מלחמה אחת, שני סיפורים

תמונות חיילים בתרגיל צילום דובר צהל (8)
תמונות חיילים בתרגיל צילום דובר צהל (8)
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

סיפור שני

סיפורו הבלתי ייאמן של רפי ברנט, החייל היהודי היחיד בצבא דרום אפריקה ששמר מצוות. רפי נלחם בגבול אנגולה על עצמאותה של דרום אפריקה, כשהוא נאלץ לכבס את ציציותיו בסתר, מחשש פן יבולע לו על ידי הרס"ר האנטישמי שלו. אבל דווקא שנאתו של הרס"ר גרמה לו להתאמץ לסיים את שירותו בדרגת סגן אלוף ולהפוך לקצין הדת היהודי הראשון בצבא אנגולה, לצד ארבעים וחמישה כמרים.

המלחמה הייתה קשה מנשוא. פגזי מרגמה התעופפו מכל עבר וגרמו לפגיעות קטלניות. שריקותיהם היוו התראה קצרה, שלא אפשרה לאיש לתפוס מחסה. שריקה ופיצוץ, ולאחריהם מספר גופות מוטלות ארצה, כשמאחוריהן משפחות שעתידות לשאת את כאבן עד סוף החיים.
באותו ערב, בסיומו של יום לחימה ארוך ומתיש על קו הגבול של אנגולה, ישבו החיילים ותפסו מחסה, בתקווה שפצצת מרגמה תועה לא תשלח אותם לעולם אחר.

השמש שקעה לאיטה, ורק רפאל ברנט, החייל היהודי הדתי היחיד שלחם על קו הגבול, ידע כי אין זו שקיעה שגרתית. היום הוא יום שישי, והשקיעה מביאה בכנפיה את השבת, שבת המלכה…

רפאל נעמד על תלולית החול מאובק כולו, מנסה להתרכז ביום השבת הקרב ובא, כשלפתע הגיעו לאוזניו קריאותיהם של חבריו: "רפאל! רפאל! בוא הנה!"…

רפאל התקרב. חבריו הגויים ישבו סביב מכשיר טרנזיסטור קטן. ניכר היה עליהם, שהם מנסים להיתפס למעט שפיות באמצעות שמיעת קולות מן החוץ, קולות שאינם קולות נפץ, שריקות מרגמה והדי יריות.

הקולות שבקעו מן הטרנזיסטור העבירו רטט בגוו של רפאל. "לכה דודי, לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה"…

"זה בעברית, לא?", שאלו החיילים, "אתה מבין את זה, נכון?" מכל התחנות בעולם – החליט הטרנזיסטור לקלוט דווקא את גלי התחנה הישראלית. מוזר, אך לא מקרי…

רפאל הבין, הבין היטב. דעתו לא הייתה פנויה לחשב את הפרשי השעות, על מנת להבין אם מדובר בתחנה ישראלית מחללת שבת שמשמיעה ניגוני שבת בעיצומו של יום, או שמא בישראל טרם נכנסה השבת. מכל מקום, הניגון המוכר והמילים האהובות הרטיטו את ליבו ומילאו את עיניו בדוק של דמעות.

***

כמה שבועות קודם לכן שב רפאל מביקור בארץ ישראל. רפאל, יליד יוהנסבורג, היה בן למשפחה מסורתית שהגיעה מליטא. הוא היה אזרח המדינה, וככל האזרחים שירת בצבא בנאמנות.

צו־שמונה תפס אותו ברגע ששב הביתה. לא הייתה לו ברירה. עוד לפני שהספיק לפרוק את המזוודות – היה עליו לצאת לדרך. והוא יצא. חמישה ימים עשה ברכבת, בנסיעה רצופה, כשהוא יודע שפניו מועדות לחזית קשה, ללא אוכל כשר, ללא מניין וללא טלפון זמין.

