עותק יחיד: וידויו של איציק'ל היתום

ילד בפולין
ילד בפולין
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

בשנת תש"י הגיע לידיו של המתרגם אהרן וייסמן ספרון דקיק. כשעלעל בין דפיו גילה, כי זהו מכתב בן שלושים עמודים ובתוכו וידוי אותנטי של איש יהודי, זקן תשוש מפשוטי העם מז'יטומיר. המכתב מגולל את סיפורו הנוגע ללב ואת תהפוכות חייו של איציק'ל היתום, סיפור טרגי ומזעזע שסופו מותיר את הקורא אפוף מחשבות והרהורים.

"כך או אחרת", כותב המתרגם אהרן וייסמן שהתגורר ברחוב יוחנן הסנדלר 13 בתל אביב, "נשארה רק תעודה אנושית המדברת בעדה, ואין צורך להוסיף עליה כחל ושרק, אף כי היא מתבקשת ליצור ממנה ספר בעל כמה כרכים". זהו, אם כן, סיפורו הלא ייאמן של איציק'ל היתום.

הסיפור חוזר במנהרת הזמן עשרות שנים לאחור, אל העיירה ז'יטומיר. איציק'ל היתום אינו זוכר מילדותו כמעט מאומה. הוא זוכר רק את עצמו כילד עזוב ואומלל הלן בבית הכנסת וחי מנדבת לבם של יהודים רחמנים מהקהילה.

"גבאי בית הכנסת, מאיר מולצקוב, קודם לכן חייל נקולייבי, נתן לי ללון בבית הכנסת, ותמורת כך עזרתי לו להכניס עצים ולצחצח את הפמוטות", הוא כותב בפתח סיפורו.

"ליבו של אחד מבני הקהילה ושמו ר' אהרן ויינשלמן נכמר עלי, והוא לקח אותי תחת חסותו.

"ר' אהרן ויינשלמן קנה לי בגדים, דאג שאלמד בתלמוד תורה ונתן לי מקום לינה בביתו. פעם בשבוע דאג לקחת אותי לבית המרחץ.

"הוא חשב כי כדאי שאלמד את מקצוע הטייחות, אך אשתו פרל'ה התנגדה וטענה שמקצוע זה מתאים לגויים. לאחר מחשבה מסרו אותי לחייט כדי שילמד אותי מקצוע. מצאתי עבודה אצל החייט והתחלתי לעבוד אצלו.

"באחת הפעמים בהן עבדתי אצל החייט גרמתי לנזק כשגיהצתי בגד יקר וחרכתי אותו. קול זעקות וצעקות נשמע בבית החייט כמו בתשעה באב. הם הכו אותי וצעקו עלי. רעדתי מפחד ויצאתי החוצה ליד הנהר בוכה. אבל שוב ניחם אותי ר' אהרן ויינשלמן. הוא בא אתי אל החייט ושילם לו את הנזק. הייתי אסיר תודה כלפיו. הם פתחו את ביתם לפני, תמיד הגישו לי אוכל ומשקה, ובשבתות הייתי סועד על שולחנם. פרל'ה לא הסכימה שאחזור לביתו של החייט, ולכן נשארתי בביתם".

מהספרון עולה, כי לזוג ויינשלמן היו שני ילדים ביולוגיים משלהם, בן ובת. באחד הימים שלחה פרל'ה את איציק'ל היתום לרחוב מיכאילוב, אל ביתו של המסגר ווייסברוט כדי לקרוא לר' אהרן בעלה.

כאשר נכנס היתום אל הבית והודיע לר' אהרן שאשתו קוראת לו, התעוררה תשומת ליבו של המסגר. "של מי הילד הזה?" שאל.

וכך נוצר הקשר עם המסגר שהציע מיד לר' אהרן ללמד את איציק'ל היתום את המלאכה ולקחתו תחת חסותו. ר' אהרן נתן את ברכתו, והיתום התקבל כשוליה אצל המסגר. הוא עשה חיל בלימודיו, ולאחר חמש שנים אצל המסגר ידע את המלאכה על בוריה.

