כשהרב נזהר לא להפסיק שירת האלמנה

הרב ראובן אלבז
הרב ראובן אלבז
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (כא, א).

פירש רש"י: "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני". יש שבארו, שבפרשה הקודמת, פרשת יתרו, התייחד הדיבור ביתר שאת על עניינים שבין אדם למקום, ההכנות וההתקדשות לקראת מתן תורה, ואילו פרשתנו התמקדה בעיקר במצוות שבין אדם לחברו.

אמנם באמת, כבר בעשרת הדיברות עצמן מצאנו התייחסות לשני סוגי המצוות, אלו שבין אדם למקום ואלו שבין אדם לחברו. חז"ל (קידושין לא ע"א) אמרו: "מאי דכתיב (תהלים קלח, ד): 'יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ'? 'מאמר פיך' לא נאמר, אלא 'אמרי פיך', בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כ, ב-ג): 'אָנֹכִי' ו'לֹא יִהְיֶה לְךָ', אמרו אמות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר: 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ', חזרו והודו למאמרות הראשונות. רבא אמר, מהכא (תהלים קיט, קס): 'רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת', ראש דברך ולא סוף דברך? אלא, מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת".

הדיברות האחרונים, העוסקים במצוות שבין אדם לחברו – הם אלו שנתנו את החוזק לדיברות הראשונים. מתוכם הסיקו אמות העולם שהקב"ה לא דאג לטובת עצמו, אלא דאג לטובת העולם. הגויים מסתכלים על כמה מצוות בודדות שהן היסודות של העולם, שהרי בהעדר אמונה בבורא עולם, לא ישמרו הבריות גם את המצוות שבין אדם לחברו, כי למי שאין אלוקים – אין דין ואין דיין, והוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, והם מפרשים אותן בצורה מעוותת, שכביכול הקב"ה "דואג לעצמו"… אבל גם הם עומדים פעורי פה לנוכח הדיברות האחרונים, העוסקות בכיבוד הורים, בכבוד שצריך להעניק כל איש לזולתו, ובמערכת החוקים השומרת על הבריות, ומאפשרת להם לחיות טוב יותר בעולם [לא תגנוב, לא תרצח, לא תחמוד], ומתוכן הם מבינים שהקב"ה אכן דאג לתועלת העולם ולקיומו.

אנחנו, בני אברהם יצחק ויעקב, יהודים מאמינים בני מאמינים, לא צריכים "ללמד סנגוריא" על הקב"ה… אנחנו יודעים שגם הדברות הראשונים, העוסקים באמונה בהשי"ת, ניתנו לתועלת שלנו! אילו חיים נפלאים יש ליהודי שחי עם אמונה, משליך על ה' יהבו ויודע שהקב"ה הוא הזן והמפרנס אותו, ודואג לכל מחסורו. עבורנו האמונה היא הבסיס לקיום האדם ולקיום העולם.

החינוך האמתי לגנב

הפרשה פותחת בדיני עבד עברי. מפעים לראות איך התורה הקדושה מתייחסת אליו, עד כי קשה להאמין שבעצם מדובר כאן על אדם שפל שגנב, נתפס ואין בידו לשלם, ובית דין מוכרים אותו כדי שירוויח כסף ויוכל לשלם את גנבתו.

התורה מצוה את האדון שקנה אותו, לדאוג לא רק לעבד בעצמו, אלא גם לאשתו ולילדיו, ולפרנס גם אותם. כך ממשיכה הפרשה ועוברת לעוד ועוד מצוות שבין אדם לחברו, שהמכנה המשתף לכולן הוא הדאגה לזולת, ההתחשבות ברגשותיו ובצרכיו, וההימנעות מלגרום לו כל עול או נזק.

הייתכן שאגרם לה להפסיק לשיר?

סיפר מרן הרב שך זצ"ל, שבצעירותו היה מתלווה לדודו, הגאון הגדול רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל "אבן האזל", שלימים עלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים, וכיהן כראש ישיבת "עץ חיים". מטרת הלווי הייתה כדי ללמוד מהליכותיו והנהגותיו, ומובן מאליו כי בזמן ההליכה המשותפת הם לא דיברו מעולם דברי חול, אלא עסקו בתורה, וקיימו בעצמם "וְדִבַּרְתָּ בָּם… וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ".