"בשביל מה אני צריך את כל זה?", הרהר לא פעם במהלך הנסיעה אל החזית. הייתה זו מלחמת התשה פסיכולוגית של העולם הקומוניסטי, שנועדה לנגח את המשטר הלבן בדרום אפריקה. קו החזית היה על גבול אנגולה, לשם שלחו הקובנים שכירי חרב שסייעו לארגון השחרור של השחורים "סוופו" (ר"ת באנגלית: דרום מערב אפריקה). הללו נלחמו באכזריות ובאטימות נגד צבא דרום אפריקה שהתפרס לאורך קו הגבול.

האמת, שמלבד הרצון לנגח את המשטר הלבן הייתה למלחמה זו גם סיבה כלכלית. לאורך קו החוף היו מרבצים גדולים של יהלומים, שכל צד השתוקק להשיג עליהם שליטה.

המלחמה המתישה ארכה כמה שנים, ורפי ברנט היה אחד החיילים שלחמו בצד הצבא הדרום אפריקני. "המעניין הוא", יציין רפי כעבור שנים, "שבכל שנות המלחמה נהרג בחזית חייל יהודי אחד בלבד!"…

***

במהלך הנסיעה הארוכה אל החזית הספיק רפי לשחזר גם את שנות ילדותו. רפי נולד ביוהנסבורג למשפחה מסורתית שהגיעה מליטא. בית הספר הממלכתי שבו למד לא היה יהודי, כמובן, וכאשר התקרב לגיל בר מצווה שלחו אותו הוריו ללמוד עברית בחיידר. הלימודים בחיידר התקיימו בשעות אחר הצהריים, ולשם שלחו מרבית בני המשפחות היהודיות את בניהן, להשלמת מושגים ביהדות לקראת הבר מצווה.

רפי לקח את הלימודים ברצינות. הוא היה מתייצב בחיידר יום יום, ומושגיו ביהדות הלכו והתרחבו. באחד הימים ניגש אליו יהודי דתי, שלימים התפרסם כמלחין הידוע, ר' המילשטיין.

"האם אתה יודע לשיר?", שאל המלחין בעודו מוציא מתיקו אורגנית קטנה. רפי נענה לאתגר ופצח בשירה, ועיניו של המלחין נעצמו בהנאה. ניכר היה שהוא מתרשם משירתו של הנער הצעיר.

"אני מצרף אותך למקהלה!", הודיע כעבור כמה רגעי שירה. "ביום שני תתייצב בבית הכנסת לשיעורי המקהלה".

רפי הגיע ביום שני, וביום שני שלאחר מכן, וביום שני שלאחריו, אולם אט אט הלכו המפגשים והתרבו. ר' המישלטיין והנער הצעיר נפגשו ושוחחו על היהדות לעומקה, ורפי הרגיש כי אם לא יחקור את הנושא עד תומו – יפסיד בגדול.

רפי החל להגיע לבית הכנסת בקביעות, בתחילה ביום השבת, ולאחר מכן גם בימות החול. ביום הבר מצווה שלו עבר רטט עז בליבו, הוא ידע כי הוא מקבל עליו עול תורה ומצוות באופן מלא, בפה ובלב.

כאשר פרצה מלחמת ששת הימים היה רפי נער צעיר. המלחמה הקיומית בפניה עמדה מדינת ישראל הצעירה, עוררה הדים שהגיעו עד קצה העולם. בבית הספר שבו למד שוחחו הכל בהתרגשות אודות הסכנה העצומה הנשקפת למדינה הקטנטנה מכל עבריה.

רפי זכר היטב כיצד קמץ את אגרופיו הקטנים ונשבע לעצמו, שכאשר יגדל, אם תפרוץ עוד פעם מלחמה בארץ ישראל – הוא יתייצב לצד אחיו בני עמו ויילחם עד טיפת דמו האחרונה.

שנות הלימודים הסתיימו, ורפי גויס כחייל בשירות חובה לצבא דרום אפריקה. אולם גם במהלך שירותו הצבאי לא שכח את דתו ואת אמונתו. במאמצים רבים שמר את השבת, ועל אף שטרם חבש כיפה – קיים את כל המצוות שהכיר.

