הזעזועים שחווה נתניהו – הובילו לבחירות

נציגי דגל ואגודה מתגוששים ואינם מתאוששים כמעט בכל עיר ואם בישראל אך התודה והברכה מגיעות לאלי ישי שלימד אותנו: בבחירות לכנסת, הספרה שלוש – שוות ערך לאפס

ולפעמים החגיגה נגמרת. נתניהו ושותפיו החרדים
ולפעמים החגיגה נגמרת. נתניהו ושותפיו החרדים
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

ראשי המפלגות החרדיות שנכנסו לישיבת ראשי הקואליציה – שנדחתה מראשון לשני – כדי לעסוק בחוק הגיוס, הוכו בהלם ותדהמה. מהבעת פניו של כחלון לנוכח הפתיח של ביבי – ניכר שהוא ידע, בעוד תגובתם של גפני וליצמן העידה שאחזה בהם החרדה. ביבי שוב שלף את השפן – למרות שהקלפים המדיניים והמשפטיים שחולקו לו לאחרונה לא מוצלחים במיוחד, בלשון המעטה.

נתניהו, אולי בפעם האחרונה, לוקח את גורלו לידיו – ולא רק במובן הפוליטי. כשדיבר לפני כחודש על ימים גורליים – הוא צדק בכל מילה, ברמה האישית. את מערכת הבחירות האחרונה שלו ב-2019 הוא ינהל כמו המערכה הראשונה ב-96', בבחירות אישיות שיעסקו רק בו.

רעידת האדמה תחת רגלי החברים החרדים בישיבת ראשי הקואליציה, הייתה רק רעש משני לזעזועים שחווה נתניהו ברביעי שעבר. נתניהו שהכין עצמו לנאום מושקע וארוך בוועידת העסקים של גלובס – יצא ממנה מזועזע. לא מהופעתו האישית, שהייתה מוצלחת כדרכו (ועל כך עוד ידובר) אלא דווקא מהנאום נעדר הברק והכריזמה של פרקליט המדינה שי ניצן. עד לשבוע שעבר נתניהו בנה על כך שהמלצות בעניינו יוגשו לכל המוקדם באמצע שנת 2019. להצהרה של פרקליט המדינה שהבהיר בקולו היבשושי כי זה יקרה "בהקדם ככל שרק ניתן", נלווה פירוש ש"י של גורמים בכירים בפרקליטות שהעריכו כי המלצות הפרקליטות והיועמ"ש יוגשו ברבעון הראשון של 2019, והן תכלולנה – בתיק אחד לפחות, אישום בעבירת השוחד.

ליותר מזה נתניהו לא נזקק. הוא עשה את החשבון והבין שמערכת הבחירות הבאה תיפתח כשבאוזני הבוחרים לא מהדהדים נאומי יום הזיכרון והעצמאות על הנתינה למען המדינה, ההקרבה והתקומה – אלא המלצות הפרקליטות והיועמ"ש על מתת הסיגרים, קרבתו לטייקונים והתרומה של כספי משלם המיסים למשפחת אלוביץ'. חמישה שבועות מאז הפציע בשעת צפיית השיא והזהיר מפני הליכה לבחירות בעת הרגישה הזאת, הוא שינה את טעמו ושעט בואכה בחירות. אמרתו של שאול מופז המנוח (פוליטית), הייתה רלוונטית השבוע לנתניהו חדור המטרה: "זה לא אני השתניתי, המציאות השתנתה".

נתניהו שמע את הצהרת שר האוצר שהבהיר כי לא יישב בממשלה שהעומד בראשה הועמד לדין, והבין שכחלון ההזדמנויות הולך ונסגר עבורו. הריצה שלו לבחירות בזק של מאה ושישה ימים, נעשית מתוך הכרת האישיות של מנדלבליט והערכתו המהולה בתקווה שאביחי לא יעז להודיע על כתב אישום תוך כדי מערכת בחירות. למנדלבליט שחתם על עסקאות עדי מדינה אומנם לא נותרה לכאורה ברירה אלא להגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה, אך בניגוד לרוני חובש הכיפה מהמשטרה שסיים לאחרונה את תפקידו – הרי שאביחי לא ייהנה מהסיטואציה אפילו לשנייה.

