מסע הצוללן: ממעמקי האוקיינוס לים התלמוד

נס חנוכה הפרטי של הרב יוסף קהתי: מהרפתקה בצלילה בסיני, עבור דרך פריצת דיסק באמצע צלילה באילת וכלה במהפך שחולל בחייו • וגם: על ניסיון באמונה – התמודדות עם גידול בראש לתינוק רך שזה עתה נולד

הרב קהתי
הרב קהתי
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

הרב יוסף קהתי, רב קהילה מוכר ואהוד ברחובות, בימים נוראים, בית הכנסת שבראשו הוא עומד, מלא מפה לפה ביהודים המתכנסים לאמירת הסליחות המרכזית. הרב קהתי מרבה להרצות בארגוני קירוב על סיפורו האישי ועל הנס הפרטי שחווה ושהביא אותו לחזרה בתשובה לפני שלושים שנה, בדיוק בימים אלה של חנוכה.

"עד לפני כעשר שנים הייתי עושה 'מה שבא לי' לא מכיר, לא יודע מה זה תורה, בית כנסת. לא הרגשתי חסר, היום אני רואה שזה היה הסתר", כך פותח הרב קהתי בפנינו את סיפורו האישי המרתק בשפה עשירה, מליצית וחיה.

"התעסקתי בחינוך גופני, וריכזתי פרויקט של קידום נוער בצה"ל. הדבר שאהבתי מכל היה צלילה. היינו קבוצה של חמישה שישה חבר'ה, היינו נוהגים לצאת למסעי צלילות מרתקים במרחבי מדבר סיני: ים, חול, שמיים ובדואים. מי שמתרגל לצלילה לא יכול בלי זה. כמו שכל אדם שאוהב תורה לא יכול בלי תורה".

צלילה גורלית בסיני

"פעם אחת התארגנו והחלטנו שאנו יוצאים לסוף שבוע, מסע במקומות שכוחים, שרגל אדם כמעט ולא דרכה בהם. בדרך כלל בין התארגנות ליציאה לדרך לוקח כשבועיים. חבר טוב שהיה רופא בטיפול נמרץ פנה אלי בדיוק, הרופא סיים קורס צלילה, אך לא היה לו תעודה כי יש צורך בעשר צלילות חובה. והוא פנה אלי ואמר לי שקשה לו לגמור את העשר צלילות, ואמרתי לו שיצטרף אלינו כי בקבוצה יש מדריך. יצאנו לסיני שהייתה אז בידי המצריים, לכיוון שארם א שייך. בדרך היה חמולת בדואים – חברים שלנו, שהיו מארגנים את המאהל. יצאנו למקומות שאי אפשר להגיע לשם, רק עם ליווי של הבדואים.

"בשבת קמנו ב6 בבוקר. הבדואים מכינים לנו ארוחת בוקר קפה, חביתות. ובינתיים הוחלט כי הדוקטור יצא לתרגול שלו, בתכנית הייתה להגיע לאתר מרחוק מאד – צלילה קשה במיוחד שהדוקטור לא יכול לבצע. הכול רגוע שקט ושלווה. שמש, חול, הרים מתנשאים, הבדואים מכרכרים סביבנו, תמורת 35 דולר – הם עושים הכול. אחרי 20 דקות המדריך והדוקטור באים בהתלהבות ומספרים כי גילו מנהרה יפהפייה מתחת למים. הדוקטור לא יכול להיכנס למקומות כאלה. ואנו שני חבר'ה קמים, וביחד עם המדריך מחליטים לצאת ולהיכנס למערה.