בגמר השירות הצבאי חש רפי רצון עז בוער בליבו, לשמש כחזן בבית כנסת. המפגש המפרגן ההוא, עם הרב המילשטיין, עדיין חימם את ליבו, אבל כאשר ביקש להתקדם בתחום השירה הבין כי קולו עדיין אינו בשל לכך. "במקום זאת", הציע לו מאן דהוא, "בוא תתקדם בתחום היהדות. תצטרף לסמינריון למורים בעברית ותעשיר את ידיעותיך".

רפי השקיע בלימודים בסמינריון ליהדות, ובשנת 1973 הוצע לו ללמד יהדות באחת הקהילות היהודיות. באותה תקופה היה נהוג להקים תלמודי תורה בסמוך לבתי הכנסת, כך שרפי נכנס ללמד יהדות בתלמוד תורה ששכן בסמוך לבית כנסת.

כאשר נכנס רפי לבנין התלמוד תורה, הוא נעצר לפתע כמי שנכווה ברותחין. פתאום הבין את האבסורד הטמון בעובדה שהוא הולך ללמד יהדות כשראשו גלוי…

מאותו היום החל רפי לחבוש כיפה.

באותה שנה, לקראת החגים, מימש רפי את חלומו. הוצע לו לשמש כחזן באחת הקהילות היהודיות ביוהנסבורג, והוא נענה ברצון. את הניגונים שלא הכיר השלים מהאזנה לקלטות של הרב בנימין מילר.

***

ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. רפי זכר היטב את השבועה שנשבע בהיותו נער. הוא ידע כי הפעם הוא לא יישאר כאן, ביוהנסבורג. לא, הוא לא ישמע מרחוק על בני עמו מתמודדים עם אויביהם. עוד באותו יום עזב הכל ונסע לבנין הפדרציה הציונית, שם ראיינו את מי שביקשו להתנדב ולעלות ארצה למלחמה.

בשפתיים רוטטות סיפר רפי למראיין על מניעיו. "נשבעתי כנער להילחם כתף אל כתף עם בני עמי, ואיני מתכוון להפר את שבועתי!" אמר.

הוא צורף לאלתר לקבוצת מתנדבים, וכעבור כמה ימים נשלח לארץ לאחד הקיבוצים, לסייע ליישוב היהודי.

שם, בקיבוץ, התיידד רפי עם אחד משבויי המלחמה שחזרו ממצרים. החבר התעניין בכפתורים שעל מעילו של רפי, ורפי הסביר לו כי זהו מעיל של צבא דרום אפריקה. החבר גילה התלהבות, ורפי פשט את המעיל ומסר לו אותו במתנה…

לאחר שישה שבועות של התנדבות נשלח בחזרה הביתה, כשהחלום לשוב לישראל בוער בתוכו.

החלום התגשם מהר מכפי שתכנן, משום ששנתיים לאחר מכן, במסגרת לימודיו בסמינריון למורים בדרום אפריקה, נשלח רפי על ידי ועד החינוך לשנת לימוד בארץ ישראל. הוא התקבל ב"מכון גולד", מוסד תורני להכשרת מורים מחו"ל, וחווה חוויה אדירה. במכון פגש בפעילי "יד לאחים" שיצאו לעיירות פיתוח להעביר שבתות יהדות לרוסים שזה עתה עלו מן הכפור. יחד אתם פיתח רפי תכנית התנדבותית בירוחם, ובקיץ ניהל שם קייטנה.

השנה חלפה במהירות, ורפי חזר לדרום אפריקה כשהוא יודע בעומק ליבו שמדובר בפרידה זמנית. הוא עוד ישוב לארץ ישראל, במוקדם או במאוחר. ואז, כשהגיע הביתה, ציפתה לו ההפתעה הבלתי נעימה, בדמות צו־שמונה למילואים…

***

באחת נזרק רפי למציאות אחרת לגמרי. עם מדים לגופו ועם תרמיל ובו כמה חפצים אישיים עשה את הדרך לשדה הקרב.