שבוע אחרי שהמערכת הפוליטית והמשפטית העריכה שהחלטת היועמ"ש על הגשת כתב אישום בכפוף לשימוע תקדים את מערכת הבחירות – בא נתניהו והוכיח כי מפתח הגנבים, שבאמצעותו הוא מפתיע בכל פעם מחדש את דיירי המשכן, עדיין בכיסו. נתניהו יודע שגם אם מזלו ישחק בחמישית והדלת לקדנציה הבאה תיפתח בעוד מאה ושישה ימים, הוא יעמוד לגורלו וייאלץ להדוף בכל כוחותיו את דלת הברזל שכבר נטרקה מאחורי ראש הממשלה הקודם.

הכתובת שפוספסה

כחכמולוגים שלאחר מעשה הודו ראשי המפלגות שהם היו צריכים לצפות זאת מראש ולקרוא את מהלכיו של ראש-הממשלה. בבוקר רביעי שעבר הושמעו כאן מפיהם של חברי הכנסת החרדים תלונות נגד יו"ר הקואליציה ח"כ דודי אמסלם, שאינו מקדם במילימטר את חוק הגיוס בוועדה המיוחדת שבראשותו. החל מחמישי בבוקר, למחרת ועידת גלובס, שינה אמסלם את טעמו וחזר לקדם את החקיקה במרץ ואף לרמוז לאי אלו הבנות שעוררו את השדים של לפיד מרבצם. הפעילות התזזיתית של אמסלם נעשתה כאילו לא נותרו בקופה עוד שלושה שבועות, חיי נצח במונחים הקואליציוניים, עד לתום הארכה שקצב בג"ץ.

גם החלטתו של נתניהו באישון ליל שבין ראשון לשני, למנות את יריב לוין, יקירו ויקירה, למ"מ שר העלייה והקליטה – מינוי זמני שאינו דורש את אישור מליאת הכנסת – התבררה בדיעבד כאיתות נוסף להקדמת הבחירות הצפויה. בבוקרו של יום שני שיחק גם יאיר לפיד לידיו כשהבהיר בעוד פליק-פלאק מזוגזג שאין בכוונתו לתמוך בחוק הגיוס, גם אם לא ישונו בו אות ותג מנוסחת איווט ליברמן. יש עתיד סיפקה לנתניהו סיבה, אך מועד המסיבה נקבע עוד לפני שנודעה ההחלטה.

מה עוד למדנו מהטרפת של השבוע הנוכחי? מי שדיבר על לפיד כמניה בטוחה להעברת חוק הגיוס במתכונת האיווטית גם בקדנציה הבאה, מצא עצמו השבוע מביט במסכי הבורסה הפוליטית ורואה מדדים אדומים. החזאים הפסימיים מש"ס ומדגל צדקו כשהזהירו כי אין כל ערובה לכך שהחוק שהונח על השולחן בקדנציה הנוכחית, יעבור גם בקדנציה הבאה בהרכב עוין יותר. ח"כ אלעזר שטרן מ'יש עתיד' הבהיר השבוע מפורשות: "בקדנציה הבאה נדרוש לחוקק מחדש את חוק הגיוס בנוסח שהעברנו בממשלה הקודמת והקואליציה הנוכחית פסלה". עכשיו נותר רק לעבוד קשה כדי לדאוג שזה לא יקרה.

איווט לעומת לפיד, עמד במילתו כשהבהיר כי הוא מתכוון לתמוך בחוק בהתאם למתכונת שהגיש כשר ביטחון. ליברמן כבר צוטט כאן אחרי לכתו (ממשרד הביטחון), כמי שמתעקש שהוא עמד במילתו והעביר חוק הוגן – גם כלפי החרדים. כמה מחברי הכנסת החרדים המשיכו לצדד גם השבוע בעמדתו.

בכל מה שנוגע לחוק הגיוס, המדינה תפנה לבג"ץ ותבקש לקבל ארכה נוספת, הפעם עם עילה סבירה, עד למועד שלאחר הבחירות הבאות. אחרי שנתניהו הבהיר כי בכוונתו להעביר את החוק ככתבו וכלשונו ולפיד עצמו הסתבך בהצהרותיו, קשה לראות את מערכת הבחירות הקרובה מתמקדת בסוגיית הגיוס. לפחות בעניין הזה, החזאים האופטימיים של אגודה – ראו נכונה. כמו ביבי המביט אל היועמ"ש היושב בצלאח א-דין, כך עיני החרדים נשואות כעת לשופטים היושבים בירושלים. נותר רק לקוות שבג"ץ לא יכפה על כולנו דיון מיידי בהטלת סנקציות כלכליות על עולם הישיבות.

