מקלב: "קודם תהליך השלום הפנימי"

גבאי קורא, באלה המילים: "להפסיק את הרדיפה האובססיבית אחרי גיוס החרדים ולשחרר את החרדים מתחושת האנטי והרדיפה" – בדגל התורה יודעים לספר על הצעה משודרגת שהוגשה לוועדת השמונה האגודאית

הרב אפרתי אצל הגר"ח קנייבסקי
הרב אפרתי אצל הגר"ח קנייבסקי
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

כשהוא חוזר בגלגל הזמן לתקופת מרן הגרי"ש אלישיב, שידו לא משה מחיקו, מצא עצמו הגאון הרב יוסף אפרתי בחמישי שעבר כשהוא יוצא מרחוב רשב"ם ומרגיש כמי שקיבל הוראה ברחוב חנן. כל טענה שהעלה בבית הגר"ח קנייבסקי נגד תהליך השלום – ונימוקים רבים היו בפיו, כאילו היה נציג הימין בתקופת רבין, להבדיל – נדחתה בהבעת הרצון המפורשת של חתירה לשלום כלל מגזרי בקרב ציבור היראים.

כמו בימים ההם, מצא עצמו הרב אפרתי כמי שמעביר מסרים בשם המנהיג הרוחני לנציגות הפוליטית – שמלכתחילה גררה רגליים והתייחס למהלך בביטול מה. כשהח"כ המתמיד אורי מקלב, שלא מש מלשכתו בשעת המכנסים כמו בשעת המפזרים (של הכנסת) נשאל השבוע מה נשתנה בין המהלך הנוכחי למהלכים דומים שנראו בערבי בחירות קודמים – תשובתו המיידית הייתה שבפעם הזאת, זהו המנהיג הרוחני שחפץ במהלך ונושא עיניו לשלום המיוחל. באסוציאציה לקמפיין הספרדי מימים עברו, הרי שבדגל של הזמן הזה ניתן לסכם ולומר: קיבלנו הוראת מרן.

כמו פתיתי שלג שיורדים בירושלים כמעט מדי חורף אך נקלטים על הקרקע וצובעים את המרחב בצחור רק אחת לתקופה – כך רעיון האחדות ליהדות החרדית. המיזם עולה לאוויר כמעט בכל עונת בחירות, לרוב על ידי פילנתרופ יהודי תורן שרגיל לראות איך העסקנים מכל העדות והחוגים מתדפקים על דלתו ואינו מבין מדוע האחדות הזאת מסתיימת ברגע קבלת המתת.

בדרך כלל הרעיונות הללו מתמוססים בעודם באוויר ואינם נערמים לכדי דבר מה ממשי. זה קורה לא רק בגלל האגו של הצדדים שאינו מאפשר להם להיכנס תחת מטרייה פוליטית אחת, אלא בעיקר בגלל חוסר הכדאיות. ההיסטוריה הפוליטית החרדית מלמדת שמהלכי אחדות, גם אם בהיקפים קטנים יותר, לא מניבים דיבידנד פוליטי מאחורי הפרגוד – ולרוב מביאים נזק אלקטורלי ולא תועלת.

הדוגמה הבולטת ביותר היא צניחת המנדטים בין ימי המחלוקת של שנת תשמ"ט לימי האחדות של תשנ"ב. כשיהדות התורה התפלגה ורצה לבחירות בשני ראשים היא הכניסה לכנסת סך של שבעה מנדטים – חמישה לאגודה ושניים לדגל, "השש-שלוש של תשמ"ט", כפי שליצמן כינה זאת לאחרונה בסוג של התרפקות על העבר לנוכח התפרקות ההווה. כשהשלום פרש את כנפיו בתשנ"ב בחסות מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך וכ"ק מרן האדמו"ר מגור בעל ה'פני מנחם' זצוק"ל – יהדות התורה זחלה לממשלה על ארבע, עם ארבעה מנדטים בלבד.

