מצבא גרמניה הנאצית למנזר בצרפת

ניאו נאצים
ניאו נאצים
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

מצבא גרמניה הנאצית למנזר בצרפת, ומשם אל חיק העם היהודי. זהו סיפורו המרטיט של חייל בשירות הצבא הגרמני, שכבר אז אפשר היה להגדיר אותו כחסיד אומות העולם. אבל הוא לא הסתפק בתואר זה, אלא חקר וחיפש, ובסופו של דבר חצה את הקווים ולאחר דרך חתחתים הצטרף לעם היהודי.

"אני כל הזמן מזכיר לעצמי שאני אברהם ולא היינץ, את היינץ המפלצת שחטתי בהרבה דמעות, כאב וחרטה", כך הוא אומר שוב ושוב.

קשה להאמין, אך צאצאיו אינם יודעים על עברו כחייל בשירות הגרמני. את החלק הזה בחייו, שטבול בדמם של חפים מפשע, הוא היה רוצה למחוק.

בסיפורו של אברהם, היינץ היידנבוך לשעבר, יש כל המרכיבים של דרמת חיים אמיתית. יש בו מן הזוועה, מן הכאב, מן הצער ומן התקווה.

באמתחתו תמונת חייל בשירות הנאצים בתוך מסגרת מהוהה. חייל גבוה ומרשים עם מבט סתמי שאינו אומר דבר.

"זה מה שהייתי כשהייתי חייל", הוא מספר, "לא האמנתי שזה מה שיקרה. גדלתי בעיירה קטנה, פסטורלית וירוקה במזרח ברלין, בחור צעיר ומפונק שגויס לזרועות היטלר. ואז, כשהחלה המלחמה, חשתי במעבר החד.

"כשניתנה הפקודה לאסוף את כל היהודים לגטו, הייתי בצד השני. הבטתי במשפחות המפוחדות, באמהות שמחזיקות בכוח צרורות דלים כדי שיהיה להן מה לתת לילדים, ולא חשבתי על כלום. אותנו, החיילים, לימדו שלא שואלים שאלות, אלא רק מבצעים פקודות. היהודים היו האויב שלנו. ובכל זאת, כשחברי לפלוגה היו מכים את האנשים ללא רחם, נזהרתי שלא להכות.

"אחד המשחקים האהובים על הגרמנים היה להשתעשע בירי ביהודים שעברו לתומם בשטח המחנה. הגופות היו פשוט צונחות וקורסות על האדמה.

"הופתעתי כשרגשות רחמים החלו להתגנב אל לבי", הוא נזכר. "פחדתי מאותם רגשות, שהרי חונכתי לא לחשוב אחרת ממה שאני מצווה.

"עלובים ומותשים חזרו האסירים מעבודת הכפייה שלהם. השלגים נמסו והמים שזרמו שטפו את שיירי הקרח והשלג, והעולם החל להתקשט בצמחייה ירוקה. ומנגד בלט המחנה האפור בקדרות המוות שלו.

"והנה פרצה מריבה על המקום בתור לחלוקת המזון. 'מתקוטטים?', נזעק חברי הגרמני שהשגיח על הסדר, ודקה לאחר מכן, באכזריות אופיינית, ביטל את 'ארוחת הערב' לאותו היום.

"אני, שעמדתי בצד השני, חשתי באכזבה הקשה שלהם, ומבט במנת האוכל העלובה עורר בי כעס. ניגשתי אל חברי ואמרתי לו: 'אתה חייב לתת להם לאכול!'

"'תגיד לי, מה קורה לך?!', הביט בי הלה בעיניים קרות, אינו מבין מה עובר עלי. 'אנחנו חייבים להוציא אותם לעבודה מחר!', אמרתי לו בעזות, 'אם הם לא יאכלו – לא יהיה להם כוח'. שכנעתי אותו. היהודים האומללים זכו למנת מרק דלוחה…

"לנו נתנו בארוחת הערב בשר צלוי בתוספת תפוחי אדמה, והאוכל נתקע לי בגרון. 'ראה מה מעוללת לך המלחמה', אמרתי לעצמי, 'סביבך מוטלות גופות אדם ואתה מסוגל להכניס לפיך חתיכות של בשר?!'…

"באותו ערב התהפכתי על יצועי, שאלות התחילו לצוץ בראשי: האם מה שאנחנו עושים נכון מבחינה הומנית?

