60 חלפו: אירוסין לפני המלחמה

הסיפור שלה נע במעגלים; כשמעגל אחד נסגר – השני נפתח. מהכפר ברומניה אל המציאות האכזרית, ומשם אל חוף המבטחים בשוודיה. שוב היא חוזרת אל הכפר ברומניה כדי לסגור מעגל אחד ולפתוח מעגל חדש. ואז היא מגיעה אל המעגל האחרון, שפותח וסוגר את כל המעגלים. "ושבו בנים לגבולם"

חופה (אילוסטרציה)
חופה (אילוסטרציה)
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

"מזל טוב, לילי, מזל טוב", קולות השמחה שנשמעו מכל עבר הקיפו את הכלה הזוהרת שישבה במרכז השולחן בבית הצנוע שבכפר הקטן, אי שם ברומניה.

האורחים המשיכו לזרום, היין נמזג כמים ומגשי העוגות גדשו את השולחנות. לילי הביטה בהוריה המאושרים ועיניה הצטעפו בדמעות של אושר והתרגשות. היא התרגשה לא רק עבור עצמה, אלא גם עבור הוריה שזכו להביאה – הצעירה בבנות המשפחה – בברית האירוסין.

אחיותיה הנשואות המשיכו להרעיף עליה עצות, והיא רק ישבה מאושרת, מהרהרת שוב ושוב בעובדה שהיא זכתה! החתן היה בחור בן תורה עדין נפש, מה שנחשב באותם ימים ברומניה כדבר קשה להשגה.

איש מבין הנוכחים בבית החם והשמח לא דמיין, ולו בחלומותיו הגרועים ביותר, כי את קול הכינור המתנגן ברקע יחליפו – בקרוב ממש – קולות מלחמה נוראה, קולות שיהפכו את השלווה המתוקה לגיהנום עלי אדמות…

***

את הדרמה הזאת רק מציאות החיים הבלתי נתפסת יכלה לכתוב. המרכיבים שלה מכילים את כל מה שצריך כדי ליצור סיפור אנושי מרגש שזור שמחה, כאב, צער האובדן, ולבסוף תחייה, תקומה ותקווה.

"נולדתי בכפר קטן ברומניה. בכפר היה מספר מועט של משפחות יהודיות, ואני הייתי הצעירה בין הילדים במשפחתי", מספרת לילי, "משפחתי שמרה מצוות, אמי הקפידה הקפדה יתירה על שבת ועל כשרות, ולמרות שבמשך השבוע לא התקיים מניין לתפילה, בשבת לא ויתרו על תפילה בציבור. יהודים מהכפרים הסמוכים התאספו בשבת בבוקר והצליחו לקיים תפילה כהלכתה. אני זוכרת היטב את אבא שותה קפה, מעיר את הבנים, קושר מטפחת על היד, ועם הטלית על כתפיו ממהר לתפילה.

"למדנו בבית ספר גויי. הייתי בין התלמידות המצטיינות והיו לי חברות רומניות רבות, הן ידעו שאחיותי ואני יהודיות וכיבדו אותנו על כך. חיינו חיי כפר שלווים, יפים ומאושרים.

"הכל החל כאשר בכפר הסמוך נערכה חתונתה של בת דודתי", היא מספרת. "הייתה זו חתונה עליזה ושמחה, כמיטב המסורת. הנגנים, חבושי קסקט ולבושים בלבוש רומני מסורתי, הפיקו מן הכינורות שבידיהם ניגון יהודי עליז וסוחף, ובנות המשפחה, עטויות בשמלות מפוארות וצנועות, סבבו את הכלה הנרגשת.

"ברומניה לא היו אולמות שמחה", היא אומרת, "והחתונה נערכה בכפר בו התגוררה הכלה. כבר בשעות הצהריים המוקדמות ישבה הכלה על כסאה וקיבלה את האורחים, בימי הקיץ בתוך הבית ובחורף בחצר שקושטה במיוחד עבור האירוע. מגשי האוכל שהכינו בנות המשפחה ונשות הכפר לא הפסיקו לזרום פנימה; טורטים, עוגות מיוחדות ושאר תקרובת, והמוזיקה התנגנה ברצף.

"בשעה ארבע נערכה החופה לקול צלילי המוזיקה, ומיד לאחר מכן החלה החגיגה האמיתית. ארוחת ערב בשלל מנות הוגשה לסועדים, ולאחר הארוחה פצחו האורחים בריקודים סוערים שנמשכו עד חצות הלילה. בחצות התיישבו לארוחה נוספת, ולאחר מכן פצחו שוב בריקודים שנמשכו עד לשעות הבוקר"…

לילי בת השבע עשרה נסעה עם שאר בני משפחתה לכפר הסמוך לחתונה של בת דודתה, ושם נרקם השידוך שלה.