הוכחות מהתקופה האחרונה ברמה המקומית – לא חסרות. בבית שמש שילמה היהדות החרדית את מחיר האחדות כשהנמנום שאחז בתושבי העיר, גרם להפסד הראשות למרות הגידול הדרמטי במספר התושבים החרדים. לא מדובר אומנם בסיבה היחידה להפסד, אם תשאלו את תושבי העיר – אך אין ספק שריצה בכמה ראשים הייתה משנה את התוצאה. ריצה שכזאת הייתה מנטרלת את האדישות וחוסר העניין, גורמת לעסקני המפלגות להסתער על המצביעים כדי להגדיל את הכוח הסיעתי – ובעקיפין מגדילה את סך הקולות שקיבל המועמד החרדי.

במבט לאחור ניתן ללמוד שגם תקדים של מועמד ספרדי שמוקפץ לראש ההרכב לא נחל הצלחה כבירה בלשון המעטה. בשנת 1992 הועמד הרב יצחק פרץ במקום השני של יהדות התורה המאוחדת (והראשון של דגל התורה). ביהדות התורה קיוו שדמותו תאפשר למפלגה לפרוץ ולכבוש קהל ספרדי, אך נחלו אכזבה מרה עם אותו מספר מזל של ארבעה – מה שאילץ את הרב פרץ להחזיר את המנדט ולפרוש מהכנסת תכף לאחר הבחירות.

מהשמאל הישראלי ניתן להביא דוגמה חריגה של חיבורים מועילים – כמו זה שנחזה בבחירות האחרונות עם הקמת המחנה הציוני. לעומת זאת, במחנה הלאומי שהציבור החרדי נמנה על שורותיו, הוכח כתוצאה מדעית שהאחדות גורעת ולא מוסיפה. הדוגמה הבולטת והלא רחוקה היא זו מ-2012, כשהאיחוד בין ביבי לאיווט גרם לליכוד-ביתנו לדמם מנדטים ולסיים עם תוצאה של מתחת לרף השלושים. השלום מסתבר, קטן לעיתים מסך חלקיו.

החרדים נוהרים

כמו בכל מהלך שמשנה סדרי בראשית, רשימת החששות והחוששים ארוכה מרשימת התומכים. החשש הראשון שהשמיע השבוע גורם בכיר בדגל התורה נוגע לזליגת קולות ספרדיים לרשימת הליכוד: "המצביעים המסורתיים שעוד הצביעו ש"ס לא ירגישו שום חיבור להרכב הכלאיים החדש ויבינו שהאשכנזים ממילא ישלימו את המכסה ויכניסו את הנציגים החרדים לכנסת הבאה. האופציה הנוחה מבחינתם תהיה להצביע נתניהו בלי שום נקיפות מצפון".

נימוקים שליליים נוספים לא חסרים. יאיר לפיד עוד ינהל קמפיין של "החרדים נוהרים", ויצביע על הרשימה החרדית החדשה כפוטנציאל מאיים של המפלגה השנייה בגודלה. כתב האישום של ראש הממשלה עשוי להיכרך בהמלצת המשטרה שניתנה בעניינו של דרעי ולצבוע את החרדים ונתניהו, נתניהו והחרדים – בשחור קודר של עננה פלילית. כל זה עוד לפני שדיברנו על הפלג, אלי ישי וכל הטוב הזה שעוד צפוי לנו כשרכבת האחדות תצא לדרכה מתחנת בני ברק לירושלים.

"לא חסרים נימוקים שליליים", מסכם ח"כ מקלב את רשימת הכן-ולא, "אבל מה שאנו קולטים מהשטח ולא חווינו בעבר, זהו הצמא הגדול לאחדות השורות. לא הובלנו את המהלך ואני מודה ששמענו עליו לראשונה בתקשורת, אבל מרגע שהמהלך פורסם אנו פוגשים את האנשים ורואים שהם מדברים על האיחוד בעיניים בורקות מתקווה. ולכן, התחושה שלי היא שבסבב הנוכחי ההיתכנות לקידום המהלך, גדולה יותר מאשר במערכות הקודמות".

