הסטודנט וויתר על החתונה: "אני יהודי"

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

שלמה אקשטיין הוא פרופסור לכלכלה וכיהן בשנות התשעים כנשיא אוניברסיטת בר אילן. בשנת1953 היה מדריך בתנועת בני עקיבא במקסיקו וכאשר צוות המדריכים ביקר בניו יורק החליטו יחד להיכנס לשיחת יחידות עם הרבי מליובאוויטש. אקשטיין שאל את הרבי כך: "סיימנו שנת הדרכה במקסיקו, כעת עלינו לשוב לעוד שנה מאומצת כזו. מהיכן לוקחים את הכוחות להמשיך ולהתחיל שנה חדשה?

"אנחנו משקיעים בנערים את כל הכוחות ואז הם עוזבים, לא רק את בני עקיבא, אלא את הקהילה היהודית ויש כאלו שנוטשים חלילה גם את דרך החיים היהודית ומתחתנים עם מי שאינם יהודים. כיצד אנו יכולים להתחיל שוב בהתלהבות שנה חדשה"?

הרבי ענה: "יש לנו הבטחה 'הזורעים בדמעה ברינה יקצרו', הוי אומר שמי שזורע עם כל הלב, מכניס את הנשמה בתוך העשייה, בוודאי יהיה קציר, אך לא נאמר שהוא עצמו יזכה לראות את הקציר. תהיה בוודאי הצלחה, אבל לא נאמר כמה זמן זה ייקח". הרבי המשיך עם דוגמה: "אתם יושבים בשבת אחרי הצהריים בפעילות בני עקיבא ונותנים שיחה לנערים. פתאום עובר ילד יהודי, הוא אינו חלק מהפעילות, הוא אינו יודע מה זה בני עקיבא, אבל רואה קבוצה יושבת והוא גם מתיישב. הוא שומע את המדריך מדבר על כך שאנחנוהעם העתיק בעולם, בנים של אברהם אבינו, וכמו אברהם נותנים את כל הכוחות לציית לרצון ה' וזה מה שהופך אותנו לעם יהודי, עם שקיים אלפי שנים". הילד מחליט לקום ולעזוב באמצע השיחה ואינך רואה אותו יותר.

"חולפות השנים, הוא הולך לאוניברסיטה, הוא מכיר נערה שאינה יהודייה ומחליט להתחתן, אך ההורים שלה מציבים תנאי: נאפשר את החתונה רק אם תתקיים בתוך כנסיה. בדרך לשם, הם מתקרבים יותר ויותר ופתאום רואה את השתי וערב למעלה. ואז פתאום יאמר לעצמו 'איך אני יכול להצטרף לקהילה הזו'? הלוא שמעתי פעם – הוא אינו זוכר איפה שמע וממי שמע אך זוכר ששמע – שאנחנו צאצאים של אברהם אבינו, וכבר שומרים על הרצף אלפי שנים. הוא יקום ויאמר 'מצטער, אינני יכול לעשות את זה' ויבטל את החתונה. הוא יעזוב אותם ויחזור אל המקורות היהודיים שלו.

"הדברים של הרבי עשו בליבנו חריש עמוק, אף אחד מהמדריכים לא ישכח את הדברים הללו לכל חייו, זו הייתה ההדרכה של חיינו"

דבריו של הרב אקשטיין יש בהם בכדי להאיר תמיהה בפרשתנו: כשהיינו ילדים, חיכינו להגיע לפרשת וארא ולקרוא איך עשרת המכות שיבשו את החיים במצרים. לא סתם זכתה הפרשה הזו ליותר מביצוע קולנועי אחד (להבדיל) לאורך ההיסטוריה, וכל הגדות הילדים בליל הסדר מלאות ציורים לעגניים על המצרים שנצמדים לקיר כדי להתגרד מכינים, על הצפרדעים שקפצו בפה מתוך העוגות, ועל הברד והאש שרקדו יחדיו באטמוספירה של מצרים.