הנעלם הגדול הוא איזה הרכב נקבל לאחר הבחירות. סביר להניח שנשוב ונחזה בנתניהו מרכיב את הממשלה הבאה אך מספיקה תזוזה של מנדט או שניים לכיוון המרכז כדי לשנות את השיח ולגרום למניה החרדית לצנוח. בקדנציה הזאת זה כמעט קרה, כשנתניהו הקים את הקואליציה על חודו של מנדט. אין מה לבוא בטענות לחברי הכנסת מאגודה שקיבלו את הוראות רבותיהם, שרי התורה והחסידות המתנגדים לחוק. בש"ס וביהדות התורה לעומת זאת, החברים צריכים לשאול את עצמם האם עשו כל שלאל ידם כדי להביא להעברת החוק.

את התאריך הראשוני של כ"ז אדר ב' – בחודש שנהפך לטוב, ביקשו החרדים לדחות לד' ניסן, חודש הגאולה. בחדשות 'כאן', גאולה כבר לא תהיה. נסתפק בגאולת ישראל אייכלר וחבריו.

 טובת הבוחר

מערכת הבחירות המוניציפאלית היא האימון שלפני הקרב הגדול בבחירות הארציות. מהמערכה בתשמ"ט ועד היום למדנו שהיהדות החרדית, כמו צה"ל במלחמות ישראל, יוצאת רק למלחמת אחים של אין ברירה, כשהיא נאבקת על עצם קיומה. הדברים שהיו רלוונטיים אז, נכונים שבעתיים כיום, עם אחוז החסימה הגבוה בתולדות ישראל.

במחשבה ראשונה – קשה לדמיין את אגודת ישראל ודגל התורה רצות ביחד בעבודת מטה משותפת של דייטש וראוכברגר בירושלים, מונטג וארנרייך בבית שמש, שטרן ופרוש באלעד, אלפר ובליטנטל בחיפה – והיד עוד נטויה כמעט לכל עיר ואם שבה נציגי דגל ואגודה מתגוששים ואינם מתאוששים.

במחשבה שנייה – מסובך יותר לראות את שתי המפלגות נוטלות סיכון עצום, שאינו רלוונטי בבחירות המוניציפאליות, שאחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה. אלי ישי שגירד בסיבוב הקודם את האחוז מלמטה המחיש לכולנו שנדרשים לא פחות מ-135 אלף קולות כדי להיכנס לכנסת. ליהדות התורה המאוחדת הצביעו בבחירות הקודמות כ- 210 אלף קולות, כשהחשבון הפשוט מלמד ששתי המפלגות יצטרכו לגייס ביחד עוד שבעים אלף קולות, שאמורים להתחלק בדרך שתאפשר לכל אחת מהן להכניס ארבעה מנדטים. ההיתכנות קיימת ובפרט לנוכח התובנה שריצה מפוצלת ממנפת הצבעה שבטית, אך הסיכון כה עצום עד שאף אחד מהצדדים לא יכול להיות בטוח בתוצאה.

בדגל מבינים שמיותר גם לבנות על ריצה משותפת עם ש"ס, שמעודדת מהתוצאות בבחירות המוניציפאליות וראשיה כבר הבהירו שהאופציה הזאת מבחינתם, לא מונחת על השולחן. גם באגודה שנכוותה מעודף ביטחון עצמי בירושלים – לא ששים לקחת סיכון. התודה והברכה מגיעות לאלי ישי שלימד את כולנו בדרך הקשה שבבחירות לכנסת, הספרה שלוש שוות ערך לאפס.

לפני שבועיים פורסמה כאן הערכתו של ליצמן שיהדות התורה תרוץ ביחד חרף המחלוקות והאווירה הקשה. מי שהאזין השבוע לח"כ משה גפני, שמע גם מהכיוון הליטאי צלילי הרגעה, שעד לפני שבועיים נשמעו בעיקר מפיו של ח"כ יעקב אשר. המפגש המתוקשר של ליצמן וגפני, כמו נועד לאותת לצעירים המתקוטטים בערים שהגיעה העת לקחת אחריות – שחייבה עד עתה את הבוחרים ולא את הנבחרים.

הליכה משותפת עלולה לעלות במיעוט מנדטים – לנוכח הדם הרע שמוסיף לזרום בכל החזיתות, המקומיות והארציות. אם הקדקודים מעוניינים למנף את המו"מ עד תום כדי לחבור ברגע האחרון, הם עוד עלולים לשלם בכיסאותיהם ולאבד ממעמדם סביב שולחן הקואליציה בקדנציה הבאה. אם כנים דבריהם בנוגע לרצונם לרוץ למרות הכל ביחד, מן הראוי שיישבו כאן ועכשיו עד שייצא עשן לבן בכל החזיתות.