"אנו טיפוסים ששומרים על חוקי הבטיחות בצלילה, חיים ומוות משחקים שם בשניות. ירדנו למערה. צלילה יפהפייה בעומק של 25-28 מטר. דגים מסביב, אלמוגים בכל מיני צבעים, דגים בכל מיני צורות, עולם ומלואו. כדור אחר. אתה מתנתק מכדור הארץ, רק נשימות נשמעות, דגים ויצורים שעין לא ראתה, צבעי ארגמן, טורקיז, כוכים, גאיות, גבעות. אתה מתמזג עם הטבע בעומק 25 מטר אדם נכנס לקהות חושים. בעומק 28 מטרים אדם לא יכול לבצע תרגילי חשבון פשוטים, לא ניתן לראות את הקרקעית, אתה קל, אתה מרחף. יש שפת סימנים מתחת למים ואנו בצלילה לכיוון המערה והמדריך מוביל. רואים את הפתח, כשנכנסים למערה לא מוכרת, על פי חוקי הבטיחות קושרים לפתח חבל – הכבל משתלשל על מנת לראות כיצד לצאת. הפעם משום מה לא עשינו זאת…

"המערה הייתה נראית נעימה ולא מסובכת, היה פיתול בהתחלה והכניסה הייתה קצת קשה. מערה מהממת – חריצים בתקרה, קרני שמש מפזזות פנימה, המים מחליפים צבעים, דגים אופפים אותך ואתה יכול לקחת לשים בכיסים… הם לא מפחדים מבני אדם. ואנו בפנים משוטטים בנבכי המערה. המערה אינה חדר, היא קצת מפותלת, פניות וההסתעפויות והתפתלויות. אנו קצת בשיכרון מעמקים לא שמים לב, ולא מודעים שאנו נכנסים לסכנה. ההתלהבות אדירה, טיול נהדר.

"הקרקעית בים סוף היא כמו טלק, כשאתה לא טופח בסנפירים נכון, עולה ענן אבק, והיו מקומות קשים למעבר וכתוצאה מכך התחככנו בקרקעית ועלה אבק. לפתע נעלם חבר אחד מהשלושה – סוף טוב מצאנו אותו. אנו מתארגנים לקראת יציאה. אנו בטוחים כי תוך 3 דקות אנו בחוץ. מחפשים את הפתח ולא מוצאים. פה קיר, פה כוך, שמאלה, ימינה. ימינה, שמאלה. הזמן מתחיל להיות דחוק, יש לנו עוד 6 דקות, מתחילים קצת להילחץ, אבל בטוחים שעוד מעט אנו מוצאים את הפתח.

"המערה מפותלת ומסובכת יותר ממה שחשבנו ואנו לכודים בתוך המערה. טבעתי ביוון מצולה הייתי ככלי אובד… המוח עובד במלוא הקיטור מנסים למצוא מוצא מן הסבך. 4 דקות בערך. הלב דופק במהירות. כשאתה נסער, כשאתה לחוץ, אתה צורך אוויר לפחות פי 3. אנו לא בפאניקה, עשרות צלילות אחרינו, אבל המצב פשוט נראה כרגע בלתי אפשרי. אני חושב שנשארו בערך עוד 2 דקות אולי 2.5 דקות של אוויר… אנו בתחתית הרזרבי, מה שמעולם לא עשינו.

"במיכל האוויר יש כתוצאה ממילוי האוויר – לחות שהופכת למים, והיא מצטברת בקרקעית הבלון ואני מרגיש אותם בגרון… אני מסתכל על החברים, נוחתים כולנו על הברכיים, שזאת העמידה האידאלית, ואני רואה את אימת המוות על הפנים. העיניים אומרת הכול ואני מבין שגם אני במצב הזה. בתוך 3 שניות עוברות כל המחשבות בראש, מה יהיה? יש לי אישה, ילדים…

"השלמנו עם המצב אין מה לעשות. אין באופק פתח. אבדו כל הסיכויים. החברים למעלה יראו שאנו לא עולים ומן הסתם ידעו איפה לחפש אותנו, המצרים יבואו לחלץ אותנו, הלוויות… השארתי אמא חולת לב שאיבדה ילד שבוע לפני הבר מצווה שלו… היא לא תוכל לעמוד בזה. פחות מדקה זה מה שנשאר, אין לאן ללכת.