לא היה זה קרב מן הסוג למענו עלה לארץ ישראל. היה זה קרב מיותר, חסר כל משמעות בעיניו של חייל יהודי הדבק בעמו ובאלוקיו, אבל לא הייתה לו ברירה. זו הייתה המציאות, והיה עליו להתמודד עמה.

הנסיעה הארוכה עברה איכשהו ורפי מצא את עצמו בחזית הקרב. הדי היריות נשמעו מרחוק, והמפקד שקיבל אותם הבהיר להם שמדובר בלוחמת גרילה מתישה ומפתיעה. "אל תצפו כאן ללוחמה נגד טנקים ונגד מטוסים!" ירה המפקד, "מדובר בלוחמה אכזרית בתנאי שטח, נגד לוחמים עזי נפש, מתאבדים למחצה"…

התנאים לא היו תנאים, האוכל היה במידה ובמשורה, והלוחמה עצמה היתה קשה ומתישה, בימים ארוכים שהתמשכו אל תוך הלילות, ובלילות בלתי נגמרים…

אבל כאילו לא היה די בכל אלו – נתקל רפי במאבק נוסף. הרס"ר שלו התגלה כשונא יהודים ממדרגה ראשונה, וסממניו הדתיים של רפי הוציאו ממנו את כל הרוע.

"חייל!", סינן לעברו של רפי, "אסור לך לחבוש כיפה על הראש, וודאי שלא ללבוש ציצית!", הצביע על החוטים הלבנים.

רפי לא התכוון לוותר. אם אסור לחבוש כיפה – הוא יחבוש כומתה בכל שעות היום, למרות החום הכבד. כמה ימים לאחר מכן הגיעה מהבית הכיפה הסרוגה בצבעי המדים, כבקשתו…

גם על הציצית לא התכוון רפי לוותר. הוא הכניס את החוטים אל מתחת לבגדים, וכשכיבס את בגדיו – עשה זאת בתוך האוהל, כדי שהרס"ר לא יבחין בציצית.

מניין לתפילות לא היה, אבל רפי התפלל שלוש תפילות ביום, מתייחד עם קונו. גם תפילין הניח מדי יום בפינה צדדית, שם לא הפריע לו איש. הבדידות היכתה בו שבעתיים ביום השביעי. ביום שבת, במקום לשבת בבית עם בני המשפחה סביב שולחן השבת, מצא את עצמו מתרפק על הזיכרונות, מתגעגע ודומע.

והנה הגיע חג הפסח. עיניו של רפי אורו כאשר נודע לו שהקהילה היהודית דאגה לשלוח לו ארגז אישי. בארגז הייתה ערכה מוכנה לליל הסדר, יין, מצות ושאר ירקות.

רפי פעל במהירות. הוא איתר את החיילים היהודיים שביחידה. הם, אמנם, לא שמרו תורה ומצוות, אבל לכולם הייתה פינה חמה בלב לליל הסדר, ליל הגאולה. כאשר התקדש היום ישבו כל החבר'ה באוהל של רפי, קידשו על היין ושתו ארבע כוסות, שרו "מה נשתנה" והזילו כמה דמעות התרגשות. היה זה סדר קצר, אבל משמעותי ביותר עבור כולם.

הסממן היהודי היחידי שהצליח רפי להותיר בגלוי היה פאותיו. באזור הקרבות שרר חום כבד מאוד, ובגלל החום גילחו לכולם את שערות הראש. אבל כשהגיע תורו להסתפר, התעקש רפי שלא יגלחו לו את הפאות. הוא טען שדתו מחייבת השארת פאות, והוא אינו מוכן בשום פנים ואופן לוותר על כך. בקרב הזה נסוג הרס"ר, ופאותיו של רפי המשיכו להתבדר ברוח, מבדילות בינו ובין העמים…

