הרבי הכריז: יש למסור נפש

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

לפני כשנתיים נפטר בכפר חב"ד יהודי יקר בשם ר' שלמה וישצקי. בימי ה"שבעה", ילדיו סיפרו מעשה מופלא מהימים בהם היה ילד קטן ברוסיה: אלו היו ימי האימים של השלטון הקומוניסטי, הממשלה אטמה את בתי הספר היהודיים וכל ילדי המדינה היו חייבים לצעוד אל בית הספר הממשלתי ברוח האתיאיסטית. כל יום היה אתגר מחדש, אבל עיקר הקושי היה ביום השבת, כשהיו נערכים מבחנים והילדים היו מוכרחים לכתוב ולחלל את השבת במזיד. שלמה וישצקי היה ילד בן תשע וכל פעם מצא תירוצים כיצד להתחמק מהמבחן, פעם היה חולה ופעם כאבה לו היד וכו'.

שבת אחת תוכנן מבחן ארצי, המורה קראה ביום שישי את אמו של שלמה, הגברת חאשע וישצקי והזהירה שהיא מכירה את כל התרגילים, אך מחר לא יעזור לה כלום. אם הילד לא יכתוב את המבחן כולו, היא תלשין עליהם לקג"ב והאימא תישלח למחנה עבודה בסיביר.

בשבת בבוקר יצאה האימא עם הילד מהבית ולבה הלם. מה עושים? כיצד מובילה את בנה לחלל שבת במזיד? בדרכם פגשו שני חסידים דגולים: בעלה, ר' משה וישצקי ור' מענדל פוטרפס. שני הגברים הביטו בה מודאגים ולא היו מסוגלים לומר מילה. האימא והבן צעדו דרוכים לכיוון בית הספר ולפתע ראתה האימא שלולית בוצית עמוקה. בלי לחשוב פעמיים הטיחה את הילד לתוך הביצה ושלפה אותו החוצה. מלוכלך ורטוב הגיע לבית הספר והמנהלת המודאגת שלחה אותו הביתה בצעקות להחליף בגדים שלא יצטנן.

שני החסידים הגדולים נדהמו לראות את הילד שב הביתה עם אמו רטוב ומלוכלך. הם לא הבינו מאיפה אישה 'רגילה' שואבת כוחות למעשה כזה? היא הסבירה: כשצעדתי עם הילד לבית הספר, נזכרתי פתאום באבא שלי. זה היה חודש תשרי תרפ"ח, החודש האחרון לשהותו של האדמו"ר הקודם ברוסיה. הקומוניסטים ימ"ש הוציאו עליו גזר דין מוות ולאחר לחץ בינלאומי החליטו לגרש אותו מהמדינה. בחודש תשרי התאספו חסידים סביבו להיפרד ממנו. זאת הייתה סכנה נוראה משום שהחדר שרץ מרגלים, אך אבי, ר' שלמה רסקין, נסע להיות עם הרבי.

בסוף החודש הוא שב הביתה מקורר ומותש ולא היה יכול להוציא הגה מהפה. אנחנו, הילדים הקטנים, התאספנו סביבו וניסינו להבין מה אמר הרבי? אבי לא היה יכול להוציא מילה, אך באלם, בלי קול, עלה על השולחן ועשה תנועות של ריקוד, כאילו מחקה את הרבי. לפתע נטל לידו חומש וסימן לנו כי הרבי לקח בידו את ספר התורה בשמחת תורה ובקול סדוק אמר כי הרבי הכריז ש'צריך למסור את הנפש על חינוך הילדים'. ואבי נפל מותש מהשולחן.

כשצעדתי עם שלמה אל בית הספר הממשלתי, אמרה האישה, צפה בעיני רוחי דמותו של אבא שקורא בלי קול 'צריך למסור את הנפש על חינוך הילדים' וידעתי מה עלי לעשות…

בסיפור הזה ישנו גרעין של הסבר לתמיהה האדירה בפרשתינו; חז"ל מלמדים כלל ברור: "לא ייכנס אדם למקום סכנה". אסור לעשות מעשה פזיז ולהיכנס למקום מסוכן, שכן הכניסה למקום כזה מסירה את האחריות האלוקית מהאדם והוא הופך להיות מופקר לחסדי הטבע. ואף שהעולם מנוהל בהשגחה פרטית לפי כללים ברורים של שכר ועונש, בכל זאת הכניסה למקום סכנה, מפקירה את הנכנס והוא יכול להיפגע גם אם אין מגיע לו להינזק לפי מעשיו.

