רב אחד ושתי חתונות שבוטלו

חופה צילום פרחי אלינור
חופה צילום פרחי אלינור
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

הרב יעקב קראוס הגיע לפרו בשנת 1987, לאחר שנקרא לכהן שם כרב הקהילה היהודית שהייתה זקוקה לשירותיו. לצד שיעורי התורה שמסר, המקוואות שבנה והעופות שהכשיר, גילה כי תפקיד נוסף ממתין לו.

שלושה סיפורים שלא ייאמנו, על רבנות בארץ רחוקה, על נשמות אבודות ועל שבט פרואני שלם שהחליט להתגייר.

החתונה שבוטלה 1

השעה הייתה שעת בין ערביים. רוח קלה נכנסה דרך החלון. הרב יעקב קראוס, רבה של הקהילה היהודית בפרו, ישב על כסאו ועיין בטפסים המונחים לפניו.

קורת רוח אפפה אותו: בניית המקווה הראשון במקום הסתיימה ומערכת הכשרות מתחילה לרקום עור וגידים. הוא הצליח לחדור אל ליבם של אנשי הקהילה היהודית, ושיעורי התורה החלו להתמלא ביהודים בעלי נכונות לשמוע ולהתחזק. גם הרבנית, שעבדה קשה בקרב נשות המקום היהודיות, החלה לראות פרי בעמלה.

'מי היה מאמין?', הרהר הרב קראוס בסיפוק כשהוא נשען לאחור, 'ממכירת שלושים עופות כשרים בשבוע הגענו לביקוש של אלף עופות בשבוע! מי היה מאמין?

'כשהגעתי לשמש כאן כרב הקהילה היהודית בפרו', המשיך הרב קראוס בחוט מחשבתו, 'אי אפשר היה למצוא ולו מניין אחד של שומרי מצוות. והיום, ברוך ה', לאחר עבודת שטח רבה, יש בקהילה שני מניינים בהם מתפללים יהודים שומרי מצוות'.

הרב קראוס הציץ בשעונו. זמן תפילת מנחה הגיע. הרב קראוס קם מכסאו לגשת לבית הכנסת לתפילת מנחה, אולם נקישה שנשמעה על דלת חדרו הושיבה אותו בחזרה על כסאו. הוא כבר הספיק ללמוד, שבכהונתו כרב בקהילה המתחזקת עליו לאחוז בכל קצה חוט.

"כן, אפשר להיכנס", קרא בקול.

הדלת נפתחה ואל החדר נכנסה נערה צעירה ובעקבותיה בחור גבה קומה, מבט נבוך ומבולבל נשקף מעיניו.

הרב קראוס ניחש שהוא מבין מה רצונם של השניים, והנערה אימתה את הניחוש. המילים נורו מפיה במהירות. "אנחנו רוצים להתחתן, וצריכים שתגייר אותו מהר, זה צעד פורמלי בשביל ההורים שלי, כי הם מתעקשים שאתחתן עם בחור יהודי.

"הוא מוכן להתגייר כדי שההורים שלי יאשרו את כניסתו למשפחתנו", הצביעה על הבחור שלצידה, "אתה יכול לגייר אותו? זה דחוף, כי אנחנו רוצים להתחתן בחודשים הקרובים".

הרב קראוס הביט בנערה, נדהם מהבורות שהפגינה. הוא ניסה להסדיר את מחשבותיו לפני שיאמר משהו לא נכון, אבל הנערה לא שמה לב. היא המשיכה לדבר.

"ההורים שלי צריכים להרגיש שהתחתנתי עם יהודי, אפילו שלי זה לא כל כך אכפת".

שתיקה קצרה השתררה, והרב קראוס כחכח בגרונו. "אני מבין את בקשתך", אמר בקול שאינו משתמע לשתי פנים, "אבל אין כל אפשרות הלכתית לבצע אותה. גיור הוא תהליך קשה וארוך ואחד התנאים ההכרחיים לגיור הוא קיום מצוות לאחר מכן".

הדחיפות שבקולה של הנערה התחלפה בכעס בלתי עצור. "אתה רב פאנאט!", הטיחה בו, "יש לך דעות קדומות! למה אתה מערים קשיים? תגיד לו מה הוא צריך לעשות, תחתום על הניירות וזהו, אנחנו רוצים להתחתן!"

