הרב קבע: "מחר אתה מגיע לאירלנד"

טירה
טירה
הצטרפו עכשיו – וקבלו את העיתון היומי לתיבת המייל שלכם

הרב סלומון שיינפלד שנולד בד' באדר 1912 ונפטר בד' באדר 1984 ייזכר לעד בליבם של ילדי טירת קלונין.

קשה להאמין שבחדרי האירוח המפוארים של טירת קלונין שבאירלנד, טירה שנראה כאילו נלקחה מאגדות הילדים, שכנו ילדים יהודים.

אבל הם, אכן, היו שם. הם שוכנו שם בעזרתו של יהודי שוויתר על כל ירושתו כדי לרכוש את הטירה מידיה של אלמנה, והרב שיינפלד הוא ששיקם אותם וזקף את קומתם לאחר שנות האימה שחוו. שם מצאו היתומים מזור לנפשם, ומבין כותלי הטירה יצאו לדרך חדשה, דרך חיים…

"מחר אתה מגיע לאירלנד!" רעם קולו של הרב שיינפלד מבעד לשפופרת.

"אבל אני מלמד", ניסה הרב ישראל כהן, מלמד בבית הספר "אביגדור", לערער על הקביעה.

"שמעת מה אמרתי?!", דחה הרב שיינפלד את הערעור. "בלי שאלות ובלי תירוצים! הכרטיסים ממתינים לך במשרד שלי!"

הרב שיינפלד לא הותיר מקום לוויכוחים. עוד באותו יום, בשעת אחר הצהריים, הגיע הרב ישראל למשרדו של הרב שיינפלד, שם המתינו לו הרב וגברת רות לנזר. הם הסבירו לו, כי מכיוון שלו ולאשתו, גברת טרודי, אחות בהכשרתה, יש ניסיון בטיפול בילדים ששרדו את המלחמה, הרי שאין מתאים מהם למשימת "טירת קלונין"…

זמן קצר אחר כך עלו הרב ישראל ורעייתו טרודי על הרכבת המובילה לדבלין שבאירלנד. טרודי אחזה בזרועותיה את בנה בן השנה, ומחשבה כאובה פילחה את מוחה; היא ידעה כי עוד מעט תידרש לטפל בעשרות ילדים שלא זכו למה שהבן שלה זכה…

***

זמן קצר קודם לכן הסתיימה מלחמת העולם השנייה. ברגע בו הוכרז על כניעתם של הנאצים, כאשר הניח מלאך המוות את נשקו, החלה מלחמת החיים, מלחמה על החיים שהצליחו לשרוד את התופת הנוראה.

ממחנות ההשמדה נותרו יתומים רבים, אולם רבות ממדינות העולם הפנו להם את גבן. שערי אנגליה נסגרו בפני אותם יתומים אומללים בטענה היבשה ש"המכסה מולאה! אין עוד מקום לפליטים…".

אבל הרב שיינפלד לא הרים ידיים. הוא הפעיל את כל כוח שתדלנותו ועשה שעות רבות במשרדי הממשלה השונים, עד שקיבל אישור מממשלת אירלנד לקלוט ילדים יהודים.

האישור ניתן בתנאי שלילדים יימצא מקום מגורים, והרב שיינפלד התכונן לעשות הכל על מנת לעמוד בתנאי. כאשר הרבנית שטרנבוך ניצבת לעזרתו כיד ימינו, החל הרב שיינפלד במאמצים להשיג מקום מגורים הולם עבור פליטי המלחמה. הטירה הקסומה בקלונין אותרה, ובעזרתו של הרב יעקב לביא נרכשה בכסף מלא. גברת אולגה אפל ניהלה את ההכנות ביד רמה, וביומנה העלתה רישומים מפורטים מאותם ימים מלאי עשייה.

"הטירה עמדה שם במלוא הדרה", היא כותבת שם, "מרשימה וקסומה כאילו נלקחה מספר אגדות. אבל לא היה לי זמן להתענג על המראה! הייתי חייבת לעבוד ומהר!"

הטירה טבלה ביערות מוריקים בסמוך לעיר דבלין, וגברת אפל מיהרה להפעיל את נשות דבלין. בדבלין פעל ארגון חסד גדול שבראשו עמדו נשות הקהילה היהודית, וגברת אפל פנתה אליהן וסיפרה להן על הפליטים הקטנים העומדים להגיע הנה בחוסר כל…

נשות דבלין נרתמו במהירות לעזרה. תוך ימים ספורים נאספו עשרות מיטות, כלי מיטה ומאות פריטי ריהוט וביגוד.

בטרם הספיקו הפעילים לארגן את הטירה לאכלוסם של הפליטים, התקבלה ההודעה כי הספינה שמובילה את הפליטים עומדת לעגון בנמל. הרב שיינפלד פעל בחירוף נפש על מנת להביא אותם לאירלנד. הוא שיחד את האנשים הנכונים, והצליח להביא מספר ילדים גבוה ממה שאושר לו.

"לא אוכל לשכוח את אותו יום בו הגיעו מאה הילדים הראשונים", כותבת גברת אפל ביומנה, "אספנו אותם מהספינה. הם עמדו שם, עשרות נערים ונערות, מחזיקים את הקטנים על הידיים. העייפות ניכרה על פניהם. התבוננות בפניהם העלתה, כי הם יותר אנשים קטנים מאשר ילדים, ילדים שהתבגרו בטרם עת…".

