נס החנוכה הפרטי של בתיה

חנוכיה בכניסה לביתר
חנוכיה בכניסה לביתר
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

"איפה אני מראיינת את המרואיינים שלי?" זוהי שאלה שגם אני שואלת את עצמי חדשים לבקרים.

הם אינם באים אלי בדרך כלל, אלא אם כן יש להם אינטרס מיוחד להתראיין, כמו לפרסם בצורה עקיפה את העסק שלהם (האיש שהצליח להקים מרכז לפעילות עסקית, האיש שגדל במעברות וצמח להיות…).

מכיוון שאני מתגוררת בעיר לא מרכזית, אני מבקשת מהמרואיין התורן לפגוש אותי באמצע הדרך, קרי במקום מרכזי.

ואם מדובר באדם מבוגר שמתקשה לצאת מסביבתו, או אם מתעוררת שאלה הלכתית אם אוכל לראיין אדם בביתו, אני רואה בכך את ההזדמנות לעבוד על הזוגיות שלנו, שלי ושל אישי.

"מה אתה אומר? תבוא אתי לראיין את מר כהן שגר בנתיבות ואחר כך נצא לאכול במסעדת מהדרין שנמצאת באזור? מזמן לא שוחחנו…", אני מציעה. אישי כבר מבין את הקוד, ובידיעה שאין לו ברירה הוא מתלווה אלי למסע.

מכל מקום, באופן קבע, רגע לפני שקבעתי פגישה, הייתי מנסה בכל דרך לשכנע את המרואיין או המרואיינת לפגוש אותי באמצע הדרך.

המרואיינת שבמרכזו של הסיפור שלפניכם, היא המרואיינת היחידה שהצליחה להסביר לי במשפט אחד שאין לי סיכוי, ושאצטרך להצפין לצפון. מבחינתי מדובר בשעות עבודה נוספות, עליהן אין תשלום, אבל הסיבה שבגללה הלכתי לראיין אותה, היא אותה סיבה שבגללה היא לא הייתה מסוגלת לבוא ולפגוש אותי באמצע הדרך.

מסובך, לא?

ההסבר פשוט יותר.

***

במשך עשרים שנה היא לא יצאה מפתח ביתה. מזעזע עד כמה שזה נשמע, מדובר במקרה אמיתי לחלוטין.

כששמעתי את המשפט הזה דמיינתי אשה שהשיגעון אחז בה, לרגע אפילו שקלתי לבטל את הראיון. וכי חסרים משוגעים אנחנו?

אבל שיחה נוספת אתה הבהירה לי שאני חייבת לראיין אותה. ולא, היא ממש אינה תואמת את התיאור "משוגעת", ותסלחו לי על הביטוי הקשה.

מדובר באשה משכילה, אקדמאית, שוויתרה על משרה נחשקת. אשה שגידלה משפחה לתפארת, שמנהלת מערך שלם של שיווק יבוא ויצוא, ואני יכולה להמשיך ולהפליג בשבחה עוד שעה ארוכה. ואת כל המעלות שאני מונה, היא עושה בעשרים השנים האחרונות מבלי לצאת מהבית.

סיפורה הוא סיפור שמספר בעצם את סיפורן של מאות ואלפי אנשים הסובלים מבעיה דומה, בעיה ש"מטאטאים אותה מתחת לשטיח", כדבריה, ומסתירים אותה בשלל תלבושות צבעוניות.

***

לאחר שנסעתי מספר שעות מצאתי את עצמי מולה. הסיפור האישי שלה כלל לא תאם את החזות החיצונית ואת הבית המטופח.

היא מיהרה להגיש לשולחן תקרובת טעימה, והחלה לספר לי על ההווה שלה, על ההתחלה שלא העידה על העתיד.

בתיה סיימה סמינר בהצטיינות ומיד הציעו לה עבודה בתיכון. היא אהבה את העבודה שלה, עבודה שכללה מספר פעמים בחודש טיסות פנים בארצות הברית, בחורה עצמאית מאוד שלא חלמה שתגיע למצב אליו הגיעה.