הרב קראוס לא מצא מילים. וכי מה יאמר לנערה שמסתכלת על גיור כעל רישום משרדי כלשהו? וכי כיצד יוכל להסביר לנערה שאך בקושי יודעת על יהדותה, מהי משמעותה של עלייה מטומאת העמים וכניסה תחת כנפי השכינה?

מסתבר, כי גם אילו רצה להסביר, לא היה לו למי. הנערה והבחור עזבו את החדר בטריקת דלת.

הרב קראוס חכך בדעתו אם לצאת אחריהם, לומר דבר מה, לנסות להסביר בכל זאת. אבל הבחורה הקדימה אותו. היא פתחה את הדלת, הטיחה בו: "אתה כזה פאנאט!", ועזבה בטריקת דלת חזקה יותר.

אבל להפתעתו של הרב קראוס, נגמר הסיפור בכי טוב. חצי שנה לאחר מכן צלצל הטלפון בלשכתו. על הקו הייתה אותה בחורה, אלא שהפעם היה קולה כנוע ושקט. היא סיפרה שהיא והבחור הגוי נפרדו. היא הכירה בחור אחר, יהודי, והם מתכננים להתחתן.

כשביקשה סליחה נשמע רעד בקולה. בקשה נוספת הייתה בפיה. היא ביקשה שהרב קראוס יחתן אותם. "אתה הראשון שאני מספרת לו את החדשות האלה", חתמה בביישנות…

החתונה שבוטלה 2

הסיפור השני נסב סביב חברתה של אותה בחורה. גם היא הגיעה אליו בבקשה דומה, שיגייר למענה בחור גוי לו רצתה להינשא. היא לא הבינה את הבעיה שבדבר, אבל משפחתה התנגדה בכל תוקף לנישואיה עם בחור שאינו יהודי.

"הסברתי לה באריכות את הבעיות הטמונות בבקשתה – לגייר לצורך נישואין – וסירבתי בעדינות", מספר הרב קראוס, "היא החלה לכנות אותי בכינויי גנאי: 'חומייניסט! פאנאט!'… נפרדנו לא בידידות…

"חלפו שלושה חודשים", ממשיך הרב קראוס, "ואותה בחורה, שנשבעה שכף רגלה לא תדרוך בבית הכנסת בו מתפלל הרב הפאנאט, נאלצה להגיע באותה השבת לבית הכנסת בעקבות מפגש חברתי שנקבע בעזרת הנשים במקום.

"זכרתי את המקרה המצער, ניגשתי אליה ואמרתי לה: שבת שלום, אני שמח מאוד לראות אותך פה אתנו.

"הנערה הביטה בי בתדהמה", מתאר הרב קראוס, "ואני ואשתי המשכנו הלאה.

"שלושה חודשים נוספים חלפו, והנה היא מגיעה אלי נרגשת ונסערת", מספר הרב. "מסתבר שהיחס הלבבי שלנו כלפיה באותה שבת – למרות יחסה המתנכר כלפי – ערער את שלוותה וגרם לה להפוך שוב ושוב בעניין".

ברכת ה"שבת שלום" שקיבלה מרב אותו גידפה, כמו גם תפילות השבת והאווירה בבית הכנסת, גרמו לה לחשוב פעמיים על נישואיה לגוי ערל. היא החליטה לבדוק את הקשר שלה עם הבחור הגוי לעומקו, לפני שקשר זה יתקבע במסמרות של נישואין. הרהורי התשובה שנצנצו בליבה הלכו והתחזקו, ובסופו של דבר נפרדו דרכיהם של השניים.

זמן קצר חלף, והבחורה הכירה בחור יהודי. כעבור תקופת היכרות קצרה החליטו השניים להינשא, ובשיחת הטלפון ביקשה הבחורה מהרב קראוס שיחתן אותם ויסדר להם קידושין.

"עבורי היה זה שיעור חשוב", מסכם הרב קראוס, "הבנתי שהחזרה בתשובה אינה כרוכה תמיד בהרצאות מקיפות ובשיחות עמוקות. לעיתים די בברכת 'שבת שלום' לבבית כדי לגרום לעומד מולך להרהר בעתידו ובתכלית חייו…".

