זו ציונות: סיכן את חייו למען אחיו

מה מביא יהודי שזה עתה הצליחו הוא ובני משפחתו להגיע לארץ מבטחים, לחזור לבדו ללוע הארי ולהסתכן בהצלת יהודים?

השואה.
השואה.
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

ציונות אמיתית ודאגה לגורל אחיו היהודים הביאו את חיים מיכל קלאר לחדור למפקדות המוות של האס.אס. להתחזות לקצין גרמני ולהציל מאות ואלפי יהודים, בשורת מעשי גבורה שלא ייאמנו.

זהו סיפורו הבלתי ייאמן של האיש שחי במעטה הסודיות ובמותו לקח עימו אל קברו את סודות ההצלה המדהימים. האיש שהביט אל פני המוות בעיניים קרות וניצל, אך בעיקר הציל יהודים רבים שחבים לו את חייהם, כשצל האימה והפחד מלווים אותו את שארית חייו.

לנו לא נותר אלא להתחקות אחר עקבותיו וללקט עדויות של ניצולים שידעו וסיפרו, ניצולים שגילו רק אחרי שוך סערת האימים מי הוא האיש ששלף אותם מציפורני הנאצים.

במהלך הקריירה הארוכה שלי כעיתונאית נחשפתי למאות סיפורים אנושיים מרגשים, אך במבט לאחור נדמה לי כי סיפורו של אוטו, החייל הגרמני שמספר היהודים שהציל עדיין לא ידוע וכנראה לעולם לא יהיה ידוע, הוא הסיפור המרגש ביותר שיצא לי לכתוב. ובנוסף, גם הדרך והצורה שבה התפתח הסיפור, הינהא צירוף מקרים מצמרר ונדיר שקורה לעיתונאי פעם אחת במהלך הקריירה שלו, אם בכלל.

***

הכל החל בכתבה הראשונה שכתבתי, כאשר נכדתה של מלכה וינגרטן ע"ה סיפרה לי על חייל גרמני בשם אוטו שהציל את סבתה בצעדת המוות.

מספר חודשים לאחר מכן שמעתי את סיפורה המרגש של יהודית שטרובל המתגוררת כיום בבולטימור, שהגיעה ממונקטש לאוושוויץ.

בצעדת המוות, כשהמוות כבר היה קרוב אליה, הגיע חייל גרמני בשם אוטו והציל אותה. הוא עודד אותה במשך כל הדרך ואמר לה: "יהודית, תמשיכי לשפשף את פנייך…",. היא ניצלה, ועד היום היא תוהה מי הוא אותו אוטו.

השאלה התחדדה ביתר שאת בעקבות כתבה שכתבתי והתפרסמה בערב יום כיפור, ובה סיפורו המרגש של יהודה ווליס, תושב נתניה.

כשחבל התלייה על צאווארו, הציל אותו חייל גרמני בשם אוטו טייבת',. הוא לא ישכח לעולם את אוטו, החייל שהציל אותו ממוות בטוח, אבל הוא מעולם לא שב לראות אותו.

חשתי שוב צמרמורת קור,. המילים של יהודית שטרובל: "הייתי רוצה להודות לו…", מלוות אותי מאז.

בסוף אותה כתבה על יהודה ווליס הוספתי בקשה, שאם למישהו יש מידע על חייל גרמני בשם אוטו טייבת', יואיל נא ליצור עמי קשר.

במקביל ערכתי חיפוש ב"יד ושם" ובארכיונים נוספים, אולם העליתי חרס בידי.

***

שיחת טלפון שקיבלתי בשעות הצהריים המאוחרות גרמה לי שוב לצמרמורת, אולם הפעם לצמרמורת התרגשות.

כשסיימתי את השיחה ידעתי כי קיבלתי הזדמנות פז, וכי דרך מרתקת ומרגשת נכונה לי. אולם הייתי מוכנה.

וכאן החל המסע, מסע שיחות שחשפו סיפור מדהים שאנחנו רק בתחילתו,. התמונה ששלחתי עשתה דרכה אל מעבר לים, משם אולי נקבל את התשובה הנכספת כי זהו אוטו שאותו אנחנו מחפשים.

