הראשונים שזיהו, הראשונים שנפגעו – בנט והחרדים

בנט הוא הנמשל של משל המגיד מדובנא על האיש שירה את החץ ואחר כך סימן את המטרה. חברי הכנסת החרדים שעברו תהליך דומה לפני שש שנים – יכולים להעיד מכלי ראשון על החוויה

נפתלי בנט עם משה גפני אצל רבי חיים קנייבסקי (6)
נפתלי בנט עם משה גפני אצל רבי חיים קנייבסקי (6)
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

לא ברחוב קפלן, באזור בו ממוקמים הכנסת ובית המשפט העליון וגם לא ברחוב בלפור, מקום מגורי ראש הממשלה ורעייתו. האזרח החזק בישראל בפתח שנת 2019, האיש שהמפתחות בידיו, מתמקם מדי יום בלב מזרח ירושלים, ברחוב צלאח א-דין. מול בניין בית המשפט המחוזי.

את אותה דרך מהמרכז לירושלים, ולא באמצעות רכבת ישראל, שעושה היועמ"ש אביחי מנדלבליט, עושה מדי בוקר גם שרת המשפטים איילת שקד. בין לשכת היועמ"ש ללשכת שר המשפטים מפריד קיר שעוביו ומידת עמידותו, תלויים בטיב היחסים שבין האישים המכהנים בשתי המשרות הבכירות.

בתקופתו הקצרה של חיים רמון כשר משפטים ושל מני מזוז כיועמ"ש, הקיר בין השניים היה בלתי חדיר, עד שכונה על-ידי אחד מיושבי הבניין: 'קיר הברזל'. בתקופות אחרות, והבולטת שבהן היא כהונתו של היועמ"ש הקודם יהודה וינשטיין תחת השר יעקב נאמן המנוח, דומה היה לעוברים במסדרונות שלשכת היועמ"ש ולשכת השר הממונה – חד הן.

הדיכוטומיה הברורה הזאת, בין יועמ"שים ושרי משפטים שמשדרים על אותו גל, לבין כאלה שתוקעים זה לזה מקלות בגלגל, קיבלה תפנית מפתיעה בעת כהונת היועמ"ש המכהן מנדלבליט תחת שרת המשפטים שקד. מן הצד האחד, הייתה זו שקד שתמכה במנדלבליט בישורת האחרונה, כשנתניהו מצמץ – ובדיעבד ניתן להבין מדוע – לעברם של מועמדים אחרים. מן הצד השני, אי אפשר לומר שמנדלבליט מימש את כל מאווייה של שקד, הן בהימנעותו מלהגן אוטומטית על חוקי הבית היהודי והן בהגנה שהעניק, רק לאחרונה, לממלאת מקומו דינה זילבר, חרף מכתבה הזועם של השרה.

קיר ברזל לא היה בין השניים וגם לא לשכה פתוחה. נכון יותר לומר שהיה זה קיר גבס אוורירי שמאפשר לשני הצדדים להחליף רעיונות ועמדות, תוך שמירה על נראות נאותה של הפרדה. הצלחתה של שקד במשרד, שבאה לידי ביטוי מרכזי במינוי שופטים שמרנים בכל הערכאות, נסמכת על שתי רגליים. האחת היא מקצועיותה, ירידתה לפרטים הקטנים ושליטתה בכל נושא שעלה על סדר היום. הרגל השנייה היא נקיות כפיה והעובדה שבניגוד לשרים קודמים שכיהנו במשרד, איש לא הצליח למצוא רבב בבגדה, וזאת בניגוד לשותפה לתהליך מינוי השופטים, עו"ד אפי נווה, שנתפס כמי שעבר את הגבול, תרתי משמע.

לשקד שהגיעה למשרד מביתה בת"א, כמו למנדלבליט המגיע מפ"ת, קילומטרז' חופף לא רק ביבשה אלא גם באוויר. המופעים של השניים בכנסים המשפטיים המשותפים הפכו להצגה הכי טובה בעיר. שקד ומנדלבליט נבנו זה מזה במהלך ארבע השנים האחרונות. את הרזומה המשפטי שלה, שקד חייבת בין השאר לנוכחותו של היועמ"ש – שגם בליבה של מחלוקת עזה נמנע מלמתוח ביקורת על שיקול דעתה וטיב כישוריה להוביל את המשרה המשפטית הבכירה במדינה.

