מה קורה לשור וחמור שחורשים יחד?

בני זוג ששמרו על קדושתם בתקופת הרווקות, מגיעים לחופתם בלבבות טהורים הנקשרים זה בזה באופן נפלא, ללא צלקות ומשקעים מן העבר

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

הצטווינו בתורה: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". לפי הפשט, השור, כידוע, הינו עז באופיו וחזק בגופו, הרבה יותר מהחמור האדיש והחלש ממנו. חרישה בשניהם כאשר הם רתומים יחדיו למחרשה או לעגלה, יכולה לגרום צער לחמור שלא יעמוד בקצב הנמרץ של השור. והרי זה צער בעלי חיים.

בנוסף, השור מעלה גירה ואילו החמור אינו כזה. בעת עבודתם יחדיו, עלול החמור להביט בקנאה בשור הלועס מזון, בעוד שהוא חסר אפשרות להעלות מזון מקיבתו והוא נותר תאב ורעב. כדי מנוע צער זה מהחמור, אסרה התורה לחרוש בהם יחדיו.

אולם על פי הסוד, מצד שורשם הרוחני, השור הינו בבחינת חלק הדין והגבורה שבצד הקדושה, ואילו החמור שורשו בסטרא אחרא. רתימתם יחדיו כאן, גורמת לחיבור עליון שורשי של שני כוחות קשים, וממילא להשפעה שלילית המשתלשלת ויורדת לעולם הזה.

הנה דברי הזוהר הקדוש: "שור וחמור כשמתחברים יחדיו, שני פגעים רעים הם לעולם. השור מצד הדין הקשה, היינו משורש הגבורה דקדושה. כאשר מתחבר עמו חמור שהוא מסטרא אחרא, הם שני פגעים קשים לעולם. ולכן כתוב 'לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו'. [לשון הזוהר: "שור וחמור כד מזדווגן כחדא, תרין פגעין בישין אינון לעלמא. שור סטרא דדינא קשיא איהו ואתדבקותא דסטר קדישא איהו. חמור כד אזדווג בהדיה דאיהו מסטרא אחרא, תרין פגעין בישין אינון לעלמא… ובגין כך לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו"]. ובזוהר פרשת קדושים: "מצד הקדושה נקרא שור ומצד אחר של החיצונים נקרא חמור. ועל זה נאמר לא תחרוש וכו'. לא תעשה ערבוב ביחד. לפי שעל ידי זה הוא מעורר לחבר את הסטרא אחרא יחד (עם הקדושה לקחת ממנה כח) להרע ולהזיק לעולם. ומי שמפריש אותם, מרבה שלום בעולם" [לשון הזוהר: "מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור, ועל דא כתיב לא תחרוש וכו'. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא, ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא"].

הרמוניה זוגית

לעומת הנזק הנגרם כתוצאה מערבובם של שני ניגודים קיצוניים, ישנם ניגודים המיועדים לחיבור ולקשר תועלתי. למשל, הזכר והנקבה שבעולם הטבע בכלל, ובנזר הבריאה – האדם, בפרט. באדם, דווקא השוני שבין הזכר לבין הנקבה, הוא היוצר שלמות אחת של אדם, בהתאחדם יחדיו. ככתוב בבריאת האדם: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם". הרי לנו שהזכר והנקבה יחד, נקראים בשם אדם. לפי ששני חצאים שונים אלה, משלימים זה את זה ומתאחדים לאדם אחד. אולם גילה הבורא לבניו בתורתו, שאיחוד משלים זה טוב ומועיל להם, רק כאשר בני הזוג נשואים כהלכה והאישה נטהרה מנידתה לאחר טבילה במקווה. אבל בהיעדר אחד מאלה, או שהאחד יהודי והשני גוי, יש כאן ניגוד מזיק, החמור אף יותר מכל אלה המוזכרים לעיל וכפי שנבאר.

אצל היהודי, חופה וקידושין כהלכה, יוצרים חיבור בין שורשי שני חלקי הנשמות, והן נעשות אחת. ובזמן שהאישה גם טהורה מטומאת הנידה, הרי התקשרותם יוצרת חיבור רוחני נשמתי בין שני החצאים עד שבשעה שהם מתאחדים הם משפיעים זה לזה שפע רוחני רב ונשגב, הן לעצמם והן ברמה הכללית של הבריאה. וככל שהם אנשים קדושים וטהורים בתורה ובמצוות, כך משפיעים הם שפע רב יותר לכל הבריאה. אולם אם אינם נשואים, או שהאישה לא נטהרה לאחר נידתה, במקום קשר בריא ומועיל, המרומם את שניהם לשלימות אחת של אדם אחד ממש, נעשה "קֶצֶר" ביניהם ושניהם ניזוקים באיסור כרת החמור. ובתיקוני הזוהר כתוב שאדם שאינו נשוי אשר נכשל באיסור נידה, מפסיד את זיווגו השייך לשורש נשמתו משום מעשה חמור זה.

 הפסד זיווגו המקורי ותיקונו

לאחר שהקדמנו לעיל את משמעות הזהירות הרבה הנדרשת מניגודים הגורמים למעין קצר חשמלי, כגון בשר וחלב, כלאיים ועוד, יובנו טוב יותר דברי תיקוני הזוהר הללו בענייננו.