יום אחד, מספר הרב שך זצ"ל, הוא ליווה את רבי איסר זלמן לביתו. והנה הוא רואה שרבי איסר זלמן עולה לביתו, וכעבר שניות מועטות יורד בחזרה. לאחר שהמתין כמה דקות, עלה שוב לביתו, אך גם הפעם ירד כעבור שניות מעטות. רבי איסר זלמן שהבחין בתמיהתו של הרב שך הסביר: "אשתי מעסיקה בבית אשה אלמנה בתור עוזרת בית, כדי שתהיינה לה כמה פרוטות למחיתה. כשעליתי הביתה שמעתי מאחורי הדלת את האשה האלמנה שרה. מיהרתי לעזוב את המקום, משום 'קול באשה ערווה'. כעבור כמה דקות ניסיתי שוב לעלות הביתה, אך כשהגעתי לפתח הבית, שמעתי שהיא עדין שרה, ועל כן מיהרתי שוב לרדת.

"כעת נמתין כאן ביחד עוד כמה דקות ונשוחח בדברי תורה, עד שזו תסיים את עבודתה ושירתה, ורק אז אכנס הביתה". שאל הרב שך: "הלא יכולת להיכנס הביתה, ובאותו הרגע שהיא היתה מבחינה בכניסתך – היתה מפסיקה לשיר?"

הזדקף רבי איסר זלמן וקרא בפליאה: "בשום אופן לא אנהג כך! הלא היא אשה אלמנה, והשירה הזו שהיא השתפכות הנפש, נוסכת בה שמחה והרגשה טובה. כלום יעלה על הדעת שאכנס הביתה, ואגרם לה להפסיק לשיר?". וגם זה פסוק מפרשתנו (כב, כא): "כל אלמנה ויתום לא תענון".

###

באחת השבתות חזר רבי משה לוין זצ"ל, רבה של נתניה, שהיה גאון, צדיק וחסידא קדישא, מבית הכנסת לביתו. באותו רחוב לא נסעו מכוניות בשבת, וילדות ניצלו את הכביש הריק, ושיחקו לכל רוחב הרחוב בחבל. לא ניתן היה לעבר ברחוב מבלי לעצור את משחקן. אחד ממלוויו, שהבחין כי הרב ממתין בסבלנות בצד הרחוב, שאל אותו: "האם כבוד הרב מעוניין שאגש אליהן, ואומר להן לעצור את משחקן לכמה שניות, עד שהרב יעבר?".

מעניין מאד לשמוע את תגובתם של גדולי ישראל, עד כמה ליבם רגיש לזולת. אין זה אלא פירות העמל והיגיעה שלהם על זיכוך מדותיהם. וכה היו דבריו: "חס וחלילה! הרי זה עונג שבת של הילדות הקטנות האלו, לקפץ בחבל. כלום אגרום להן לביטול עונג השבת, ולו לכמה שניות?!".

אנחנו, לדאבוננו הרב, איבדנו את הרגישות לרגשות הזולת. וכי יעלה על דעתנו לא להיכנס הביתה כדי לא להפריע לאשה האלמנה משירתה? וכי יעלה על דעתנו להמתין ברחוב עד שילדות תסיימנה את משחקן? זוהי עבודת המידות שדורשת מאתנו התורה הקדושה. מערכת המצוות שבין אדם לחברו נועדה כדי שנפתח באמצעותן, את המידות הטובות הללו, של רגישות והתחשבות בזולת.

"ואהבת לרעך" – איך מגיעים לאהבת הזולת? "כמוך"! תעמיד את עצמך במקומו ותתנהג איתו בדיוק כפי שהיית רוצה שיתנהגו איתך!

=== נלקט מהספר החדש "משכני אחריך" ח"ב עמוד א' ואילך ===

השארת תגובה