***

"נורות אדומות נדלקו בראשי כשקראתי את הבקשה שלך!" כך אמר יצחק קלאר, "אולי מדובר בדוד שלי, חיים מיכל",. בקולו ניכרה התרגשות עזה. התרגשות שטלטלה אותי מאז.

תמונה של בחור בעל מראה ארי, שיער בלונדיני ועיניים תכולות־ ירוקות, היא אולי תמונתו של אוטו, החייל הגרמני, ואולי אין זה אלא חיים מיכל קלאר.

סימני שאלה רבים מתיישבים במהלך התחקיר, אולם סימן הקריאה האחרון עדיין לא נרשם…

***

חיים מיכל קלאר היה בחור יהודי שהתחפש לחייל גרמני בזמן מלחמת העולם השנייה והציל מאות ואולי אלפי יהודים.

מה שמעורר אלפי קושיות הוא, מה מביא בחור שזה עתה הגיע עם משפחתו לחוף מבטחים, לצאת לדרך היישר אל תוך לוע הארי ולהסתכן בהצלת בני עמו?

יש הטוענים כי חיים מיכל לא היה אלא חלק מגוף רשמי ששלח אותו למשימה הזאת, ויש הטוענים כי הוא פעל על דעת עצמו. מה שבטוח הוא, כי מה שהנחה אותו הייתה "אהבת ישראל שלימה וגדולה", כך מעידים כל בני משפחתו אתם דיברתי.

הסיפור היה קבור שנים,. חיים מיכל עצמו לא דיבר על כך מעולם, תמיד המעיט בערך מעשיו, ענוותן אמיתי. הסיפורים שהתגלו, התגלו ברובם על ידי ניצולים שזיהו אותו כחייל הגרמני משם.

הסיפור היחיד שסיפר חיים מיכל סופר בשעת בדיחותא, כשחיים מיכל רצה לצחוק ולהראות עד היכן מגעת טפשותם של הגרמנים.

סיפור חייו של חיים מיכל הוא סיפור גבורה עילאי של בחור יהודי שחירף את נפשו. סיפור שככל שנוברים בו מתקשים להאמין לפרטים הנלווים אליו.

הכל מסכימים על דבר אחד, על כך שבחייו של חיים מיכל לא ידעו מי הוא האיש. "הוא דיבר על כל העולם חוץ מאשר על עצמו", חותמים בני משפחתו בגעגוע…

***

חיים מיכל קלאר נולד בכ"ז בכסלו שנת תר"ע בסעליש, עיירה למרגלות הרי הקרפטים בגבול הונגריה- צ'כוסלובקיה, להוריו ר' נחמן ומרת רבקה.

אביו היה נגר מוכשר, שגוייס למלחמת העולם הראשונה. חלק גדול מהפלוגה שלו היו יהודים. "סבי, ר' נחמן", מספרת מרים כהן שמכירה את היסטוריית המשפחה על בוריה, "לא רצה להילחם, משום שפחד שמא ייאלץ לפגוע ביהודים. 'אני אצעק 'שמע ישראל' ומן הצד השני של האויב אשמע בחזרה את התשובה 'ה' אחד'?! מה אעשה אז?!', כך התבטא,. הוא שכנע את שאר היהודים שבחבורה להצטרף אליו, 'אני מבטיח לכם שתינצלו', אמר". וכך היה, הם הפילו עצמם בשבי ונשלחו לסיביר.

בסיביר הציג ר' נחמן את עצמו כנגר, ואת שאר בני החבורה כעוזריו. אי אפשר לעבוד על עצים קפואים, ולכן הייתה הבקתה מחוממת תדיר. כל החבורה, בכל זמן שהותה בסיביר, ניצלה מהקור הנורא שם על ידי השהות הממושכת בנגרייה.