הגמרא מביאה דוגמה קשה לכך (חגיגה ד,ב): פעם אמר מלאך המוות לשליח שלו, לך הבא לי את מרים קולעת השיער. הלך השליח והרג בטעות את מרים מגדלת הילדים. שאל מלאך המוות את השליח כיצד יכול היה לקחת אישה שלא נגזר עליה למות? סיפר השליח כי באותה שעה הייתה האישה מדליקה את התנור והניחה בטעות את המוט שהאש בראשו על רגלה והיא נכוותה ונשרפה, וכיון שהייתה כבר בתוך סכנה – יכול היה לקחת את נשמתה.

וכאן עולה שאלה עצומה: כיצד יוסף הצדיק מפקיר את חייו ונכנס ללוע הארי? ביודעו את שנאת וקנאת אחיו אליו, איך משיב לאביו "הנני" וצועד לבדו לדותן?

הסיפור ידוע: פרשת וישב מתחילה את הסיפור הארוך ביותר בתורה, זה שמתפרס על פני שלוש פרשיות ומתאר את האסון בביתו של יעקב אבינו. בין האחים מתפתחת מריבה קשה שהופכת לשנאה, לקנאה ולנתק גמור. שלוש פעמים כותבת התורה "וישנאו" אותו, עוד פעם נאמר שהם "קינאו" בו ועוד נאמר שהם "לא יכלו דברו לשלום". יום אחד יוצאים עשרת האחים לרעות את הצאן בשכם. הערב יורד והם לא שבים. יעקב דואג לילדיו, הדרכים בחזקת סכנה והם יהודים בודדים בין המון עמי הארץ. הוא קורא ליוסף ומצווה: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר". וכאן במקום להתנצל ולומר 'אבא לא, הם שונאים אותי ומסוכן לשהות אתם לבד', יוסף מתייצב ועונה מילה אחת: "הנני". יוסף יוצא לדרך וההמשך ידוע: הוא לא חוזר, ובמקומו שבים האחים עם כתונת יוסף טבולה בדם ואומרים: "טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו".

והשאלה זועקת: כיצד מסבך את עצמו יוסף בסכנה כזו?

המדרש מציין כי בכל פעם שיעקב אבינו היה נזכר באותה מילה בודדת "הנני", מעיו היו מתהפכים: כיצד לא הרגיש בסכנה המתקרבת? איך הפקיר את עצמו יוסף בשליחות אביו? בראשית רבה פד,יג: היה אבינו נזכר ומעיו מתחתכים, יודע היית שאחיך שונאים ואמרת הנני?!

כמובן, התשובה הפשוטה היא שיוסף לא העלה בדעתו את עוצמת השנאה. הוא הבין שהם לא מחבבים אותו, אבל מכאן ועד מצב בו עשרת שבטי ישורון מכריזים "לכו ונהרגהו" או "לכו ונשליכהו באחד הבורות" – הדרך ארוכה. אבל בואו נשים לב לפרט הבא שהופך את השאלה לחמורה ועצומה:

יוסף קיבל אזהרה מקדימה אודות הסכנה שנשקפת לו. זאת לא הייתה הפתעה, הוא ידע היטב לאיזה בור נכנס. התורה מספרת כי יוסף הגיע לשכם ולא מצא את אחיו. לפתע פונה אליו "איש" ומספר ליוסף כי שמעתי אחיך אומרים "נלכה דותינה". פירושו השני של רש"י הוא ש"דותן" הוא שם מקום, אבל כפירוש ראשון ועיקרי כותב שלא מדובר בשם מקום אלא הייתה זו קריאת אזהרה ליוסף: "שמעתי מבקשים נכלי דתות להמית אותך בהם". המילה "דת" היא כמו "חוק" והם מבקשים 'חוקים נכלוליים' כדי להמית אותך. וכאן הופכת השאלה לתעלומה ממש: כיצד יוסף הולך למקום בו מתכננים להרוג אותו?   