וכל אחד שמכיר את הרצינות של התורה אמור לשאול:מי צריך את זה? לשם מה ההצגה? האם מישהו משחק בהפגנת יכולות על-טבעיות ותעתוע בכוחות הטבע?! האם לא חבל על הזמן שעם ישראל מתענה ומתעכב בינתיים במצרים ונרשמת דחיה במועד מתן תורה בהר סיני?!

מדוע לא הנחית הקב"ה מיד את מכת בכורות על ראש מצרים, זה היה נשק להשמדה המונית שהביא ישירות למוות של מיליונים במצרים, בכל בית נפלו אנשים ומתו והאיום הישיר היה על חייו של פרעה עצמו שהיה אף הוא בכור, וכך הצעקה במצרים הייתה מכריחה את פרעה להניף מיד דגל לבן?

נחשוב להבדיל על האמריקאים והרוסים במלחמת העולם השנייה: אחרי כל הזוועות שהיטלר ימ"ש עולל, הם לא היו מנומסים במלחמה נגדו. הם לא לבשו כפפות. 1300 מפציצים אמריקאים ריסקו את רחובות גרמניה והפכו אותם לעיי חרבות. נדרשו מיליארדים של "תכנית מרשל" כדי לבנות מהיסוד את ברלין ודרזדן אחרי המלחמה. מה היה אפוא הצורך בתשע מכות מנומסות נגד פרעה, עד המכה העשירית שמחצה ומוטטה אותו?

זאת תמיהה מכיוון נוסף: כמות הניסים שחולל הקב"ה בצורה שלא מצאנו דוגמתה, עמדה בניגוד גמור לכלל "לא עביד קוב"ה ניסא למגנא". כל אחד מאתנו חולם על ניסים. כולנו היינו שמחים לקום בבוקר ולגלות בחשבון הבנק עשר מיליון דולר שנפלו מהשמיים. אנשים חולים היו ששים לזרוק את הקביים ולגלות שהם יכולים לרוץ – אבל זה לא קיים, כי הקב"ה לא ברא עולם כזה. לא קונים נסים במכולת. הקב"ה מייקר ומחבב את הטבע ואינו מפר אותו שלא לצורך.

הר"ן (דרשות הר"ן דרוש ח) מביא דוגמה חזקה לכך: ספר מלכים מספר את הסיפור על "אשה אחת מנשי בני הנביאים": עובדיה הנביא מת ואשתו נפלה בוכה לפני הנביא אלישע, שבעלה השאיר לה חובות עצומים, הנושים דופקים על דלת ביתה ומשגרים איומים מפחידים. היא חוששת לחייה.

הנביא שאל מה נשאר בבית? היא ענתה כד שמן. אלישע הורה לה לאסוף את כל הכלים הריקים בבית, את הסירים, המחבתות והקערות ולשפוך לתוכם מבקבוק השמן. קרה נס מופלא והכד שפך ושפך ולא נגמר ומילא את כל הכלים בבית. היא מכרה את כמויות השמן והתעשרה.

וכאן עולה התמיהה הפשוטה: מדוע נדרשה האישה להביא בקבוק שמן ולמלא את הכדים? הרי בין כך נעשה נס והשמן התרבה באופן על טבעי ואם כן היה יכול הנביא להוריד שמן חדש מהשמיים? אלא מכאן שככל שאפשר למעט בנס ולהחביא אותו בתוך לבושים של טבע – כך עדיף. ואפילו שמדובר בהתרחשות שהיא בין כך ניסית מתחילתה ועד סופה.

ואם כן עולה השאלה: מדוע חרג הקב"ה מכל הכללים ובמשך שנה שלימה ניהל מפגן של שיבוש ותעתוע בכל דרכי הטבע?