מקלב מודע לכך שתנאי השטח קשים לצליחה: "התנאי המרכזי למהלך הוא שנצטרך לוודא שלא נפסיד מנדטים בסוף התהליך, והעניין הזה עצמו קשה לחיזוי. הסקרים לא הוכיחו את עצמם במערכת הבחירות הקודמת והתובנה הזאת נכונה שבעתיים במגזר החרדי שלא ממהר לשתף פעולה עם סקרי דעת קהל. אם יש היתכנות למהלך, זה בגלל שאנחנו מאמינים שברכת גדולי ישראל ובראשם מרן שר התורה שעיני כל הציבור נשואות אליו, תגרום לכך שלא נפסיד אלא נרוויח מצביעים".

בהשלמה למסר שנשמע מבתיהם של גדולי התורה האשכנזים, נשמעו השבוע מסרים דומים גם מהחצרות החסידיות. הקולות הללו נשמעו גם מכיוונים מפתיעים כמו זה של שלומי אמונים, שם ביקשו להזכיר השבוע שמאיר פרוש היה "הראשון ששילם" את מחיר האחדות, כשפינה את כסאו לטובת יעקב אשר, מבלי לקבל שכר בזה (בכנסת) ובבא (ברשויות). קולות מן העבר הדהדו השבוע משכונת קראון הייטס בניו יורק כשבאגודת ישראל הזכירו את קריאתו הנושנה של כ"ק הרבי מלובביץ' זי"ע שהיה לרועה הרוחני הראשון שקרא לגיבוש חזית דתית טכנית בין ציבור היראים. אם תהליך השלום הזה לא בא לעולם אלא כדי שנחזה במסר אחיד של מעתיקי השמועה של מרן הרב שך והרבי מלובביץ' – דיינו.

מעולם האצילות לעולם המעשה: אורי מקלב הליטאי אומנם מדבר על האור בעיני הבוחרים, אך יש גם כמה נבחרים שעשויים לצאת מורווחים. בש"ס יוכלו להימנע ממבחן השבעה ולהפסיק לחשוש מכך שמספר המנדטים יהיה נמוך מזה שהמפלגה קיבלה בכנסת הקודמת. באגודת ישראל יוכלו להסביר את הוויתור לדגל התורה – לא ככניעה לאחות האשכנזית אחרי מאבק של שנים – אלא כחלק בלתי נפרד משלום כלל עולמי. גם בדגל התורה – החברים יוכלו להרגיש כמי ששבו ונטלו את מושכות ההנהגה, כאשר לכולם ברור מיהו המנהיג הרוחני שהעניק את ברכתו מלכתחילה.

נותרנו עם שאלת העיתוי – וכאן, כמעט כמו טקס פתיחת פיו של בני גנץ שיתמהמה עד לרגע האחרון, אין טעם להמתין במתיחות. הכרעה בסוגיה כבדת המשקל תיפול רק במועד סגירת הרשימות בעוד כחמישה שבועות, בכפוף לפרמטרים רבים שיכולים להשתנות: השלום הפנימי האשכנזי, השלום הספרדי, סטטוס כתב האישום, וכמובן – סקרים שיעניקו למהלך היתכנות אלקטורלית שכלית ולא רק רגשית.

השלום מתחיל בבית. "בשלב הראשון נתמקד בבניית המסגרת הפנימית ביהדות התורה", אומר ח"כ מקלב ומסביר, "המגמה שלנו, דווקא אחרי מה שקרה ברשויות, היא לבנות שותפות ממשית על פלטפורמה מגובשת שתכלול גם ישיבות סיעה משותפות ואחדות שורות שיש בה ממש". על השאלה הכיצד ילכו השתיים יחדיו, כשחוק הגיוס תקוע ביניהן כמו חרב נעוצה, משיב מקלב שבעניין הזה כל תנועה ותנועה תפעל "לפי הוראות מועצת גדולי התורה שמנחה את דרכה. הרי אין ויכוח על המטרה של שמירת מעמד לומדי התורה".

