ילד פרא – לגדול כמו צמח בר

ההיסטוריה המדעית מכירה בכמה מקרים בודדים של ילדים, אשר ננטשו וגדלו בניתוק תרבותי וחברתי • האסופי שהופיע בנירנברג, ויקטור "ילד הפרא מאוורון" ומרקוס רודריקז פאנטוג'ה הספרדי – חברם של זאבים

גדל עם זאבים - יוטיוב
גדל עם זאבים - יוטיוב
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

ההיסטוריה האנושית מכירה כמה חידות שהסעירו את הרוחות, על ילדים נטושים שגדלו כפראי אדם, מנותקים לחלוטין מחברה תרבותית, ולעיתים בעלי זהות מסתורית ולא ידועה. אחת החידות שנחקרות עד היום היא אודות דמותו המסתורית של נער שחי במאה ה-19 בגרמניה לאחר שנכלא בינקותו בכלא אפל.

באביב שנת 1828 הופיע ברחובות נירנברג שבבוואריה עלם זר ולא מוכר בגובה מטר וחצי, גילו היה כבן עשרה, הליכתו הייתה כשיכור, לבוש בגדי איכרים, ובקושי רב פלט כמה הברות והיה נראה כי אינו יודע לדבר. על גופו נשא הנער מכתב קרוע לגזרים, המיועד למפקד הפלוגה הרביעית בגדוד הפרשים השישי, שבו הוא כותב כי יש לקבל את הנער אל הגדוד או לחילופין – לתלות אותו. במכתב היה מצוין תאריך הולדתו של הנער – אפריל 1812. פיסת נייר נוספת שנמצאה על גופו של הנער הייתה מכתב מאמו של הנער לאלמונים שיטפלו בו, ומעידה כי היא ענייה ואין לה בעל, ומסיבה זו היא מבקשת כי יטפלו בו היטב.

הסנדלר וייסמן החליט לנסות לעזור לנער העזוב ויחדיו סרו לביתו של הקפיטן וסינג, אך הנער התקשה לדבר ולספר את סיפורו וכל מה שיכול היה לומר היה משפט אחד: "אני רוצה להיות פרש, כפי שהיה אבי". לאחר שניסו לדובב את הנער ולחלץ ממנו מידע נוסף, פרץ הנער בבכי חסר אונים וענה רק "איני יודע". הנער נלקח לתחנת המשטרה, שם הגישו לו דף ועט, הנער הבין את מה המבוקש ורשם את שמו: "קספר האוזר".

לא ברור מדוע, אך הנער נכלה בבית כלא בנירנברג בהשגחת סוהר, והפך לשיחת היום בעיר. אזרחים סקרנים באו להציץ על הנער האלמוני בעל הזהות שאינה ידועה. הנער יכול רק לחייך, לצעוד בצעדים לא בטוחים כשל תינוק וכפות רגליו היו חלקות ולא מחוספסות ונראה היה כי מעולם לא נעל נעליים. מעת לעת היה הנער מותח את ידיו לצדדים ונראה כמופתע מחדש כאשר יש ביכולתו לעשות זאת, לעומת זאת לעשות שימוש באצבעותיו לא ידע כלל וכלל. כאשר הגישו לו בירה ונקניק לא טעם מאומה, מזונו היה רק מים ולחם. גילו המשוער היה של עלם בן שש עשרה אך לפי התפתחותו השכלית היה כבן שש.

הנער סיפר כי בחלומותיו היו מופיעים תדיר מראות של בן עשירים כאילו מדובר בזיכרונות שקמו לתחיה בתוך שנתו. ראש העיר של נירנברג, מר בינדר, שדאג לעקוב כל העת אחר הנער האסופי, גילה כי יש לו זיכרון מצוין – לפי הדעה הרווחת דאז, מסקנת ראש העיר הייתה כי בהתאם לזאת כנראה מוצאו ממשפחת אצילים מיוחסת.

