מלחמה אחת, שני סיפורים

מלחמה בדרום אפריקה
מלחמה בדרום אפריקה
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

פרק ראשון: "לא רצינו להילחם"

כאשר פרצו הקרבות באנגולה, שלח צבא דרום אפריקה יחידות של חיילים להשתתף במלחמה. לפניכם סיפורו הבלתי ייאמן של קווין כהן, חייל המילואים שלא רצה להלחם באנגולה, אבל נלחם וניצח במלחמה הפרטית שלו.

קווין כהן חוזר אחורנית לשנת 1975, אז נקרא לשרת במילואים כחייל בצבא דרום אפריקה.

באותו זמן פרצו הקרבות באנגולה, והשמועה שהתפשטה הייתה, כי בקרוב ממש תישלח גם היחידה שלהם לשם.

"היחידה בה שירתי הורכבה ברובה מיהודים", מספר קווין, "וכששמעתי על כך, פחדתי שישלחו אותנו לאנגולה. זה היה בעיני שיגעון, לטוס אלפי קילומטרים, לנחות בג'ונגל ולהשתתף במלחמת גרילה בחבל ארץ זר".

כאשר שיתף קווין במחשבותיו ובהגיגיו את שאר הבחורים היהודים ששירתו עמו ביחידה, שררה בין כולם תמימות דעים כי קווין צודק. אכן, אין מה לעשות שם, באנגולה, בטח לא לבחורים יהודים ששירותם במילואים נובע רק מתוך תחושת מחויבות ונאמנות למדינה שבה הם מתגוררים, ולא מתוך משמעת חסרת מחשבה לגחמותיו של השלטון.

"הפכתי במוחי מספר רעיונות", מספר קווין, "עד שלבסוף עלה במוחי רעיון נועז למדי ומעט מטורף, שככל שהפכתי בו הבנתי כי הוא היחיד שיכול להועיל. באותם ימים לא עשו צבאות העולם שימוש במחשבים כמו היום. הצבא החזיק אז במערכת מחשוב בסיסית ובקלסרים – בעזרתם ניהל מעקב אחר כל מערך החיילים והמילואים. אני הכרתי היטב את מערכת המחשוב הזאת, מה שנתן לי את האומץ להחליט לעשות מעשה, שיגרום לצבא לשכוח ממני לעולם ועד!…

"להערכתי נותרו לי עוד מספר ימים כדי לפעול. תכניתי הייתה להתגנב לחדר המחשבים, להיכנס לתוכנת מאגר המידע ולמחוק משם את שמי, ולאחר מכן לקחת את הקלסר שלי ולהעלים אותו….

"דיברתי עם כל הבחורים היהודים, שהיו חברים שלי מגיל קטן, אבל כולם פחדו לקחת חלק בפעולה הנועזת. הם ידעו, כי אם ייוודע שהיו שותפים לכך – הם יהיו צפויים לישיבה ממושכת מאחורי סורג ובריח. רק שני בחורים קפצו על המציאה וביקשו ממני למחוק את שמותיהם ולהעלים את הקלסרים שלהם".

קווין פחד, פחד מאוד, אבל הפחד שלו מהקרבות שהתחוללו באנגולה היה גדול יותר.

בשבת שלפני סיום המילואים קיבל שחרור, וכאשר הגיע לבית הכנסת בשבת ניגש אל הרב, יהודי אנגלי המכהן כיום כרב חשוב בלונדון, שטח בפניו את סיפורו ואת פרטי תכניתו וביקש הדרכה כיצד לנהוג.

הרב החל להזיע. הוא העביר את משקל גופו מרגל לרגל ושקע בהרהורים. מחד ידע, כי אם המזימה תתגלה וייוודע כי הוא קשור בה, הוא עלול להסתבך עד מעל לראשו. ומאידך, היה כאן ספק פיקוח נפש…

"אתה יודע מה?", אמר לבסוף, "תן לי להרהר בעניין ותחזור ביום ראשון". אבל קווין ידע שזה לא יקרה, ביום ראשון הוא היה אמור להתייצב בחזרה בבסיסו.

כשחזר קווין ביום ראשון לצבא, נודע לו שהיחידה שלו מסיימת את המילואים בעוד יומיים, ורק לאחר מכן יקבלו צו־שמונה ויוטסו לאנגולה.

