בפעם הראשונה מול המוות

נאיל זועבי
נאיל זועבי
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

יום השואה הבינלאומי, חל השבוע. והעניין הזה, לא מרפה ממני. אני נזכר בהיכרות שלי מלפני חמש שנים, עם רוני דותן.

מזה חמש שנים מידי כל שנה אני מתרגש מחדש ומזדעזע מחדש עד עומק נשמתי. תהיות ושאלות קשות וסימני קריאה גדולים, מתרוצצים במוחי, כאשר אני שוב לוקח חלק באירועי יום השואה.

צדיק אחד ושמו רוני, שהעלה מקרון שהוביל אנשים אל מותם, משרידי גרמניה הארורה ומשרידיהם של אנשים שעטו מסיכה. האנשים שהם השטן, בהתגלמותו.

הרי אי-אפשר לקרוא "בן- אדם", למי שזומם רצח המוני של בני אדם ילדים, נשים וגברים, על לא עוול בכפם. כמובן ללא משפט, ללא דין וללא דיין. לא ניתנה ליהודים הזדמנות להשמיע את קולם. ההזדמנות היחידה שלהם הייתה, לפסוע בכיוון אחד עם כרטיס חד-כיווני, במסלול אחד ויחיד, עד דרך המוות.

אני ומשפחתי ובהם, ארבעת ילדיי, נפגשנו בפעם הראשונה עם רוני, תוך שהוא מספר לי את סיפורם של הנרצחים וסיפורו של הקרון הזה. הסיפור מסופר לי, על מדשאות רחבות אופק ועל שפת הים הפתוח של נתניה.

הסיטואציה. הסיפור לא מתאים לא דר בכפיפה אחת עם המציאות שסובבת אותנו. אני מסתכל עליו ושומע אותו והנוף והסביבה, ויש פער תהומי. זה לא מתחבר אחד לשני.

המקום היפה, שפת הים והאופק, לא מתיישבים עם סיפורו הנרגש והנפעם, של איש שלקח על עצמו לספר את סיפורה של השואה.

רציתי לברוח מהסיטואציה. חשבתי להכיר את סיפורם של הנרצחים מרחוק. לא להתעמק. והתפללתי שהאיש הזה ישחרר אותי. והנה, הוא דוחק בי והוא מעלה אותי לקרון. והוא ממשיך לספר. זה מפחיד וגרם לי לדחק נפשי ולא עזב אותי. הוא מעלה את אחד מילדיי וקורא לי ואני יוצא החוצה ונושם עמוק.

מסתכל על עצמי ואפילו המראה שלי לא התאים, כולל חליפתי, לא הייתה התאמה למקום שבו אנשים כמעט היו עירומים. תמונתם של ארבעת ילדיי, שהגיעו נקיים עם אבא שלובש חליפה על רקע סיפורם של אנשים שעמדו, במקום שלא מתאים לאחרון החיות, להיות בו. קרון שבו מצטופפים מאות אנשים בצורה משפילה, מעליבה, כמובן, בלי המינימום של התנאים שהחיות היו מבקשות לעצמם.

מידי שנה אני מגיע למקום הזה. כבר חמש שנים. נפגש עם שרידי אדם, עם שברי חלומות של אנשים, עם סיפורים שנקטעו עם חוויות מזעזעות, עם עיניים אומללות וטרוטות, כאלה שמספרות על המסע. שמספרות על הכל. הושפלנו, הומתנו.

מרגש אותי כל שנה לעמוד כאן, לקחת חלק לראות אנשים. מרגש אותי לקרוא שמות של אנשים, שנספו ונרצחו הוכחדו, טף, שלא ידעו בכלל…לאן פניהם מועדות. שאלות נותרו פתוחות והשאלה הקשה- "איפה היה כל העולם?", "איפה היה האדם באותם רגעים?, זה שאמור להיות אדם? האדם שברא אותו אלקים במערומיו…

הרי לא ייתכן שיצורים אלה הם בני אדם, לא ייתכן שיצורים אלה, בני אנוש, לא ייתכן שיצורים אלה, הם צלם אנוש ולא ייתכן שאלה ייקראו בני אדם, בכפיפה אחת איתי- כאדם.

אנשים שעטו מסכה והם השטן בהתגלמותו. אפרם של הנרצחים, אמור להיות מגדלור לכל בני האנוש, לכל העמים, סיפורם שנכתב, נחקק בים של דמעות ודם, אמור לזעזע כל שנה את רוחנו, ליבנו, מעמקי נפשנו, בכל פינה ומתחת לכל עץ, אבן, בכל מקום.

סיפורם של בני האדם היום, אמור להיות, אחווה, העלאה על נס את ערכו של האדם וקדושת החיים וכן מלחמה בפושעי מלחמה. למען החיים, ולמען האנשים, בכל העולם.

הכותב הינו מנהל בית ספר במגזר הערבי ופעיל חברתי מזה 14 שנה.

2 תגובות
  1. לא חושבת שמתאים להעלות כתבה כזו שהכותב הוא לא מבני ברית לא חסר כתבים יהודיים טובים

  2. הכתבה מעניינת היות והיא מציגה לראשונה בתקשורת החרדית – ערבים שחושבים אחרת, במיוחד כאשר נשמע פה ושם קולות הכחשת שואה.

השארת תגובה