כדי שהבוחרים החרדים ינהרו לקלפיות ברשימה מאוחדת, נדרשת פעולה כירורגית מהירה, השוואת מעמדה של דגל לאגודה והקפדה על רוטציה שתגרום לכל צד שיישאר בביתו לחוש שיש לו מה להפסיד. יכול להיות שהסיטואציה שתיווצר בעקבות זאת תהיה רעה לכמה מהעסקנים המקומיים הנבחרים, אך אין ספק שהאחדות תהא לטובת הבוחרים.

זוהי סדום

בשבוע שקדם להודעת הפטירה הרשמית של קדנציית נתניהו הרביעית, עסקה התקשורת בהספדים מוקדמים על המנוח הפוליטי נתניהו ועל יכולתו למשול ולנהל את ענייני המדינה. בפוליטיקה הישראלית אין מתנת חינם, כפי שמוכיחות ההמלצות נגד נתניהו, וגם לא שנאת חינם, כפי שלימד השבוע את החרדים יאיר לפיד, יען כי הכל נסוב סביב אינטרסים, ג'ובים וסקרים.

דווקא בגלל העובדה שקשה למצוא עודף פרגון באקלים הפוליטי הישראלי, יש להאזין בקשב להערכות הפסיכולוגיות של שותפיו הטבעיים של ראש-הממשלה. לא בנט ושקד שספגו אך לפני חודש תבוסה בסגנון שהם מאחלים לשונאי ישראל, אלא דווקא החרדים שאכלו בשבועות האחרונים מרורים והופתעו גם השבוע מהמהלך שלא תואם עמם מלכתחילה.

לדרעי קילומטראז' ארוך בחברתם של ראשי ממשלה עם עמוד שדרה כמו שמיר ורבין וגם את נתניהו החרד והמזיע הוא ליווה בקדנציה הראשונה. "הוא זהיר ומחושב. קור הרוח שלו לא נופל מזה של שמיר ורבין", התבטא דרעי ושלל לחלוטין את הלשונות הרעות שמרכלות כי נתניהו הולך ומאבד את זה.

גם שני הבכירים מיהדות התורה שמתקשים למצוא בתקופה טרופה זו נושאים עם מכנה משותף, מסכימים כאחד על כושרו של האדם שעומד בראש המחנה לנהל את המדינה. "הוא מתפקד כאילו כלום לא נוגע בו. מכיר את הנושאים וממוקד בדיונים", העיד לאחרונה סגן השר ליצמן בעוד גפני התמקד בהיבטים הביטחוניים. "הוא ראש ממשלה יוצא מן הכלל שעומד מול לחצים ביטחוניים קשים ומוביל את יחסי החוץ בצורה מעוררת התפעלות ואני מתקנא בקור הרוח שלו", אמר השבוע גפני, "קשה להאמין שמאשימים אותו בקבלת חמגשיות כשהוא מוביל מדינה מוקפת אויבים בצורה כזאת. אין לזה אח ורע בכל העולם".

הדברים האלה צריכים להיאמר ולהיכתב אחרי שבוע של רצח אופי שנעשה לראש הממשלה בגלל החלקה לשונית כמעט חסרת משמעות וציוץ שחרג מקוד הנימוס (שתוקפו פג כבר בשנות התשעים בכל הנוגע להתקפות נגד נתניהו). הבלבול הלשוני אחז בנתניהו בהופעתו בשבוע שעבר בוועידת גלובס לעסקים – במהלכה התוודע לראשונה למרוץ לכתב אישום של פרקליט המדינה.

את מה שנתניהו העניק למשתתפים אי אפשר לכנות נאום או הרצאה. כשהאיש עולה על הבמה הוא נותן שואו, מופע מושקע ללא מתחרים. השקפים במצגת מתחלפים בתזמון מושלם. התנוחות משולבות בטון הבריטון שעולה ויורד בהתאם. יש תפאורה שנועדה לחפות על רדידות ההצגה אך אצל נתניהו, המעטפת בהחלט הולמת את התוכן. ביבי מרבה בהצגת נתונים ומוכיח בקיאות מרשימה בכל הנושאים שעל סדר היום. בוועידת גלובס – הוא היה במיטבו ופיזר על השרים שישבו בקהל אבק כוכבים.