"האנשים הקטנים האלה", כותבת גברת אפל, "התיישבו על ספסלי האוטובוס בדומייה, בעוד עיניהם זועקות את השאלה: 'מה יהיה אתי?'…".

אף אחד מהפעילים לא ידע לתת תשובה מלאה לשאלה הנוקבת. כל מה שיכלו נשות דבלין היהודיות להציע באותו בוקר לילדים היה ארוחה חמה. והיה בה, בארוחת בוקר זו, משום סימן לתחילתה של דרך חדשה, דרך חיים…

"עין לא נותרה יבשה בזמן שהילדים אכלו ארוחת בוקר", כותבת גברת אפל ביומנה, והשורות מטושטשות בדמעות שיבשו על הדף…

***

"באותו זמן שהילדים עשו את דרכם מדבלין לטירה ששכנה במרחק ארבעים מיל משם", מספר הרב ישראל כהן, "היינו אובדי עצות. ידענו שהילדים בדרך, והרהיטים עוד לא הגיעו. מזג האוויר היה סגרירי, אולם שמש חמה הבליחה מבין העננים לכמה שעות וחיממה את האזור כולו.

"כשהגענו סיירנו בטירה הגדולה והמרווחת שכללה ארבע קומות, ועד שהילדים הגיעו כבר היה הכל מתוכנן. הסלון הענק שבקומת הכניסה יהפוך לבית כנסת, וחדרי השירות הצמודים אליו ישמשו ככיתות לימוד. המטבח הסמוך היה צמוד לחדר אוכל גדול. בקומה השנייה ישוכנו הבנות ואנשי הצוות, ובקומה השלישית יתגוררו הבנים. לבחורים שכרנו חדר בעיר דבלין.

"האוטובוסים הגיעו, והילדים שירדו הביטו בהשתאות אל בית העתיד שלהם. הרהיטים עדיין לא הגיעו, והילדים התרוצצו מעט בשטח הריק ואז יצאו החוצה, למרחבי הדשא שסביב הטירה. הם התענגו על השמש החמימה שכאילו קידמה אותם בברכה".

"למפרע התברר", מספר הרב כהן, "כי העיכוב בהגעת הרהיטים היה לטובה. ארגון הרהיטים במקומם שבר את הקרח. כולם, קטנים כגדולים, מיהרו להושיט יד. בליל של שפות מילא את חלל האוויר: אידיש, צ'כוסלובקית והונגרית התערבו זו בזו, אבל כולם הבינו אחד את השני.

"המולה של עשייה העסיקה את כולם. שולחנות לכאן, מיטות לשם. המדריכות החלו לסדר את כלי המיטה בעוד הבנות עוזרות להן, ואילו הבנים נרתמו להובלת הריהוט הכבד. העיסוק הקל על חבלי הקליטה, וקשרים ראשונים בין אנשי הצוות לבין הילדים נרקמו אז, בשעת ארגון הטירה למגורים…

"באותו ערב ישבנו כולנו סביב השולחנות, ארוחת ערב חמה וטעימה הוגשה. הרב שיינפלד רכש גנרטור משומש מספינה בצפון אירלנד, אבל טרם הספקנו להתקין אותו. את נורות הלוסטרה החליפו, לעת עתה, עשרות נרות שדלקו על השולחנות והאירו למחצה את פניהם העייפות של הילדים. גם באור הקלוש ניתן היה להבחין בזיק של תקווה שניצת בעיני הילדים".

הרב ישראל כהן שאף להכניס את הילדים לשגרת חיים מבורכת, מהר ככל שניתן.

נקבעו זמני תפילה, וילדי הטירה התפללו שלוש תפילות ביום באולם הכניסה שהוסב לבית כנסת. הילדים עברו מבחנים שנועדו לדרג את רמתם, ולאחר מכן חולקו לקבוצות לימוד. מדי בוקר נמסרו שיעורי תורה על ידי הרב ישראל כהן, הרב בלואיר והרב שוורץ.

את הבנות לימדה שיינדי טמפלר, המוכרת כיום כרבנית פלס מירושלים, בלונקה פדרוויס, ומדריכה נוספת שנודעה לימים כרבנית סולובייצ'יק.

"האווירה במקום הייתה מלאת תקווה", משחזר הרב כהן, "ניסינו להחדיר אושר, ולו במעט, בליבם של ניצולי התופת".

***

"הילדים התנהגו בבגרות מדהימה", מספר הרב ישראל כהן, "במבט לאחור זה פשוט בלתי נתפס. הם היו שרידים למשפחות שלמות שנמחקו במחי יד, חלק מהם היו הפליט האחרון ממשפחה שמנתה עשרות רבות של נספים, אבל באותם ימים לא היה להם זמן להביט לאחור. הם היו עסוקים, כולם, בבניית העתיד שלהם, בניסיון להנציח את משפחותיהם שנכחדו. השבתות והחגים הותירו בי רושם אדיר, ובשעה שהילדים שרו זמירות שבת – ניתן היה לעצום את העיניים ולדמיין את ההורים שלהם מצטרפים אליהם בשירה מגן עדן"…

הרב כהן מספר על שבת אחת, בה התארחו ילדי הטירה ואנשי הצוות בעיר דבלין. הילדים חולקו בין משפחות, וכולם נפגשו בבית הכנסת. "לפני תפילת ערבית", נזכר הרב כהן, "עלה אחד הילדים לדרוש. הוא היה ילד קטן, יתום ששרד את מחנות המוות לבדו, והדרשה שלו הייתה מפעימה. הוא תיבל את דבריו בפסוקים ובמדרשים כשעיניו בורקות, ולנו לא נותר אלא למלמל: אשרי יולדתו…".