"ואז… אין לי מושג מהיכן זה הגיע?! לא חונכתי על ברכי התורה והמצוות. פתאום פורצת זעקה אדירה מתוך הלב. זעקה שבוקעת את התקרה של המערה, קורעת שערי שמיים, מסלקת הצידה את כל מי שמעז להפריע לה בדרכה, ונוחתת מתחת כיסא הכבוד. זעקה אילמת אבל, עוצמתה אדירה. מתוך הנימים הקטנים של הלב. הלב שתת דם. 'ריבונו של עולם תוציא אותנו מכאן!' לא ידעתי אפילו מה אני אומר… לא ידעתי למי אני צועק. הניצוץ היהודי.

"בדיעבד הבנתי. הזעקה לא הגיעה ממני בהכרה. הזעקה הגיעה ממקום בנבכי נשמתי. לא ידעתי שהוא נמצא בכלל. אבל כששחזרתי יותר מאוחר מה שארע, הבנתי כי הזעקה הזאת היא קרעה את כל מי שעמד בדרך. לא היה סיכוי לאף אחד. ושערי שמיים נפרצו, ריבונו של עולם שמע אותה. ריבונו של עולם קרוב לכל אחד מאתנו! השאלה אם אנחנו מרגישים זאת. ולכל אחד יש סיטואציות אחרות בשביל להבין".

הרב קהתי מתרגש. בכל פעם מחדש כשהוא מספר את הסיפור, הוא מרגיש כאילו הוא חווה את הנס שוב. "ואז כאילו תופסת יד את הראש שלי, ומסובבת את הראש כ150 מעלות ימינה. אני ממש מרגיש שמשהו מסובב אותי ואני מסתכל, ואני רואה את פתח המערה במרחק של 20 מטר מאתנו. אני לא מוסיף נפח או צבעים. אני מספר את זה כמו שזה היה. אני מזהה את הפתח מיד: צבע כחול צורת ירח.

"אין זמן לחשוב ולעשות כלום, אני רק תופס את החברים שלי שנושמים אוויר עם מים, שלושתנו פחות או יותר אותו מצב. מכירים אחד את השני, צוללים ביחד. אני מחזיק להם בידיים, ומסובב אותם ואנו בתנועות סנפירים מבוהלות, טסים החוצה כחץ מקשת. ואנו בחוץ. העיניים קרועות לרווחה, הלב משתולל. ביציאה החוצה נגמר האוויר וכמו פקק אין יותר מה לנשום. 25 מטר מתחת למים אין מה לנשום, אנו לא דגים. אנחנו לא בפניקה, ישנם עליות חירום ותרגלנו עליות חירום.

"כשאדם נמצא מתחת למים בעומק כזה, כל האיברים הפנימיים קטנים בהתאם ללחץ. יש כמה ווסתים: יש ווסת על הבלון, ויש ווסת שני בתוך הפה שדרכו נושמים, משני הצדדים אגזוזים – שדרכם יוצאים הבועות. כשיוצאים מעומק כזה – האיברים הפנימיים קטנים כתוצאה מהלחץ, הראות קטנות בערך בחצי. הווסתים מכוונים את האוויר לפי מצב הגוף. במידה ועולים מהר ישנה התפשטות של הריאות, וישנה התפשטות של האוויר שנמצא בתוך הריאה – והיא גבוהה פי שלוש ממהירות התפשטות הריאה, ויש סכנה שהריאה נקרעת ואתה מת.

"זורקים את הווסת מהפה, ומתחילים לטפס למעלה, כדי להגיע מעומק של 28 מטרים עד למעלה כשאנו עוצרים את הנשימה. יש לנו 6 דקות למעלה ואנו מבצעים זאת בדקה. לחץ אדיר על הריאות. הריאות נסחטות, אתה כל הזמן צריך לנשוף אוויר החוצה, כדי שלא יהיה קרע. אני ממשיך: 'ריבונו של עולם תעזור לנו שלא תקרה תאונת צלילה.' ואני אפילו לא מבין מה אני אומר. אנו מגיעים למעלה בסיעתה דשמיא, מטפסים, מגיעים לחוף מסתכלים אחד על השני והחבר'ה אומרים: 'יצאנו בפוקס'

"אני לא קיבלתי את זה. משהו זעזע אותי עד עומק נשמתי. משהו ננעץ לי בלב. גיליתי מערה נסתרת אצלי בלב. האמת זה עדיין לא שינה אותי. זה הזיז לי משהו בלב. חשבתי על זה במצבים מסוימים אך אני עדיין ממשיך לתפקד כרגיל".