כל הרקע המשותף הזה הוביל כמה מהיושבים בבניין ברחוב צלאח א-דין להסיק השבוע כי איילת שקד יצאה למהלך ההיפרדות, אחרי שהבינה שמועד התפוגה של כהונת נתניהו הוא עניין של זמן קצר, לפני או תכף ומיד לאחר הבחירות. היועמ"ש שחתום על הסכמי עדי המדינה מול בכירי לשכת נתניהו, לא ייסוג לאחור, וגם השימוע הצפוי לא ימנע ממנו להגיש כתב אישום בעבירת השוחד כבר בשנה הקרובה. תגובתו של נתניהו שהתריע, והפעם בקולו ולא באמצעות שופרו, מפני הגשת כתב אישום בכפוף לשימוע לפני הבחירות, מעידה שגם ביבי מרגיש שהיועמ"ש עוד עשוי להפתיע ולטרוף את הקלפים לפני פתיחת הקלפיות.

בלכתה מהבית היהודי סימנה לנו איילת שקד את כתב האישום המתקרב ובא נגד ראש הממשלה וניתן אפוא לומר, בסיכומו של שבוע, שברחוב צלאח א-דין כבר נפלה ההחלטה.

צל"ש או טר"ש

"מה ההיגיון במהלך שעשית?" נשאלה שקד השבוע על ידי מכר גלוי ראש תל אביבי, מצביע יש עתיד פוטנציאלי, והשיבה: "נפרדתי כדי שגם אתה תוכל להצביע עבורי".

שם ספרו האחרון של הסופר עמוס עוז שהלך בשישי האחרון לעולמו, שלום לקנאים, יכול לשמש גם ככותרת למהלך המפתיע של בנט ושקד. גם הפלטפורמה שבחרו, מפלגתו של יוסי פריצקי 'צל"ש', יכולה להישאר כמות שהיא, כולל הפרק במצע העוסק בהפרדת הדת מהמדינה. קריאת התיגר שיצאה מסביבתם נגד מעורבות רבני הציונות הדתית בענייני המפלגה – חזקה יותר מכל אמירה של ח"כ חילוני בגנות התערבות הרבנים בפוליטיקה.

מי שעוקב אחר מהלכי השניים מראשית דרכם המשותפת – מזהה סוג של מגמה. כמו סטארט-אפיסט שחותר לאקזיט – בנט לא מהסס להתקדם אל היעד הבא בלי להביט לאחור. את דלת הבית שנפתחה בפניו לפני חמש שנים הוא עזב בטריקה כשהוא מחליף חובות עתק במימון בחירות, כמו באקזיט מחושב במיוחד של יזם שזוכה בכל הקופה ומותיר את הפועלים השחורים עם החובות לספקים.

תירוצים של אכלו לי, שתו לי, לקחו לי – לא חסרים. החשוד הסדרתי נתניהו אשם בכך שהדיר את בנט ושקד, למרות שאפשר להם לעשות במשרדיהם כבבלפורו. ראש הממשלה גם טעה כשלא הפקיד בידי שר המתמטיקה את תיק הביטחון, על אף שבנט לא חדל מלעלוב בנתניהו, בקבינט ובממשלה – ומשם לתקשורת הייתה הדרך קצרה. מהסמוטריצ'ים נמאס לו – על אף שח"כ בצלאל סמוטריץ' נזהר מלומר עליו מילה רעה גם אחרי שהפנה את גבו למפלגה, במה שהולך ומסתמן כסוג של תיאום עמדות. המנופים שהופעלו עליו באמצעות הרבנים היו לו לזרא – למרות שישב עם דרוקמן שש שעות בטרם הכריז על פרישה. אחרי שכל התירוצים מופרחים לחלל האוויר, מתברר לפתע שפלטפורמת המפלגה החדשה הוכנה זה מכבר, כמו במשל של המגיד מדובנא על האיש שירה את החץ ואחר כך סימן את המטרה.