איציק'ל נישא לבחורה הגונה מתוך הקהילה, וקיווה שהפרק העצוב בחייו העלובים, כילד חסר בית ומשפחה, תם. הנה מתחילים חייו לעלות על דרך המלך, כמו כל אדם אחר.

איציק'ל שכר בית מלאכה קטן, הוא רכש בעמל רב את הכלים היקרים והחל לעבוד כמסגר. הייתה זו עבודת כפיים קשה, אך שכרה בצידה. מעל לכל חש איציק'ל סיפוק ושמחה על כך שהוא מצליח לכלכל את משפחתו בכבוד, כמו כל אדם הגון.

הרצח הנורא

"זכיתי ונולד לי בן, ויש לי עבודה, אולם פתאום מעיב ענן שחור על המזל שהחל להאיר לי פנים. בעל הבית ביקש להעלות את שכר הדירה של בית המלאכה באופן משמעותי.

"התחננתי בפניו, הסברתי לו כי אני עושה את פרנסתי בדוחק רב ובקושי משלם לו את שכר הדירה שכבר נקבע, אולם תמיד שילמתי לו בזמן. בעל הבית הקשיח ליבו וקבע: 'לא בא בחשבון! או שאני מעלה את שכר הדירה שלך ואתה משלם לי, או שתחפש מקום אחר'.

"ועוד בעיצומם של ימי הוויכוח בינינו, כשהמחלוקת לא תמה ואני עדיין לא אמרתי את המילה האחרונה בנושא, התעוררתי בוקר אחד. בחוץ שרר קור אימים ושלג כיסה את העיירה. עדיין לא הספקתי לשפשף את עיני, ונוכחתי לראות כי אסון גדול הרבה יותר בא והתרגש עלי.

"מבלי להתריע מראש, זרק בעל הבית את כלי עבודתי מחוץ לבית המלאכה! השלג שירד כל הלילה הרטיב אותם, השחית אותם והוציא אותם מכלל שימוש. לאחר שיובשו גיליתי כי הם התמלאו חלודה עזה.

"עלבוני וכעסי גדלו עוד יותר כשגיליתי להפתעתי כי מסגר אחר, נוכרי שאינו מבני ברית, תפס את מקומי, ובעל הבית השכיר את לו המקום. המסגר הנוכרי לקח אליו את כל לקוחותי הוותיקים ועיני כלו".

הצער הטריף את דעתו של איציק'ל לחלוטין, ומרוב צערו נקט במעשה מחריד שעתיד היה ללוותו כצל כבד ועכור עד יומו האחרון.

השנאה הציפה את איציק'ל. הוא הסתובב במשך ימים רעב ללחם, ללא פרנסה, רואה בעיניים כלות כיצד בנו הנולד לו גדל אל תוך עוני מחפיר, וכיצד שלום הבית עם אשתו ההגונה, שלום בית לו ייחל כל כך, הולך ומופר, והצער הפך אט אט לשנאה, שנאה כלפי בעל הבית שגרם לחייו להשתנות.

באחד הימים הגיע אליו פועל שעבד אצלו ואיבד יחד עמו את פרנסתו, לשפוך בפניו את ליבו. השיחה בין השניים גרמה להם לחשוב על רעיון נורא… כעבור זמן קצר, מונעים על ידי שנאה עזה ומטורפת, החליטו השניים להוציא לפועל תכנית איומה.

"אמרתי לפועל כי הואיל ולבעל הבית בן יחיד האהוב עליו מאוד, והבן הזה ראה כיצד זרקו אותי מהסדנא, הבה נלמדו לקח. סהדי במרומים כי לא התכוונתי לאבדו מן העולם, רק להזיקו מעט, שיטעם טעם מר על כך שהרס את חיי ברגע שהתחלתי לראשונה לשקם אותם", כותב איציק'ל ביומנו.