כשעלתה ארצה עם משפחתה קיבלה בארץ משרה נחשקת ביותר בתפקיד בכיר מאוד. התעודות והאנגלית השגורה בפיה עזרו לה לא מעט.

שנתיים לאחר שהגיעו לארץ התארסה ונישאה לבחור בן תורה ממשפחה מצוינת. ואז, כעבור תקופה, ללא התראה מוקדמת, החלו התקפי החרדה.

הפעם הראשונה הייתה בבית מרקחת.

"נסעתי לקנות לבן שלי תרופה", היא מזדקפת על הספה ומשחזרת, "עמדתי בתור בבית המרקחת כשתחושת עילפון אפפה אותי. לרגע ראיתי שחור בעיניים, תוך שניות הציעה לי הרוקחת כוס מים קרים, ולאחר מספר דקות התאוששתי וחזרתי הביתה.

"לא ייחסתי לכך חשיבות מרובה, תליתי זאת בחוסר שינה, בחוסר ויטמינים, אבל שבועיים לאחר מכן תקפה אותי סחרחורת דומה כשישבתי בישיבה חשובה בעבודה. התנצלתי בפני היושבים וקמתי לצאת, כשתחושת עילפון אופפת אותי".

בפעם השלישית שההתקף הופיע, החל החשש לנקר בליבה של בתיה. אולי היא חולה, חלילה, במחלה רצינית?

הצעד הבא שלה היה אל רופא המשפחה. "ביצעתי את כל הבדיקות שהוא נתן לי, וברוך ה' כל הבדיקות יצאו תקינות.

"אל תכנסי למעגל המסוכן הזה, תשכחי את מה שהיה", כך יעץ לה רופא המשפחה. לימים היא תמצא את עצמה מתחרטת על שלא שעתה לעצתו…

***

"התחלתי לפחד מהתקפי העילפון", היא משחזרת, "דמיינתי שהם תוקפים אותי, וכשחיכיתי בתור לרופא השיניים פשוט חיכיתי לתחושת העילפון, כאילו 'הזמנתי' אותה".

בתיה מובילה אותי אל תוך מציאות חיים קשה. השגרה שלה הופרה בצורה שהיא לא דמיינה.

"תוך חודשים ספורים כל החיים שלי השתנו", היא מספרת וכאב משתלט על פניה. "נאלצתי להתפטר".

היא נזכרת בשיחה הקשה שלה עם המעבידים. הם לא הבינו למה היא עוזבת, הציעו לה העלאה במשכורת בלי לדעת שבכך הם רק מעצימים את תחושת הכאב שבליבה.

"בעלי הוא בן תורה אמיתי, אברך ששוקד על דלתי התורה. הרגשתי שבמו ידי אני הורסת את העתיד שלנו", היא משחזרת בכאב את קורות אותה תקופה בה הפכה את עצמה, לאט אבל בטוח, לאסירה בתוך הבית שלה.

"נסיעות ארוכות ירדו מהפרק. אני, שטסתי לבדי בין ערי ארצות הברית, פחדתי לעלות לאוטובוס ולנסוע עד בני ברק, שמא תתקוף אותי הסחרחורת, העילפון הנורא הזה שמאיים עלי".

אבל הנסיעות הארוכות שבוטלו היו רק פתיח לאורח חיים נוראי שנכפה עליה.

"לשמחות משפחתיות הייתי הולכת רק בליווי בעלי, וגם זה רק לשהות קצרצרה ביותר. שהות במקומות ציבוריים הפכה, לפתע פתאום, למאיימת ביותר".

בתיה מספרת ואני בוחנת אותה שוב, מנסה לקשר בין התיאור הבלתי נתפס לבין האשה שמולי, אשה מן השורה.