המכילתא אומר יוסף מסר נפשו לכבוד אביו. אף שידע את גודל הסכנה אליה נכנס, אך הרצון להגשים את רצון אביו עלה על הכול.

אבל שואל הרבי: ראשית, זהו דיון ארוך מבחינה הלכתית, האם מותר למסור את הנפש עבור מצווה שאינה משלוש מצוות החמורות? הרמב"ם למשל מכריע בהלכות יסודי התורה, שאדם שמסר נפשו על מצווה שאינו צריך למסור עליה "הרי זה מתחייב בנפשו". ואם כן אסור ליוסף להכניס את עצמו לסכנה גמורה עבור כיבוד הורים.

שנית וזו השאלה החזקה ביותר: אין כל טעם למסור הנפש שכן השליחות עצמה לא תבוא לידי מימוש. אבא שלח אותו למטרה ספציפית, הוא דואג לילדים ומבקש לחזור ולספר את שלומם, אך כיון שיוסף לא יחזור, הדאגה של אבא לא תבוא על סיפוקה. ואדרבה, יוסף רק ייצור דאגה חדשה אודות עצמו שלא ישוב הביתה. ולכן לטובת השליחות הדבר הנכון יותר היה שיוסף יעביר את המשימה למישהו אחר וכך אבא יקבל את המידע וגם חייו של יוסף יישמרו?

 החתם סופר מעצים את השאלה בסיוע הברקה למדנית: פעמים רבות שאדם יוצא לדרך, מקנן בו ספק אודות הצפוי לו וסיכויי ההצלחה של המשימה. הגמרא מספרת כי החכמים היו עושים לעצמם סימנים ביציאה לדרך כדי לנסות לצפות את העתיד. רב היה בודק אם מזדמנת לו במהירות מעבורת (ספינה) לעבור את הנהר וזה סימן שהדרך מתחילה טוב. שמואל היה בודק מה למד היום בישיבה, ורבי יוחנן היה שואל תינוק הולך ברחוב מה למד היום ולפי זה משער את העתיד.

והנה לפי כל שלוש המדדים הללו – יוסף היה אמור להבין שהוא ניצב בפני סכנה נוראה. כל פעמוני האזהרה היו אמורים לרעום ולצוות לחזור הביתה לפני שיהיה מאוחר. ראשית, סימן ה"מעבורת" נכשל, משום שיוסף הגיע לשכם והתבשר שאחיו עזבו את המקום והלכו למקום אחר. סימן ה"לימוד" היה אמור לרעום כתותחים באזניו, משום שיוסף למד עם אביו את פרשת "עגלה ערופה" המדברת על הסיפור הנורא של "חלל הרוג בשדה ולא נודע מי הכהו". וגם סימן ה"ינוקא" נכשל, משום שהאיש שפגש את יוסף תועה בשדה, הזהיר אותו מפורשות כנ"ל כי אחיך מבקשים נכלי דתות להמית אותך.

ואם כן, השאלה כפולה ומכופלת: מה עמד בראשו של יוסף כשהתעלם מכל פעמוני האזהרה?

מסביר על כך הרבי, יוסף ידע היטב לאן הוא הולך, הוא הבין כי יכול להיות שזאת דרכו האחרונה, אבל לא היה אכפת לו. הוא צעד למסור נפשו על כיבוד הורים. יוסף חשב על אחיו והתכוון להפגין בעיניהם מהו כיבוד הורים ועד מסירות נפש, כי יוסף ידע את הסוד: הדרך הכי טובה להעביר מסר היא לשלם עליו ביוקר.

בתוך הסיפור של משפחת יעקב אבינו, מסתתר סיפור נוסף: התורה לא מציינת אותו במפורש, אבל הוא כתוב בין השורות. השבטים לא כיבדו את יעקב. הם לא נהגו בו ביראת יתר. אנו זוכרים את הכעס של יעקב עליהם בפרשה הקודמת שהם הולכים לחסל עיר שלמה בלי לבקש את דעתו, כאילו אין אבא בבית. מעבר לכך, עצם השנאה ליוסף מעידה על חוסר ההערכה לאבא, שהרי הם שנאו את יוסף על אהבת האב אליו. וכמובן כל זה מצטרף לסיפור של ראובן הבכור שמחלל יצועי אביו. הוא מעביר את מיטת האב מאוהל בלהה לאוהל רחל, בלי לשאול את האב על נושא כה רגיש.