"מאותו הרגע בו הבנתי כי אסור לי להיות חלק מהגורם לזוועה שהתרחשה סביבי, עשיתי ככל שביכולתי כדי להושיט עזרה בכל תחום".

***

לאברהם קשה. הזכרונות כואבים, כואבים מדי. אולם את אותו ילד קטן בעל עיניים חומות גדולות וגוף שדוף הוא לא ישכח לעולם.

"הלוואי ויכולתי לחזור לשם ולהציל אותו", הוא אומר, "המבט שלו רודף אותי עד היום, ילד קטן וגיבור גדול. הוא הבריח על גופו סידור וחומש, לא דבר מאכל או משהו אחר שווה כסף. כשתפסו אותו הוא עמד שם, כשבעיניו מבט של 'לא תנצחו אותי!'. המבט הרגיז את המפקד, והוא החל להכות את הילד החלש שנפל על הרצפה, ועדיין לא בכה. 'אנחנו נתפלל וננצח אתכם!', המשיך לומר, ורק כדור רובה שכוון היישר אל ליבו השתיק אותו.

"הילד דימם למוות, ובאותו הרגע גם הלב שלי דימם", אומר אברהם ומליט את פניו בידיו, הזכרונות קשים לו.

"בכלל", הוא מוסיף לאחר שהוא מתאושש, "אצילות הנפש של היהודים הממה אותי. בתוך הטירוף הם דאגו אחד לשני בערבות הדדית שלא ידעתי את פשרה".

***

כשתמה המלחמה מצא מולו החייל הגרמני מציאות מוזרה: פתאום גילה מציאות של חיים ללא טירוף, ללא שריקות מהולות בהרג.

"מיהרתי לעזוב את אדמת גרמניה. הורי אמנם התחננו שאשאר, אבל אני לא מצאתי לעצמי מנוחה. בתחילה ניסיתי להשתלב בעסק הגדול של אבי, עד שהבנתי שאי אפשר לקחת שנים של מוות, שנים צבועות בדם, לקפל אותן ככדור נייר ולהשליך למרחוק, להשכיח זכרונות כאילו לא אירע מאומה. טעם החיים אבד לי, ומראה של אדם מלקק גלידה ונהנה ממנעמי החיים עורר בי תמיהה.

"הייתי שותף שלא מרצוני לאחד מפשעי האנושות, והידיעה הזו צלפה בי ללא רחם, עד שהבנתי שאני חייב לקום וללכת. לאן? לא ידעתי, אבל ידעתי שעלי ללכת".

***

תחנתו הבאה של אברהם הייתה צרפת.

"לאבי היה בן דוד בצרפת, והחלטתי לנסוע לשם ולנסות להתנתק מן העבר. המעניין הוא, שבכל אותה תקופה עקבתי באובססיה אחרי היהודים שניצלו, והתעניינתי בסיפורים שהסתובבו אודותם", הוא מספר.

"בצרפת הסתובבתי בחוסר מעש, שבור ורצוץ, סיוטים והזיות רדפו אותי, והאשמה אכלה בי. הגיהנום שהעברתי אחרים רדף אותי ונשמותיהם של ההרוגים  הפכו ליללות והתגלגלו אתי ממקום למקום. היו ימים שהתכנסו בתוך עצמן והיו ימים שהיו נוהמות ומייללות באוזני, תובעות את דמן מידי.

"עד שיום אחד תפס אותי בן דודי לשיחה. 'אתה חייב להשתחרר מהמצפון שלך', אמר, 'לך להתוודות אצל הכומר'".