"אבל החלק הקשה ביותר", היא נאנחת, "היה להסתיר את החרדות שיכולות להתפרש כשיגעון אצל השומע.

"כולם נדהמו לשמוע שהתפטרתי מהעבודה, לא הבינו מה המניע. אני כמובן הסברתי להם בחיוך רחב כי החלטתי להקדיש את השנה הקרובה לילדים ולבית, אבל זה לא היה פשוט. כשסירבתי להזמנות הייתי חייבת להמציא סיפורים.

"המקום היחיד שבו חשתי בטוחה היה הבית, רק בין כתליו המוכרים והחמים לא קיבלתי את ההתקפים הללו".

***

אט אט גיבשה בתיה לעצמה את המקומות בהם חשה בטוחה. המכולת הקרובה, הגינה הסמוכה לשם יצאה עם ילדיה, וזהו.

אפילו את חתונת אחותה נאלצה לנטוש באמצע. "באמצע שמחת החתונה של אחותי הרגשתי איך האנשים מתרחקים ממני, האולם הפך להד גדול, ותחושת העילפון נחתה עלי", היא מתארת ואני מצטמררת, "מיהרתי להזעיק את בעלי ודרשתי: 'קח אותי הביתה ומיד!'

"'ומה יגידו בני המשפחה?', הוא ניסה לשכנע אותי להירגע, להישאר עוד קצת.

"'הביתה!', פקדתי עליו. כשהגעתי הביתה אפילו אני שאלתי את עצמי: 'בתיה, יצאת מדעתך? השתגעת לגמרי?'"

השנים חלפו ובתיה מצאה את הדרכים שלה לשרוד ולתמרן. "ניסיתי עד כמה שאפשר להסתיר את העובדה מילדי. הם גדלו ולמדו שאמא אוהבת להישאר בבית.

"לא הפכתי לאדם מריר ומדוכא", מעידה בתיה על עצמה, היא פשוט למדה לנתב את החיים שלה בצורה אחרת: הייתה מזמינה אורחים אליה הביתה, עורכת אירועים ושמחות אצלה בסלון, והחברות שלה למדו לבוא אליה לכוס קפה של בוקר.

"רבים וטובים לא ניחשו מה מקור מידת הכנסת האורחים שלי", היא צוחקת, אולם הזמן עשה את שלו. היא גם רצתה שבעלה ימשיך לשקוד באוהלה של תורה, וחיפשה בקדחתנות עסק מכניס מהבית.

חיפשה ומצאה. בעולם של מחשבים וטכנולוגיה מתקדמת היא הצליחה להשתלב בחברת יבוא ויצוא. "הסוחרים היו באים אלי הביתה, מביאים לי את הסחורה", היא מספרת, "הצלחתי לסגור עסקאות חובקות עולם בעשרות אלפי דולרים".

***

בתיה כמעט התרגלה למצבה, חושבת שכך תמשיך את חייה עד מאה ועשרים, אבל לפני שנה התארס הבן שלה בשעה טובה והחתונה נקבעה לנר שלישי של חנוכה. היא מצאה את עצמה זקוקה נואשות לנס חנוכה פרטי משלה.

"החרדה הראשונה שתקפה אותי הייתה: איך אגיע לחתונה של הבן שלי?", היא אומרת.

"הרי אי אפשר לערוך חתונה בבית… וכיצד יגיבו המחותנים אם יגלו את האמת על המחותנת החדשה שלהם? האם ישברו את השידוך? אני חייבת לעשות משהו! ולכן פניתי אלייך, שרה. הכתבות שלך נוגעות בנימי הנפש, אולי מישהו יקרא את הסיפור שלי, ייצור איתך קשר, והישועה שלי תבוא משם. אני חייבת להגיע לחתונה של הבן שלי!"…

***

הישועה שלה הגיעה ממקור בלתי צפוי. אחת הנשים שעובדת אתה השאירה אצלה ספר באנגלית.