הדוד השדכן הציג את הבחור בפני הוריה, וכעבור שבועות מספר מצאה את עצמה לילי בעיצומה של מסיבת האירוסין שלה. פני כולם נהרו, הלחיים סמקו, וקריאות "לחיים" נשמעו מכל עבר.

"לא האמנתי שאני בתפקיד הכלה", היא מספרת, "אמי הייתה מאושרת. משפחת החתן מהכפר הסמוך הייתה ידועה במידותיה התרומיות. החתן עצמו היה ידוע כבחור עדין נפש שזכה לקבל תורה מאביו ומרבו, ויחד עם זאת למד את עבודת האדמה וניהל את חוות המשפחה. המשפחות סיכמו שתוך שנה יעמידו חופה ועד אז אסיים את שנת הלימודים".

***

אבל במקום חופה מצאה את עצמה לילי מסולקת מבית הספר יחד עם שאר הבנות היהודיות. היא נשארה בבית, לומדת תפירה אצל אמה. כל הבחורים היהודים מהכפר ומסביבותיו נלקחו לעבודה ונאלצו לענוד טלאי צהוב. השנה הייתה 1944.

"נותרנו בודדים", היא מספרת, "החברות ניתקו אתנו כל קשר. ובכלל, הכל התרחש במהירות כמו כדור שמתגלגל במדרון ואי אפשר לעצור אותו. מיד לאחר פסח נכנס אבא הביתה ואמר: 'אל תצאו מהחצר, משגיחים עלינו!'. כך היינו נעולים מספר ימים בבית, עד שדפיקות חזקות אילצו אותנו לפתוח את הדלת. הפחד היה סביל באותם ימים, והדמיון לא הרחיק לכת יתר על המידה".

החיילים שבפתח היו נחרצים. "באנו לקחת אתכם לעבודה", אמרו. "הבלבול אחז בכל", משחזרת לילי. "הסיעו אותנו עשרים קילומטרים מהכפר, לא לפני שרוקנו את הבית מהתכשיטים של אמא. שמו את כולנו, אנשים נשים וטף, על עגלות, וכעבור נסיעה קצרה מצאנו את עצמנו בבית חרושת לחבלים. למרות התנאים הנוראיים עודד אותנו אבא : 'העיקר שאנחנו ביחד, המצב המוזר הזה יסתיים בקרוב'.

"הוא צדק למחצה, המצב הסתיים כשלקחו את כולם לאושוויץ…

"לאחר נסיעה של שבוע בקרונות דחוסים ללא אוכל ושתייה, הגענו למחנה הנורא הזה", נזכרת לילי בכאב. "הבטתי באבא, שהיה גבוה וחסון, והתקשיתי לזהות אותו. הוא היה רזה עד כאב. אמי צעדה לצידו, עיניה מביעות כאב, פחד, אימה ודאגה. זו התמונה האחרונה שלהם החקוקה במוחי. מאז לא פגשתי אותם. אותי שלח מנגלה ימ"ש לעבודה, ולשמחתי הצלחתי להיות לצידה של אחותי. 'רק אל תתני להם לצרוב לך מספרים ירוקים על היד', סיננה לעברי מכרה ותיקה".

***

"איכשהו שרדתי, בניסי ניסים לא אסף אותי מלאך המוות אל תחת כנפיו… סוף המלחמה הגיע ואנו, קבוצת בנות, מצאנו עצמנו ישובות על ארגזי פירות בתוך קרונות, בדרך אל החופש המיוחל.

"'בנות, היינה רגועות, אנחנו עומדות להשתחרר', עברה הקריאה בינינו, 'אנו נוסעות לארץ ללא מלחמה! לשוודיה!'.

"החלום הפך למציאות. נסענו ברכבת עד לדנמרק, שם המתינו לנו אנשי הצלב האדום, מגשים עם תפוחי אדמה מהבילים בידם. היינו חולות ורזות להחריד. נשים מתנדבות בתלבושת אחידה דאגו לנו לרחצה ולבגדים נקיים ויפים. משם נשלחנו לשוודיה, לבית הבראה. הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב לכל מקום אפשרי שנותרתי בחיים ושאני מחפשת מידע על משפחתי ועל אנשי כפרי שברומניה.

"לאחר תקופה של החלמה בה טיפלו בנו במסירות רבה ודאגו לנו למזון, לביגוד  ולטיפול רפואי צמוד לו היינו זקוקות, חיפשתי עבודה. ואכן, מצאתי עבודה בתפירה שלא דרשה מאמץ רב מדי.