"החלטנו לתקוף את בנו האהוב של בעל הבית, שהיה סוחר תבואה גדול. להכות אותו על אם הדרך וליטול את כספו כדי שיחשבו ששדדו אותו.

"לגודל אסוני ולצערי הגדול יצאה התוכנית הנוראה לפועל. שעה קלה לאחר מכן קלטתי שנפלתי בפח סערת הלב. כשהגעתי לבית הכנסת ושמעתי את כולם שחים על סופו הטרגי של סוחר התבואה הצעיר, הבן של אותו בעל הבית שנרצח, החל ליבי להלום בחוזקה, זיעה קרה כיסתה אותי. חזרתי הביתה בלב שבור והרוס. אשתי לא ידעה מכלום וחשבה שמחלה תקפה אותי.

"כמו שאר בני הקהילה השתרכתי אחריהם בהלוויה. קול בכייה של אלמנת הבן וזעקותיהם של ילדיו הפעוטים קרעו את ליבי לגזרים. קול בכיים יכול היה להמיס אבן. לא הבנתי איך אני, יהודי, הגעתי לעשות מעשה כזה. אני רוצח!"

אסון גורר אסון

אך יותר משהתאבל, השתלט עליו הפחד. הפחד, שמא יובילו העקבות אליו הזדחל אל ליבו ומילא אותו עד תום. ואכן, לא עברה יממה, והפועל שביצע עימו את המעשה הנורא התדפק על דלתו, מבוהל ומבולבל. מבין דבריו הבין איציק'ל, כי הפועל מבקש להלשין עליו לשלטונות, על שגרר אותו למעשה פשע שכזה, ובכך לנקות את עצמו.

איציק'ל ניסה להרגיע את הפועל והשאיר אותו בביתו מספר ימים, כשהוא מספק לו את כל צרכיו על חשבון בני ביתו. ברם, הפועל המבועת לא נרגע. הוא רצה לממש את רצונו ולגשת לשלטונות.

וכך מצא איציק'ל המבוהל את עצמו מקיים את האמרה "עבירה גוררת עבירה".

בחלומותיו השחורים לא דמיין שהרצח הראשון יוביל לרצח נוסף. אבל זה בדיוק מה שקרה. הפועל מצא את מותו בטביעה בנהר…

הנדודים לאמריקה

אלא שבכך לא הגיע איציק'ל אל המנוחה ואל הנחלה.

"קצתי בחיי, המראות הנוראים רדפו אותי. ריחמתי על בני ביתי. הלילות הבאים טרפו את נשימתי. הרגשתי שאני חייב לצאת מז'יטומיר. אין לי מקום שם. מצאתי את עצמו פונה אל ידידי האמיתי ר' אהרן ויינשלמן משכבר הימים, שהעניק לי תא משפחתי והתחלה לחיים מהוגנים שנהרסו.

"סיפרתי לו את כל הקורות אותי בשבועות האחרונים. הוא החוויר כסיד, מזועזע, ולבסוף פנה אלי ואמר: 'קח חמישים רובל, סע לאמריקה, שם תתחיל בחיים חדשים. אני מבטיחך כי לא אלשין עליך לעולם, אך גם איני רוצה קשר איתך (בכל זאת אני בחזקת רוצח!). סע ואלוקים ירחם עליך ועל נשמתך'. כך נפרדתי מעיירת ילדותי, כשאות קין על מצחי, בדרך אל מקום לא נודע.

"חשבתי שאני מתחיל חיים חדשים, אך קללת אלוקים רדפה אותי מאז אותו יום. כשהגעתי לאמריקה מצאתי מיד עבודה. עמלתי קשות, חייתי בצמצום ותוך חודשים ספורים היה בידי מספיק כסף כדי להביא את אשתי ואת בני אלי לאמריקה".