חיים מיכל היה בן חמש באותו זמן, בן בכור שנותר לבדו עם אמו ועם שתי אחיותיו. לאחר שאביו גויס עברה אמו, רבקה, לבודפשט, שם פתחה מסעדה כשרה עממית. על חיים מיכל בן החמש הוטל התפקיד לשמור על אחיותיו הצעירות ממנו בזמן שאמו עבדה קשה במסעדה.

"וכאן בעצם מתגלה כבר כשרונו", מספרת מרים אחייניתו כשצחוק קל מלווה את דבריה, "בכשרון רב ולא באיומים הצליח להשליט על הבנות משמעת".

"'כולם שומעים בקולי'", אמר לאחיותיו, "'אפילו הרכבות, כשאני אומר להן 'שטיי', הן עומדות, וכשאני אומר 'גיי' הן הולכות"'. כראייה לקח אותן לתחנת הרכבת, וכשזיהה רכבת שעומדת להיעצר – הכריז מיד "'שטיי"', והאחיות הביטו בהערצה על הרכבת הנעצרת לפקודתו של אחיהן הגדול. כך רכש את המשמעת בגיל חמש כאח בוגר".

כאשר שוחרר מסיביר, עבר ר' נחמן דרך בודפשט כדי לאסוף את משפחתו,. אמו עזבה את המסעדה כשבידה ספר חובות עב כרס,. היא נתנה לכולם בהקפה, רבים מהם לא שילמו מעולם, אולם ליבה הרחמן לא נתן לה לסרב. הם חזרו לסעליש, ומצבם היה קשה,; לחם ומים היו מנת חלקם. חיים מיכל חזר ללימודיו, אולם מהר מאוד, עוד לפני גיל מצוות, פנה רבו לאביו ואמר: "אין לי מה ללמד יותר את בנך, הוא עילוי".

חיים מיכל נשלח, איפוא, ללמוד בעיר הגדולה. לימים הצטער על כך אביו ואמר כי חיים מיכל עוד לא היה בשל לעזוב את בית הוריו. הם התכתבו במשך כל אותו זמן, אולם בחור בישיבה שזיהה את קשייו של חיים מיכל התחבר אליו והצליח למשוך אותו לכיוון אחר ולהוריד אותו מדרך אבותיו.

חיים מיכל נשבה ברעיון "השומר הצעיר" והקיבוצים והצטרף להכשרה, כך קיווה לקבל אישור לעלות לארץ. הוא לא האמין שאביו יצליח בכך לפניו.

כמובן, הוריו הפסיקו לשמוע ממנו, והמכתבים כבר לא הגיעו. ר' נחמן, מלא חשש וחרדה, רתם סוס ועגלה ויצא לבקר את בנו, וכך נודע לו כי בנו מצא אידיאולוגיה חדשה. הכאב היה גדול ועצום…

כעבור זמן קצר הצליח ר' נחמן לקבל אישור, ולמרות ועל אף שקרובי משפחתו שהצליחו להגיע לארגנטינה ניסו לשכנעו לבוא אליהם, לא מיהר ר' נחמן לעשות כן. כאשר שאל אם קיים שם בית כנסת חסידי, השיבוהו: "אם אתה מחפש בית כנסת חסידי, הישאר בסעליש!", ור' נחמן ענה בגלויה בת שתי מילים: "ריכטיג! אדאנק!"… כלומר: "נכון! תודה!"

אמו רבקה הכריעה את הכף. "אם עוזבים", אמרה, "עוזבים לארץ ישראל!". ר' נחמן קלאר הגיע קודם לבדו לארץ, לבדוק אם יוכל למצוא פרנסה. ואכן, כמצטיין בעבודת נגרות מצא כר נרחב לפרנסתו,. הוא שימש כמורה לנגרים מתלמדים באיזור חיפה, ומשכורתו החודשית הגיעה אז לסכום אגדי של 8 שמונה ל"ילירות, כאשר פקיד ממשלתי שנחשב אז למחזיק במשרה מכובדת קיבל משכורת חודשית של 3 שלוש לירותל"י. אך כשחזר אחרי שנה וחצי להביא את משפחתו, הכריזו אז הערבים על חרם נגד מכירת עצים ליהודים, וכך לא נותר לו אלא להיעזר באחיו ר' פייוול שעבד במפעלי "שמן חיפה" והשיג לו עבודת נגרות בייצור ארגזים למפעלי "שמן חיפה"…

ר' נחמן הביא את כל בני משפחתו ארצה, אשתו ושמונת ילדיהם, והבן התשיעי, הלא הוא חיים מיכל, נותר מאחור.