כך מצא אברהם את עצמו נכנס לתוך הכנסייה. שם, בתוך תא קטן בגודל חצי מטר על מטר, מול חלון מרושת בשחור, שפך את ליבו בפני כומר שאת פניו לא ראה.

"מחול לך, מחול לך", אמר לו הכומר והשאיר אותו המום. בשלוש מילים הכל נמחל?! הדם שנשפך כמים כבר אינו אדום?! השתומם אברהם.

"אבל, אדוני", מחה, "אני עדיין לא מרגיש שלם עם עצמי".

"לך למנזר, תתנתק", הורה לו הקול שמעבר לרשת, "תתקרב לאלוקי השמים שמחכה לבקשת המחילה שלך"…

***

במנזר סנט רו חשב אברהם כי הנה, מצא את השקט שחיפש. הוא התקבל בזרועות פתוחות ונשאב אל לימודי הנצרות. התפילות היוו מזור לנפשו, והוא חש כי רק בכך יכפר על כל מעשיו.

"רציתי לשכוח זכרונות מעיקים, חשבתי שאני מצליח, אך הנה שבו הזכרונות בצורות שונות והזכירו לי את עצמן בעקיפין", הוא מספר.

"בימים הראשונים לשהותי במקום לא קשרתי קשרים עם יתר הנזירים, הייתי עסוק בהיכרות עם המקום, התרגלתי לשפה שלהם, לתיפלות שלהם, ולכן הופתעתי כשהכומר ביקש ממני להתפלל עם הילדים ששהו בקומה אחרת".

"היום אתה תתפלל עם הילדים!" הודיע לו הכומר, "התקדמת מאוד ואתה מסוגל לכך".

הילדים ששהו במנזר הגיעו למקום אחרי המלחמה. ואז התרחש המפגש עם אחד הילדים, מפגש שטלטל אותו טלטלה עזה. הזכרונות שרבצו אי שם במוחו התעוררו מרבצם.

הילד שעמד שם הביט בו בעיניים גדולות וחומות. עצבות תהומית ניבטה מהן, והן הזכירו לאברהם להפליא את עיניו של אותו ילד יהודי שמסר נפשו על קדושת ה'. לוּ לא היה עד למותו של אותו ילד יהודי, היה בטוח כי זהו הילד!

"הוא יהודי!", הבזיקה בו המחשבה, ומאותו רגע החל להתקרב אליו. "ניסיתי לדובב אותו, קניתי לו ממתקים וניסיתי לקנות את אמונו. הנזירות לא ראו בעין יפה את הקשר החדש בין הנזיר הצעיר לבין הילד, ואברהם לא הבין מדוע…

"אט אט התחלתי להתחבב על הילד", הוא מספר, "הילד שאף לחום ולקרבה, ואני, שחשתי כי הוא יהודי, שמחתי על עצם העובדה שאני יכול לשמח אותו. חשתי כי בכך אני מכפר על חטאי כלפי הילדים האחרים שלא שרדו את השואה.

"המחשבה שלי התבררה כנכונה", משחזר אברהם, "מספר חודשים לאחר מכן התדפקו על דלת המנזר יהודים, החלו צעקות ומריבה התלקחה, אולם הילד הושב לחיק משפחתו. התברר כי אמו שנהרגה במחנות, השאירה אותו אצל משפחה פולנית תמורת כסף רב. אביו ששרד לא התייאש, ולאחר המלחמה חיפש אחרי בנו שהועבר לצרפת.

"צעדיו של הילד המתרחק עם אביו השרו עלי עצבות עמוקה", מספר אברהם, "המראה סימל בעיני את סיומה של תקופת בדידות אחת ואת תחילתה של בדידות מזן אחר".

ואכן, ימים ספורים לאחר מכן חש אברהם שהמנזר אינו המקום עבורו. הוא קם ועזב, הולך לאן שיוליכוהו רגליו.