בתיקוני הזוהר מובא שרבי שמעון בר יוחאי וחבורתו התקשו בהבנת הפסוק: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אלקיך, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". מהו הקשר בין שני הנושאים השונים לחלוטין המופיעים יחדיו בפסוק אחד? "קם רבי שמעון על רגלוי, פתח בקלא סגיא ואמר: 'אליהו אליהו, נחית הכא ברשותא דמארך ואנהיר עינוי דאלין סבין בהאי מלה' [קם רבי שמעון על רגליו פתח בקול גדול ואמר: אליהו אליהו, נחות כאן ברשות אדונך והאר עיני החכמים בזה הדבר]". אליהו הנביא הופיע ומבלי להתעכב הסביר על פי הסוד: "זהו סוד הכתוב 'לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו'. כאשר הבכור, שזהו ישראל, לא נותן את זרעו לבית ה', כלומר בדרך של קדושה, הרי מערבב את זרעו בדבר אסור, כחלב המתערבב בבשר. וגורם לערבב שור [זרעו הטהור בבחינת שור שהוא טהור] בחמור, שזהו כלאיים, מין בשאינו מינו [כלומר, סוף הפסוק העוסק בבשר וחלב מלמד על תחילתו העוסק בסוד שמירת הברית]". אמר לו רבי שמעון: והלא שור הוא מצד הטהרה וחמור מצד הטומאה, שזהו כלאיים טוב ורע. אבל חלב הוא מצד הטהרה ובשר גם הוא מצד הטהרה? השיב לו אליהו הנביא: ודאי כך הוא. אבל סוד זה התגלה בפסוק: "וַיֹּאמֶר אלקים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ". שאף על פי שיש כמה חיות טהורות, צריכות להיות כל חיה למינה, זיווג זכר ונקבה מאותו מין. ואף כאן בבשר וחלב, יש בהם בחינת זכר ונקבה משני מינים שונים, אף על פי שכל אחד מהם טהור בפני עצמו. ומי שנותן זרעו במי שאינה ראויה לו, אותו בן הנוצר משניהם הוא בבחינת סוף הפסוק העוסק בתערובת בשר בחלב, מין בשאינו מינו. אמר לו רבי שמעון בר יוחאי: בוודאי זהו ביאור סוד הפסוק. וזהו שאמרו חכמים על העלול להפסיד את זיווגו שמשורש נשמתו: "שמא יקדמנו אחר ברחמים". שתפילת האחר מתקבלת לקחת את בת זוגו הטובה של זה, בגלל העוון הזה שנתן זרעו לאשה נדה או לגויה. וזוהי מידה כנגד מידה. ועם כל זה אם חזר בתשובה, עליו נאמר "וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" וניתנת לו בת זוגו. וכמו שנאמר על התורה: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ". זוהי התורה שהיא רפואה והיא חיים. וכמו שכתוב: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ". עד כאן דברי תיקוני הזוהר.

מה שאין כן כאשר היא טהורה לאחר ספירת שבעה ימים נקיים, עם הבדיקות כהלכה וטבילה במקווה, הרי כאמור שניהם יחד יוצרים השפעות רוחניות נשגבות בשורשם הרוחני הפרטי ובעולמות העליונים בכלל. שהרי האדם הוא סולם מוצב ארצה, אשר ראשו מגיע השמימה.

עניין רוחני נשגב זה, טומן בתוכו תועלת רבה גם בחיי העולם הזה. בני זוג ששמרו על קדושתם בתקופת הרווקות, מגיעים לחופתם בלבבות טהורים הנקשרים זה בזה באופן נפלא, ללא צלקות ומשקעים מן העבר. הם גם אינם מתעכבים עד הגיעם לגיל מבוגר וקשה מכמה בחינות, כמצוי אצל מי שאינו מקפיד על שמירת נגיעה האסורה בתקופת הרווקות. אצל שומרי הנגיעה, גם בחירת בן/בת הזוג נעשית באופן יותר שכלי ואובייקטיבי, כאשר הבחירה נעשית ללא שום מגע יד. ואף לאחר נישואיהם מפיקים הם תועלת רבה מהאושר שבאחד, ללא השוואות לקודמים וללא זיכרונות וגעגועי שוא מעיקים.

וכשבני הזוג נשואים ומקפידים כהלכה על שמירת מצוות טהרת המשפחה, מלבד שחוסכים מעצמם את החשיפה לכמה סוגי מחלות וסיכונים בריאותיים, גם חווים הם את חידוש וריענון הקשר המיוחד שביניהם בכל חודש מחדש. וכלשון רבי מאיר בתלמוד: "חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה". וכפי שהתבאר בהרחבה לעיל בפרק "יציאה מהשגרה". ובפרט כאשר חייהם מלווים בשמירת קדושת העיניים והמחשבה, מתוך אהבת והכרת ערך טהרת הנשמה השוכנת במח. וכפי שהצטווינו בתורה: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". מאושרים הם ושמחים זה בזה. שהרי מי שאינו מגרה את עצמו, הוא אדם רגוע, המלא אושר וסיפוק ממה שיש לו.

השארת תגובה