חינוכו של ר' נחמן היה ללא פשרות,. הוא שלח את ילדיםו הקטנים, בני תשע ואחת עשרה, ללמוד לבד בירושלים מכיוון שהחיידר בחיפה לא עמד בדרישותיו. ובה בעת לא ידע כי בנו, זה שעזב את הישיבה, עומד למלא תפקיד היסטורי בתולדות עם ישראל ורבים יזכירו את שמו ברטט…

***

חיים מיכל עלה לארץ ישראל, אולם פניו היו מועדות לקיבוץ (אותו עזב שנים לאחר מכן בכעס גדול, לאחר שמזכירות הקיבוץ סירבה להשתתף בהוצאות הרפואיות עבור בתו היחידה בת ה-11אחת עשרה שחלתה במחלה קשה).

חיים מיכל בן ה-27עשרים ושבע התגייס לבריגדה הבריטית כשפרצה מלחמת העולם השנייה. וכאן מגיעות חמש שנים אפופות סוד. במשפחה יודעים שהוא התחפש לחייל גרמני והסתובב הרבה באזור אוושוויץ.

במהלך חמש השנים הגיע פעם אחת לישראל לבוש במדי חייל אנגלי ונוהג בג'יפ. הוא נכנס לבית הוריו לשאול לשלומם ולוודא שהכל בסדר, ואז נעלם שוב, כשהפעם הבאה שראוהו שוב הייתה רק לאחר שנגמרה המלחמה.

באותן חמש שנים מולאו בינתיים רק מספר משבצות…

***

שרה גוטליב, אחייניתו, מספרת על היום שבו נודע לה כי מאחורי דודה, חיים מיכל האדריכל והמהנדס, מסתתרת אישיות דגולה.

"זה קרה לפני שלושים שנה לבערך", היא משחזרת, שמחה להצביע על עוד נקודה שתשפוך אור על התעלומה. "חיים מיכל דודי ישב בביתנו ביפו כשבאו לפנות אותנו בצו ממשלתי,. לבית נכנס שוטר שהתברר כי הוא ניצול שואה, וכשהוא ראה את חיים מיכל – האדימו פניו והוא החל לדבר בהתרגשות".

"'אתה החייל הגרמני שהציל אותי!"' אמר,. "המפגש היה מעורר דמעות, ומיד הבנו שיש דברים בגו".

"'זה נכון?'," חקרנו אותו לאחר מכן, "'יש דברים שלא מדברים עליהם"', השיב".

אולם במקרה אחר, כשישב בחברת בני משפחתו שידעו כבר כי הוא ניצל את מראהו הארי ואת השפה הגרמנית שידע על בוריה כדי להתחפש לחייל אס.אס. גרמני ובכך הצליח להציל רבים, נפתח לרגע כשרצה לצחוק על טפשותם של הגרמנים.

"רכבת עמוסה ביהודים הייתה אמורה להגיע לאושוויץ", כך סיפר, "ואני באתי למפקדה המקומית כשבידי מסמך פקודה מאת קצין האס.אס. האחראי על משלוחי הרכבות".

"את המסמך שזייפתי בעזרת חבר בדייקנות רבה העברתי למפקדה המקומית האחראית על ניווט הרכבות. במסמך החתום נאמר כי על הרכבת לשנות את כיוון נסיעתה לשווייץ!"

"וכך, רכבת שלימה מלאה ביהודים עשתה את דרכה לשווייץ ויושביה ניצלו ממוות בטוח".

"ארבעה ימים לאחר מכן, כשאני עוד שם", סיפר חיים מיכל, "הגיע אותו קצין אס.אס. ושאל על הרכבת שלא הגיעה ליעדה".