בדגל התורה יודעים לספר על הצעה חצי אפויה שהוגשה לוועדת השמונה האגודאית, עם שדרוג של ההצעה הראשונית שפורסמה כאן בשבוע הקודם, לגיבוש הסכם לשתי קדנציות עם חילופי משמרות ברשימה. בהתאם לנוסחה החלוקה תהיה זהה במספרים הזוגיים, עם רוטציה במספרים הלא-זוגיים, לתפארת ערכי השוויון והעצמאות. או כפי שמסכם ח"כ אורי מקלב: "קודם נסיים את תהליך השלום הפנימי שלנו ואחר כך נעבור לדון בתהליך השלום הכלל עולמי".

 מיגו להוציא

את הסוגיה הסבוכה ביותר הותיר הרמטכ"ל היוצא גדי איזנקוט למי שנכנס בנעליו הצבאיות, אביב כוכבי. מהזווית החרדית, לא מדובר בהתגייסות האיראנית אלא בגיוס החרדי – שבהתאם לפסיקה היבשה של בג"ץ אמור להתחיל תכף ומיד עם תום הארכה הנוספת שניתנה לפקיעת התיקון לחוק הגיוס. בסוג של תרחיש בלהות שגרוע יותר מכל תרחישי המלחמות הפנימיות – נשלף השבוע תקדים משפטי מסוכן שניתן בשנת 2014, כאשר משרד החינוך עצר את כל תקציבי שנתון חייבי הגיוס החרדי, באותה סיטואציה מסוכנת שבה לא קודמה חקיקה חלופית לחוק טל שפקע. למרבה האירוניה, מה שהחזיר את התקציב לתלם באותה תקופה – היה "חוק לפיד" שהפך את בחורי הישיבות מחסרי מעמד לנדחים על פי חוק.

החרדים לא נאלצו ללחוץ יותר מדי על שר הביטחון המכהן, שהמחשבה על מלחמת גיוס פוליטית מעוררת בו חלחלה, כמעט כמו שפריימריז פנימיים גורמים לבחילה קשה לאורי אריאל. בקשת הארכה הקצרה שהגישה המדינה השבוע מדברת בעד עצמה ובמסגרתה מבוקשת: "דחייה נוספת של יישום פסק הדין עד ליום 28.7.19, קרי, עד שלושה חודשים לאחר תחילת כהונתה של הכנסת ה-21".

גם כנסת מתפזרת כמו הסיטואציה שהכנסת הנוכחית מצויה בה, יכולה להעביר חוקים ממשלתיים, כפי שטען השבוע איווט ליברמן שדרש להעלות את החוק להצבעה כאן ועכשיו. כהקדמת תרופה למכה ניתנה השבוע הנחיה מלשכת רה"מ שלא להעביר חקיקה ממשלתית נוספת, כדי להדגיש שהכנסת הנוכחית סיימה את תפקידה. גם בבקשה עצמה ניתן הדגש על כך "שהסוגיה שבנדון היא מהסוגיות הסבוכות והמורכבות ביותר במדינת ישראל. תכלית הבקשה היא, אפוא, ליתן בידי המדינה פרק זמן נוסף לשם השלמת הליך החקיקה לאחר תחילת כהונתה של הכנסת ה-21, ובכלל זה לאפשר לממשלה החדשה שתוקם לאחר הבחירות הכלליות זמן להידרש לסוגיה ולפעול מול הכנסת להשלמת החקיקה בסוגיה הרגישה שבנדון".