המשפחות היהודיות בדבלין תרמו רבות, במיוחד הנשים. בכל קושי בו נתקלנו הן ניסו להושיט יד ולעזור. אך היו גם מתנכלים. בכנסיית דבלין עמד הכומר המקומי והזהיר את התושבים הגויים מפני ילדי הטירה הנגועים במחלות שונות, אבל זה לא עזר לו. בדלווין הסמוכה לדבלין היו חנויות רבות, ולילדי הטירה היה מה להציע להן. ילדים רבים הצליחו להסתיר במהלך המלחמה תכשיטים שונים, והיו שהביאו אתם גרבוני משי, שהיו שווים הון באותם ימים. כאשר הגיעו לחנויות, מיהרו הסוחרים לקנות מהם את הסחורה, וההיכרות עם ילדי החמד הובילה לאהבה ולהערכה הדדית.

***

וכמו באגדות התגורר בטירה משרת משכבר הימים. שמו היה אוליבר, והוא היה מוכן לעשות הכל בשביל "הרב שיינפלד והילדים שלו".

לאוליבר הייתה כרכרה גדולה רתומה לסוסים, וכאשר התנדב להסיע את הילדים ברחבי הטירה, לא היה גבול לאושרם. הקטנים שביניהם הביעו את תחושתם בצהלות שמחה בכל פעם שעלו על המרכבה, וחשו כנסיכי אבירים…

הטירה הייתה מוקפת ביערות ובחורשות, בנהרות ובאגמים, והמקום המרנין נוצל עד תום לטובת הבראת נפשם של ילדי המחנות. המדריכים והמדריכות טיילו עם הילדים בין העצים שעות על גבי שעות, טיולים שהיו כמים חיים על נפשות פצועות ושסועות.

***

יהודי דבלין היו לעזר רב. בהקשר זה נזכר הרב ישראל בשבת הראשונה שלהם בטירה.

"אשתי רצתה להדליק נרות, אולם לפתע התברר שאין לנו פמוטות. במהירות אלתרנו חצאי תפוחי אדמה ותקענו בהם את הנרות. במוצאי שבת, לאחר ההבדלה, שאלתי את הרב שיינפלד היכן אוכל השיג פמוטות.

"'אתן לך שם של ג'נטלמן בדבלין', אמר הרב שיינפלד, 'תגיד לו שאני שלחתי אותך'.

"ואכן", מספר הרב כהן, "ביום שלישי ניגשתי לחנותו הקטנה ששכנה במרכז, פתחתי את הדלת והמראה שנגלה לעיני הותיר אותי מסומר למקומי. מאחורי הדלפק ישב יהודי בעל זקן ארוך, לראשו כובע ומולו פתוחה גמרא, אולם משני צידיו הזדקרו נרות שנועדו להדלקה בכנסייה…

"היהודי הרים את עיניו מהגמרא הפתוחה ושם לב לתדהמתי. 'אין מה לעשות', פלט, 'צריכים פרנסה'. התאוששתי איכשהו וביקשתי ממנו זוג פמוטות. הוא מיהר להעמיד זוג פמוטות על הדלפק.

"הוצאתי את הארנק וביקשתי לשלם, אבל בן שיחי סירב בתוקף. גם כאשר הפצרתי בו שוב ושוב, לא זז מעמדתו. 'הרב שיינפלד שלח אותך לכאן', אמר, 'ולכבוד הוא לי לעזור לו'. ממהלך השיחה עמו הבנתי כי שמו הוא הרב שטיינברג, וממש בסמוך לחנותו שוכן מקווה ופועלת מאפייה פרטית. 'אתה מוזמן בכל עת', הוא אמר.

"נפרדנו בחום", מספר הרב כהן, "ולמחרת קיבלתי לטירה משלוח של מאפים חמים…".

יהודי אחר תושב דבלין הפעיל לפרנסתו פאב מקומי. כאשר שמע על ילדי הטירה – נרתם לעזור. מדי בוקר הופיע בעצמו בחצר הטירה כשהוא נושא עמו ביצים טריות. בתמורה ביקש רק דבר אחד: שהרב כהן ישחק מולו שח-מט…

"הקהילה היהודית בדבלין אינה קיימת כיום", חותם הרב כהן, "אך טוב ליבם של בני הקהילה דאז לא יימחה מליבותיהם של מאות ילדים יהודים".

***

הרב פלס ואשתו עבדו גם הם בטירה עם אותם ילדים. כיום הם גרים בארץ, וממרחק של שנים הם משחזרים את דברי הימים ההם.

"הם היו ילדים מדהימים", פותח הרב פלס. "אנחנו באנו עם ציפיות להתפרצויות בכי, לביעותים ולסיוטים אתם נצטרך להתמודד, אבל עד מהרה הסתבר שבאותם ימים היו הילדים עסוקים בניסיון לבנות את עצמם, ברצון להמשיך את השושלת שנגדעה. הסבל נשקף בבירור מעיניהם, אך הצוות מעולם לא מצא את עצמו במצב של חוסר אונים.