"'מה זאת אומרת?"', לא הבינו הנוכחים, "'קיבלנו ממך פקודה לשנות את כיוונה!"'

"'אני שלחתי הוראה כזאת?!"' התפלא הקצין, והם מיהרו להציג בפניו את המסמך.

"'יא, יא, דאס איז מיין שריפט'", אמר הקצין, "'זה הכתב שלי!"'.

"זה הדהים אותי", חייך חיים מיכל, "עומד לו קצין גרמני שיודע שהוא לא נתן את ההוראה, אולם מכיוון שהוא מזהה את כתב ידו – הרי הוא מסכים עם המצב".

"הסיפור הזה", אומרת שרה גוטליב, "הוא אולי היחיד שדוד חיים מיכל סיפר על עצמו".

***

"עדות נוספת שעוברת במשפחה ונשמעת גם מפי אנשים נוספים", מספר ר' יצחק קלאר, "היא עדותו של הרב ר' יודל וינגרטן זצ"ל, חמיו של האדמו"ר מטוש".

"הכרתי אותו מסעליש, למדנו באותה ישיבה", כך סיפר ר' יודל, "עמדתי בסלקציה, ולפתע ראיתי את חיים מיכל במדי חייל גרמני מסתובב שם,. רצתי לעברו והתחננתי אליו שיעזור לי ויעביר אותי לשורת הזקנים והחולים, מתוך מחשבה כי עאליהם לבטח לא יתאכזרו הגרמנים וישחררו אותם לחופשי".

"'חיים מיכל, מה אתה עושה פה? תעזור לי!',  צעקתי".

"אבל חיים מיכל רק נתן בי מבט רציני, התקרב אלי, תפס בצאווארוני וצעק בגרמנית: 'דו פוילער פארפלוכטטער ז'ודע', 'יהודי עצלן מלוכלך!' 'גיי ארבעט!"'

"הוא העיף אותי מהתור ובזה הצילני ממוות", סיפר ר' יודל, "באותם רגעים כעסתי עליו, אבל לימים הבנתי שאני חב לו את חיי".

***

סיפור נוסף קשור בנסיונותיהם הממושכים של אזרחי צ'כוסולובקיה להשיג אשרות מעבר.

החייל הגרמני שעמד בגבול רומניה- צ'כוסלובקיה ובדק את האישורים, הציג את עצמו כמפקד מטעם הגרמנים לבדוק את הניירת. מסתבר, כי היה זה לא אחר מאשר חיים מיכל שלנו,. הוא זיהה יהודים לפי הפרצוף שלהם, וכאשר עמדו קרוב אליו שאל: "אתה יכול להגיד שמע ישראל?" כשקיבל את התשובה הניד בראשו ואמר בגרמנית: "יא, יא, גוט… ער רעדטא א פיינע טשעכיש!", כלומר, "הוא מדבר צ'כית טובה"…

הייתה זו עדות שהדובר הינוא אזרח צ'כי, וכך הורשה לו לעבור את הגבול…

***

אותו חיים מיכל דאג לעצור רכבות שלמות קרוב ליער ולהפעיל שם את צופרי האזעקה כאילו מתקרבת הפצצה של בעלות הברית.

החיילים השומרים על הרכבות מיהרו לתפוס מחסה ולהסתתר מאחורי הקרונות, ויד נעלמה פתחה את דלתות רכבות המוות. הדלתות נפתחו ותוכנן האנושי של הרכבות נהתפזר לכל עבר… רבים מהם הצליחו לברוח ליערות ולהינצל ממוות בטוח, וכך ניצלו רבים מבלי לדעת מה קרה למפקדה המקומית, כששום מפציצים בעצם לא הופיעו באופק.

"האם השתגעו שם במפקדה? האם טומנים להם לנו מלכודת?", חשבו הנסים במהלך בריחתם.

במהלך כל הימים בהם סיכן וחירף את נפשו לא נכנע חיים מיכל לחרדות, ולבדו התמודד מול הסכנות שארבו לו מידי רגע.