יוסף בער בכבוד אביו, הוא רצה לשנות את האווירה ולהעמיד את האבא במרכז, והדרך הכי עוצמתית להעביר מסר היא לשלם עליו. לא לתת נאום – אלא לעשות את זה. ולכן יוסף הלך לאחיו בגבורה כדי להפגין כבוד לאבא ואם אבא אמר – עושים. ואמנם זה לא השפיע עליהם באותו רגע, אבל מעשה של מסירות נפש משנה את העולם ויוצר חריש שנותר לנצח.

ואף שיוסף לא היה חייב לעשות זאת מבחינה הלכתית, כיבוד הורים הוא אינו מהמצוות שמוסרים עליהם את הנפש, אבל יוסף היה "חסיד" שדבוק באביו בכל עצמותו וחסיד עושה לפנים משורת הדין, יותר מהחיוב. לחסיד אכפת, וההלכה היא שמי שרואה את הדור פרוץ במשהו ובוער בעצמותיו לעורר את העם לתשובה – מותר לו למסור את הנפש על כל מצווה.

בכך מבאר הרבי בצורה גאונית אך פשוטה ובהירה, דברים תמוהים של הרמב"ם לגבי ימי החנוכה המתקרבים. בנוסח "הנרות הללו" אנו מדגישים "על התשועות …. שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כוהניך הקדושים". וכך מפליא הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה: "עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם".

והשאלה היא מה ההדגשה "הקדושים", "הגדולים"? בפרט בדברי הרמב"ם "הכהנים הגדולים" – והרי רק כהן אחד יכול להיות "כהן גדול" ולא כל צבא חשמונאי היו כהנים גדולים?

הרמב"ם מתכוון לתרץ שאלה גדולה על קורות הימים ההם: על פי ההלכה הפשוטה, אנשי חשמונאי לא נדרשו לצאת למלחמה ואולי אפילו נאסר עליהם לעשות זאת. ההלכה קובעת שיוצאים למלחמה רק כנגד גזירת הגוף, כנגד אויב שבא לסכן חיים, אולם במקרה של סכנת הרוח, כנגד אויב שאוסר קיום מצוות, לא יוצאים למלחמה אלא מי שאונסים אותו לעבור עבירה "ייהרג ואל יעבור". אולם בכל ההיסטוריה היהודית לא מצאנו גיוס המונים ויציאה למלחמה יזומה על רקע דת. זאת הייתה המלחמה היחידה בהיסטוריה על רקע דתי.

יתירה מכך: במקרה הזה לא היה סיכוי טבעי למלחמה, משום שהם היו מעטים כנגד רבים וחלשים כנגד גיבורים. קבוצה בת אלפי איש כנגד האימפריה היוונית. ולכן יתכן שהיה אסור להם לסכן חיי אלפי יהודים לשם מאבק חסר סיכוי. כיצד אפוא יזם מתתיהו את המרד העצום?

עונה על כך הרמב"ם במילה אחת: "הכוהנים הגדולים", הם היו אנשים גדולים, ולמדנו ש"אדם גדול וחסיד ירא שמים" שרואה את מצב הדור פרוץ ובוער בעצמותיו לצעוק שאי אפשר יותר, מותר לו למסור נפשו כדי לזעזע את הציבור. כוונתם של החשמונאים במרד הייתה בעיקר עבור היהודים עצמם ולא (רק) כנגד היוונים. זאת הייתה הדרך העוצמתית להעביר את המסר. כי אם אתה רוצה לעשות שינוי, אל תדבר – תעשה. תזרוק את עצמך לעורר את הלבבות.

תגובה אחת
  1. המשטרה בהתנכלות לכינוס האדיר 'הנני'

    הכינוס הענק במוצש"ק וישב 'הנני' – המשטרה בניסיון התנכלות למעמד האדיר. חשיפה: השופטת ה"חרדית" המשומדת טוקר, היא החתומה על ההיתר למשטרה להתנכל לאירוע.