הנער סבל מידי פעם מהתקפים של קיפאון איברים ומהתקפי אפילפסיה אך לבסוף הצליח ללמוד את השפה באופן שיוכל לספר את סיפורו. וסיפורו היה עגום למדי, כל חייו חי בתא חשוך בגודל של שני מטרים מרובעים, כשמיטתו הייתה קש המפוזר על הרצפה, משחקו היחיד היה סוס מגולף מעץ. מזונו הדל היה לחם ומים ותו לא, לעיתים הוצא מהתא להחליף את בגדיו ולגזוז את שערו. האיש הראשון שהכיר שינן אתו את המשפט היחיד שידע להגיד: "אני רוצה להיות פרש כפי שהיה אבי" ולימד אותו לכתוב את השם "קספר האוזר". לבסוף הוצא הנער מכלאו ומיד התעלף, ולאחר מכן הוא זוכר את עצמו משוטט ברחובות העיר נירנברג.

זהותו העלומה של הנער התפרסמה ומדינות אירופה היו כמרקחה. סקרנים רבים באו לבקר את הנער האסופי ואזרחים אחרים טענו בתוקף כי מדובר במתחזה. חלק מן האנשים העלו השערות כי יתכן ומדובר בנסיך אמיתי, בנו של הדוכס מבאדן – מדינה ששודרגה על ידי נפוליון לדוכסות בדרום מערב גרמניה, שהיה בעל תווי פנים דומים. דעה זו צברה תאוצה במיוחד לאחר שהתגלה כי בשנה בה נולד הנער מתו שני צאצאים של משפחה זו. לדוכס מבאדן קרל לוודויג פרידריך ולאשתו סטפני דה בוארנה, בתו המאומצת של נפוליון, לא היה צאצאים זכרים ולכן דודו ליאופולד ירש אותו. ההשערה הייתה כי בן משפחה כלא אותו מיד עם היוולדו על מנת להבטיח את כתר הדוכסות לליאופולד.

נשיא בית הדין לערעורים בבוואריה החל לחקור את המקרה ברצינות, בנוסף הוצמד להאוזר מורה בשם פרידריך דאומר שלימד אותו לדבר, לקרוא ולכתוב ועודד אותו לכתוב יומן. האוזר נראה הרבה יותר טוב תחת טיפולו המסור של המורה, אך אף לא אחד ידע כי הנער נמצא תחת מעקב קבוע של אנשים חורשי רעות החפצים במותו. כעבור שנה הצליחו חורשי המזימות להוציא לפועל את זממם, אלמוני התנפל על האוזר בגרזן וניסה להורגו, הנער המופתע נפצע במצחו אך הצליח להינצל. השמירה על הנער הפכה לקפדנית, ניסיון הרצח אישש את השמועות כי הוא נצר לדוכס מבאדן.

אחד המתעניינים בדמותו של האוזר היה אציל בריטי בשם הלורד סטנהוף שניסה לרכוש את אמונו באמצעות מתנות, בנוסף ניסה לקבל אפוטרופסות על הנער ולאחר שהצליח, העביר אותו לעיר אנסבך. בנוסף הכריז הלורד הבריטי, כי בניגוד לחרושת השמועות, הנער האסופי קספר האוזר אינו ממוצא גרמני כלל אלא מדובר בנער ממוצא הונגרי שלא היה מעולם דם של אצילים בעורקיו. אך היסטוריונים שחקרו את הפרשה טוענים כי הלורד הבריטי היה בעל קשרים לבית המלוכה של באדן והיה בעל אינטרסים מוסווים בפרשה.

כעבור 4 שנים, בחורף 1833, פיתו אלמונים את האוזר להגיע לגן ציבורי בהבטחה כי שם יגלו לו את סוד מוצאו. האוזר שלא חשד במאומה נענה להזמנה אך לרוע מזלו דקירת סכין עמוקה בחזה הרגה אותו למוות. שלושה ימים הוא נאבק לחיות ולבסוף מת. האלמוני שרצח אותו לא זוהה ולא נתפס מעולם. בחיפוש שנעשה בגן נמצא פתק מסתורי שלא הצליח לחשוף הרבה וזהות הרוצח נותרה תעלומה. בפתק נכתב: "האוזר יוכל לספר לך איך אני נראה, מהיכן באתי ומי אני. על מנת למנוע זאת אומר לך זאת בעצמי. אני מ… על גבול בבוואריה… שמי הוא MLO".