האברבנאל מביא ביאור ידוע לשאלה זו ונקודת הדברים מועתקת בליקוטי שיחות לו/וארא. אמנם במסגרת זו ברצוננו להביא רעיון מתוק מדבש, מעצים וממלא כוח לכל אדם, הורה ומחנך, מתוך שיחה שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדות פרשת וארא תשמ"ו (התוועדויות ב/399).

סיפור המכות מלמד שחינוך לוקח זמן. תהליכים נפשיים הם אירוע שלא מתרחש ביום אחד. כל פעולה של שינוי – בתוכנו עצמנו, בקירוב יהודים אחרים לחיי תורה, ובחינוך ילדים – היא תהליך ממושך שמתפתח לאט-לאט על אש קטנה ואורך זמן רב עד שרואים בו תוצאות. השפעה וחינוך הם לא מקצוע לאנשים של 'זבנג וגמרנו', מי שמתעקש לראות תוצאות היום, מיד בסוף הפגישה, שלא ייצא לשליחות ולא יעבוד עם אנשים. קירוב לבבות הוא מקצוע לאנשים סבלניים, מאמינים, שמוכנים להשקיע לטווח ארוך, הם יודעים שהם נותנים את הדם עכשיו ומאמינים בלב שלם כי יראו תוצאות.

כאשר הסתיימה המכה הראשונה, מכת דם, ופרעה חזר לסורו, היה נראה כי המכה נכשלה לחלוטין. הוא המשיך להצהיר בשחצנות "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". אחרי שהסתיימה המכה השנייה, מכת צפרדע, ושוב חזר פרעה לסורו, היה העומד מן הצד בטוח שפרעה ניצח. הנה הוא לועג לקב"ה בפנים. אבל במכה השביעית הוא כבר קרא "חטאתי, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" וכל אחד מבין שזה לא קרה כעת, זה התרחש במכה הראשונה, אלא שלקח זמן ונדרש רצף של מכות מופלאות עד שההבנה עלתה מהרגליים עד הראש והצד הנכון ניצח.

התורה מספרת כי ביום מותו של משה רבנו הוא הכריז: "היום הזה נתן לכם ה' לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמוע", וכל אחד מתפלא מה היה אירוע פריצת הדרך באותו יום גורלי בו עם ישראל התעלה על עצמו וקיבל פתאום עיניים ואוזניים? מביא רש"י כי לפני שנפרד משה מבני שבטו, שבט לוי, הוא הגיש להם ספר תורה שכתב במיוחד עבורם. באו כל השבטים וצעקו לפניו 'וכי רק בני שבטך הם יהודים'?! גם אנו רוצים לזכות להכניס ספר תורה לבית הכנסת של השבט. הכריז משה רבנו "היום הזה וגו'". היום אני יכול להכריז כי אתם חפצים בעומק נפשכם במצוות התורה.

מה חולל את השינוי באותו יום? אומרת הגמרא בעבודה זרה (ה) משפט מפתח: "לא קאים איניש אדעתיה דרביה עד ארבעים שנין". לא קרה כלום באותו יום, פשוט לוקח ארבעים שנה עד שהאדם עובר תהפוכה פנימית ומזדהה עם נסי יציאת מצרים שהתרחשו לפני ארבעים שנה.

בספרי חסידות מוסבר יותר מזה: המספר "ארבעים" הוא אינו מקרי, משום שכל תהליך נפשי מורכב מארבעה שלבים: אדם שמקבל על עצמו לצורך העניין להתחיל להניח תפילין, בהתחלה מתרחש שינוי בכוח המעשה, מהמעשה עולה התובנה במשך הזמן אל עולם הרגש, מהרגש אל המוח, ועד שהדבר מחולל "מטמורפוזה", תמורה, שינוי צורה, עד עצם הנפש ממש.

בעולם המחקר נהוג לומר כי כל תהליך של שינוי מורכב מכמה שלבים: שמיעת הרעיון, הפנמה, הזדהות, ועד שמתרבים יותר כוחות וסימנים לטובת השינוי מאשר נגדו.