"מדי שבוע הגיע לבית ההבראה אוטובוס נוסף ובו ניצולות", מספרת לילי, "ואני הייתי רצה ראשונה לבדוק: האם אחותי הגיעה? אולי מישהו מהכפר?"…

תקוותה לא נכזבה. כעבור תקופה קיבלה מברק משני אחיה הגדולים, הם ניצלו וחזרו לבית שבכפר! לילי שלחה להם מברק נרגש בו כתבה כי יש לה אפשרות לנסוע לאמריקה ולהתחיל שם חיים חדשים. "אבל האחים שלי כתבו לי בחזרה שהם מחכים שאחזור לכפר, לבית שלנו, הם פחדו שאלך לאמריקה וכמו בנות רבות אתבולל בין הגויים – מה שלא עלה, כמובן, על דעתי. 'בואי הביתה', הם כתבו, 'ויחד נעלה לארץ ישראל'".

***

לאחר שנה וחצי של שהות והחלמה בשוודיה מצאה לילי את עצמה פוסעת בשבילי הכפר שנותרו כשהיו, ליבה קרוע לגזרים. היא ידעה שאבא ואמא כבר לא יקדמו את פניה, וגם אחותה ואח נוסף היו ואינם.

וחתנה? מי יודע מה עלה בגורלו… מן המידע שהגיע אליה, הוא לא שרד את התופת.

המפגש בינה לבין האחים היה טעון ומרגש, כל אחד סחב על גבו שק של סבל. המסקנה הייתה ברורה: צריך להמשיך, אין ברירה.

והם המשיכו. שיפצו את הבית, הקימו את החווה לתחייה וניסו לחזור לחיים רגילים עד כמה שאפשר בלי המשפחה שהייתה ואינה עוד.

***

"את חייבת להתחתן", פסקו האחים כעבור תקופה. ולילי, שהייתה עסוקה באיסוף השברים, הסכימה.

"אצלנו ברומניה היה כבוד לאח הגדול", היא צוחקת בפעם הראשונה מאז החלה את סיפורה, "אם הוא אמר משהו – חייבים להסכים".

"את זוכרת את משפחת ש.?", שאל אותה אחיה. והיא הנהנה בראשה לחיוב. "הבן הגדול שלהם, יעקב, מסכים להצעת השידוך", דיווח האח.

"היה לי קשה. הבזקי תמונות מליל האירוסין שלי הבליחו בראשי. החתן שלי, בחור עדין נפש ובעל מידות תרומיות, אוי, היכן הוא?

"אחי הביט בי בהבנה, אבל הייתה לו דעה ברורה. 'ה' נתן וה' לקח, שלחנו מכתבים לכל הגורמים ולצערנו את חייבת לקבל את הדין באהבה. החתן שלך לא שרד את המחנות, ומצווה עלייך להקים משפחה למרות הכעס והמרירות, למרות תחושת הנטישה והכאב. זאת הדרך היחידה שלך לנקום, את חייבת דור המשך לאבא ולאמא!', כך אמר.

"דמעות רותחות זלגו מעיני ונתתי את הסכמתי. נישאתי ליעקב, ותמכנו זה בזו וזו בזה".

גם אחיה של לילי נשאו נשים. תוך זמן קצר עזבו כולם את הכפר, צררו בליבם את המראות מבית אבא ועלו לארץ ישראל, מקווים להתחיל חיים חדשים.

***

"עלינו לארץ, לימים לא קלים. נאלצנו להילחם על קיומנו. לאט לאט, בעמל כפיים, עם הרבה תקווה ואמונה, בנינו כאן בית. למרות תחזיות הרופאים – אליהם הלכתי לאחר שד"ר מנגלה עשה בי ניסויים קשים וכואבים – זכיתי ללדת שלוש בנות מקסימות שנתנו טעם מחודש לחיינו. יעקב, גם הוא שריד ממשפחה ענפה, השקיע את כל נפשו ומרצו למען חינוכן בארץ ישראל".

בני הזוג הצליחו להקים מתפרה לווילונות, והמתפרה הפכה לסיפור הצלחה כשהווילונות שלה הפכו לשם דבר בארץ ובעולם. "הווילונות שלי מפארים מקומות רבים", מתגאה לילי ביצירת כפיה.

הבנות זכו לחינוך מעולה, ויעקב ולילי ראו ברכה בעמלם.

"זכינו להשיא אותם בשמחה, וכל חופה שהעמדנו הייתה ניצחון על האויב העמלקי ההוא. הצלחתי לעלות על דרך המלך למרות הצל שמלווה, אבל גם כשחושבים שהצל נעלם, הוא נמצא שם, מלווה בכל פינה אפשרית. לאחר שנים של עבודה מפרכת העברנו את בעלות המתפרה לאחת הבנות, וסוף סוף התפנה יעקב לעשות את מה שרצה במשך שנים: ללמוד.

"מדי בוקר, לאחר ארוחת בוקר שלווה, הייתי מלווה אותו לכולל, ומשם המשכתי לעבודת ההתנדבות שהעניקה לי סיפוק רב. אחר הצהריים התענגנו על הנכדים המתוקים, והרגשתי שהגענו יחד אל המנוחה ואל הנחלה.