***

מאה ושמונה ימים עשה רפי באזור הקרבות. ספירת המלאי, אם אפשר לקרוא לזה כך, של החיילים שנותרו בחיים, עוררה צביטה עמוקה בלב. רבים מהחיילים לא זכו לחזור הביתה בחיים, ומה שכאב יותר הייתה הידיעה הברורה כי רבים מהם נהרגו כתוצאה מתאונות צבאיות.
מלבד זאת נאלצו חיילי צבא דרום אפריקה להתמודד עם תופעה מזוויעה שגבתה לא מעט קרבנות. השלטון הקומוניסטי שיגר לאזור הקרבות ילדים בני שתים עשרה שנפשותיהם הורעלו בהסתה נגד המשטר הלבן. הילדים הללו התגנבו לאזור הקרבות מדי ערב בעשרות, כשרובים טעונים בידיהם ועיניהם תרות אחר חיילי אויב. חייל שאיבד את ערנותו וישב כשגבו מופנה לאחד הילדים הללו, סיים את חייו במטח יריות קצר…

רבים מהילדים הללו נתפסו בידי חיילי צבא דרום אפריקה. זה היה מתסכל לראות עד כמה עזה המשטמה היכולה להיכנס בליבם של ילדים צעירים, משטמה שמובילה לרצח שיטתי…

***

מכל ימות המלחמה, את אותו יום לא ישכח רפי לעולם.

"הייתה זאת שעת בין ערביים", מספר רפי, "יומיים שקטים יחסית נתנו לאדישות להשתלט על החיילים התשושים. הם ישבו סביב הבונקר, מנסים להתענג על ארוחת קרב שגרתית ומשעממת".

"הרעב הציק גם לי, אולם מבט אל האופק גילה שהשמש עומדת לשקוע. הצצתי בשעוני והבנתי שבעוד זמן קצר יעבור זמן תפילת מנחה, ואם לא אזדרז אאבד גם את מצוות התפילין שלא הספקתי להניח בבוקר.

"דשדשתי, אפוא, בחולות וחיפשתי פינה שקטה, אותה מצאתי מאחורי סלע. אולם אז, בעודי מניח תפילין ומתפלל בכוונה, נשמעו לפתע קולות אימים – כאילו נפתחו שערי הגיהנום. שריקות כדורים חתכו את הדממה ואליהן התלוו קולות נפץ עזים של רימונים מתפוצצים. נשכבתי במהירות עטוף בתפילין מאחורי הסלע שהגן עלי. זעקות הפצועים נשמעו למרחוק, אולם בתוך רגעים נדם הכל….

"דמעות רותחות זלגו מעיני, מרטיבות את רצועות התפילין. ידעתי, כי איש מבין חיילי הבונקר לא שרד את מתקפת האויב. כאב חד קרע אותי, לא יכולתי לעכל את העובדה שהחברים שלי נהרגו 'סתם', בזמן שאכלו מנת קרב".

***
לאחר מאה ושמונה ימי לחימה חזר החייל רפי ברנט הביתה בידיעה שהוא חייב לשנות משהו בצבא. והוא שינה.

באותם ימים קיבלו כל הכמרים בדרום אפריקה פטור מהצבא, אולם במקביל היה עליהם לספק שירותי דת חינם. בסמוך לכל מחנה צבאי שהוקם שכנה עיירה, ובאופן טבעי סיפקה הכנסייה שבעיירה שירותי דת לחיילים שדרשו זאת.

הכמרים לא קיבלו כסף או מדים מהצבא, וכך עלה הרעיון להקים קורס הסבה עבורם, להכשירם להיות קציני דת. הלימוד כלל את הכרת הצבא, התמודדות עם טראומה, ביקורי חולים, הושטת עזרה לחיילים מהצד הרוחני ושאר נושאים כלליים. מטרת הקורס הייתה לתת לכמרים את הכלים המתאימים, כדי שהצבא יוכל להכיר בהם בתור אנשי צבא. כך יוכלו לשרת כקציני דת, ללבוש מדים ולקבל דרגות ומשכורות.

"כששמעתי על כך", מספר רפי, "הגשתי בקשה להשתתף בקורס הראשון. במכתב הבקשה שלי ציינתי את העובדה שבצבא משרתים חיילים יהודים רבים, וגם להם מגיע קצין דת משלהם".