פריצת דיסק במעמקים

והנה, לאחר תקופה די קצרה של חודש חודשיים, מגיע ידיד מאמריקה, שומע בהתלהבות סיפורי צלילות, דיג, צילומי כרישים ודולפינים עם יאכטות מצריות. הוא אומנם לא צוללן, אך הוא רוצה להצטרף אלינו לסוף שבוע באילת עם שנורקל. אנו מסכימים בשמחה לצלילות באילת וזאת למרות ש'חרשנו' כבר באילת מתחת למים.

הידיד נכנס עם שנורקל. היה קצת קר, זה לא מפריע לנו כל כך. אני תופס פוזה לצלם ופתאום מרגיש כאילו רימון מתפוצץ לי בגב, רגל שמאל משתתקת. נמלים ברגל, אני לא יכול לזוז, כאבי תופת— מסמן לחברים שאני במצב אנוש, בשפת סימנים בינלאומית. הם נצמדים אלי ואנו מטפסים למעלה. נושך את הווסת, אין אפשרות לנשוך את השפתיים. אני מתפקד עם רגל אחת, מגיעים למעלה ואני נגרר החוצה. נכנסים למועדון הצלילה, שוכב על המיטה, הגב והרגל כואבים. מסאג'ים, כדורים – לא עוזר דבר.

אני מחליט לחזור הביתה, אני מרגיש במצב קשה מאד. משאיר את החברים ולוקח את האוטו, החברים רוצים ללוות אותי אך אני אומר להם להישאר. לוקח לי רבע שעה להיכנס לאוטו, בדרך נושך שפתיים מכאבים, רוצה לעצור להפסקת קפה, אבל אני יודע שאם אני יוצא מהאוטו אין לי סיכוי לחזור לביתה. אני מגיע הביתה ומתגלגל מהאוטו החוצה: בדיקות, קופ"ח, בית חולים. פריצת דיסק בגב ופגיעה בעצב שמגיע לרגל, אין מנוס מניתוח. שאלתי 'מה האלטרנטיבה?' אמרו לי, 'אין ברירה. אחרת הרגל תשתתק ותדלדל ותאבד את החיות שלה'. אני נכנס לניתוח.

התאשפזתי במוצאי שבת. הניתוח היה אמור להיות ביום ראשון בבוקר והיו איתי תפילין. בדיוק באותה תקופה, אחד הידידים שלי, טייס לשעבר (היום הוא רב), הציע לי לשלוח את התפילין לבדיקה. ואותו אדם שבדק את התפילין אמר, כי התפילין לא יכולים לשמש אותו באופן יומיומי אבל אם זה בר מצווה לילד (כביכול שימוש חד-פעמי) זה יכול להתאים. אותו אדם לא רצה כסף תמורת הבדיקה ורק אמר 'תן לצדקה'. בליבי חשבתי אני אכבד אותו, ומחר בבוקר בטרם הניתוח, אניח את התפילין. הנחתי את התפילין לפני הניתוח והתחלתי להרגיש מרגוע נפשי. כשהובילו אותי לניתוח השכיבו אותי במיטה צרה והרגשתי כי יש איתי במיטה עוד משהו ששומר עלי. אחרי עשרה ימים אני יוצא הביתה ורופא מזהיר אותי: 'תיקח בחשבון, לפחות שלושה חודשים אתה לא יכול לשבת או לשכב או לעמוד.' בנוסף לימדו אותי גם איך לקום משכיבה לעמידה.