אך החיים החדשים והמבטיחים החלו ברגל שמאל. האסון הראשון תקף אותו עוד לפני שזכה לחזות בהם. בנו שהיה אז כבר כבן שנתיים, שיחק במהלך ההפלגה במטבע, ותוך כדי המשחק הניח אותו בפיו. אשתו פרצה בצרחות נוראות, אבל עוד לפני שהיה סיפק בידי אי מי לחלץ את המטבע, נחנק הילד למוות…

"לא ידעתי דבר. חיכיתי להם על החוף, מדמיין בעיני רוחי את בני הפעוט שגדל, אך לגודל האסון רק אשתי הבוכייה וממררת בדמעות ירדה מכבש האונייה. גופת בני הקטן נקברה מיד עם הגיעו לשם…".

איציק'ל המשיך לעשות חיל בעסקיו, מנסה לשקם את חייו שוב. אך שנתיים לאחר הגיעו לאמריקה נחת עליו אסון נוסף. הוא ציפה לשמחה, עת תלד רעייתו ילד למזל טוב, אך היא התקשתה מאוד בלדתה, ובמהלך הלידה מתה עליו…

"קול בכיים של האלמנה והיתומים מז'יטומיר שאני אחראי לאסונם, הדהד באוזני בכל אותם ימים בהם המוות הכה בחלוני. נותרתי לבדי עם תינוק בן יומו שאמו לא זכתה להכירו. התעניתי בגידול ילדי השני. הילד גדל ללא אם עם אב טרוד להביא פת לחם, והפך לפרא אדם. אבל אני יכול להעיד על עצמי שהייתי קמצן גדול, שכן הפרנסה בתחילה לא הייתה מצויה בשפע, דבר שהיה לי לרועץ…".

המוות עלה בחלונו

איציק'ל לא אמר נואש. בליבו קיווה שסאת ייסוריו כבר תמה. הוא נישא בשנית וכעבור תקופה נולדו לו שלושה ילדים, שני בנים ובת.

"הגלגל התהפך לטובה. משפחתי הלכה וגדלה, התחלתי להצליח בעסקים ולכלכל אותם בכבוד. משנה לשנה הלך עושרי וגדל. מאות הפכו לאלפים, אלפים לרבבות, רבבות למיליונים".

החיים יכולים להתהפך ברגע מצד אל צד בטלטלה עצומה וקוטבית, וזה מה שקרה לאיציק'ל היתום, כפי שמספר הדף הבא ביומנו, יומן וידויו המצמרר של "יהודי פשוט מז'יטומיר".

"הבן הנותר לי מאשתי הראשונה הידרדר לחיי פשע ומצא את מותו בקטטת נערים ברחוב. אך בזאת לא תמה מכסת צרותי. בתי שגדלה לעלמה נאה, נסעה למקום לימודיה המרוחק מעט בכל יום. באחד הימים באה אליה אשתו של נוצרי אחד ושפכה חומצה על פניה ועל גופה. בתי התייסרה בייסורים קשים ומרים במשך חודשים ארוכים בבית החולים בו אושפזה, כשהיא סובלת מכוויות וממכאובים, ולבסוף גם היא מצאה את מותה…".

הפרטים הזוועתיים של האירועים הטראגיים פרושים על פני משפטים ספורים, אולם מאחוריהם עומדים ימים ולילות של סבל בל יתואר, שבועות וחודשים של בכי, שכול, הלם וצער.

והוא, איציק'ל היתום, אינו בא בטענות אלא כלפי עצמו. הוא רואה במסכת ייסוריו את עונשו על מעשהו שלו. מה שאינו מבין הוא, רק, במה חטאו ילדיו האומללים, שנגזר עליהם למות בייסורים בכדי שהוא יחוש סבל ומכאוב… הוא אינו מבין חשבונות שמים, על מה מכפרות הנשמות האומללות שמסביבו…

שני הבנים שנותרו לו עזרו לו בעסקיו (שאת פשרם הוא אינו מפרט) שהכניסו מיליונים. ובד בבד מציין איציק'ל, כי באותו זמן נאסרה מכירת אלכוהול באמריקה באופן חופשי, ואפשר היה למכרו רק באופן ממוסד. אך שני בניו "הריחו" רווח גדול אם יבריחו משקאות אלכוהוליים מהולנד.

