האסירים חפרו ממנהרה – השודד לא נמלט

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

בספר הזוהר (חדש נח עח) מובא משל: הייתה פעם פלוגת שודדים אכזרית שהטילה אימתה על הבריות. הגזלנים הסתתרו בין ההרים ובכל פעם שעברה עגלה באזור, היו מתנפלים עליה, גוזלים את הכסף והרכוש ונעלמים במחילות בין ההרים. המשטרה המקומית חששה להתחיל איתם והמלך שיגר פלוגת קומנדו כדי להיאבק בהם. החיילים הנחושים ביצעו כמה תרגילי הסחה ובסופו של דבר לכדו את השודדים. המלך לא נטל סיכונים וכלא את החבורה המסוכנת בבית כלא נידח ומרוחק ממנו לא ברח איש מעולם.

הימים חלפו ונפש השודדים ערגה לחופש. הם לא מצאו מקום בתוך המחנק של ארבע הקירות והחליטו לברוח משם. תמורת שוחד הגון לאחד הסוהרים, קיבלו אתי חפירה ובמשך חודשים חפרו מנהרה באורך כמה קילומטרים תחת בית הכלא שתוביל אותם אל נהר סמוך. משם ייעלמו באנייה קטנה. הגיע הלילה הגדול והם החלו להשתלשל מבעד למנהרה, לפתע תקף הפחד את אחד מהם והוא התמלא חרטה. "מה יעזור לנו לברוח? הרי יתפסו אותנו ויכפילו את עונשינו"? חבריו לעגו לו ונעלמו ואילו הוא נותר שם לבדו.

בבוקר התפרסמה הבריחה והמלך הנסער בא בעצמו לבית הכלא לחקור את הכישלון. הוא נכנס לחדרם וראה את פתח המנהרה ורצה לבדוק אותה מקרוב. הוא פסע את כולה הלוך וחזור וכשעלה בחזרה הביט באותו שודד אחרון שנשאר שם והפטיר: "אידיוט, יכולת לפרוש כנפיים כמו החברים שלך, מה נשארת כאן"?…

ספר הזוהר מציג זאת כמשל על התשובה: הקב"ה אומר חפרתי לכם חפירה לברוח מהרע – מצוות התשובה – ולמה אתם נכנעים לחשש לעשות שינוי? אולם במחשבה נוספת, המשל מעביר מסר עמוק ביותר: כל תהליך של יציאה מהרע מלווה בהכרח ברגשות פחד, עצם המושג "שינוי" פירושו שחלק ממני מקובע להווה ואינו מוכן לשנות, אך הדרישה היא לברוח!, להתעלם מהקולות הספקניים בתוכי. לא להמתין לכך שארגיש שלם עם השינוי, לא לחכות שהדברים יבשילו עד סופם, אלא לחבק את מעט הטוב ולברוח החוצה.

המשל של הזוהר 'זורק' אותנו אל סוגיה מרתקת בפרשתנו, סוגיית "החיפזון".

השבוע שמעתי סיפור על בני זוג שהיו נשואים באושר שנים רבות וחלקו את חייהם במשותף. לא היו ביניהם כל סודות, מלבד קופסה קטנה. מיד אחרי חתונתם הניחה האישה קופסה על המדף ודרשה מבעלה לא לפתוח אותה לעולם. חלפו עשרות שנים בהן עמד הבעל בפיתוי, אך לפני שיצאו נרגשים לחגוג את "חתונת הזהב" בתום חמישים שנות נישואים, ביקש הבעל לגלות את סוד הקופסה.

הקופסה נפתחה ובתוכה היו מונחים שני סוודרים ומעטפה סגורה. "לפני שצעדתי לחופתנו, סיפרה האישה, סבתי קראה לי והעניקה עצה לחיים מאושרים: בכל פעם שאת כועסת על בעלך, במקום לנהוג בפזיזות ולהתפרץ עליו, תעצרי הכול ותתיישבי לסרוג סוודר. עד שתסיימי לסרוג את הסוודר, כבר תירגעי ותוכלי לשקול את התגובה הנכונה".