החיים נעצרו עבורי. עקב תכנית מכוונת מלמעלה, יד ההשגחה. הקב"ה לא שולח סתם נשמות לעולם והוא שולח איתותים. השאלה האם אתה יודע לקרוא אותם?! או שאתה עסוק במרוץ החיים. כשבן אדם לא מבין איתות ששולחים לו פעם ראשונה, שולחים לו איתות פעם נוספת. הפעם דואגים שהוא יבין.

צריך להיות חצי שנה כמעט במיטה בבית, ואני מתחיל לשאול שאלות, אני לוקח ספרים, חוקר. הכול מעורפל, מעורבל, הכול לא כ"כ ברור. נבוך, תוהה, לא יכול להירדם בלילה… קורא סיפורי חסידים על הבעש"ט. מישהו אומר לי 'יש לך הרבה שאלות ותהיות, אולי כדאי שתצאו לסמינר של ערכים פשוט כדי לסדר את העניינים?' אני עדיין יושב על הגדר. אומר לעצמי, אני עדיין מכיר רק צד אחד, אני לא אובייקטיבי, אני סובייקטיבי, אני לא יכול להחליט לפני שאני טועם את הצד השני. החלטתי שאני צריך לטעום .

המשפחה רואה שחל בי שינוי, מהפך. לא נשארתי אותו אדם. הרגשתי שזה לא זה, אני צריך להאמין שזה האמת לאמיתה. בשיחה משפחתית, אנו יושבים ודנים. הבן הגדול היה בן 17 והוא די התנגד, אבל הצלחתי לשכנע גם אותו, הוא היה שנה לפני הגיוס בקיבוץ. 'אני לא רוצה להחזיר אתכם בתשובה, אני בסך הכול רוצה לצאת לנופש חמישה ימים.'

טלטלה בסמינר בנתניה

אנו נרשמים ויוצאים לסמינר בנתניה. מבטיחים לנו שכולם אנשים כמונו עם ג'ינסים. הגענו למלון ומסתכלים סביב, כולם שחורים… פחדנו שאנו בבני ברק… מתמקמים ומתחילים להיכנס להרצאות. אנשים סביב נלהבים, ואילו אני – לא תופס אותי כלום. בבית הייתי כבר יותר חזק, פה המצב הפוך.

ליל שמיני של חנוכה, מוצאי שבת, יש סימפוזיון. רובם קיבלו עול מלכות שמיים, ציציות עפו באוויר, כיסוי ראש, כיפות מבצבצות. אני כלום, בשבת עישנתי. כולם לבושים חגיגית ואני לא מאמין שיש עוד סיכוי. אשתי התפלאה עלי, אך אני מצדי נוסע הביתה עכשיו.

יוצא החוצה. תחת כיפת השמיים, לבוש מעיל ומסתכל על השמים, רואה כוכבים. מרים מבט לשמים ואומר 'ריבונו של עולם למה נסתם אצלי הכול? באתי במטרה להתחזק, לפתוח משהו שכבר פתוח. בבקשה תן לי את הכוח להבין. למה הכול סתום?!' ריבונו של עולם ישתבח שמו, קרוב לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת – לא מהשפה ולחוץ.

אני נכנס חזרה לסמינר. פונים אלי, אתה תקום ותדבר. מנסים לשכנע אותי ואני מנסה להתנער. עולים זוג לבמה, האישה הייתה מוגבלת קצת בהליכה, ראינו שהיא עברה אירוע. והאישה מתחילה ומספרת, הם זוג צעיר, גרים בפ"ת מעולם לא גדלו על ברכי היהדות. רחוקים מתורת משה וישראל. יום אחד הבעל מגיע הביתה ומחליט לשמור שבת, והאישה שואלת, מה קורה לך? קהל של מאה חמישים איש מקשיב ומאזין. הוא מתחיל לשמור שבת ומתחילים מריבות בבית, ואני מהטיפוסים שעושה דווקא, מעידה האישה על עצמה. כשהוא היה עושה קידוש אני הייתי עושה סנדוויץ' עם נקניק בשרי וגבינה צהובה. מחליטים שבת אחת לנסוע לבית מלון, כדי ליישר הדורים, אך כמובן שלא מוצאים פתרון לקונפליקט. האישה מחליטה בשבת אחר הצהריים, לחזור הביתה מיד ועכשיו. הבעל אומר לה 'אחלל שבת בגללך, אבל תדעי לך שמהשמיים יפרעו ממך.'