חברי הכנסת החרדים שעברו תהליך דומה לפני שש שנים – יכולים להעיד מכלי ראשון על החוויה. מאחורי התירוצים של בנט מסתתרת תמיד מטרה שסומנה מראש. כשבנט חבר ללפיד והדיר את החרדים מהממשלה, היו בפיו ק"ן טעמים כדי להיטהר. הוא הסביר שאלה החרדים שניסו לחבור לנתניהו מאחורי גבו, שזהו בכלל ראש הממשלה שפעל להוצאתו מהמחנה. לא הועילו התחינות, הפניות, הסיורים בישיבות והמנופים שהופעלו באמצעות הרבנים. בנט היה חדור מטרה לכבוש את הפוליטיקה הישראלית כתאומו של לפיד ולא כשותפו של גפני, ולא נמצא הרב, העסקן או הח"כ, שימנעו בעדו מלממש את זממו.

חייבים לומר לזכותו שבקדנציה הנוכחית הוא התמיד בעקביות לשמור על חיבור וקשר טוב עם השותפים החרדים. הייתה זו חבירה שתועלת עתידית בצידה. כשישבנו עמו באמצע הקדנציה הוא העריך שנתניהו יעשה הכל כדי לבנות את ממשלתו הבאה בלעדיו, והחרדים בראשות ליצמן, כידידיו החדשים, היו אמורים לספק לו ברית הגנה.

מהבחינה הזאת דומה שלא רק אלי ישי יכול לחוש מרוצה ממהלכי השבוע האחרון – אחרי שהפך ממחזר למחוזר. בפוזיציה של מי שרואה עצמו כיורשו של נתניהו בשלב הבא, נפתלי בנט לא יוכל להרשות לעצמו להתנתק שנית מהחרדים – שהם חלק מרכזי מהפאזל של הגוש. בקונסטלציה שנוצרה, סביר להניח שהחרדים יוכלו גם בקדנציה הקרובה לסמוך על 'אשת הטייס' שתעשה עבורם את העבודה.

ראשו מגיע השמימה

מהרביעייה הראשונה של רשימת המועמדים של תנועת דגל התורה שרצה לבחירות בשנת תשמ"ט, נותר השבוע רק אחד, ח"כ הרב משה גפני יבדלט"א. ראשון ההולכים היה הרב אברהם רביץ ז"ל, אחריו הרב חיים ברילנט ובמוצ"ש האחרון הסתלק לבית עולמו הגאון רבי שלום כהנוביץ', 'רב שולעם' כפי שכונה באהבה בפי כל, מקים עולה של תורה ברחובות ואיש צדקה וחסד. כאיש אמונם של מרן הגראמ"מ שך ומרן הסטייפלר זצוק"ל שפרצופו היה מוכר גם בפריפריה החרדית, מחוץ לגבולות בני ברק וירושלים, הוא הוצב בשעתו במקום הרביעי ברשימת דגל התורה הראשונה, כסוג של אמירה תורנית-ערכית.

היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא. בלכתם לבית עולמם, ניכר עוד יותר חסרונם של אותם אישים דגולים שראשיהם הגיעו השמימה אך רגליהם היו מוצבות ארצה. העובדה שהם וסביבתם לא ראו פסול בכך ששמם יוצב כמועמדים לכנסת של רשימה פוליטית – מלמדת על כברת הדרך שעשתה הפוליטיקה הפנים חרדית מהימים ההם לזמן הזה.

העסקונה החרדית החדשה כמעט ואינה כוללת רבני ערים, ראשי ישיבות, מרצים מוערכים וראשי כוללים המקימים עולה של תורה – שנמנו על דור המייסדים הפוליטי של דגל התורה וש"ס בשנות השמונים והתשעים. אם בדגל התורה ראינו את נשואי הפנים המוזכרים לעיל, הרי שבשנותיה הראשונות של ש"ס ישבו על ספסלי הכנסת מטעמה, יהודים נשואי פנים החובשים את ספסלי בית המדרש כהגאון הרב יוסף עזרן והגאון הרב יעקב יוסף זצ"ל והגאון הרב יצחק פרץ יבדלט"א. גם באגודת ישראל שראש הרשימה מטעמה בכנסת הראשונה היה הגאון רבי איצ'ה מאיר לוין, חתנו של מרן האמרי אמת זצ"ל, נשמרה ההיררכיה התורנית-פוליטית עד לשנות התשעים, כשדמויות תורניות כמו הרב משה זאב פלדמן שוגרו מטעמה לכנסת מבלי שהורמה אף גבה.