השבט שהתגייר

הם הופיעו במשרדו, שני בני משפחה, ושטחו בפניו סיפור שנשמע כאילו נלקח מספר הכוזרי.

הכל החל עשרים שנה קודם לכן, בליבו של אלוי וילהנובאבה  (בתרגום לעברית: "דרך חדשה"), כיום בן 74, נגר במקצועו, שהגיע מהעיר קחמרקה השוכנת צפונית לבירת פרו.

אלוי היה מנהיג של שבט שכלל מאות משפחות אינדיאניות, אבל נפשו לא ידעה מנוח. הוא חיפש את דרך האמת, ובמהלך מסעו המיר את דתו הקתולית לדת אחרת, אולם כאשר שאל שאלות רבות ולא קיבל עליהן תשובות, החלה אמונתו החדשה להתערער.

בשלב מסוים התנתק אחד מבני משפחתו מהדת הקתולית, והגיע לבסוף אל הדת היהודית. בתחילה שאל ספרים בנושאי יהדות ואט אט התקרב אל היהדות, עד שלבסוף החליט לחיות כיהודי.

כך הגיעו אלוי ופמלייתו ללשכתו של הרב קראוס. הם סיפרו על התהליך שעברו וביקשו שהרב ידריך אותם ויקרב אותם אל היהדות. הרב קראוס, נאמן להוראת ההלכה כי יש לדחות גרים, ניסה לדחות אותם בעדינות. אבל מנהיג השבט האינדיאני היה עקשן. הוא ניסה להוכיח לרב כי אין זו אפיזודה בת חלוף, אלא רצון כן ואמיתי. השיחה הסתיימה בהבטחתו של הרב קראוס כי יבוא לבקר אצל בני השבט בהרי פרו הנידחים. ההבטחה ניתנה לאחר הפצרות רבות מצד המנהיג ופמלייתו, והם נפרדו בידידות.

הרב קראוס לא התכוון להפר את הבטחתו. באחד הימים יצא אל עבר הרי פרו הנידחים, לביקור שהותיר אותו בהלם. לאחר נסיעה ארוכה מצא את עצמו במקום נידח, רחוק מכל קידמה ומודרניזציה.

"הגעתי לשם לבלות יום שלם במחיצתם", מתאר הרב, "וגיליתי להפתעתי כי בני השבט האינדיאני שומרים את כל הוראות ה'שולחן ערוך'. הם שמרו טהרת המשפחה עד הפרטים הקטנים של ההלכות, קלה כבחמורה, וכמו כן קיימו עוד הלכות רבות. המרתק היה, שהם עשו את כל זאת בתנאים עלובים. הם חיו ללא חשמל, עיבדו את האדמה במסירות, ולצד כל זאת הקפידו על חיים יהודיים מלאים.

"הביקור הותיר אותי נרגש ונפעם", מספר הרב קראוס, "היו להם אפילו תפילין שהם השיגו מהיכן שהוא והניחו מדי יום בתורנות.

"שם התברר לי, כי בני השבט הבינו שיהדות ללא ארץ ישראל וללא גיור אינה שווה הרבה, וזו הייתה הסיבה בגינה ביקשו לפגוש אותי. קודם לכן הם פנו לכמה רבנים בארץ ישראל, אולם פנייתם לא נענתה ברצינות. משום כך ביקשו לפגוש אותי, כדי שאראה במו עיני את רצינות כוונתם ואסייע להם בתהליך הגיור".

התברר כי הם צדקו בתחזיתם. הרב קראוס, נדהם מרמת ידיעותיהם, מיהר ליצור קשר עם הרבנים הראשיים לישראל דאז, הגאון הרב מרדכי אליהו והגאון הרב אברהם שפירא, וסיפר על בקשתם של בני השבט. הרבנים הראשיים דנו ביניהם בפרשה והנחו את הרב קראוס לדחות את בקשתם של המנהיג ושל שבטו.

אולם הלחצים מכיוונו של וילהנואבה נמשכו, והרב קראוס דיווח שוב לרבנים בישראל על עקשנותה של הקבוצה ושאל כדת מה לעשות.

הפניות החוזרות ונשנות גרמו לרבנים הראשיים לשגר צוות דיינים מיוחד מישראל לפרו, כדי  שהללו יבחנו את הסוגיה מקרוב.