"הילדים שוחחו במספר שפות, אבל אנו הצלחנו להבין את כולם. שפת הלב היא ששלטה בכיפה. עסקנו במתן יחס אישי צמוד לכל אחד מהילדים, לימדנו אותם, והשקענו שעות בדאגה לכל פרט, החל בתפריט הארוחות וכלה בצרכים הרוחניים, בסדרי התפילה ובתמיכה בשיעורי עזר".

***

גם דרמות מרגשות עד כדי זעזוע לא חסרו בין כתלי הטירה. הדרמות הללו התרחשו בעיקר כאשר מי מהילדים קיבל מידע לפיו הוא אינו שריד אחרון למשפחתו! יש לו עוד קרוב וגואל בעולם! לעיתים היו אלו אבא ואמא ממשיים, מוחשיים ממש, שבאו "לאסוף" את הבן או את הבת לאחר שנות פרידה ארוכות ואכזריות.

"לעולם לא אשכח את היום בו קיבלתי מכתב ובו מידע שאמם של האחיות וואזנר, ניצולות אושוויץ, עודנה בחיים. האחיות הופרדו לפני שנים מהוריהן, ולאחר המלחמה הפכה אמן כל אבן במטרה למצוא אותן. לבסוף נודע לה שהן בטירה, והיא מיהרה לשלוח מכתב אל הצוות", כותבת גברת אפל בזכרונותיה.

"הזרועות שלי רועדות בתשוקה לחבק את בנותי", כתבה האם, וידיה של גברת אפל שאחזו במכתב רעדו אף הן.

מאותו הרגע החלה התרוצצות על מנת להשיג לבנות ויזה. הקונסוליה בדבלין פעלה במהירות וסיפקה להן את הוויזה, והבנות הוטסו מאירלנד לניו יורק לאחר פרידה מרגשת מצוות הטירה.

את הסוף המפתיע לא יכול היה איש לדמיין. התברר כי גם האב לבית וואזנר שרד את המלחמה, והמשפחה כולה התאחדה בניו יורק.

בחורה נוספת הייתה נסערת ונרגשת כאשר קיבלה דרישת שלום מאחותה שהגיעה מקנדה. כל בדל מידע הצית את הדמיון, כל אות חיים עורר התרגשות בקרב כולם.

אחד הילדים הגיע לטירה מבלי כל פרט מזהה, את גילו ניחשו אנשי הצוות רק לפי שיני החלב שלו. והנה, במהלך התקופה התבררו פרטים אודותיו והתברר כי אמו נמצאת בחיים! קשה לתאר את השמחה האדירה שאחזה באיש הקטן, שגילה לפתע כי יש לו אמא, אמא אמיתית, כמו בחלומות…

חיים, אחד מילדי הטירה, היה כבן שמונה בלבד, אך הוא התברך בשכל חריף ובזיכרון נדיר. ילדי הטירה כינו אותו "ר' חיים", בחיבה ובהערכה. חיים היה אוד מוצל מאש. אמו, אחיו ואחיותיו, נרצחו באושוויץ, אבל ביום מן הימים התגלה כי אביו שרד את אימי המלחמה ונותר בחיים.

"ר' חיים" ואביו זכו להתאחד במנצ'סטר, ומשם נסעו ללונדון. חיים הקטן השקיע עצמו בלימוד התורה, וכיום הוא נחשב לאחד מגדולי תלמידי החכמים בלונדון.

***

הימים היו עמוסים בעבודה. המורים השקיעו זמן ומאמץ כדי ללמד את הילדים את השפה האנגלית, בידיעה ששפה זו תשמש אותם בעתיד. ומעל לכל נשאו המדריכים והמדריכות תפילות חמות ונרגשות להצלחתם של הילדים. הם ידעו, כי התפילה היא המפתח לכל הצלחה.

השאלה שריצדה באותם ימים בחלל האוויר יותר מכל הייתה: "מה יהיה אתי?!" את השאלה הזאת שאלו עשרות הילדים, מדי יום, מדי שעה… לכולם היה ברור שהשהות בטירה זמנית, וכי כל אחד יצטרך למצוא, בשלב מסוים, את עתידו.

ואז, ביום מן הימים, הגיעה גברת הנדלר לביקור בטירה כשבפיה הבשורה: "יש מסמכי עלייה לעשרים וחמישה ילדים! ממתינים להם כבר בארץ ישראל!". היא נשלחה לכאן כדי להכין את הילדים לעלייה.

השמועה פשטה במהירות. אדון באום ואשתו מממנים את הוצאות הטיסה לפריז, ומשם יפליגו הילדים באונייה לארץ ישראל. הקבוצה הראשונה התכוננה לצאת לדרך, ועל קורות אותו יום מספרות השורות ביומנה של גברת אולגה.