"הצצתי בספר", היא מספרת, "והבנתי שהוא נשלח אלי מן השמים".

היא קראה את הספר בנשימה עצורה, והבינה את מקור התופעה שממנה היא סובלת שנים רבות. היא הבינה שהיא סובלת מאגרופוביה, סבל נורא שנכפה על אחוז בלתי ידוע מהאוכלוסייה.

אגרופוביה היא פחד מיציאה מחוץ לבית, פחד ממרחבים גדולים ופתוחים, כגון: כבישים, רחבות וכו'.

לעיתים קרובות מתפתח הפחד כתוצאה משורה של התקפי חרדה ומהחשש שהם יפקדו את האדם כשהוא מצוי בציבור. הביטוי לכך יכול להיות שיתוק כשהאדם רוצה לבצע פעולות פשוטות, או בביטויים לא רצוניים שיפריעו לו בעת תפקודו מחוץ לביתו.

האגרופוביה יכולה לשבש כליל חיים תקינים, שכן האנשים שחווים אותה נמנעים ככל האפשר מיציאה מהבית כדי לא לגרום להחרפת החרדה.

כאשר אדם חווה התקפי פאניקה, הוא זוכר בבהירות את מקום ההתקף. בשלב הראשון הוא מפחד מלהתקרב למקומות ולסיטואציות האלו, ובשלב השני הוא מבצע הכללה של דברים אלו והופך אותם למופשטים יותר.

למשל, אם התקף החרדה אירע ליד בניינים גבוהים, האדם מפחד בתחילה מבניינים גבוהים, ולאחר מכן מבניינים בכלל. על מנת שלא להחריף או להעצים את הבעיה, מעדיף האדם להישאר במקומות לא מפחידים ולא מאיימים, במקומות בהם הוא חש מוגן. בדרך כלל זה יהיה הבית.

נתון חשוב נוסף הוא, שרוב האנשים שלא חוו אגרופוביה אינם יודעים מה באמת עובר על האגרופוב בעצמו, ועד כמה קשה לו לצאת מהבית ולבצע פעולות אלמנטריות, לכאורה, שמתקיימות מחוץ לביתו.

בעקבות שני הדברים האלו – ההישארות רוב הזמן בבית וההימנעות מחשיפה לדברים מוכללים – האגרופוביה לרוב מתעצמת.

***

הספר נכתב על ידי פולה דין, "דודה אמריקאית", כפי שמכנים אותה בארצות הברית. פולה היא אחת מתופעות הטבע המשעשעות ביותר שיצר המטבח האמריקני; דודה אמריקאית מבוגרת בעלת מבטא דרומי עמוק, עם הרבה אומץ.

היא הולכת נגד הזרם, נגד הטרנד הכללי של מזון בריאותי, ונגד אוכל דל שומן שלא עושה צרבת. האוכל שמציעה פולה דין הוא הצרבת בהתגלמותה: אוכל ביתי דרומי מטוגן בשמן עמוק עם הרבה חמאה ומרגרינה. היא הפכה בשנים האחרונות לדמות שנויה במחלוקת, המייצגת בעיקר את אמריקה השמנה והדרומית, שדבקה במנהגים ובמסורות שכבר פסו מן העולם.

ספר הבישול שלה למשפחה ולילדים הפך לרב מכר ברחבי ארצות הברית. היא הפכה לסבתא מבשלת, מזמינים אותה לתוכניות בישול רבות, היא מעבירה סדנאות בישול, ולכן הספר החדש שלה הכה את כולם בתדהמה.

מסתבר שהסבתא החביבה והחייכנית שמסבירה לכולם איך מכינים כופתאות וכיצד אופים עוגות קצפת, סבלה במשך שנים מאגרופוביה. במשך שנים היא לא עזבה את הבית שלה. מי היה מאמין?

הספר שלה השפיע על בתיה עמוקות, והיא כבר עשתה את הצעדים הראשונים לשינוי אמיתי.

