מאמר חז"ל שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים. לפי שעל ידי תפילתם נתקנים העולמות העליונים ויורד שפע רב לכל מי שצריך. וכמבואר בזוהר הקדוש פרשת תולדות על תפילת יצחק.

וזהו עומק דברי חז"ל במדרש על הפסוק: "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי, קָמְתִּי. כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ, ה' אוֹר לִי". "שנו רבותינו: מתוך כעס – רצון. מתוך אפילה – אורה. מתוך רוגז – רחמים. מתוך צרה – רווחה. מתוך ריחוק – קירוב. מתוך נפילה – קימה". לפי שבקושי ובסבל עצמו, טמון היפוכו, שהוא הטוב הנפלא הבא אחריו ומתוכו. בכוחה של התבוננות זו להביא את האדם לשמחה בייסורים. שהרי הם לטובה.

מסלול שלישי: אשליית החומר

מסלול התבוננות זה, הינו לכאורה העמוק שבכולם, אולם הוא פשוט ואמיתי לחלוטין.

מצוי מאד שהגורם לעצבות הוא הפסד חומרי. אכזבה מאי השגת משרה, איבוד ממון, קלקול מכשיר יקר, הפסד רכוש, כספי הלוואה שלא הוחזרו, שאיפות ותכניות לפריצה כלכלית שלא התגשמו וכל כיוצא בזה.

כידוע, כל החומר שבעולם אינו אלא אשליה ברת מישוש, המותאמת לגוף החומרי. שהרי כל עצם בעולמנו מורכב מחלקיקים קטנים בלתי נראים לעין רגילה, הנקראים אטומים, אשר כל אחד מהם מורכב בעיקר מגרעין פנימי ומאלקטרונים הנעים סביבו במהירות עצומה. רק משום תנועתם המהירה של האלקטרונים סביב הגרעין, נוצר באטום מראה של מעטפת – כשם שכנפי מאוורר המסתובבים במהירות יוצרים מראה צלחת. וכאשר אין ספור אטומים עומדים יחדיו בצפיפות, נוצר מראה החומר הנראה לעין והמורגש במישוש.

להבנת משמעות הדברים נציין כי בחוד הדק ביותר של סיכה, ישנם טריליוני אטומים במספר בלתי נתפס. עוד נציין כי המרחק שבין הגרעין הפנימי של האטום לבין מעטפת האלקטרונים הנעים סביבו, דומה באופן יחסי למרחק שבין קופסה קטנטנה המונחת במרכזו של אצטדיון גדול, לבין קירות המבנה.

נמצא שהעולם החומרי הנראה לעין, אינו אלא מערכת המורכבת מהמוני מעטפות דמיוניות של אטומים העומדים יחד בצפיפות, ויוצרים את מראה החומר. ובעצם… את אשליית החומר.

למדענים אין מענה לשאלה מהו מקור האנרגיה המניעה את האלקטרונים. שהרי מבהיל לחשוב מה יקרה אילו יפסיקו האלקטרונים את תנועתם מכל סיבה שהיא. במקרה כזה, כל החומר שבעולם החי, הצומח והדומם, כולל העולם עצמו, פשוט יעלם. ומכל הקיים יישאר רק פסיק חומרי קטנטן שגודלו, לדעת מדענים רבים, אינו עולה על קופסת גפרורים.

אולם בתורת הסוד כבר קיבלנו שאין לחשוש לכך. המציאות האמיתית של העולם היא המציאות הרוחנית.

כרחם אב

אדם המפנים את עקרון הדמיון והעראיות שבחומר, ומבין שהמציאות הנצחית היא זו הרוחנית, מסוגל להבין גם את התשובה על שאלה מצויה וקשה: הלא בורא העולם אוהב את בריותיו ומרחם עליהם, כיצד אם כן יש סבל כה רב בעולם? כיצד המונים מתים ברחבי העולם ממחלות ומרעב מתוך סבל נורא?

אמנם ידועה תשובת המקובלים על גלגולי הנשמות. ובוודאי אילו היינו רואים גדודי חיילים נאצים אכזרים אשר התעללו ביהודים, והנה הם חוזרים בגלגול וסובלים סבל נורא ומתים ממחלות ומרעב, הלא לא היינו מתפלאים ומתלוננים על סבלם. שהרי מדובר באותם בני אדם אשר חזרו בלבוש חומרי שונה. אך עדיין, ובפרט בשעת סבלו הרב של אדם קרוב האהוב עלינו, השאלה הכאובה והקשה עלולה לצוף ולעלות: "מדוע הוא נותן לאדם לסבול עד כדי כך?".

אולם הזוכה להתרומם בתפיסת עולם החומר, ומבין כי כל החומר הקיים ביקום ובכללו הגוף החומרי, אינו מציאות מוחלטת ונצחית, אלא מציאות סובייקטיבית המוגבלת לממד שלנו, בעוד שבממד האמיתי האלוקי, המציאות היא רק זו הרוחנית, הרי מתברר שכל הנראה לעינינו כסבל אינו אלא סבל סובייקטיבי. אשר אמנם האדם אשר נברא בעולם הקיים לעיני בשר, נדרש לגמול חסד ולהתחשב בצרכיו החומריים של הזולת כמו בצרכיו הרוחניים, ולהיזהר מכל מה שיש בו רוע ואכזריות בכל ענייני העולם. שהרי הבורא קישר את החומר ברוח לתקופת העבודה בעולם הזה, והטביע בטבע הבריאה שהאדם יוכל לבנות את עולמו הרוחני הפנימי באמצעות העמידה באתגרי החומר על פי ההוראות שכתב בתורה.

וכבר אמר אחד מגדולי ישראל כי "החכם בונה את העולם הבא של עצמו, באמצעות העולם הזה של חברו". כלומר על ידי שנותן לחברו ומסייע לו בענייני העולם הזה – ככל המצוות הרבות שבתורה העוסקות ברגישות לזולת ברמה של דקויות. אולם הסבל הבא מלמעלה בגזרת עליון אל האדם בעולם הזה, אינו חלילה בבחינת אכזריות, שהרי בממד האמיתי אינו אלא מיטיב לאדם. ודי בזה למבין. והחומר אינו אלא מעטפת לנפש הרוחנית. והיא, הנפש הפנימית, סיבת קיום הכל בצו אלוקי ממעל. היא המניעה ומחברת את חלקיקי הדומם, מצמיחה את הצומח ומחיה את החי.

ומאחר שכל החומר אינו אלא דמיון, נמצא שכל ההנאות החומריות (וכל הייסורים החומריים) אינן רק הנאות זמניות, אלא גם דמיוניות. בעוד שהממד הרוחני שבעולם, הוא הנצחי והאמיתי. משום כך גם העונג הרוחני, הוא העונג היחיד שהוא מציאותי באמת.

השארת תגובה