הלורד הבריטי שכנראה הייתה לו יד בפרשה, ניסה לטשטש את הרצח וטען כי מדובר בהתאבדות. על מצבתו של האוזר נכתב: "כאן טמון קספר האוזר, החידה של דורו. מקום הולדתו אינו ידוע ומותו מסתורי." ועל אנדרטה העצובה שהוקמה לזכר הנער בעיר אנסבך נרשם "כאן נרצח אלמוני בידי אלמוני".

עד היום חידת הנער קספר האוזר טרם גוועה וממשיכה להסעיר רבים וטובים. ב1996 פרסם המגזין הגרמני "דר שפיגל" כתבה על ניסיון להתאים דגימת דם ממכנסיים שהוכתמו בדמו של האוזר לבין בית המלוכה של באדן, אך התוצאות שהתקבלו לא היו חד משמעיות. לבסוף התברר כי המכנסיים כלל לא היו שייכים להאוזר. בשנת 1924 התגלה בטירת פילזך, 34 קילומטרים מהעיר נירנברג בה הופיע הנער לראשונה, חדר קטן שכלל סמרטוטים וסוס עץ מגולף. לכאורה נטען כי זה החדר בו שהה האוזר, אך לא נמצא שום אישור לכך.

בשנת 2002 דגמו אנשי המכון לרפואה משפטית של אוניברסיטת מינסטר רקמות וקצוות שיער שנטען כי הם שייכים להאוזר, המסקנה הייתה כי יש דמיון גנטי לאסטריד פון מדינגר, צאצאית בת זמננו של סטפני דה בוארנה. למרות זאת ודי ברור מדוע, אנשי הדוכסות בבאדן העדיפו לא הגיבו על תוצאות המחקר המוכיחות כי נסיך אמיתי היה כאן, אך בשל מזימות ותחככים על כס הדוכסות שילם בחייו ונרצח.

אגדות ילדי פרא

יש אגדות לא מעטות שמתבססות על סיפורם של ילדי פרא, בהם הצטיירו כמי שגודלו על ידי בעלי חיים לאחר נטישתם. לילדים שגדלו פרא ללא אב ואם וללא דמות בוגרת, חסרים הכישורים החברתיים והתרבותיים הבסיסיים. ילדים אלה לא ידעו לעשות שימוש בשירותים, וידעו רק ללכת על ארבע – לאחר שכך הלכו כל חייהם.

לעיתים בשל הנתק מכל חברה אנושית הם נראים לוקים בשכלם וכמעט ולעיתים מאוחר מדי ללמדם שפה אנושית. היכולת הלקויה ללמוד שפה טבעית לאחר שבודדו במשך שנים רבות, מיוחסת לעיתים קרובות לקיומה של תקופה קריטית בגיל הרך ומקסימום עד גיל 5- 6, עבור רכישת שפה.

אין הרבה ידע על ילדי פרא. אחד המקרים שכן תועדו באופן מחקרי הוא בשנת 1926 של האחיות אמלה וקמלה, הכומר ג'וזף לאל סינג שתיאר את המקרה סיפר כי הבנות גודלו על ידי זאבים ביער בהודו. אך יתכן ואין בסיפור ממש, לאחר שרופא צרפתי סרז' ארולס, שבדק את הסיפור, טען כי המקרה היה הונאה שנעשתה על ידי סינג כדי לגייס כספים עבור בית היתומים שלו. פסיכולוג הילדים ברונו בטלהיים קבע כי אמלה וקמלה נולדו עם מגבלות נפשיות ופיזיות.