***

מכל מקום, הסיפור של בתיה ריגש אותי והצלחתי ליצור קשר עם פולה דין ולשגר אליה מספר שאלות.

כן, היא באמת סבתא אמריקאית חביבה וחייכנית, שהחליטה לפרסם את סיפורה האישי כדי לעזור לאנשים רבים ברחבי תבל לחלץ את עצמם מן האגרופוביה.

"הסיפור שלי מתחיל שנים אחורנית, במטבח של סבתא פולה", היא אומרת, "סבתי ידעה את כל רזי המטבח ואני למדתי אותם אצלה בלי לדעת שאני עתידה לעשות בהם שימוש. חיי זרמו על מי מנוחות, עד שמצאתי את עצמי בגיל עשרים ושלוש, נשואה ואם לשני קטנים, ניצבת מול שוקת שבורה.

"הורי, שהייתי קשורה אליהם בלב ונפש, נפטרו בזה אחר זה. אחי בן השש עשרה עבר להתגורר אצלי, והמהלומה הייתה קשה. מספר שנים לאחר מכן, כשבעלי החליט לעבור לעיר מרוחקת עקב הצעת עבודה שלו, גיליתי את עצמי מתפרקת.

"התחלתי לסבול מהתקפי חרדה, התקפי פאניקה שהחלו לבוא בזה אחר זה עד שמצאתי את עצמי אסירה בביתי שלי".

עצמתי את עיני ודמיינתי שאני שומעת את בתיה. המילים היו אותן מילים, התיאור דמה להפליא…

"מצאתי את עצמי, אשה המתקרבת לשנת הארבעים, אם לשני בנים נהדרים, כלואה בתוך הבית, מפחדת לצאת ממנו.

"יום אחד התעוררתי", היא מספרת, "הבנתי שגם אם דבר רע קורה לך בחיים – יש לכך סיבה, החלטתי לצאת מהקיפאון ולקחת שיעור מהחיים מסבתי פולה".

וכך עם מאתיים דולר ועם תמיכת הסובבים אותה, הבנים והחברות, יצאה פולה דין לדרך. היא הקימה חברת קייטרינג המספקת ארוחות צהריים חמות למשרדים ולבתי ספר.

"ידעתי שאני חייבת תעסוקה שתתן מענה לפוביה ממנה אני סובלת, וכך היה. לתדהמתי החל העסק לרוץ מהר מכפי שצפיתי, ההזמנות זרמו בלי סוף, עד שהגיעה ההצעה המפתה להיות אחראית על שירותי קייטרינג במלון ידוע".

מכאן התגלגלו הדברים ככדור שלג. היא קיבלה פנייה מאחת מהוצאות הספרים הגדולות בארצות הברית להוציא ספר בישול. ספר הבישול הפך ללהיט, ואחריו הופיע ספר בישול נוסף לילדים. מכאן נפתחה עבורה דרך מהירה…

"הצלחתי לצאת מהבית", היא חוזרת לניצחון הפרטי שלה, ניצחון שהגיע רק בזכות התמיכה מהסביבה, בזכות הבנת הרע והטוב ובזכות העסקה עצמית.

"האושר הגדול שלי הגיע לפני כשנתיים, כשהפכתי לסבתא באמת", היא מסיימת, וכן, היא החליטה לחשוף את סיפורה האישי בספר, עבור כל האנשים שסובלים מהתופעה.

***

ומה אומרת הרפואה?

"אגרופוביה יכולה להופיע לבדה, בצורה עצמאית ונפרדת, אבל פעמים רבות היא מגיעה עם הפרעת פאניקה. אגרופוביה היא פחד ממקומות הומי אדם", כך ד"ר ויויאן דמלין, פסיכיאטרית בהכשרתה.

"הפחד הוא למעשה פחד מלקבל התקף פאניקה במקום הומה אדם. פחד שיראו אותי בזמן התקף, פחד שלא יהיה לי איך להימלט…", היא מתארת.