וואו, חושב הבעל, אז במשך חמשים שנה היא סרגה רק שני סוודרים, אני בעל מושלם. "תאמרי לי, מה זו המעטפה בצד"?. – "אה, היא אומרת, יש בתוכה 25,000$ שהרווחתי מהסוודרים שמכרתי"…

הערבים אומרים: "החיפזון מהשטן". אחת התכונות הגרועות שרבים מאתנו לוקים בה, אבל מביאה לתוצאות הרסניות היא ה"חיפזון", ובעברית מדויקת: פזיזות. זאת הנטייה להגיב מהר, בבהלה, בסערת רגשות, בשליפה מהבטן, בלי לעכב את התגובה לילה או שניים ולשקול את משמעות המעשה. זה אחד היתרונות המרכזיים שנרכשים עם הגיל והבגרות: בעוד שהצעיר הוא חם ונסער ודורש תוצאות מהירות, המבוגר הוא מתון, סבלני ושקול בדעתו.

התורה כבר מעידה על המסוכנות שבפזיזות. בעוד שהתורה אינה עוסקת הרבה בתגובות רגשיות, ישנה תגובה אחת המוצגת בחריפות כגרועה ביותר: ה"חיפזון".

לגבי ראובן אומרת התורה בספר בראשית מט: ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז, פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה. רש"י: ראוי היית להיות יתר על אחיך, בכהונה ובמלכות … ומי גרם לך להפסיד? פחז כמים – הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות כעסך כמים הממהרים למרוצתם.

ראובן איבד את עולמו. למרות היותו בכור השבטים וראוי לזכות בכל הכבוד שבעולם, הוא הפסיד לטובת יהודה את אוצרות ההנהגה של עמנו, את הכהונה והמלכות. שכן ראובן נכשל בתכונה הבסיסית ביותר למנהיג: יישוב הדעת. במקום לעצור, לנשום עמוק ולשקול היטב את המצב החדש שנוצר בעקבות פטירת רחל, ראובן הגיב בפרץ של כעס ומיהר להעביר את מיטת יעקב מאוהל רחל לאוהל אמו, לאה, על מנת שיעקב לא יעבור לדור באוהל בלהה, שפחת רחל.

שלמה המלך מפיק מכך חכמת חיים נצחית:

משלי יט,ב: 'גם בלא דעת נפש – לא טוב, ואץ ברגלים חוטא' – רבינו יונה: איש אשר לא למד חכמה יחטא במעשיו. וגם האיש היודע דעת, אם הוא אץ ברגליים – חוטא, שממהר לעשות העולה על רוחו בלא מחשבה ועיון. כי הנה לב האדם קצר והמשוגה מצויה בו, על כן צריך האדם להקדים לפעולותיו מחשבה, ולהתבונן בינה בכל דבר במיתון בטרם המעשה .

וכאן עולה שאלה עצומה שצדה את העין והמחשבה: יציאת מצרים הייתה מלווה באווירה מבוהלת של חיפזון. הקב"ה דרש מבני ישראל לשוות ליציאה ממצרים מראה הסטרי של מנוסה ובהלה, להתנהג כמו בורחים ממאסר באישון ליל, כאילו מישהו רודף אחריהם ומעכב אותם לצאת.

וכפי שאומר הכתוב שמות יב,יא: וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחיפזון, פסח הוא לה'. רש"י: בחיפזון – לשון בהלה ומהירות, כמו 'ויהי דוד נחפז ללכת' [בבורחו משאול], וכן 'אשר השליכו ארם בחפזם' [בבריחתם מהמלחמה].

בעוד שאורח החיים הוא לעבור לבגדים קלים לפני הארוחה, לחלוץ את הנעליים, לפשוט את הבגדים העליונים ולהשתחרר לשבת על יד השולחן בהנאה, הקב"ה ציווה את בני ישראל לעשות את ההיפך: שעות לפני מכת בכורות, בערב טו בניסן, אכלו את קרבן הפסח בלחץ, עם מתניים חגורים, נעליים קשורות ומקל ההליכה ביד, כמו אדם שחוטף סנדוויץ' לפה לפני שיוצא לשדה תעופה. כאילו שהם פוחדים לפספס את הרגע, כאילו מישהו מסוגל למנוע אותם לצאת ממצרים.