התגובה המפתיעה לא איחרה לבוא. רפי זומן לקורס הראשון, וכאשר הגיע מצא את עצמו לצד ארבעים וחמישה כמרים גלוחי ראש…

רפי ברנט עשה היסטוריה. הוא היה הרב הצבאי הראשון של צבא דרום אפריקה, כבשה בין שבעים זאבים, רב יהודי בודד בין ארבעים וחמישה כמרים. במפתיע או שמא לא, הוא זכה דווקא להערכה רבה מצד הכמרים הנוצרים. הוא סיים את הקורס בהצטיינות, והדבר הונצח במעמד הסיום, כאשר הוא עומד בצד אחד, והכמרים הגויים בצד שני.

התפקיד החדש נתן לו אפשרות לעזור ליהודים רבים במלחמה שטרם הסתיימה. רפי הסתובב בין בסיסי צבא דרום אפריקה בזמן קליטת החיילים וחיפש את היהודים שביניהם, וכאשר זיהה אותם דאג להם למטבח מסודר ולאוכל כשר. הרב ברנט העביר לילות שבת עם חיילים שזכו, לראשונה בחייהם, לטעום את טעם היהדות, והשתדל ככל יכולתו לדאוג לרווחתם של החיילים.

גם לאנגולה חזר, והפעם כרב צבאי. הוא הסתובב ברחבי הגבול הצפוני ובבסיסים המרכזיים, כשציציותיו מתבדרות ברוח ועיניו מחפשות את הרס"ר ההוא, שניסה להסיר ממנו את הציצית…

כאשר סיים את שירותו הצבאי בדרגת סגן אלוף, דרגה גבוהה ונדירה, חש ניצחון קטן על הרס"ר האנטישמי, שונא היהודים, שהיה ונשאר רס"ר פשוט.

עברו ימים ורפי בא בברית הנישואין, אולם גם לאחר שהתחתן המשיך לבצע את תפקידו נאמנה, ולצד עבודתו כרב צבאי לא זנח את החזנות שכה אהב. הוא המשיך לשמש כחזן באחת הקהילות ועסק בהוראה ובחינוך, ואשתו לימדה עברית ולימודי יהדות בכיתות א' וג'.

***
רפי ברנט ורעייתו הצליחו בעבודתם, אבל בלב שניהם קינן חלום מתוק. הם השתוקקו לעלות ארצה ולהצטרף לחבריהם שעשו זאת לפניהם.

בשנת 1980, כשבני משפחת ברנט ישבו בבית יחד עם התאומים הקטנים שלהם, הגיעו לאוזניהם קולות מן החוץ.

בירור קצר העלה כי חיילי הצבא מחפשים אחר שוהים בלתי חוקיים. זאת לא הייתה הסיבה העיקרית בגינה עלו בני משפחת ברנט ארצה, אבל היא בהחלט גרמה להם להזדרז בעלייתם. החיפוש נערך בעקבות המהומות בין שחורים ללבנים. מצב חרום הוכרז בדרום אפריקה, ורפי ואשתו הרגישו עוד יותר עד כמה הם אינם שייכים לאדמת יוהנסבורג…

זמן קצר לאחר מכן דרכו רגליהם של בני משפחת ברנט על אדמת הקודש.

רפי החל לעבוד בארגון "תהילה" לעידוד עלייה דתית, ובהמשך קיבל פנייה מהסוכנות היהודית והחל לעבוד עם בחורי ישיבות וחבר'ה דתיים שהגיעו ארצה ללמוד שנה בישיבה. הוא ארגן להם פעילות, שבתונים, סמינרי הדרכה, מפעלי קיץ וחורף ועוד.

כיום מנהל הרב רפי ברנט את הצוות האזורי בסוכנות היהודית עבור הקהילות היהודיות בדרום אפריקה, ניו זילנד והונג קונג, מתוקף תפקידו הוא מעביר במחלקה לחינוך יהודי ציוני השתלמויות למורים שמגיעים ארצה בנושאי תורה שבעל פה וארץ ישראל.

השארת תגובה