ויקטור – ילד הפרא מאוורון

בשנת 1800 נמצא ביער אוורון בצרפת נער בודד וזר, הנער לא ידע ללכת על שתיים או לדבר וניכר היה כי גדל כל העת לבדו בניתוק מוחלט מבני אדם, מבודד מכול מגע אנושי. גילו של הנער היה של ילד כבן 12. עיתוני התקופה שפרסמו את הפרשיה כינו את הנער "ילד הפרא מאוורון". התנהגותו של הנער דמתה להתנהגות בעלי חיים יותר מאשר לזו של בני אדם. הרשויות במחוז אוורון שיערו שהילד ננטש שנים לפני כן בידי הורים חסרי אמצעים, מנהג שרווח באותם הימים.

חוקר בשם ז'אן איטאר, לקח את הנער תחת חסותו וניסה להשקיע בו וללמד אותו חכמה, הוא הצליח להקנות לו יכולת קריאה וכתיבה ולאפשר לו להביע את צרכיו בכתב, אך למרות מאמציו הילד נותר חריג, בלא מיומנויות חברתיות ובלא יכולת לדבר בשפת בני אדם, התקשורת של הנער עם סביבתו נשארה אך ורק בכתב, זאת בשל אי-השימוש באיברי הדיבור והשמיעה שלו בשלבי חייו המוקדמים. וגם לאחר 5 שנים הנער האסופי לא הצליח להסתגל לחברה.

הניסוי האסור

ככל שמתפתחת הפסיכולוגיה אנו מוצאים את חשיבותה המרובה של השיחה עם הפעוט שזה אך נולד. פעמים אחדות לאורך ההיסטוריה בוצעו ניסויים המכונים "ניסויים בחסך לשוני" או "הניסוי האסור" – על ידי בידודם של תינוקות מהסביבה הטבעית של שפה מדוברת או שפת סימנים, מתוך מטרה לגלות את אופיו של הטבע האנושי או את מקור השפה. הכינוי הנוסף של ניסוי זה הוא "הניסוי האסור" משום שלשם קיומו נחוץ חסך יוצא דופן במגע אנושי. ניסויים דומים בקופים, שנקטו את בידודם המוחלט מקשרים חברתיים (אף על פי שלא נועדו לבדוק כישורים לשוניים), הובילו לאיבוד קשר עם המציאות ולמצב פסיכוטי.

על פי המסופר, במאה ה-13 ביצע פרידריך השני ניסוי על תינוקות ללא מגע אנושי, כדי לראות אם ידברו בשפה טבעית כשיהיו בוגרים מספיק כדי לדבר. הניסויים תועדו בספר שכתב הנזיר סאלימבנה די אדם בשם "דברי הימים". פרידריך הורה "לאימהות – אומנות ולמיניקות כי יניקו וירחֲצו את הילדים ויטפלו בהם, אבל בשום אופן שלא יפטפטו או ידברו איתם; שכן רצה לגלות אם ידברו בשפה העברית ,או ביוונית ,או בלטינית או בערבית, או שמא ידברו בשפתם של ההורים שהביאום לעולם. אבל כל עמלו היה לשווא, שכן הילדים לא יכלו לחיות ללא מחיאות כף, העוויות, שעשועים עליזים ודיבור של חיבה.

מלך סקוטלנד ג'יימס הרביעי התעניין אף הוא במחקר וכמה מאות שנים לאחר הניסוי של פרידריך השני שלח שני ילדים שיגדלו אצל אישה אילמת שהתגוררה בסביבה מבודדת על האי אינצ'קית', בניסיון לבדוק אם השפה היא מוּלדת או נלמדת. מקומיים אומנם נטו לדווח כי הילדים דיברו עברית טובה – שפתם של אדם וחווה בגן עדן, אך בבדיקה מקצועית הופרך הדבר, הילדים השמיעו קולות שאינם שפה כלשהי .