ניתן להתווכח האם העובדה שהופעתו אומנותו – גורמת להעדפת הדיבור על המעש, אך אי אפשר להבין איך אחת ההופעות הטובות ביותר של האיש הפכה בתקשורת הישראלית למופע של בלבול ופיזור. למעלה משעה וחצי של הופעה משובחת הוזכרה בלגלוג אך ורק משום שהאיש התבלבל ודיבר על הביקור שערכה רעייתו בניקרגואה. התקשורת הפכה את הבלבול הרגעי לחזות הכל ואהוד ברק שש להתראיין כדי לחגוג את פיזור הדעת שאחז במנהיג שהתבלבל בין ניקרגואה לגואטמלה.

החגיגה המוגזמת בעטיה של מילה שלא במקומה, הזכירה מקרה דומה שחוויתי בתקופת השיא של שמעון פרס כנשיא המדינה. באחת מהטיסות של הנשיא המעופף – שביבי לעומתו נחשב לראש ממשלה מקורקע, כמו הרב שלום בער סורוצקין ביחס למשולח מן השורה – ישבתי עם פרס לשיחה שבמהלכה הרבה לדבר על "זכות השבות", במקום "זכות השיבה".

משתתפים נוספים שהטעות הושמעה באוזניהם לא העלו לרגע בדעתם להוציא את תוכנה ולהעיד בפני הקוראים, ולו ברמז, על ערפול מחשבותיו של נשיא המדינה הקשיש. הם הסבירו את הטעות בחינניות, בכך שפרס עסוק עד מעל לראשו בענייני המדינה, בשיחותיו עם שועי עולם ובמפגשים עם בכירי המדינאים.

קשה לראות את נתניהו יוצא בשלום מפרשת 4000, כפי שנכתב כאן ביום החתימה על עסקת עדי המדינה. יועמ"ש שפוטר בלא כלום מנכ"ל משרד ממשלתי ויועץ בכיר כחפץ (חשוד) וחותם עמם על עדי מדינה, לא יוכל להרשות לעצמו לפטור בלא כתב אישום את ראש-הממשלה.

להערכה השכלתנית הזאת מתלווה תחושת בטן קשה. לא היה בתולדות מדינת ישראל ראש ממשלה שנרדף כך על כל צעד ושעל, בעטיים של מהלכים שמקובלים בפוליטיקה המקומית והארצית. המחשבה על כך שאחרי למעלה משני עשורים של רדיפה תקשורתית, יסיים נתניהו את הקריירה רק בגלל שניסה "לסובב את הגה הספינה" ולזכות במעט אהדה תקשורתית, היא סוריאליסטית, ומזכירה את העונשים הת"נכיים שקיבלו האורחים בסדום העתיקה. בינתיים, נתניהו כאן כדי להישאר לפחות לפתיחת המערכה הבאה.

 המחצית הריקה

"חטפנו סטירת לחי, אבל הצבא האמריקאי קיבל אגרוף בבטן הרכה", את הנחמה הזאת של מכת רבים, השמיעה השבוע אישיות ביטחונית בכירה שעד לא מכבר הפליגה בשבחיו של הנשיא האמריקאי ודיברה על המפנה שחולל הממשל שבראשותו. אם להעכרת היחסים בין פוטין לנתניהו נדרשו שברי מטוס וגופות אנשי צוותו, הרי שבכל מה שנוגע לטראמפ – הספיקה שיחת נזיפה אחת מהסולטן ארדואן.

לפני חודש וחצי, בעקבות ביקור בארה"ב, הובאו כאן רשמי שיח עם גורמים ישראלים בכירים בוושינגטון די.סי. שערכו השוואה בין מצבנו תחת ממשל טראמפ למצב ישראל בתקופת אובמה. את תחושת הדיכאון ששררה בשגרירות הישראלית – מהשגריר ועד לאחרון הדיפלומטים, מהנספח הצבאי ועד לזוטר שבפקידי הרכש של משרד הביטחון – החליפה תחושת הקלה. האווירה הזאת מסתבר, החזיקה מעמד לשעה קלה. עם עליית השחקן ארדואן למגרש במחצית השנייה של טראמפ השתנתה המגמה.