בין שליש לחמישית מהאנשים שסובלים מחרדת פאניקה סובלים גם מאגרופוביה. האגרופוביה מתחילה, בדרך כלל, בערך כשנה לאחר התקף הפאניקה הראשון.

"פנינה, מטופלת שלי", היא מספרת, "פנתה אלי לטיפול עקב חרדות שבאו לידי ביטוי בעיקר בהתקפי חרדה, ואגרופוביה (פחד ממקומות פתוחים). בעת ההתקף הוחש קצב הנשימות בצורה קיצונית, תופעה שגרמה לה לתחושת עילפון ולעקצוצים בידיים. הפגישה הטיפולית הראשונה הוקדשה להערכת אישיותה של פנינה ולקבלת תמונה מקיפה על התסמינים הגופניים והנפשיים המטרידים אותה".

ד"ר דמלין ממשיכה ומתארת בפני דוגמה ממציאותה של אשה נורמטיבית לחלוטין.

"ההתקף הראשון אירע לה כשנסעה לטיול משפחתי עם בעלה ועם הוריה. לרוע המזל, כאשר נחת מטוסם ביעד אליו נסעו, היא החלה לנשום נשימות קצרות ומהירות. כתוצאה מכך היא חשה בסחרחורת ובתחושת עילפון. הם ניגשו מיד לרופא, והרופא זיהה מיד את מצבה כהתקף חרדה ונתן לה זריקת הרגעה שהרגיעה אותה לפרק זמן קצר.

"במהלך שלושת החודשים האחרונים מאז חזרתם הביתה לקחה פנינה בהמלצת הרופא את תרופת ההרגעה בקביעות, אך לדבריה, חשה בשיפור קל בלבד. ואז גילתה להפתעתה שכאשר היא בבית, היא אינה סובלת מחרדות, אך כאשר ניסתה, בפעם הראשונה מאז חזרתם מהטיול, לצאת לחנות המכולת לבדה, חשה פעימות לב מואצות ונשימותיה נעשו מהירות ביותר.

"כתוצאה מהחווייה פיתחה פנינה פוביות כלפי יציאה מהבית ללא ליווי מבוגר כבעלה או אחד מהוריה. ומאחר שנוכחתי, כפסיכיאטרית, שהתרופות לא עשו את פעולתן המצופה, המלצתי על טיפול נפשי.

"בעזרת שיטות הרפיה המשולבות בדמיון מודרך, עודדתי אותה לתרגל התגברות על הפחד ולצאת מהבית ללא ליווי מבוגרים. הצעתי לה שבכל יום תצא לצעידה סביב הבית, כאשר בעלה או אחד מהוריה מלווה אותה מאחור, אך לא לידה. בהדרגה, יהיה עליהם להגדיל את המרחק ביניהם, בהסכמתה המלאה. בעת הצעדה תתרגל את שיטת הנשימה המרגיעה וכן שיטות המכוונות להסחת הדעת מהחרדות.

"לאחר דיון משותף בשיטות שונות להסחת הדעת בעת הליכה, החליטה פנינה שבכל הליכה היא תבחר בשיטה שונה, כגון: קטיפת עלים יפים מעצים, ספירת מכוניות מדגם מסוים, והתבוננות בסובב. כעבור תקופה היא השתקמה ויצאה מהחרדות לגמרי!

"אפשר לצאת מזה", מסכמת ד"ר ויויאן, "עם הרבה כוח רצון, ובידיעה שזה יכול לקרות לכל אחד ושהחרדה לא הופכת את הסובלים ממנה לאנשים נחותים ושווים פחות".

***

ובתיה, בתיה ידעה כי עד החתונה (של הבן שלה) זה יעבור!

וכן, בנר שלישי של חנוכה, היא החזיקה את הנרות והובילה לחופה את הכלה.

היה זה נס החנוכה הפרטי שלה…

השארת תגובה