בנסיעה בדרך חזור, הגיע טנדר פז'ו במהירות של מאה קמ"ש, נכנס וריסק את האוטו. ואני הרגשתי, כך מספר הרב קהתי, דמעות מהעיניים ואני אפילו לא מבין למה. 'כשנכנס בנו האוטו,' מספר הבעל, 'אני הייתי מחוץ לאוטו, לא יודע האם יצאתי מהאוטו או שעפתי מהחלון, או שפשוט יד נעלמה שלפה אותי מהאוטו בשנייה האחרונה. פשוט מצאתי את עצמי עומד מחוץ לאוטו ובגדי השבת שעלי אפילו לא התלכלכו. לא מבין מה קורה. באים אנשים ומשטרה, מגן דוד ושואלים: היכן הנהג? ואני אומר להם: אני הנהג. הם לא מאמינים. זה לא יכול להיות. ואני אומר להם: אני הנהג ואשתי באוטו. קדימה, תוציאו את אשתי – היא באוטו. ניסרו את האוטו כדי לחלץ אותה.

היא מגיעה לבית חולים במצב קשה. סדרות של ניתוחים, מחוברת למכשירים, לאינפוזיות ולציוד רפואי. כאבי תופת. סמי הרגעה גם כבר לא עוזרים. קשה מאד. כמה חודשים בבית חולים – סבל וייסורים. והבעל אומר, 'אני מרגיש אשם.' והאישה מתייפחת מרה.

'אני שומע כל מילה' ממשיך הרב קהתי 'מתרגש ולא יכול לעצור את הדמעות ואני לא מבין אפילו למה.'

'ביום שישי', ממשיכה לספר האישה על הבמה, 'אני שוכבת לבד. ביום ראשון מתוכנן עוד ניתוח. יום שישי אחר הצהריים, הגוף מתוח מכאבים. והנה לפתע נפתחת הדלת ונכנס אדם הדור פנים עם זקן. מסתכל עלי ואומר לי 'למה את בוכה בתי? עוד מעט שבת ובשבת לא צריך לבכות.' ואני רוצה לספר לו כל מה שעבר עלי. אבל אני לא יכולה לדבר, אני רק מסתכלת לו עמוק בעיניים. וכאילו סיפרתי לו הכול… 'בתי את בעזרת ה' תחלימי ותשמרי שבת.' הוא אומר לה. והיא בוכה ואני (הרב קהתי) בוכה ביחד איתה. התרגשות אדירה אופפת אותי. הבזק אור אדיר. פיצוץ בכל הלב. מצליח לקלוט פתאום. כל הסמינר נכנס אצלי לתוך הראש. ואני מחליט על המקום שאני בעל תשובה.

"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים", כשיש התעוררות תחתונה מיד יש התעוררות עליונה. "ממעמקים" – תרתי משמע, ממעמקי הים. מעומק הלב. החזרה בתשובה לא הייתה מושלמת ולא מלאה עד אשר צעקתי וקראתי ובקשתי. "קולי אל ה' ואזעק קולי אל ה' אתחנן" "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ממש בתוך הלב. מקבל עלי עול מלכות שמים. שמחה אדירה אופפת אותי, לפתע פורצת מהלב והבכי עולה מתוכי.

הרב קהתי החליט לבצע תפנית חדה בחייו. אך הניסיונות לא תמו.