מאחורי הגשת הבקשה, התחולל לו קרב משפטי סביב השאלה האם יש להגישה כתחינה או שמא כדרישה. משפטנים חדי עין הבחינו בכך שלבקשה נוספה פסקה מעניינת כשלעצמה. "בהקשר למועד הארכה המבוקשת", נכתב בסיום הבקשה, "נבקש להפנות על דרך ההיקש להוראת סעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת, אשר קובע, כדלקמן: כל חיקוק שתוקפו היה פוקע תוך שני החדשים האחרונים לתקופת כהונתה של הכנסת היוצאת, או תוך ארבעה חודשים לאחר שהכנסת החליטה להתפזר, או תוך שלושת החדשים הראשונים לתקופת כהונתה של הכנסת הנכנסת – יעמוד בתוקפו עד תום שלושת החודשים האמורים".

מועד פקיעת הארכה שקצב בג"ץ, חל במדויק בתוך תקופת ארבעת החודשים לאחר שהכנסת החליטה להתפזר – מה שמחייב לכאורה הארכה אוטומטית של החוק עד לכינונה של כנסת חדשה, כפי שמלמדת גם לשון ההודעה לבג"ץ (קחו נשימה): "בהתאם להוראות סעיפים 11 ו-12 לחוק יסוד: הכנסת, ולסעיף 1 לחוק הכנסת התשנ"ד-1994, תוצאות הבחירות לכנסת יפורסמו תוך שמונה ימים מיום הבחירות, וישיבתה הראשונה של הכנסת תיערך ביום הארבעה עשר שלאחר יום הבחירות. כיוון שהבחירות לכנסת העשרים ואחת תיערכנה ביום 9.4.19, הרי שמועד ישיבתה הראשונה של הכנסת הנכנסת אמור היה לחול במהלך חול המועד פסח. על כן, הישיבה הראשונה של הכנסת ה-21 צפויה להתקיים ביום 28.4.19, לאחר תום חול המועד. בהתאם לאמור לעיל, ולאור הוראת סעיף 38 שלעיל, יוארך עד ליום 28.7.19 תוקפו של חיקוק אשר עתיד היה לפקוע בתקופת בחירות".

הפסקה שנשלפה הייתה אמורה להיות טענת הזהב של הנציגים החרדים ואולי אף להיתפס כסוג של קנוניה מתוכננת מראש עם ראש הממשלה, בכל מה שנוגע למועד פיזורה של הכנסת שחל, דרך נס, בדיוק במועד שמאפשר להחיל את סעיף 38 על תיקון חוק הגיוס. אלא שכאן, בפלפול משפטי, הוסיפה המדינה פסקה שמאפשרת לבג"ץ להכריע שהסעיף אינו אקטואלי: "יוער, כי ספק רב אם הוראת סעיף 38 לחוק-יסוד: הכנסת, חלה ביחס לחוק שנמצא כבלתי-חוקתי על-ידי בית המשפט הנכבד, לפיכך מוגשת בקשה זו לבית המשפט הנכבד, תוך שלוח הזמנים שמתבקש הוא בהיקש מלוח הזמנים שקבוע בסעיף 38 הנ"ל".

מאחורי הקלעים התנהל לו קרב משפטי – שהוכרע לבסוף בזכותם של גומלי חסדים טובים שהובילו את חוק הגמ"חים. במחלקת הבג"צים טענו בתוקף כי יש להחיל את סעיף 38 שמאפשר הארכה אוטומטית של חוק לנוכח פיזור הכנסת, רק על חוק שהכנסת יכולה להאריך בשנית, ולא על חוק שבג"ץ פסל והקציב רק ארכה לתחולת הפסילה, דוגמת חוק הגיוס. מי שנחלץ למצוא היקש ישיבתי להיקש המשפטי, היה המשפטן המוערך עו"ד יהודה גוטמן, שהזכיר לחברים כי בהקשר אחר שהיה יקר לליבם של החברים מהליכוד – הוחל סעיף 38 ככתבו וכלשונו רק לפני מספר שבועות במסגרת ההצבעה על חוק הגמ"חים.