לפי תאוריית ההתקשרות, חסך לשוני בגיל הרך, עלול להביא לעיכוב התפתחותי חמור, לפיגור שכלי ולהפרעות נפשיות בהמשך החיים. אף כי לא ניתן לעשות מחקרים מסודרים בשל הבעיה האתית הנעוצה בכך, הראו מחקרים על ילדים מאומצים כי במקרים קיצוניים שבהם שהו בסביבה דלת גירויים בחודשים הראשונים לחייהם, הם היו שרויים ברמת סיכון גבוהה לעיכוב התפתחותי.

ילד פרא – חברם של זאבים

לסיום, סיפור שהתפרסם בתקופה האחרונה –על ילד פרא אמיתי שהתגלה בהרים בספרד, ילד שהפך לחברם של זאבים.

מרקוס רודריקז פאנטוג'ה בן ה-71, זה שמו של האדם. סיפור ילדותו עגום למדי, אמו נפטרה ואביו נטש אותו כאשר נישא לאישה אחרת. מרקוס נמכר לחוואי זקן שחי בבקתה מבודדת בהרי "סיירה מורנה " על מנת שיעזור לו בגידול בעלי החיים וברעיית הצאן, בעוד מרקוס מתרגל לחייו החדשים ומצפה לעתיד טוב יותר, נפטר החוואי הזקן בצורה פתאומית. אף אחד לא ידע על פטירתו של החוואי הזקן ומרקוס בן ה-7 נשאר לבדו בין ההרים ובין בעלי החיים. בעלי החיים הנחו אותו מה לאכול – מה שהיה למזונם היה למזונו הוא. אט אט מרקוס התחבר לבעלי החיים ולא חשש מהם, בהמשך הצטרף ללהקת זאבים של אמא זאבה וגורים שקבלו אותו כאחד מהם.

חייו היו טובים ומאושרים עד אשר לרוע מזלו בגיל 19 התגלה הנער על ידי בני אדם אנושיים, הסיפור הובא לרשויות והם אילצו אותו לחזור ולחיות בחברת בני אדם. מרקוס הוכרח להיפרד מההרים שהיו ביתו ומהזאבים שהיו לו משפחה ולחזור לחיות בציוויליזציה אנושית – אליה לא התרגל מעולם. ההתאקלמות עבור מרקוס ילד הפרא הייתה קשה. היה צריך ללמד אותו לתקשר עם אנשים באמצעות מילים והברות ולא באמצעות יללות ונהמות כפי שדיבר במשך שנים. ומלבד זאת חש בניכור רב כלפי העולם, כאשר נקרא אביו לזהות את בנו הוא לא שאל מאומה מלבד: "איפה הז'קט שלך?" סיפר מרקוס. "כאילו ציפה לראות אותי עם אותו הז'קט אותו לבשתי בגיל 7."

הרשויות אומנם ראו במעשיהם הצלה אמיתי עבור מרקוס אך מרקוס טוען כי חייו הידרדרו ולמעשה לעולם לא הצליח להשתלב בחברה אנושית. הוא ניסה לעבוד במספר עבודות אך אנשים ניצלו את תמימותו ולעגו לחוסר הבנתו במודרניזציה ובפוליטיקה. מרקוס אף ניסה לקחת את גורלו בידיו ולחזור להרים, מקום משכנו האהוב, אך מזלו לא שפר עליו, במקום המערה המוכרת שהייתה ביתו ניצבו שם בתים וגדר חשמלית וגם הזאבים ידידיו הטובים משכבר הימים לא רואים בו יותר – אחד משלהם עבורם, מרקוס מריח כמו בן אדם.

היום מרקוס חי בכפר קטן בשם "רנטה" ומסתפק בפנסיה זעומה לאחר שהונה בידי אנשים שלקחו ממנו את מעט רכושו הדל. כעת כמה אנשים הרימו את הכפפה וברצונם לעזור לו הם עורכים עבורו מגבית על מנת לרכוש עבורו דוד חדש ולבודד את ביתו, אולי כך יחזור ילד הפרא לתת את אמונו בבני אדם במקום בזאבים.

השארת תגובה