"הכל היה טוב עד לאותו יום בו חרב עלי עולמי. התקף לב פתאומי, הצלה, מגן דוד אדום, לוויה, ופתאום האדם הקרוב אלי ביותר, שהעניק לי טעם לחיים לאחר מלחמה אכזרית, נעלם מחיי.

"לפתע פתאום מצאתי את עצמי שבורה מול שעות של בדידות", נשבר קולה של לילי, "הבנות תמכו, הנכדים הגיעו, אבל כבר אמרו רבותינו שאין אדם מת אלא לאשתו. ניסיתי בכוח להסתיר, המשכתי להתנדב, נסעתי לבנות לשבתות ולחגים כשהצער מציף כל חלקה טובה.

"ויום אחד, כשחזרתי משעות ההתנדבות שלי, פגשתי מכרה ותיקה בתחנת האוטובוס. היא שאלה בעדינות לשלומי ואמרה לי שיש לה רעיון בשבילי…

"עוד לפני שסיימה דחיתי אותה על הסף. בגילי?! באמת!

"'אני מבינה אותך', אמרה המכרה, 'אבל בכל זאת, מדובר באדם מיוחד, אב לבנים נשואים, שהתאלמן לפני מספר שנים מאשתו. הוא בן גילך, אולי תשקלי בכל זאת?' ואז היא נקבה בשמו…

"חשבתי שאני מתעלפת, אחזתי בספסל התחנה, התיישבתי, והלב שלי דפק בפראות כתופים אפריקניים. 'מה שמו?' שאלתי שוב, והיא חזרה על שמו, מביטה בי מבוהלת. 'את בסדר?', שאלה בחשש.

"הכל חזר אלי בבת אחת. האירוסין, האחיות, אבא ואמא, ראובן החתן— שכחתי לרגע שאני לא בת שמונה עשרה אלא נושקת לשמונים.

"'אבל הוא מת!', גנחתי.

"'חס וחלילה!', נבהלה המכרה, 'ראיתי את ראובן הבוקר'.

"בקושי הגעתי הביתה. ישבתי רועדת במשך שעות. האמנם?! האם ראובן שלי חי?! השעות נקפו ואני הייתי שרויה בהלם. הטלפון צלצל. המכרה הייתה על הקו.

"'תגידי, את בסדר? נבהלתי!', היא אמרה, 'דרך אגב, ראובן חי, בריא ונושם, סיפרתי לו עלייך וגם הוא הגיב בצורה דומה'".

וכך, עשרות שנים אחרי האירוסין שנערכו בכפר שברומניה, הם נפגשו.

"זה היה מוזר", אומרת לילי, "בדמיוני הוא נשאר ראובן, העלם הצעיר, ופתאום אני רואה מולי אדם זקן. אבל הזכרתי לעצמי שגם אני אינני אותה כלה צעירה. לא היינו צריכים לדבר הרבה. ידענו שאנחנו סוגרים מעגל בדידות ומתחתנים".

***

"לאחר שילדינו שמעו את הסיפור, הייתה התרגשות גדולה גם מהצד שלי וגם מהצד שלו. הבנות שלי, שידעו שאני סובלת מאז שבעלי נפטר, האיצו בי להתחתן שוב, וגם הבנים של ראובן נתנו את ברכתם. הם לא הפסיקו לחקור אותנו איך לא מצאנו אחד את השני קודם לכן, אבל אנו ידענו, שנסתרות דרכי הקל. כך נגזר.

"אני מודה לה' על הכל", היא מסכמת, "את יעקב, בעלי הראשון, אזכור תמיד לטובה. הוא היה בעל נפלא וזכינו להקים יחד משפחה לתפארת. הכל מלמעלה. היה לנו טוב ביחד. וגם כיום אני שמחה ומאושרת, שהרי לא טוב היות האדם לבדו…

"אנחנו סבא וסבתא משותפים לכל הנכדים והנינים, מהצד שלי ומהצד שלו. ראובן ממשיך ללמוד מדי יום, ואני ממשיכה להתנדב", בורקות עיניה של לילי.

וכך, לפני שנה, שישים שנה אחרי המועד המקורי, הם עמדו מתחת לחופה שכאילו המתינה להם כל השנים.

"אני כבר זקנה, אבל בכיתי כמו בחורה צעירה", מספרת לילי וקולה נשנק, "השמים זהרו מול עיני, ולעיני רוחי ראיתי את אמא ביום אירוסי, שמחה ומאושרת. הוצאתי מהארון את הצעיף שנתנה לי אמא ביום האירוסין ולבשתי אותו, על הצעיף היה רקום הפסוק 'בואי כלה'…".

השארת תגובה