תשמעו סיפור: לפני שנתיים ימים פסל בג"ץ את החוק שהעניק הטבות לפריפריה ללא קביעת קריטריונים שוויוניים, וקבע את מועד פקיעת התחולה בסוף שנת 2018. רגע אחרי ההודעה על פיזורה של הכנסת החלו החברים מהליכוד שמסתערים על המתפקדים לקבל מסרים עוינים מהמתפקדים בפריפריה והבינו שנקלעו למצוקה. בצר להם, ומשהבינו שחקיקה בדרך המסורתית היא בלתי אפשרית, הם ביקשו מגפני להכניס ב"חוק הגמ"חים" סעיף שיאפשר את המשך הענקת הטבות המס לפריפריה על בסיס פרמטרים שוויוניים – נקיים משיקולים זרים (כנהוג ומקובל במכרזים שבהם הכל יודעים עבור מי הם תפורים).

השועל הפוליטי שיושב בוועדת הכספים זיהה את המצוקה והבין שבהכללת הסעיף הוא מרוויח שתי ציפורים במכה: גם מחזק את תדמיתו כמגן הפריפריה וגם מביא לקידום חוק הגמ"חים באפס מתנגדים. אלא שכאן נתגלעה בעיה כשהתברר שבכנסת לא נוכחים פיזית חמישים חברים מהקואליציה – שתמיכתם מחויבת על פי חוק להעברת חקיקה שעולה לאוצר המדינה למעלה מחמישה מיליון שקלים. הפתרון שנשלף באותו מעמד היה להחיל את סעיף 38, האמור לעיל, כאשר לחברים הוסבר שבהתאם לסעיף 38 – תחולת ההטבות לפריפריה אינה פוקעת בתוך ארבעת החודשים לאחר שהכנסת החליטה להתפזר. כשאחד מחברי הכנסת תמה, מדוע יש טעם להוסיף את הסעיף לחוק הגמ"חים, אם החקיקה הישנה ממילא זוכה להגנה, השיבו לו המשפטנים שתוספת הסעיף היא רק ליתר ביטחון, או בעגה התלמודית, אם תרצו: מיגו להוציא.

התובנה המשפטית הזאת אפשרה השבוע לחרדים לעמוד ולטעון מול עמדת הפרקליטות – שמה שהיה נכון לפריפריה, רלוונטי גם לעניין התיקון לחוק הגיוס. הפשרה המכובדת שנמצאה הייתה להכליל את הטיעון המשפטי עם הערה קטנה בצדו באשר לוויכוח על תחולתו. אם בג"ץ יקבל את הבקשה ויאמץ את הפרשנות – ניתן יהיה לסכם אפוא ולומר כי יושבי הפריפריה הגנו על עולם התורה.

 תורה ועבודה

"עשה לו גבאי", הוא המונח החדש לזובור בפוליטיקה הישראלית. יו"ר העבודה לא מצליח בינתיים להתרומם בסקרים, אך בדרך עולה בידו לבוא חשבון עם אויביו – בתוך המחנה. בימין מאחלים הצלחה לשני הצדדים ומקווים שהקרב הזה לא ייגמר לעולם.

גבאי מצדו לא עוצר בוועידה. בסופ"ש הנוכחי יראה אור הספר הביוגרפי של יו"ר העבודה: "הכל אפשרי". מבט בוחן על פרק הגיוס שמתפרסם כאן לראשונה, מלמד שגבאי נועץ את הסיכה גם בבלון חוק הגיוס. מי שעוקב אחר משנתו הסדורה בנושא יודע שלא מדובר בשליפה. את הרעיון הזה הציג גבאי לראשונה בראיון שערכתי עמו בצוותא עם עורך 'קו עיתונות' אבי גרינצייג תיכף עם מינויו (של גבאי). לנוכח פרסום הדברים בספרו דווקא בעת הזאת, אי אפשר שלא להביע תקווה שהמסר יחלחל וימנע מיאיר לפיד מלהפוך את מערכת הבחירות לקרב-רב בין חרדים לחילונים סביב חוק הגיוס. גבאי מציע, באלה המילים: "להפסיק את הרדיפה האובססיבית אחרי גיוס החרדים ולשחרר את החרדים מתחושת האנטי והרדיפה". האמירות מרשימות והחשיבה, מחוץ לקופסה, בהחלט שווה ציטוט כשכר מילה נאה.