"הרבנים שהגיעו מישראל", משחזר הרב קראוס, "נתקלו, כמוני, בקבוצה של עשרות משפחות שבקיאות בתורה ובמנהגים יותר מהרבה יהודים מישראל. האינדיאנים הללו נולדו, אמנם, בפרו, אך הם מרגישים זרים בארצם. הם חיפשו שלווה ומצאו אותה רק ביהדות.

"לאחר חקירה ודרישה, החליטו הרבנים שהקבוצה עומדת בתנאי הכניסה לעם היהודי. אב בית הדין שעמד בראש הצוות גייר מאה וחמישים אנשים, ווילהנואבה בראשם. קבוצה גדולה נוספת שביקשה להתגייר הוכנסה לרשימת המתנה.

וילהנואבה, נאמן לאמונתו כי יהודי צריך לגור בארץ ישראל, ביקש מיד לאחר גיורו "לעשות עלייה".

הרבנים הראשיים דאז סייעו בהקמת מרכז קליטה ביישוב "אלון מורה", שם עברו להתגורר מרבית המתגיירים. אחרים עברו להתגורר ביישובים קרובים. וילהנואבה עצמו השתקע בכפר תפוח שבשומרון, שינה את שמו ושקע בלימוד התורה. קבוצת העולים מפרו, שמנתה כארבעים משפחות, נקלטה היטב בארץ ישראל, הגם שהיו אלה שנים קשות של אינתיפאדה רצחנית.

שנתיים לאחר מכן הגיע הרכב רבנים נוסף מבית הדין לפרו, וצירף קבוצה נוספת של עשרות בני משפחה של המתגיירים, שהגיעה אף היא בעקבות הקבוצה הראשונה לשומרון.

"אני זוכר את היום בו הם התגיירו", צולל הרב קראוס לאחור, אל העבר. "ההתרגשות הייתה גדולה ביותר, ומסתבר כי עקשנותם השתלמה. לאחר מסע ארוך ומפרך הם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה.

"כשוילהנואבה הגיע אלי לראשונה וביקש ממני סיוע", משחזר הרב קראוס, המתגורר כיום בירושלים ומנהל בית ספר גדול בבירה, "לא חלמתי שהרצון שלו יהפוך למציאות. הוא ביקש ללמוד עוד ועוד על יהדות, הוא ביקש גם תשמישי קדושה שלא היו להם, ואני, שראיתי בכך צעד הומניטארי, הענקתי לו את שביקש. היה ברור לי שהוא והקהילה שלו אינם משתייכים, לחלוטין, לעם היהודי, ושלא מדובר כאן באיזושהי קבוצה של שבט אובד מעם ישראל שמצאתי.

"המצב היה עדין מאוד, מכיוון שהגיעה קבוצה של מאות אנשים, קהילה שלימה של גויים שביקשה להתגייר בטענה שמצאה לפתע את הדרך הנכונה… היו מכשולים רבים", מסכם הרב קראוס, "אך מסתבר כי רצונם היה כן ואמיתי ונבע ממקום נכון. עובדה היא שהם התגיירו! ואני,  הקטן, נטלתי חלק בגיור הראשון של הקבוצה מפרו.

"כשהגיעו לשלב הגיור בפועל, נוכחו הרבנים לדעת עד כמה אמיתי היה הקשר של מבקשי הגיור ליהדות , מבחינתם. הדיינים הופתעו מרמתם הגבוהה של חברי הקבוצה בכל הקשור ליהדות. הללו הכירו את התורה, את ההלכה ואת מנהגי ישראל, ואף דקדקו בפרטים הקטנים.

"לפי ההלכה חייב כל מתגייר למלא שלושה תנאים כחלק מתהליך הגיור: מילה, טבילה וקבלת עול מצוות. והנה התברר כי כל הגברים כבר עברו ברית מילה שמונה ימים לאחר היוולדם, ומאחר שהם כבר היו שומרי מצוות אדוקים, לא נותר אלא להטבילם", מסיים הרב קראוס וחותם בנקודה אחרונה: "לשיאה הגיעה ההתרגשות לאחר תהליך הגיור, כאשר ערכנו מחדש חתונות לכל הזוגות הנשואים. הייתה זו חתונה מחדש, בין בני הזוג לבין עצמם, ובין כל חברי הקבוצה לבין בורא העולם…".

השארת תגובה