"אני מביטה אחורנית, ל-24 בינואר 1949", כותבת גברת אולגה, "אותו בוקר סגרירי עם קרני שמש שהצליחו לפלס דרך כשליווינו קבוצת ילדים לשדה התעופה. המטוס כבר חיכה להם. הילדים החזיקו בידיהם הקטנות את האוכל הארוז שהכנו להם, יהודית לואי החזיקה בחזקה את בובתה, ודוב החזיק את ספריו. מספר נשות דבלין היקרות ועוד אנשים יקרים מדבלין$ באו להגיד 'שלום' לקבוצה הראשונה של הילדים שעזבו בדרכם לארץ ישראל. הרב שיינפלד לחץ את ידיהם של כל הילדים, בירך כל אחד מהם אישית, ואנו נדהמנו מכך שהוא יודע את שמו של כל אחד מהם. מנהל שדה התעופה אמר בהתרגשות: "אנחנו זוכים לעשות כאן מה שמשה עשה לפני 4,000 שנה"…

הילדים עלו על המטוס ובאוזניה של גברת אולגה הדהדה השאלה – "גברת אפל, מה יהיה אתי?!" – כאלפי תופים אפריקניים. הדמעות סימאו את עיניה בידיעה שהנה, היום הזה מתחילים עשרים וחמישה ילדים את עתידם בארץ ישראל.

לאט לאט מצאו כולם את עתידם. קבוצה נוספת של ילדים הייתה אמורה לצאת ימים ספורים לאחר מכן לארץ ישראל.

חלק מן הילדים, שזכו למצוא את בני משפחותיהם, התאחדו אתם במדינות שונות באירופה ובאמריקה.

חלק מהבחורים שמצאו עבודה בדבלין התקבלו ללימודים בבתי ספר חרדיים בלונדון, ולחלקם האחר סידרו אנשי הטירה לימודי מקצוע.

"עזבנו את הטירה רק לאחר שהיא התרוקנה מכל יושביה", מספרת גברת טרודי כהן. "כל הילדים סודרו! את הבת האחרונה שנשארה ללא סידור לקחנו אתנו, וזמן קצר לאחר מכן מצאה אותה בת את אמה והן התאחדו".

"הייתה זו תקופה מופלאה", מסכמים בני הזוג כהן, "ידענו שעשינו מעשה נאצל. ידענו כי זכינו לשקם עשרות ילדים ולהעניק להם אידישקייט וחינוך חרדי".

***

שנים רבות חלפו מאז, ולפני מספר שנים החליטה ג'ודי קפלן, בתו של הרב לביא, הנדיב שרכש את הטירה, לתרום ספר תורה.

הכנסת ספר התורה עוררה זכרונות והולידה רעיון לערוך כנס בו ייפגשו יחד כל ילדי טירת קלונין ואנשי הצוות.

"אחוזי התלהבות ארזנו מזוודה", מספר הרב ישראל כהן, "הגענו ללונדון לאחר טיסה נעימה, והיינו אמורים לבלות סוף שבוע יחד עם כל הילדים שבגרו בבית הארחה בסטמפורד היל. היינו מלאי ציפייה לפגוש את כולם. אמנם במשך השנים שמרנו על קשר ומפעם לפעם קיבלנו טלפונים מרחבי העולם שדרשו בשלומנו, אבל מפגש של ממש עם כל הילדים טרם התרחש"…

"ואז הם צעדו פנימה. חיים הילץ, מאיר שטערן, יצחק רייזמן, חיים ליס, חיים אייזן ושמעון קליין, עם נשותיהם. הנה מאטיל ושיינדי ובעליהן, והם כבר לא ילדים. חלקם כבר סבים וסבתות. הם המשיכו לזרום פנימה. הנה וולטר, שידוע כאחד הארכיטקטים הגדולים בלונדון, והנה חיים שהצליח מאוד בעסקיו. הנה נעמה שנישאה לאברך חשוב.

"ניסיתי לבלוע הכל בעיני", משחזר הרב כהן בגרון חנוק ועיניו דומעות שוב, "זיהיתי אותם לפי החיוך, לפי ההבעות. גם אני כבר לא הייתי אותו מלמד צעיר ונמרץ שהגיע לטירה עם רעייתו ועם בנו בן השנה.

"לאחר ההתרגשות הראשונית התמקמנו בחדרים, ובערב הייתה אמורה להתקיים הכנסת ספר התורה".

"היית צריכה לראות אותם רוקדים", מספרת טרודי, ששימשה כאחות בטירה, "הם רקדו יחד, נאחזים זה בזה, נפשותיהם כרוכות בחבל של זכרונות משותפים. המכנה המשותף לכולם היה אושר, אושר של אנשים שבעצם חייהם חשו ניצחון על המגף הנאצי שאבד מן העולם. אנו, הנשים, עמדנו בצד והעלינו זכרונות קטנים ומתוקים. נזכרנו בלביבות של חנוכה שיצאו מתוקות יתר על המידה, נזכרנו בשן הראשונה שנפלה לאברהם דב הקטן, ותמונות של נכדים ונכדות החליפו ידיים. היה לפנינו עוד סוף שבוע שלם להעלות יחד זכרונות מן העבר".

אחרי הכנס חולקה חוברת בה כונסו יחד דברי תודה וברכה מילדי הטירה שכבר בגרו והיו לאנשים. כך כתבה שם, למשל, אווה רובינשטיין, אחת מהילדות ששהתה בטירה, נישאה לבחור ממקסיקו שלא עבר את השואה, והקימה עמו משפחה לתפארת: "אני אסירת תודה לכם, הזכרונות שלי מעורפלים כיוון שהגעתי לשם היישר ממחנות ההשמדה, אבל מספר תמונות לא יימחו מראשי. השטח הענק של הטירה בו התרוצצנו במעגלים, הבגדים היפים שניתנו לנו, מסיבת החנוכה. לא אשכח את המדריכה בלונקה שקראה אתנו מדי ערב קריאת שמע, ולא אשכח את ג'ודי מלמדת אותנו אנגלית וחומש".