"למרות שהבעתי מכך חשש כבד והסתייגתי מעצם המעשה, הם לא שמעו לי. הם הבריחו משקאות אלכוהוליים והרוויחו הון רב. שמחים וזחוחים היו לאחר הצעד הזה, ודיווחו לי דרך טלגרמה בשמחה רבה על הסכום הגבוה שהצליחו להרוויח.

"אולם הייתה זו שמחה מוקדמת. בדרכם בחזרה לאמריקה תקפו אותם שודדים, נטלו את השלל שהרוויחו ורצחו את שני הבנים נפש. אויה לי כי מצאתי את עצמי אב שכול פעם נוספת. כל חמשת ילדי הנולדים לי משתי נשותי מתו עליו בעודי בחיים. אללי לי! היש עונש גדול מכך?"

הניסיון לתקן שלא צלח

עשיר גדול אך חסר כל מגיע איציק'ל אל גיל הזקנה, ואין בליבו מקום לעוד גרם אחד של כאב. הוא שבור ורצוץ עד דכדוכה של נפש ממש, כשהוא חש כי פשעיו הגדולים מאירופה רדפו אחריו עד אמריקה והוא נענש קשות.

איציק'ל יודע כי בידו כסף רב, אבל הוא אינו יודע מי יעשה בו שימוש לאחר מותו. למרות שנישא פעמיים והביא חמישה ילדים לעולם, לצערו, אין לו יורש…

"בכאב פניתי לרב הראשי של ז'יטומיר וביקשתי ממנו כי ייצור בעבורי קשר עם משפחת ויינשלמן. הבטחתי לו כי אם יצליח לאתר לי כתובתו של אי מי מהם, אעניק לעניי הקהילה שלושת אלפים רובלים עבור מעות חיטין. הרב ערך בירורים מה עלה בגורל המשפחה עם השנים, וגילה את אוזני כי ליפא, בנו של אהרן ויינשלמן, אותו יהודי מז'יטומיר שכה היטיב עימי, חי בארץ ישראל. אשתו של ויינשלמן ובתו נותרו בגולה.

"ביקשתי גם לפצות את בני משפחתו של בנו של בעל הבית הנרצח. מצפוני שהעיק עלי ורדף אותי כל השנים, ביקש לעשות חסד עם משפחת ההרוג, אך למרבה הצער, הרב סיפר לי כי מהמשפחה ההיא כמעט לא נותר איש בחיים. אלמנתו של הנרצח נפטרה זה מכבר, גם שני בניו של הנרצח כבר אינם בין החיים. האחד נהרג בפוגרום שהתחולל במקום, השני במלחמה, ואילו הבת היגרה לאפריקה ולא ידוע מקום כתובתה".

כמוצא אחרון לפורקן מטען הכאב התיישב, אפוא, איציק'ל לכתוב מכתב לבן ידידו, יליד עירו, המתגורר כעת בתל אביב.

במכתב, הסודי אפשר לומר, שנכתב מתוך נבכי הנפש, מגלה איציק'ל את צפונות ליבו. הוא מספר על כל התלאות הגדולות והנוראות באמת שעברו עליו ברוסיה ולאחר מכן באמריקה. והגם שמשפטיו מבולבלים מעט, די בהם כדי להבהיר את המצב.

"נמצא אנכי במיטתי ואיני יכול להירדם. אני חושב מי עשה לי טובות בחיי, וברור לי כי אביך גמל לי הרבה טובות. נזכר אני באביך ותוקף אותי הרצון לספר לך את הדברים", כותב איציק'ל. "הרב הראשי מז'יטומיר עזר לי למצוא את משפחתכם. תודה לקל קיבלתי מכתבה מאמך ומאחותך כי שלום להן, והן סיפרו לי כי אתה חי בתל אביב, ובביקורי שאני מתכנן בארץ ישראל, אכנס לדודתך שהכרתיה בז'יטומיר".