"יומיים לפני סיום המילואים שלי, כשכבר נודע לנו שבשבועות הקרובים יקראו לנו בצו־שמונה לטוס לאנגולה, החלטתי לבצע את החלטתי", מספר קווין. "ביום האחרון לקחתי את הרכב מאמי ז"ל ונסעתי למפקדה. מכיוון שהכרתי את לוח הזמנים שם כאת כף ידי – הגעתי בדיוק בזמן, וכשהמפקד יצא לארוחת הצהריים נכנסתי פנימה לבוש במדים. הפגנתי ביטחון עצמי רב כל כך, עד שאף אחד לא שאל אותי מה אני עושה שם, בחדר המחשוב.

"בשלב מסוים התחלתי להזיע בכפות ידי, ובשנייה שמחקתי את השם שלי מהמחשב רעדתי מפחד. לאחר מכן ניגשתי לארון והתחלתי לחפש את התיקים שלי ושל שני החברים שלי. לאחר דקות של חיפושים מצאתי אותם. כעת עמדה בפני בעיה נוספת. הקלסרים היו בצבע חום וענקיים. מה עושים? איך מוציאים אותם מכאן?

"אבל לא הייתה לי ברירה. לקחתי אותם תחת בית שחיי ויצאתי מהחדר בפנים קפואות מפחד, כשכלפי חוץ אני ממשיך להעמיד פנים ולהפגין ביטחון עצמי. הגעתי לאוטו, זרקתי את הקלסרים למושב האחורי, ונסעתי היישר לבית הורי. שם, בחדר ההסקה, השלכתי את הקלסרים לאש. בתוך דקות הם הפכו לפחם.

"באותו הרגע ידעתי שנמחקנו! אני וחברי איננו קיימים יותר מבחינת הצבא! הבעיה האחרונה שנותרה בפני הייתה הנשק שנשאר אצלי ולא ידעתי מה לעשות בו. פחדתי להשליך אותו לאחד האגמים ביוהנסבורג, משום שידעתי שאם יימצא – עלול המספר הסידורי שעל הנשק לעורר תמיהה, ולבסוף עלולים השלטונות לעלות על עקבותי. מלבד זאת חששתי שמא יגיע הנשק, חלילה, לידיים מסוכנות.

"לבסוף נזכרתי בבן דודי ששימש פעם בחודש כאפסנאי נשק בצבא. פניתי אליו וסיפרתי לו על מה שעשיתי. שערותיו סמרו, אבל הוא התעשת מיד. ביום שני שלאחר מכן הגניב את הרובה למחסן הנשק והעניין בא על סיומו בשלום", מספר קווין.

בשבת לאחר מכן פגש קווין את הרב וסיפר לו על מה שעשה. הרב חייך בהקלה. "תלמד כלל חשוב בחיים", אמר, "יש דברים שלא שואלים! פשוט, קמים ועושים!"…

לימים עלה קווין כהן לארץ ישראל, הקים משפחה, וכיום הוא חי בירושלים עיר הקודש.

"המעניין הוא", אומר קווין, "שמבין כל אותם בחורים ששירתו ביחידה ההיא, עלו לארץ ישראל שלושה בלבד! אני ואותם שני בחורים שסירבו להילחם באנגולה. שאר הבחורים שנסעו להילחם, ובחלקם אף נפצעו, נותרו בגולה ואף לא אחד מהם הגיע לכאן.

"לפני מספר חודשים, כשהמתנתי בתור לרופא שיניים", מספר קווין, "פגשתי את אחד הבחורים שסיפר לי כי הוא לא הצליח להיפטר מנשקו. הוא החביא אותו במחסן של אביו, ולפני שעלה לארץ קרא אביו לאחד השכנים ושילם לו כסף כדי שיישב עם מסור וינסר את הרובה לפרוסות דקיקות. השכן עמד במשימה, ולאחר שעות של עבודה מאומצת הפך הרובה לנסורת של ברזל…".

***

הייתה זו מלחמתו האחרונה של קווין, והוא ניצח בה בגדול. אבל רוב חבריו לא היו בני מזל כמוהו. חברו, רבי רפאל ברנט, מצא את עצמו נלחם באנגולה, אך גם מלחמתו לא הייתה לשווא. ועל כך בפרק הבא…

השארת תגובה