אולגה גרוסמן, תאומה ששרדה את מנגלה, כתבה כך: "הנכד שלי שאל אותי מה פשר המספרים הירוקים שחרותים על זרועי, ובלי להתבלבל עניתי לו: דוד, כשתהיה מבוגר מספיק, תדע עד כמה סבתא אולגה וסבא רפאל היו אמיצים כדי להמשיך לחיות למען הדור הבא.

"לעולם אזכור את טירת קלונין כטירה אמיתית", כתבה אולגה גרוסמן, "שם למדנו לשחק כילדים. שם הבנו, כעבור זמן, ש'מחבואים' הם משחק ולא ניסיון להתחבא מהגרמנים ימ"ש, שם ישבנו במשך שעות וגמענו בצמא לימודי יהדות, מה שנבצר מאתנו במשך שנים.

"ב-1979 הגענו אני ובעלי רפאל, ניצול אושוויץ גם הוא, לבקר את הרב שיינפלד", כתבה אולגה, "להפתעתי הוא זיהה אותי מיד. 'שלום ילדתי, את אולגה!', הוא אמר, 'העיניים שלך תמיד דיברו', ואז רשם בספרו את שמי החדש ואת תאריך ביקורי והביע את התפעלותו מהשידוך שלי. 'הרב שיינפלד', אמרתי לו, 'אני רוצה שתדע שהיית כמו אבא בשבילנו', והוא ענה לי: 'לא, לא הייתי אבא. הייתי רק שליחו של הקדוש ברוך הוא'…".

***

לפני הסעודה זרק מישהו לחלל האוויר: "מן הראוי שנעלה לקברו של הרב שיינפלד, שאחראי למציאותנו כאן היום".

הקריאה שנזרקה לחלל הובילה את כל משתתפי הכנס אל בית הקברות, שם נכרה קברו של הרב שיינפלד.

הם עמדו שם, ניצולי הטירה ובני משפחותיהם, מוקפים באנשי הצוות מאותם ימים, סביב קברו של אדם נאצל שדורות חבים לו את קיומם. האוויר הצונן חדר אל מתחת למעילים, הכוכבים נצנצו מבעד לערפל שאפף את שמי הלילה של לונדון.

"ילדיו" הרבים של הרב שיינפלד קראו בלחש פרקי תהילים, כשדמעות מציפות את עיניהם, ולרגע נדמה היה כי הרב שיינפלד משקיף מלמעלה בחיוך על פועלו.

השאלה שריחפה עשרות שנים קודם לכן, "מה יהיה אתי?!", באה סוף סוף אל יישובה…

הרב יעקב לביא רוכש הטירה

ב-1946, כשהחליט להביא קבוצת ילדים מצ'כוסלובקיה, הגיע הרב שיינפלד להתייעץ עם הרב יעקב לביא, שהיה ידוע בנדיבותו הרבה ברחבי מנצ'סטר. הרב לביא היה רוקח ואופטומטריסט במקצועו. הוא החזיק ברשת בתי מרקחת כמו גם בעסק יינות שירש מאביו.

הרב לביא ומלכה, רעייתו, היו ידועים בהכנסת האורחים הגדולה שלהם. הרב לביא היה הראשון שהקים במנצ'סטר את בית הספר היסודי הראשון, והדבר היה סמל לדאגתו הגדולה לילדי ישראל. הוא חש את כולם כילדיו, על אף שהוא היה מטופל בשבעה ילדים משלו.

הרב שיינפלד ביקש ממנו למצוא מקום שישרה הרגשת רוגע וביטחון עם שלווה ואספקה סדירה של אוכל, כיוון שבבריטניה של אותם ימים, אחרי המלחמה, שרר עדיין קיצוב במזון.

הרב יעקב לביא חיפש מקום טוב במחיר מוזל, שם יוכלו לספק מחסה לילדים הפליטים, ובמהלך חיפושיו הגיע לטירת קלונין.

"אני עוד זוכרת את אותו בוקר בו הצטרפתי לטיסה לאירלנד עם הורי", מספרת בתו, גב' יהודית קפלן. "לבשתי מעיל ועליתי למסוק הזעיר. נאלצתי לשבת בצפיפות באמצע, הטיסה הייתה מפחידה מעט והאווירון הקטן היטלטל ימין ושמאל, מעלה ומטה. הטירה מלמעלה הייתה מרשימה במיוחד, המדשאות וגני הירק סביבה והנהרות שהקיפוה השלימו את התמונה, ואבא החליט בחיוב. המטוס הזעיר נחת, ואבא ואמא ירדו וניגשו לחתום חוזה עם בעלת המקום, אלמנה שעמדה להינשא שנית ולעזוב את המקום".

וכך, בזכות נדיבותם הרבה של הרב יעקב לביא ושל מלכה אשתו, הפכה טירת קלונין ל"טירת הילדים". היא הייתה מקום אידיאלי שהצליח לענות על כל צרכיהם של אותם ניצולים.