הדבר המעניין הוא שזה לא נגמר באכילת הפסח באותם רגעים, אלא עיקר מצוות ההנצחה לדורות ליציאת מצרים היא בפרט הזה: כל איסור אכילת החמץ ואכילת המצה שבעה ימים, נועדו להנציח את החיפזון והבהלה שליוו את היציאה:

ושוב כמופיע בכתוב שמות יב: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגֹת מצות כי לא חמץ, כי גֹרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. ראה טו: שבעת ימים תאכל עליו מצות כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים.

וכך פותח הרמב"ם את נוסח ההגדה של פסח (וכן בהגדות נוסח מרוקו):

נוסח ההגדה לרמב"ם: בבהילו יצאנו ממצרים.

אם כן, הנושא העיקרי בהנצחה של נס הגאולה הוא העובדה שנסנו על נפשנו, ברחנו, יצאנו כמו גנבים בלילה, עד שלא היה פנאי להמתין 18 דקות עד שיתפח הבצק בתנור כראוי.

והתמיהות צצות מכל כיוון ופינה. ראשית, ממי לברוח? הרי אף אחד לא רדף אחריהם? פרעה היה מותש והתחנן שייצאו משם, "כשלחו כלה [קללה] גרש יגרש אתכם מזה"?

יתירה מכך: הרי התיאור הזה לא התרחש במציאות!. למעשה הם לא ברחו ממצרים!, אף שאכילת הפסח לפני חצות שידרה מראה של בהלה לצאת, אך היציאה עצמה התנהלה ברוגע ובשלווה. הרשות לצאת ניתנה כבר בחצות הלילה, אך הם לא מיהרו לשום מקום ויצאו רק "בעצם היום הזה". בעלות השחר או יותר מאוחר. אפילו הכלבים רבצו בשקט ולא הפריעו למיליוני אנשים לעזוב המדינה.

וכפי שמביא הספרי דברים שלז: 'בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה" – לפי שהיו מצריים אומרים: אם אנו מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם, ולא עוד אלא שנוטלים סייפים וחרבות והורגים אותם. אמר הקב"ה: הריני מוציאם בחצי היום וכל מי שיש בידו למחות יבוא וימחה.

ומעל ומעבר לכל זה, קשה להבין במשמעות העניין: הרי אין שום דבר מרומם בלזכור שאבותינו ברחו? אדרבה, לאורך ההגדה חוזרים ומדגישים את ההתמוטטות של פרעה בפני רצון ה', "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים", ומה נחוץ אם כן להדגיש דווקא את ההיפך – שהם נסו בבהלה כאילו פרעה מסוגל להתחרט ולמנוע מהם לצאת?

ועוד נקודה צריכה ביאור: הגמרא מדגישה כי מצוות אכילת הפסח בחיפזון, נהגה רק ב"פסח מצרים", אך ב"פסח דורות", במצוות אכילת הפסח מדי שנה לאחר שנכנסו לארץ, אין הלכה כזו לאכול בחיפזון עם מתנים חגורים ונעליים ברגליים. וכך נאמר במפורש לגבי הגאולה העתידה:

מכילתא בא: יכול אף לעתיד לבוא יהא חיפזון? תלמוד לומר (ישעיה נב, יב)' כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הֹלך לפניכם ה".

והעניין כולו צריך ביאור: היה או לא היה חיפזון? אם יש מעלה חיובית ביציאה מבוהלת, מדוע אין נוהגים כן בפסח בכל שנה? ומדוע הגאולה העתידה תתנהל באופן הפוך בדיוק?