תקופה קצרה לאחר מכן עורך איציק'ל ביקור בארץ ישראל, וסיור ברחוב אלנבי בתל אביב מביא אותו לכדי רעיון מקורי, להנציח את זכרו במעשה טוב.

הוא משתף את ליפא ויינלשמן ברעיון ומבקש ממנו לממש אותו ולהוציאו מן הכוח אל הפועל.

רעיונו של איציק'ל הוא, להשקיע את כל כספו "להקמת מפעל דיור ענק לפועלים עניים" בארץ ישראל, כדי "שלא ימצאו עצמם פועלים עניים הנלחמים על פת לחם – יושבים ברחוב ודואגים לשכר דירה".

"אולי על ידי מפעל זה", הוא כותב, "אמצא מעט נוחם לנפשי הדוויה ואטהר מהחטא הגדול הרובץ כאבן כבדה על ליבי".

המפעל היה צריך לעלות הון עתק ועצום באותם ימים. יודעי דבר אתם התייעץ ומהם ביקש הערכת מחיר, העריכו את הפרויקט בסכום של בין ארבע מאות לחמש מאות אלף דולרים (הדבר היה בשנת 1938!).

"ביקרתי בארץ לפני שמונה שנים ומצאתי מלון בן נחום ברחוב אלנבי", כותב איציק'ל. "נתן ה' בליבי רעיון מוצלח לרכוש אותו, לבנות עוד ולשפץ. ראיתי כיוונים הרבה וזה מצא חן בעיני, ומכיוון שאתה יודע מכל צרותי שהתחילו מהמקרה בו גירשו אותי מהסדנא, הייתי רוצה לכפר על עוונותי בדברים השייכים בדירות, וזאת בקשתי: הואיל בטובך להתקשר עם מהנדס בניין, הידוע במומחיות וביושר. רצוי שלמהנדס תהיה המלצה מהאמריקאי גרשון לוי.

"ראשית פעולתו צריכה להיות: עריכת רשימה מפורשת של בעלי מלאכה שאין להם דירות משלהם. ארצה לשמוע את שמם הפרטי, שם משפחתם ומקצועם. את החומר הזה נא שלח לי הנה.

"אני מוכן להקציב סכום של חצי מיליון דולר לשם הקמת בניין של שלוש קומות, ובו דירות בנות חדר אחד, מטבח ונוחיות. כל חדר יהיה מרוהט באותו ריהוט, כדי שלא יקנא איש ברעהו.

"ועוד מאה אלף דולר נוספים אני רוצה להקציב לשם מתן הלוואות בלי ריבית לתקופה של עשרים שנה לבעלי בתים עניים – לכל אחד ממאה ועד חמש מאות דולר. כל בעל בית שירצה ליהנות מהלוואה צריך להודיע שמו, שם משפחתו ולצרף את התכנית שבשבילה צריך את ההלוואה.

"הכסף שייכנס לקופה מהגבייה השנתית, ישמש למתן הלוואות חדשות לבעלי בתים נצרכים אחרים. וחוזר חלילה.

"אני מתנה תנאי, שכל בעל בית שיקבל הלוואה – ייתן ביום הזיכרון שלי, ביום השנה למותי, אחוז אחד מסכום ההלוואה. בכסף זה ישתמשו לפועלים שיגורו בביתי, כי ביום זה לא יעבדו.

"לסידור סעודת מצווה לעילוי נשמתי, ראוי שיספרו שהיה היה איציק'ל היתום, שישמעו הסיפור הכל מאלף ועד תו, כדי שילמדו מוסר השכל.

"בגמר בניין הבית יבחרו בוועד בן עשר אנשים, שידאגו כי הכל יתנהל ביושר ובצדק. אני רוצה שרב יתערב בעניין.