    במוצאי שבת, נערך בסימן 'הנני' – "כינוס המתנדבים" השנתי ל'מטה ההסברה' – שעל ידי מרכז ההצלה. הכינוס נערך באולם במעלה החמישה ליד ירושלים. ניידות המשטרה שהתה במקום החל מתחילת הערב, וניסו להפריע מכל כיוון.

    כפי שדווח כאן לפני שבוע, התרגשות וציפיה ניכרה בקרב אלפי היהדות הנאמנה לקראת "כינוס המתנדבים" השנתי ל'מטה ההסברה' – שעל ידי מרכז ההצלה, המעמד המפואר בסימן "הנני" – בראשות גדולי ומאורי הדור שליט"א.

    הפעילות הנשגבת של 'מטה ההסברה', העומדים על המשמר מדי יום ביומו ליד לשכת הגיוס בתל השומר, תופסת מקום של הערצה גדולה בכל שדרות הציבור החרדי. גם כאלו הרחוקים מהשקפת בני היישוב הישן, נדהמים ונעצרים ביראת הכבוד נוכח ההתמסרות של אברכים יקרים מדי יום ביומו, להקדיש כמה שעות מזמנם, במטרה אחת ויחידה לעזור ככל האפשר לכל בחור ואברך שמתייצב במקום.

    אחת לשנה יוצא 'מטה ההסברה' בקריאה לבוא ולהתנדב בפעילות 'מטה ההסברה' בהקדשת יום אחד (פעמיים בחצי שנה) לעמידה ליד לשכת הגיוס והדרכת והצלת בחורים ואברכים מסובכים. התנדבות המונית נערכת מדי שנה במעמד מרשים ומפואר, בראשות גדולי ישראל הטורחים לבוא ולהשתתף כדי להביע את הוקרתם העמוקה למתנדבים בעם.

    הערב כאמור נערך המעמד האדיר בהשתתפות מאות אברכים באולם שבקיבוץ מעלה החמשה לדי סטלז סטון. על עצם הכינוס ורשמים ממנו, מן הסתם נאריך בימים הקרובים.

    לפי דיווחים מהמקום, כבר עם הגעת הציבור הקדוש למקום, הם נתקלו ב15 ניידות משטרה מחוץ לאולם שמנסים לחבל באירוע וללחוץ על בעל האולם לבטל את הכינוס.

    גם כשהכינוס החל הם המתינו כל העת בעילה לבטל את הכינוס הענק. תוך כדי הם ניסו להפרייע כל העת לכינוס. השוטרים נכנסו שוב ושוב לאולם, כביכול לחפש את חומרי ההסתה נגד הצבא וחיילים בחזות חרדית. השוטרים היו מגובים לניסיון ההפרעה בצו בית המשפט מירושלים, עליה הייתה חתומה אותו כביכול חרדית, השופטת המשומדת טוקר ובת של רפאל וולף, שאיפשרה מרצונה למשטרה ללא שום עילה וסיבה, לנסות להפריע לאירוע הענק הערב. ורק לאחר הבהרה ברורה מול הקצין במקום, שכל הערב נערך בצמוד לעורכי הדין שמלווים את פעילות 'מרכז ההצלה', ושאם תהיה הפרעה לערב הקצין האחראי יתבע תביעת נזיקין, הורידו השוטרים את היקף ההתנכלות וההפרעות.

    יחד עם זאת הם המשיכו כביכול לעקוב ולשמור כל העת שלא תהיה הסתה כביכול נגד החיילים והצבא המהולל. שני בלשים נכנסו לאולם, נעמדו בין הקהל והחלו להסריט את הנעשה במקום. כך במשך זמן רב. הנוכחים ניסו להסתיר את עינית הצילום עם השטריימלך. כך גם לקראת השעה 12.00 ניסו השוטרים לדרוש את הפסקת האירוע עקב השעה המאחורת, וכך גם מעט לאחר השעה 1.00 בלילה.

    סופו של דבר מזימתם בס"ד לא עלתה בידם, ואלפי המשתתפים יצאו בגאוה מחוזקים ביותר מערב הגדול, כשעוד רבים נענים לקריאת "הנני", ואלפים הצטרפו במסירת נפש של ממש ללגיונו של מלך, ללחום נגד גזירת גיוס השמד והזימה.

השארת תגובה