התשובה לתמיהה זו נמצאת הסיפור של הזוהר בו פתחנו, האויב ממנו ברחו לא היה פרעה ההוא, הרשע שיושב על כיסא מלך מצרים, אלא הפרעה הפנימי, אותו יצר בהמי שמרגיש בנוח במצרים, שמעדיף לדבוק בישן ובמוכר על פני החדש והשונה, זה שחושש כי יציאת מצרים תוביל למתן תורה והמחיר יהיה איבוד החופש. אחרי הכול, צריך לזכור כי יוצאי מצרים היו בוגרי החינוך המצרי במשך 200 שנה, הם היו שרויים בתוך מט שערי טומאה עד ש"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". והקול הזה התאמץ לכבול אותם במצרים.

וכאן המסר העצום של התורה הוא, שככה בדיוק זה צריך להיות. היציאה לחירות מתרחשת בהכרח בבהלה, משום שחלק ממני לא רוצה לצאת. הדרך לברוח מהרע היא דרך בריחה מעצמי, דרך החנקת הקולות הספקניים שחוששים לצאת מהמצרים ולברוח. ואל לנו להמתין להסכמות מוחלטות בתוכנו, משום שהם לעולם לא יגיעו. תמיד ולעולם יישאר חלק שיזעק "למה העליתונו ממצרים למות במדבר"? הוא יעדיף את המחנק המצרי על פני העבדות לאלוקים, והדרך היחידה להתקדם היא פשוט להתעלם מהספקות ולהתחיל הליך תיקון פנימי מקיף בדמות ספירת העומר.

הגמרא מספרת על אמורא דגול בשם "רב עמרם חסידא": הקהילה שחררה מהשבי קבוצה של נערות יהודיות וחשבו לשכן אותן בקומה השנייה בביתו של רב עמרם, משום שהוא בוודאי לא יבוא להתייחד איתן. כדי להרחיק עצמו הרבה מהעבירה, הסיר רב עמרם את גרם המדרגות המוביל אל הקומה השנייה וכך יסיח דעתו מקיומן. יום אחד התכוון לצאת מביתו ולפתע ראה דמותה של אחת הנערות ויצרו תקף אותו. הסערה בתוכו הייתה כה גדולה עד שהצליח לבדו להזיז את גרם המדרגות הכבד, אך מאידך קולות אחרים סערו בתוכו לעזוב ולברוח. קם רב עמרם וצעק "אש בבית רב עמרם", התלמידים שמעו את הצעקות ובאו לעזור לו, וככה הציל עצמו מהעבירה.

יש לומר כי המסר העמוק של הסיפור היא כי אלו הם חיינו. המלחמה מול הרע מתנהלת בידיים כפותות, כאשר חלק מאתנו חפץ ברע יותר מאשר בטוב וזאת בדיוק התביעה מהיהודי: לברוח, להשתיק את הספק, להתקדם בלי הסכמות ולבחור בטוב.

ולפי זה מובנות שתי השאלות האחרונות ששאלנו: מדוע רק פסח מצרים נאכל בחיפזון, ואילו פסח דורות אינו נאכל בחיפזון? וכן מדוע הגאולה העתידה תתנהל דווקא בשובה ונחת? משום שבריחה היא רק השלב הראשון במסע, אולם היעד הוא להגיע לספירת העומר ומתן תורה בהם אנו פונים ומטפלים גם בחלקי הנפש הבעייתיים ומתקנים אותם בהדרגה. הגאולה העתידה היא סיום תהליך הבירור כולו בו "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ומלאך רע עונה בשמחה "אמן".

וכמובא בתניא פרק לא: הנה בחינה זו היא בחינת יציאת מצרים שנאמר בה 'כי ברח העם'. ולכאורה הוא תמוה למה הייתה כזאת? וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם לא היה מוכרח לשלחם?! אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי, כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה, רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלוקית מגלות הסטרא-אחרא היא טומאת מצרים ולדבקה בו… ולכן לעתיד כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ כתיב 'ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה".