המחצית הראשונה של כהונת טראמפ הייתה המחצית המלאה – מנקודת המבט הישראלית. הנספחים בוושינגטון דיברו עליה כעל סוג של תיקון לקדנציית אובמה. מה שהטריד את הגורמים הצבאיים הישראליים בתקופת אובמה היה בעיקר המסר המטריד ששודר לעולם בכלל ולאזורנו בפרט. במישור היחסים שבין ארה"ב לישראל חלחל המסר של נטישת ישראל והעדפת אויביה. במישור היחסים שבין ארה"ב לעולם החופשי העיבה טראומת מלחמת המפרץ השנייה שאחזה בצבא האמריקאי והפכה אותו מצבא לוחם לצבא מפעיל.

הדוגמה הבולטת ביותר שהביאו הגורמים הצבאיים הייתה המעורבות הפאסיבית האמריקאית בגזרת סוריה-עיראק. ההתבוססות בבוץ העיראקי בתקופת בוש ג׳וניור גרמה לאמריקאים לריאקציה שהועצמה על ידי אובמה. "הצבא האמריקאי חיפש קבלני ביצוע בכל מקום", הסביר הגורם הצבאי הבכיר שיושב בוושינגטון, "אפילו את הקרב נגד דאע"ש במוסול, האמריקאים ניהלו בשלט רחוק בלי לסכן אף חייל. שכירי החרב, הפרוקסי, הפכו לשיטת עבודה. באיחור של שנים מפקדי הצבא האמריקאי גילו את המחיר הכואב של התקופה הזאת. לוואקום הזה נכנס הצבא הרוסי שבשנים האחרונות צמצם פערים באופן מרשים ומעורר דאגה כאחד מול הצבא האמריקאי. גם הצבא הסיני, שהפך את יבשת אפריקה למגרש הניסויים הפרטי שלו, צמצם יכולות".

לפני קצת יותר מחודש שמענו מפי הגורמים הצבאיים הישראליים איך המציאות הקשה הזאת השתנתה לטובה בתקופת טראמפ, כשעיני מפקדי הצבא האמריקאי נפקחו לרווחה בעיקר בשנה האחרונה. הגורמים הצבאיים דיברו על שר ההגנה האמריקאי ג'יימס מאטיס שהתפטר השבוע, כמי שהביא למפנה בתפיסה. שווה לשוב ולקרוא את הטקסט כדי להבין עד כמה גדול הצונאמי עם לכתו – על רקע ההחלטה הנחפזת של טראמפ להסיג את הכוחות האמריקאים מסוריה.

"קרה לאמריקאים מה שקרה לנו אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשהבנו שהאויב צמצם יכולות בצורה מדאיגה. האמריקאים הבינו שאין להם את הזמן לבניית תהליכים ארוכים ומסודרים של תכנון והשגת מטרה. במסורת הצבאית האמריקאית תהליך של בניית יכולת חדשה מבשיל בתקופה של כעשר שנים. המפקדים האמריקאים הבינו שאין להם את הזמן הזה, מול צמצום היכולות מצד רוסיה וסין. לא מדובר רק ברמת יחסי האנוש בין טראמפ לביבי, למרות שרוח המפקד לא מזיקה. האמריקאים פשוט הבינו שהם מוכרחים להגדיל מחדש את פערי היכולות והם החלו לראות בנו שותפים טבעיים למהלך, גם בגלל יכולות הלחימה בשטח ופיתוח היכולות המהיר של הצבא הישראלי".

פחות מחודשיים חלפו והמילים החמות הוחלפו בקיתון של צוננים. הצבת הכוח האמריקאי באזור הכורדי בתקופת הנשיא אובמה אומנם נתפסה בשעתו כסוג של נתינת הכשר לאיראן, בעצם הגדרת המשימה המשותפת כמלחמה בדאע"ש, אולם הסגת הכוח לאחור בעת הזאת, היא סטירת לחי מצלצלת לישראל.

את האגרוף בבטן, כפי שמגדיר זאת הגורם הצבאי, חטף הצבא האמריקאי בהובלת שר ההגנה מאטיס שהציב לו כיעד לשוב ולהגדיל את הפערים, התדמיתיים והמבצעיים כאחד, מול הצבא הרוסי. מעבר להשפעה על בנות הברית באזור ולבריחתו של הצבא האמריקאי מכל לוחמת שטח, הרי שלהחלטה שהתקבלה יש גם משמעות תדמיתית מדאיגה כשהצבא החזק בעולם שב ונתפס כצבא שירא מפעולה, מול הצבא האדום הרוסי שאינו חרד מלוחמה. בשבוע השיא של חלוקת המתנות בארה"ב – פסח הנשיא האמריקאי על גדול אוהבי המתנות מהמזרח התיכון, והעביר את התשורות דווקא לאויבינו.

 

השארת תגובה