קל וגם כואב לזהות את ההבדלים בין אותן דמויות תורניות אציליות ונשואות הוד לדמות העסקן השגרתי של ימינו. העסקנים החרדים של היום, ניכרים בתחבולותיהם הפוליטיות ותו לא. אז נכון שאי אפשר לומר מילה רעה על החבורה הצעירה והמוצלחת, מלאת המרץ והתושייה של דגל התורה, אך דומה שתכונת האופי של תורה ועסקנות על שולחן אחד – כבר אינה חלק מהדי.אן.איי. של העסקונה החרדית החדשה.

השינוי שעברה דגל התורה לא בא לידי ביטוי רק בזהות הדמויות העומדות בראשה, אלא גם בגודלה של הקהילה שהתנועה מייצגת. בשנת תשמ"ט המקום הרביעי ברשימה היה לשם ולתפארת בלבד. כשהרב כהנוביץ' שהיה אז בשיא עשייתו התורנית ביקש ממרן הגראמ"מ שך זצ"ל לשחרר אותו מעול המועמדות – השיב לו ראש הישיבה כשבת צחוק על פניו: "אל תדאג, אני מבטיח לך שלא תיכנס".

משה גפני, הצעיר שחבורה שלא הזדקן גם בחלוף כשלושה עשורים, הוצב במקום השני ונכנס לכנסת אחרי בחירות חוזרות במה שנחשב אז להצלחה כבירה. מי שהזכיר לאחרונה את הימים ההם היה דווקא ח"כ יעקב ליצמן, "היינו אז חמישה מול שניים", הוא התרפק על העבר וגם על העתיד, "גם אם כיום יש תוצאות אחרות בירושלים – ההיסטוריה מלמדת שהתמונה יכולה להתהפך".

אם דגל של אותם ימים נלחמה בשיניה על המנדט השני, הרי שכיום, כמעט ברור שבקונסטלציה של ריצה נפרדת היא תכניס את המנדט הרביעי. ולמרות האופטימיות – דומה שגם בדגל וגם באגודה לא ששים להעמיד עצמם למבחן. את עודף התעוזה הם מותירים לחבריהם מהבית היהודי.

ליצמן ששומר על שתיקה מכוונת ממוצאי הבחירות לרשויות, מנהל כיום את המו"מ מול דגל התורה, כאשר מאיר פרוש מצדו לא מתערב ומעניק לליצמן את מלוא הגיבוי, באותה עוצמה ודבקות שליצמן מצדו העניק ליוסי דייטש במרוץ לראשות עיריית ירושלים.

הן באגודה והן בדגל גובר הרצון לרוץ במשותף, כאשר הנוסחה ההוגנת של חמישים-חמישים נשמעת לעת עתה כקו סיום מוסכם למדי. נוסחאות השישים-ארבעים ייזנחו ויהיו רלוונטיות בעיקר למבנה היחסים הפנים האגודאי, ואל נא תופתעו אם הנוסחה תוחל גם על כמה מחברי הכנסת שמילאו את מכסתם בכנסת ישראל.

דווקא בשבוע שבו הציונות הדתית-לאומית מתפזרת לכל עבר, צריך לומר מילה טובה, אחרי שבעבר נמתחה, גם כאן, ביקורת נוקבת על חברי הכנסת מאגודה ומדגל. אם חרף כל מה שעברנו בבחירות לרשויות, הם ייוועדו וילכו יחדיו – יוכלו הח"כים החרדים להישיר מבט למצביע החרדי ולבקש את אמונו. האחריות מחייבת – קודם כל את הנבחרים. אחר כך את הבוחרים.

השארת תגובה