ילדי הטירה מביטים לאחור ומודים עד עצם היום הזה למשפחת לביא, על המחסה המופלא שהעניקה להם. וכאן מגלה גברת קפלן טפח נוסף ממסירותו של אביה: "רק שנים לאחר מכן נודע לי, שבכדי להציל את אותם ילדים – ויתר אבא על כל כספי הירושה שקיבל. הוא השאיר לעצמו חנות יין וממנה פרנס את משפחתו ואת ילדיו, ואילו את כספי הירושה העמיד לרשותם של ילדי ישראל ששרדו את מחנות המוות"…

ילדי וינדמיר

ב-1945, מיד לאחר ששככו הדי מלחמת העולם השנייה, מיהרו רבים לעזור לילדים הפליטים. בוינדמיר הקימו קרן כספים ודאגו למעון הולם עבור שלוש מאות ילדים מניצולי המחנות.

"שלחו אותי לקורס מדריכים ומיד לאחר מכן נשלחתי למחנה וינדימיר", מספר הרב ישראל כהן על ראשית דרכו בטיפול בילדים ששרדו את השואה, "אשתי טרודי, אחות במקצועה, הגיעה גם היא לשם. היינו לבושים כחרדים, ומשום כך, מיד בהגיענו, ניגשו אלינו האחראים והזהירו אותנו שלא להחזיר בתשובה!

"לא השלמנו עם ההוראה", משחזר הרב כהן, "ניהלנו ויכוחים נוקבים עם המדריכים החילוניים. הרי רבים מהילדים הגיעו במקור ממשפחות שומרות תורה! האם אפשר להתעלם מרצונם הברור של ההורים שנטבחו ונשרפו – שילדיהם ימשיכו את דרכו ויגדלו כיהודים שומרי תורה ומצוות?!

"וכך, למרות הפקודה הברורה 'לא לצוד נפשות' עשינו את שלנו בדרכנו, והצלחנו להשפיע על קבוצה גדולה של ילדים להמשיך באורח חיים חרדי", חותם הרב כהן. "רבים מהם הפכו ברבות הימים למחנכים גדולים בלונדון, ועד היום אנחנו בקשר עם רבים מהם. ב-1947 נקראנו על ידי הרב שיינפלד לטירת קלונין שבאירלנד, ומשם הכל היסטוריה"…

חייו ופועלו של הרב ד"ר סלומון שיינפלד

האמבולנסים היו מוכנים, נושאים בתוכם מטבח כשר מצויד במזון רב, בסידורים, בתפילין ובמכשור רפואי משוכלל. היו אלו "אמבולנסים יהודיים להצלת יהודים", "תרומה להצלת יהודי אירופה", אותם העביר הרב שיינפלד למספר צ'פלנים (אנשי דת) בצבא האמריקני.

באמבולנסים הללו נסעו הצ'פלנים, חיילים יהודים ששירתו בצבא האמריקני, ברחבי אירופה המדממת, כשהם תרים אחר שרידים יהודים הזקוקים למענה ולסיוע. ואכן, יהודים רבים מצאו באמבולנסים הללו את התקווה האבודה.

בפעילות זו עסק הרב שיינפלד ב-1944, אך פועלו החל שנים קודם לכן. הרב ד"ר סלומון שיינפלד נולד לאביו, ד"ר ויקטור שיינפלד, בלונדון בד' באדר 1912 ונפטר בד' באדר 1984. באותן שנים לא פעלו באנגליה בתי ספר חרדיים, ומשום כך עשה אביו עלייה לארץ ישראל, על מנת לחנך את בנו ברוח התורה. אולם לאחר מספר שנים בארץ חזרה המשפחה לאנגליה וד"ר שיינפלד פתח תיכון חרדי לבנים.

בגיל חמש עשרה נשלח סלומון שיינפלד הצעיר לישיבת "טורנה" בסלבודקה, שם למד עם רבי מיכאל בער וייסמנדל, אחת הדמויות שהתפרסמו בתקופת מלחמת העולם השנייה, ולרב וייסמנדל הייתה עליו השפעה רבה.

שנתיים לאחר מכן חלה אביו, ד"ר ויקטור שיינפלד, ובתום תקופת מחלה קצרה בת חודשיים נפטר לבית עולמו, אולם סלומון הצעיר לא נטש את הלימוד. למרות אבלו הכבד המשיך ללמוד בישיבה וגלה עימה למקום תורה. הוא זכה לקרבה גדולה מצד ראש הישיבה, הגאון רבי שמואל דוד אונגר, ובד בבד עם לימודיו בישיבה קיבל סלומון הצעיר תואר דוקטור על לימוד רש"י באוניברסיטת קניגסברג.

ב-1933 חזר ללונדון במטרה להמשיך את פעילותו הרבה של אביו. אביו הקים וניהל תיכון חרדי לבנים, וסלומון הצעיר המשיך והקים חמישה תיכונים נוספים, ולאחר מכן גם בתי ספר יסודיים.

באותה תקופה החלו להגיע השמועות על האנטישמיות שמתפשטת באירופה, ורבני בריטניה נאספו לאסיפה. הם החליטו לפעול להצלת יהודי אירופה לפני שיהיה מאוחר מדי, והרב שיינפלד נרתם למשימה באופן מיידי.

לא היה זמן לתכנון תכניות, היה צורך בפעולה מיידית. הרב שיינפלד ארגן במהירות מאות ויזות וכרטיסי טיסות צ'רטר, ובתחבולות רבות הצליח להביא למקום מבטחים אלפי יהודים, משפחות על ילדיהן, כשלצורך כך הוא משחד מכיסו הפרטי מאות פקידים.