"מה שמטריד את הציבור יותר מכול", כותב גבאי בספרו, "זו העובדה שהמדינה התפרקה לקבוצות ולתתי קבוצות. הוויכוח הציבורי כבר אינו על עמדות, אלא בין קבוצות. אנחנו והם. גם הימנים לא אוהבים את זה. אף ישראלי לא אוהב את זה, מלבד זה שמתגורר בבית ראש הממשלה ומתמרן את המחלוקות הללו כדי לשוב ולהיבחר. אני לא מדבר באנחנו והם, גם אם לא מסכימים איתי.

"לאחי יש עסק לאלומיניום בירושלים. השכן שלו לעסק הוא חרדי מאחת החסידויות הקיצוניות, אדם חביב מאוד. כששאלתי אותו למה שהבנים שלו לא יתגייסו, הוא ענה: 'בגלל החשש שאורח החיים החרדי שלהם ייפגע'. זה הדבר הכי חשוב לו.

"התנגדתי ואמשיך להתנגד למתווה הגיוס המושחת שהציג אביגדור ליברמן ושנהנה מתמיכת חברו, יאיר לפיד. המתווה הזה אולי טוב למפלגות החרדיות, שבתמורה גם הסכימו לתמוך באיש של ליברמן לראשות עיריית ירושלים, אבל הוא אינו מעניק את ההעדפה הראויה לאלה שכן משרתים בצבא – חילונים, מסורתיים, דתיים, דרוזים, בדואים, ומעט ערבים וחרדים.

"במתווה הגיוס שאני מציע, תיפסק הרדיפה האובססיבית אחרי גיוס חרדים ויהיה סל הטבות נרחב לאלה שכן מתגייסים. פשוט כך: במקום לגייס את החרדים בכפייה, ניתן גזרים לילדים שלנו. ניתן לחיילים שכר הוגן, נעניק להם עדיפות בקבלה לאוניברסיטה, נעניק להם יתרון וזכויות בדיור. כך נתגמל את אלה ששירתו שלוש שנים בצבא וסיכנו את חייהם, נשחרר את החרדים מתחושת האנטי ומתחושת הרדיפה, וניצור הוגנוּת במקום שנאה.

"זו חובתה של המדינה לרבבות הצעירים שמתגייסים מדי שנה. צריך לחוקק את זה כחוק יסוד בכנסת, להגדיר את שכר המינימום לחיילי החובה, ולהקציב לכל חייל מענק לדירה או לעסק. יש מספיק כסף למדינת ישראל. צריך רק לתעדף אותו אחרת. צריך להתחיל לדבר אמת: מי שלומד, לומד. מי שעובד, עובד. מי שבצבא, יקבל יותר מכולם. ניסינו כל כך הרבה פעמים לגייס את החרדים ולא הצלחנו. סימן שצריך לשנות את הדרך, לנסות גישה חדשה. במקום האוטופיה של שוויון בנטל, להעניק יתרון בזכויות למי שמשרת את המדינה".

כשאת המסר הזה של הפסקת הרדיפה אחר לומדי התורה, משמיע לא אחר מאשר יו"ר העבודה – כי אז, ובניגוד לכל תחושות הבטן הטבעיות, ניתן בהחלט לאחל לו בהצלחה. אם לא מול מחנה הימין, כי אז לכל הפחות בקרבות השמאלנים.

השארת תגובה