***

כקצין גרמני מצא דרך מקורית נוספת לעזור ליהודים. אחת מאחייניותיו מספרת, כי נהג ללבוש זוגות גרביים רבים אחד על השני, ואז, בשעת הצורך, גלגל אותם למעין כדור בתוכו החביא מזון או דברים חיוניים אחרים. את כדור הגרביים נהג לגלגל לעבר היהודים באשר הם.

סיפור זה תואם את עדותה של יהודית שטרובל, המספרת על החייל הגרמני שגלגל לעברה מטליות כדי שתשפשף בהן את פרצופה בשלג בצעדת המוות.

***

טלפון רודף טלפון, וכל סיפור גורר אחריו סיפור נוסף, מסיט עוד וילון וחושף תמונה מרעישה.

האמריקאים לא הפציצו עד הרגע האחרון את אושוויץ, אולם כל אימת שהפציצו – התחבאו הגרמנים מתחת לרכבות, המקום שהיה הבטוח ביותר מבחינתם., שכן, האמריקאים לא הפציצו את הרכבות.

חיים מיכל המחופש לגרמני ניצל זאת כדי להציל כמה שיותר יהודים. גם שם דאג להפעיל את האזעקות שמזהירות במפני הפצצה אמריקאית וניצל את הזמן בו הגרמנים רצו למצוא מחסה. הוא פתח את דלתות הקרונות וכל היהודים ניצלו את ההזדמנות לברוח.

"שמעתי עדות מיהודי בשם אפשטיין, כי דודי חיים מיכל הציל אותו מהרכבת", מוסיפה אחייניתו ב' לעדויות.

"אני חי בזכות חיים מיכל!", כך אמר, "לזכותו עומד עולם הבא גדול", כך אמר.

"זה מתאים לו", אומרת ב', "כל כולו היה למען הזולת,. לימים, כשחלה ושמע שאנו הילדים באים לבקרו, דאג לקנות לנו ממתקים בהכשר הבד"ץ שהיה אז בשוק,. הוא תמיד דאג לזולת, ולכן גם נפטר בחוסר כל, את כל כספו חילק לנזקקים, אם לעולים מרוסיה ואם למסכנים, תמיד ריחם ודאג לזולת. המסירות למען האחר הייתה טבועה בגנים שלו".

***

חיים מיכל חזר לארץ בלי לנופף בעברו. הוא הפך לאדריכל ולמהנדס ב"סולל בונה",. בהמשך נמנה על בוני "רמת אפעל", ושם גם התגורר כשהזדקן. אולם בניגוד לפעולותיו המופלאות בתקופת השואה, היו חייו האישיים רצופי טרגדיות.

"הוא הגיע בחזרה לארץ, חלה, ובמשך חצי שנה התייסר עד שבשביעי של פסח תשנ"ד החזיר את נשמתו לבוראו".

וכאילו לא די בחייו הנפתולים, לוו חייו האישיים לוו בטרגדיה אישית. בתו היחידה נפטרה באופן טראגי בגיל 11אחת עשרה, ולצערו הרב לא זכה לילדים נוספים.

לא זכה, אמרנו? לא מדוייק.

יעידו על כך הניצולים והדורות שהוקמו על ידיהם. הם ובניהם ובני בניהם, הם הילדים שמעידים בעצם קיומם על מי שמסר נפשו להצלתם…

2 תגובות
  1. זו ציונות?
    לסכן את חייו למען אחיו זה מסירת נפש. זה יהדות.
    ציונות זה לסכן חיי יהודים. ציונות זה "רק בדם תהיה לנו הארץ".

  2. בספרו של צדוק מצא מיאנינה שביוון סופר על קצין גרמני בלונדי בהיר עיניים שהוציא באושוויץ כמה יהודים מתנדבים(!)פ . העסיק אותם בדברים של מה בכך. כששבו לבית החולים הסתבר שכל החולים חוסלו. מצא מבקש בסוף הספר ידיעות אודות חיים מיכל קלאר שהציל אותם ממוות בטוח.

השארת תגובה