המסר של התורה הוא שאסור להפסיק לחנך, אין להתייאש מפעולה של קירוב או השפעה שלא נשאה תוצאות. הדברים עובדים – ורק לוקח זמן לראות את זה. כך אומרים וארט בשם האדמו"ר מקוצק: בפרשת קריאת שמע נאמר "והיו הדברים האלה על לבבך", לכאורה קשה להבין מדוע נאמר "על לבבך" ולא 'בתוך לבבך'? אלא זאת הקדמה למילים הבאות: 'ושננתם לבניך'. כשמחנכים, לפעמים נשארים הדברים על הלב ולא נכנסים פנימה, אך אין להתייאש: בסוף הם יחלחלו.

אך מה עושים כדי להצליח בוודאי בהשפעה החינוכית? שלא נצטרך רק להאמין בכוח המסר, אלא נראה זאת בעיניים?

גם את זה אפשר ללמוד מעשר המכות: חינוך מבוסס עלעקביות. חינוך הוא מקצוע לאנשים עיקשים ושיטתיים. משה הצליח לשבור את פרעה בגלל שהוא לא וויתר לו. הוא בא שוב ושוב והנחית עוד מכה ועוד אחת עד שפרעה ספר עד עשר ונשבר. תהליך נפשי מתקדם כאשר מציפים אותו שוב ושוב.

זאת הסיבה הפנימית לכלל ההלכתי הידוע: "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם". כאשר מוציאים (למשל) בשבת חנוכה שלושה ספרי תורה, מתחילים לקרוא מהספר של פרשת השבוע, אחר כך הספר של פרשת ראש חודש, ורק בסוף הקריאה של חנוכה. וכמובן, הדברים תמוהים מאוד, הרי דרך האדם לייחס משמעות ולהתלהב דווקא מהחידושים, מהמצוות הנדירות שבאות מזמן לזמן והוא נוטה להתייחס באדישות לקריאה השגרתית?

התשובה היא שהחדש מרגש יותר, אך הקבוע מחולל פעולה עמוקה יותר בנפש. הקביעות היא פעולה איטית של חרישה שיוצרת תלמים עמוקים בזהות שלנו.

נסיים עם וארט חשוב: אחד מסיפורי השינוי המרשימים ביותר הוא תולדות חייו של רבי עקיבא. מצד אחד הוא נחשב ל"אבי התורה שבעל פה", הגמרא אומרת כי כל מדרשי ההלכה ודרשות הפסוקים שאמרו חז"ל – "כולהו אליבא דרבי עקיבא", הוא זה שהציב את היסודות וקבע את הכללים. אולם מצד שני, רבי עקיבא עבר שנים ארוכות של בערות ועם ארצות ולא ידע לקרוא מילה אחת בלשון הקודש עד גיל ארבעים.

מה שעורר אותו לחולל את השינוי בחייו, היה מראה שראה מול עיניו: מדי בוקר היה יוצא עם הצאן אל באר המים ופתאום ראה חור שנפער באחת האבנים בבאר. הוא התפלא מי הצליח לחצוב באבן? אמרו לו כי אלו טיפות המים שנטפו מדי יום על האבן עד שחצבו בהם חור. התפעל רבי עקיבא ואמר "גם לי יש סיכוי, מי התורה יכולים לחלחל גם בתוך לב האבן שלי ולשנות אותו".

ואולם העוקץ של הסיפור הוא, שמי הבאר מחלחלים באבן רק אם נוטפים בקביעות ובשיטתיות כל העת ומכוונים בדיוק לאותה נקודה באבן. אילו המים ינטפו יום כן ויום לא, אילו יזרמו פעם ימינה ופעם שמאלה – לא יקרה דבר. סודו של השינוי נעוץ בעקשנות ובמיקוד שהופכים את השינוי לאפשרי.

השארת תגובה