בואו נתרגם את הדברים לפסים מעשיים יותר: הדרך לברוח ממצרים היא באמצעות התמקדות באותם חלקים באישיות שיש לנו שליטה עליהם. אף שחלקים בתוכי נסערים מהפחד לשנות, יש חלקים אחרים שיש לנו שליטה עליהם והבריחה לחירות צריכה להתחיל מהם: בהתמקדות במעשה טוב, דיבור טוב ומחשבה טובה – אף שהחלק הפנימי של השכל והרגש אינו אוחז שם עדיין.

הנה סיפור עוצמתי הנותן לנו להבין זאת היטב: הרב חיים גוטניק שימש שנים רבות כרב הצבא האוסטרלי והיה מכונה באופן לא רשמי כ"רבה הראשי של אוסטרליה". הוא היה נואם דגול שהופיע בפני קהלים רבים ומגוונים, אך פעם התלונן בפני הרבי מלבואוויטש אודות תחושה קשה שמציקה לו: הוא נואם במקומות רבים, הוא דרש אלפי דרשות בחייו, אך מציפה אותו תחושה שהעבודה שלו חסרת תכלית. היא אינה מייצרת תוצאה. אנשים מתפעלים ואומרים: "איזה רב מדהים" אך חוזרים הביתה ושוכחים מהן.

הרבי ענה כי מקובלנו שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב וכשאתה תדבר בכנות ובהתלהבות, הדברים יפעלו פעולתם. ואז הרבי הוסיף נקודה רבת משמעות: אם ברצונך לראות תוצאה מוחשית שתוכל להיווכח בה בעיניך, תשלב בסוף כל דרשה הוראה מעשית לפעולה. ואפילו אם זאת תהיה רק הוראה קטנה ומינימאלית ביחס לערכים הגדולים עליהם דברת.

הרב גוטניק חזר לאוסטרליה ובשבת הבאה התקיים אירוע חשוב בבית הכנסת. האולם היה מלא במאות אנשים, רובם כאלו שאינם פוקדים את המקום והרב גוטניק דיבר בפאתוס על מעלת השבת. בסוף הדרשה אמר כך: "אתם בטח תוהים מה תוכלו לקחת מהשיחה, הרי רבים מכם אינם שומרים שבת. ברצוני להציע רעיון שגם הקרדיולוג שלכם יסכים עמו: אל תכניסו סיגריה לפה בשבת. גם אם בחרתם למרבה הצער ללכת למשרד בשבת, אך לפחות עשו זאת בלי סיגריה בפה".

בשבת הבאה, באמצע התפילה, נכנס אדם לבית הכנסת. זה היה אדם מבוגר ששרד את השואה ובעקבות הכאב שעבר, נטש את דרך התורה והמצוות. אפילו ביום הכיפורים לא תמיד הופיע להתפלל, אך השבוע הוא הופיע. הוא המשיך ונכח גם בשבתות הבאות, עד שהרב גוטניק ניגש ואמר: "נהדר לפגוש אותך, אך אני תוהה מה גרם לך להתחיל לפקוד בקביעות את בית הכנסת?"

"הייתי כאן באותה שבת בה דיברת על המנוחה ביום השביעי והצגת את הבקשה לא לעשן בשבת. בשבת אחריה הלכתי אל המשרד לעבוד ובכדי לנקות את הראש, הדבר הראשון שעשיתי היה לשלוח את היד לעבר חפיסת הסיגריות. ואז אמרתי: רגע, הרב ביקש טובה אישית: לא לעשן בשבת. אז לא עישנתי. השפתיים החלו להציק לי ואז אמרתי: רגע, אתה לא מעשן כי שבת היום ואתה יושב במשרד?! החלטתי ללכת לבית הכנסת. זאת הייתה השבת ההיא שהופעתי באמצע התפילה. האווירה הייתה חברית ונהדרת והחלטתי לבוא גם בשבת אחריה וגם בשבת שאחריה. ומי יודע, אולי יום אחד אתחיל לעשות קידוש אחרי שאחזור מבית הכנסת"…

כך בורחים מן הרע ופוגשים את הטוב.

השארת תגובה