***

"חיפשתי מישהו או משהו שייקח אותי לסיור במערה עמוקה ומסתורית, מערת חיי, ויוציא אותי משם מבלי שאטעה", מתאר אברהם את תחושתו באותם ימים.

"לקראת ערב הציק לי הרעב. נכנסתי למסעדה, ויהודי שישב בפינה משך את תשומת ליבי. עד היום איני יודע מהיכן אזרתי אומץ לגשת אליו ולבקש את עזרתו. אהרון שבו, אותו יהודי יקר שכבר אינו בחיים, חייך לעברי והתחלנו לשוחח.

"'בוא אתי', הציע לי לאחר ששבעתי. ובאתי אתו, נכנסתי אחריו לבית הכנסת. קבוצה של אנשים למדה בפנים. הבטתי בארון הספרים העמוס ספרים בגווני שחור וחום. רב בית הכנסת התקרב אלינו, והשניים החליפו ביניהם מספר משפטים.

"כעבור כמה רגעים שב אלי אהרון שבו. 'הרב אמר לי לחפש עבורך אדם אחר לדבר אתו', אמר. 'מדוע?' שאלתי. 'משום שהוא רק רב בית כנסת, והוא חושש שאינו מתאים לך. אתה זקוק למישהו בעל שיעור קומה גדול יותר, רב גדול שיוכל להוביל אותך בכוכים נסתרים וחשוכים'"…

***

אברהם החל להתוודע אל היהדות, מחפש אחר מורה הדרך שלו, מבין שרק כך יוכל לכפר על מעשיו. הדרך ליהדות הייתה רצופה מכשולים וקשיים, במיוחד עבורו, אולם רק בין היהודים אתם בילה באותו הזמן חש מרגוע. בד בבד הבין ביתר שאת את גודל הפשע והזוועה שהוא, לצערו, היה חלק מהם.

התהליך לקח שנים, שנים של לימוד, של כשלונות ושל הצלחות. שנים של שיחות עם רבנים ועם אנשים מהקהילה היהודית שפתחו בפניו את ביתם. מטבע הדברים התנתק ממשפחתו הגרמנית ומצא משפחה יהודית שאימצה אותו והיוותה תחליף למשפחתו.

"פחדתי לספר שאני חייל נאצי לשעבר, הייתי מבין אם היו כועסים עלי ודוחים אותי בשאט נפש", הוא משחזר, "ובמקביל התפעלתי מהיחס של כולם, שניסו לחזק ולעודד אותי לאורך כל הדרך.

"כשהגיעו הימים הנוראים כבר הייתי בארץ ישראל", הוא מספר, "קול השופר, הצום והתפילות הכריעו את הכף. בחנוכה התגיירתי. בחסדי ה' קיבלה אותי הקהילה בזרועות פתוחות וזכיתי להתחתן עם גיורת.

"בדחילו ורחימו סיפרתי לה על עברי, נכון לספוג כל תגובה. אבל היא רק ביקשה ממני שלא לספר לילדים שייוולדו לנו את קורות העבר. מילותיה הנפלאות נשמעו באוזני כמנגינה עריבה. 'אתה גר צדק', כך אמרה לי, 'נולדת מחדש! אתה בריה חדשה! העבר לא שייך לאישיות ולמהות שלך, והוא אינו חלק ממך יותר'…".

***

"בנינו יחד בית לתפארת, כשחיי החדשים מנותקים לגמרי מאותם מחזות איומים להם הייתי עד. במשך כל השנים השתדלתי להידבק בדרכי החדשה, לעשות צדקה וחסד, מתוך תקווה כי בכך אזכה למחילה ולכפרה. השתדלתי לא ליפול היישר לידיו של היצר הרע שמנסה להזכיר לי כל הזמן מי הייתי.

"אני תמיד שב ואומר לעצמי שאני לא היינץ, היינץ אינו קיים עוד, את היינץ המפלצת הגרמנית שחטתי בהרבה דמעות, חרטה וכאב…".

(לבקשת המספר כל השמות והמקומות בדויים)

השארת תגובה