גידול בראש התינוק

"אחרי הסמינר נולד לנו בן ולצערי גילו שיש לו גידול בראש – כולם היו בפניקה. מדובר במקרה לא סטנדרטי ויוצא דופן. הגידול קרע את הראש, אכל את האוזן. הבית היה מלא בבקבוקי מורפיום. ואז הודיעו לנו, יש תרופה ניסיונית בשוויץ, ומשרד הבריאות לא מאשר אותה. אם אתם רוכשים באופן עצמאי, זריקה עולה 200 דולר. זריקה לכל יום. אשתי פרצה בבכי – איך נשלם? אך הרב קהתי לא נשבר "מי שנתן את הילד ייתן את הכסף". הילד מסכן, בן 3 חודשים, בכה בזעקות עד לב השמים. אחרי שבועיים הרופא מצלצל ואומר כי 'בשוויץ יש תורם ששמע על הבעיה של הילד שלנו ותרם 50% מהעלות של התרופה.'

בתקופה הזאת אני זוכר, לא היה אוכל בבית. היינו אוכלים אבקת מרק עם לחם, אפילו כסף לשקדי מרק לא היה. היו צוחקים עלי: 'למה אלוקים שלך לא עוזר לך?' הייתי פונה לאלוקים ואומר: 'ריבונו של עולם אני מקבל הכול באהבה.' התרופה לא עזרה. מבית החולים התקשרו, ביקשו שאבוא כי מפסיקים את הטיפול. נשאר רק להתפלל. אמרתי לאשתי: 'נקבל החלטת שמים באהבה.' נסעתי לרב גריינמן ששלח אותי לפרופסור מסוים. התקשרתי למחלקה בבית החולים, המזכירה סירבה להעביר את השיחה וברגע שאמרתי "הרב גריינמן שלח אותי" מיד העבירה את השיחה… ראו מה זה הערכה של רופאים לגדולי התורה.

הפרופסור מיד אמר לי כי שמע על הבעיה של התינוק שהתפרסמה בעיתונות הרפואית בכל העולם, וללא סיכוי לחיות, וקבע לי פגישה. אשתי אמרה 'תיקח את הילד, אני מכינה את התיק', הראש של התינוק חבוש. פניתי לריבונו של עולם – והדמעות שוטפות את הילד 'כל החלטת שמים תתקבל באהבה ללא שאילת למה. אפשר לקחת ממני את הכול, אבל יש דבר שאי אפשר לקחת ממני את האמונה שלי. תרחם על התינוק ועל אמו המסכנה…' כך התפללתי מעומק הלב, שלוליות על הרצפה. בבית חולים כבר המתין צוות גדול. נתנו לתינוק תרופה מאד קשה, הוא התנפח פי שלוש. שמו אותו בבידוד שלא ידביק ילדים אחרים. אך כעבור שנתיים הכול הסתיים, קיבלנו את הילד בחזרה.

לאחר תקופה הכרתי יהודי צדיק בירושלים – שאמר לי משפט חכם: 'אם לא הייתם שוכחים את החבל בצלילה, עד היום לא היית מגיע לסמינר.'

האם בתור חוזר בתשובה הרב המשיך לצאת לצלילות? ניתן לשלב?

ניתן לשלב את זה, וזה מאד קשה. כדי לעשות צלילות, אדם צריך להיכנס למועדון צלילה עם מראות לא מתאימים. ניתן אומנם ללכת למקום נידח ולצלול. אך הצלילות שלי היום הם רוחניות לחלוטין ואני מתענג כל רגע ורגע.

מה הרב יכול לומר לצעירים שפוזלים לחיים החילונים ומחפשים הנאות וריגושים?

יש חוויות רוחניות וחומריות. ההנאה החומרית לא נשארת עם האדם. ההנאה הרוחנית נשארת. כשאדם מגלה את האור הכול מתגמד.

לסיום, כסגירת מעגל מספר הרב קהתי כי ההרצאה הראשונה שלו במסגרת הסמינרים (ולא במסגרת חוגי בית) הייתה בחנוכה – בדיוק במלון בנתניה שבו הוא ומשפחתו חזרו בתשובה, ויצאו מאפילה לאור גדול. "על ניסיך שבכל יום עמנו".

השארת תגובה