"את העורך דין תשאל אם לא יאונה לי רע שהסיפור יפורסם בעיתונות בשמי המלא. ואת הרב תשאל אם מותר לחרוט על לוח שיש את כל קורותי, כי קול בכי האלמנה והיתומים מצלצל באוזני עד היום. תשאל גם את הרב אם נכונה לי תשובה על חטאי.

"ביחד עם הכסף למהנדס אשלח סכום כסף לבניית המגרש. תשים לב שלא ירמו אותך, שלחתי לך חמישים דולר מפרעה לתשלום לעורך דין.

"אם תשאל מדוע אני רוצה את רשימת הדיירים לפני תחילת הבנייה, התשובה היא כי רוצה אני לראות במו עיני טרם אני סוגרן לנצח, וכי תמיד לפני שדבר נבנה אין הרבה קופצים, ולאחר שהבניין יעמוד על תילו יגיעו אלפים ולא יהיה מקום ואלה שלא ייכנסו יישארו מגדפים, אך אם זה נבנה לאנשים שנקבעו קודם, לא תהיה המולה.

"בחרתי ברעיון זה כי מוסדות וביקור חולים יש מספיק, ואילו רעיון כזה טרם הגו אותו. איני מודיע לך את כתובתי, אני שרוי בפחד תמידי, תכתוב לי מכתבים על פי כתובתה של דודתך ואאסוף אותם. מה דעתך על הגורל שלי?"

***

אחרי חליפת מכתבים בינו ובין איציק'ל היתום שנמשכה לאורך תקופה, התקבלו כמאה דולר להוצאת התייעצויות עם עורך דין, ולבסוף התקבל מכתב דחוף בצירוף המחאה על סכום גבוה מאוד.

אולם מן השמים סובבו שדווקא המכתב הזה לא יגיע לידי ליפא ויינשלמן. ליפא עבר בדיוק באותו זמן לדירה אחרת והדוור לא ידע את כתובתו החדשה.

המכתב נשלח על ידי הדואר בחזרה לאמריקה, אך כל השתדלויותיו של ליפא ויינשלמן להחזיר לעצמו את המכתב עם ההמחאה על מנת להתחיל בתוכנית המוצעת, עלו בתוהו. מן השמים לא רצו, כנראה, בהוצאת תכניתו של איציק'ל לפועל…

***

וכך כותב המתרגם אהרן וייסמן בהקדמה לתרגומו: "לצערנו הגדול, הדבר לא יצא לפועל, ואין אנחנו יודעים את הסוף. יש לשער כי כותב המכתב – הלא הוא 'איציק'ל היתום', מת באמריקה בדיוק באותו זמן, ובאין יורשים אחרים – הועבר הונו הרב לרשות הממשלה האמריקאית.

"מה שאנחנו כן יודעים, הוא זה: מקבל המכתב, האזרח הארץ-ישראלי ליפא ויינשלמן, מת לפני כשנה וחצי (כזכור, מילים אלה כתב המתרגם בשנת תש"י, ב-1950), וגם הוא לא ידע את הסוף".

התעודה האנושית, אגב, התגלגלה בעולם עד אשר הגיעה לידיו של עורך דין ירושלמי שרכש אותה עבור איש העסקים, ישראל לף, שהסיפור נגע לליבו והוא מבקש להישאר רחוק מאור הזרקורים.

כך גוועה לה פרשת איציק'ל היתום, ומהמפעל האדיר שרצה להקים בארץ ישראל כדי לכפר על עוונו ולהותיר לו שם בארץ, נותרה רק תעודה אנושית המדברת בעד עצמה, כי יש דין ויש דיין, ויש משפט על כל המעשה.

יהי זכרו ברוך, ויהי רצון שפרסום הסיפור והרהורי התשובה העולים ממנו בליבות הקוראים – יהיו לעילוי נשמתו.

השארת תגובה