בין השנים 1928 ל-1939 הצליח לשכנע הורים רבים בווינה למסור לידיו את ילדיהם, כשהוא מבטיח לקחת אותם עימו לבריטניה, לפרוס עליהם שם את חסותו ולהעניק להם חינוך יהודי טהור.

מראהו המרשים וידיעותיו התורניות שכנעו הורים רבים, ולימים התברר עד כמה בני מזל היו אותם ילדים שהצטרפו אליו לבריטניה. הרב שיינפלד דאג להם למקום מגורים וללימודים, ובדיעבד התברר כי הוא זה שהציל את חייהם! רבים מאותם ילדים לא פגשו שוב את בני משפחותיהם שעלו השמימה באש הכבשנים…

כל אותם ילדים, שהיום הם כבר סבים לנכדים ולנינים, מספרים בהתפעלות כיצד כל אחד מהם הרגיש כבן יחיד. ואכן, בהזדמנויות שונות בהן נפגשו לאחר עשרות שנות פרידה, נדהמו הללו לגלות כי הרב שיינפלד זוכר כל אחד ואחד מהם בשמו. הם היו חקוקים על לוח ליבו כבניו ממש!

"הרב שיינפלד ידע לשבת אתנו ולהרעיף עלינו חום ואהבה ללא גבול", מתרפקים "ילדיו" של הרב שיינפלד על הזכרונות. "הוא היה שר לנו שירי ילדים אהובים ועושה הכל כדי להנעים לנו את החיים", הם מספרים.

כאשר פרצה המלחמה נעשו דרכי הפעולה קשות יותר. כמעט בלתי אפשרי היה להציל יהודים. הדרכים נחסמו באין יוצא ואין בא, אולם הרב שיינפלד לא אמר נואש. הוא הפעיל קשרים מרובים ומאמצים עצומים על מנת להבריח ולהציל עוד יהודי ועוד יהודי…

וכאשר הייתה אירופה סגורה ומסוגרת בתכלית, השקיע הרב שיינפלד את כל כוחו בילדים שהיו זקוקים לו, הוא דאג למחסורם וניהל ביד רמה את בתי הספר שהקים, כשהוא רותם לעזרתו את אנשי הקהילה היהודית בלונדון.

ואז הגיע היום בו התאמתו השמועות. סיפורי אימה על המתחולל על אדמת אירופה הגיעו לאוזניו, זוועות מחנות ההשמדה, הרג ההמונים, האקציות והטרנספרים…

ליבו של הרב שיינפלד נשבר לרסיסים, אולם עם שוך הדי הקרבות ידע כי חייבים לפעול ביתר שאת. הוא עיצב את האמבולנסים להצלת יהודים, ושלח אותם לקציני הדת היהודיים בצבא האמריקאי, כדי שהללו יאתרו ניצולים על אדמת אירופה העשנה.

הרב שיינפלד לא הותיר את המלאכה לאחרים בלבד. בעצמו יצא לאירופה וחיפש ילדים שניצלו, ללא לאות טייל בין משפחות פולניות שהואילו בטוב ליבן להחביא ילדי יהודים בשנות המלחמה, וביקש מהן להחזיר את הילדים לחיק עמם. רבים מבני אותן משפחות לא ידעו אפילו את שמותיהם האמיתיים של הילדים שנמסרו לידיהן. הרב שיינפלד הפעיל את כל כוח השפעתו, הוא דיבר בנעימות, שילם בכסף ובתכשיטים וכך הצליח לגאול עשרות ילדים מבין האומות ולהשיבם לחיק עמם, כשהוא מעביר אותם באוניות למקום מבטחים.

הצבא המשחרר דרש מהרב שיינפלד ללבוש מדים במהלך מסעותיו ברחבי אירופה. ואכן, הרב שיינפלד לבש מדים צבאיים וחבש כובע צבאי, וכך המשיך בפעילותו.

פעם, כשיצא עם החיילים, סטה מהמסלול כיוון שמיהר לפגישה חשובה בנוגע להצלת יהודים, ועד מהרה התברר כי הפגישה ההיא הצילה את חייו. החיילים האמריקאיים נקלעו למארב אש ונהרגו עד האחרון שבהם, ואילו חייו של הרב שיינפלד היו לו לשלל. בתחילה דווח בעיתונים כי הרב שיינפלד מצא את מותו, מכיוון ששמו הופיע ברשימת החיילים, אולם עד מהרה התבררה הטעות.

הרב שיינפלד חזר לאנגליה, והמשיך לטפל בכל אותם ניצולים, ביניהם המשלוח האחרון של הילדים אותם העביר מצ'כוסלובקיה, ניצולי טירת קלונין, תוך כדי שהוא ממשיך לפתח את החינוך החרדי ברחבי בריטניה.

הרב שיינפלד היה לוחם אמיתי. הוא לא עשה הנחות לעצמו, וגם לאחר שבץ שתקף אותו המשיך בפעילותו וחיבר מספר ספרים, ביניהם סידור עם פירושים.

כל מי שהכיר את הרב שיינפלד מתאר אותו כסמל מידת הענווה. אכן, הרב שיינפלד מעולם לא החשיב את עצמו או את מעשיו. הוא הדגיש תמיד, כי כל מה שהוא עושה – הרי הוא עושה לכבודו יתברך, וכאשר שיבחוהו בפניו והזכירו לו כמה נפשות הציל, היה הרב שיינפלד מגיב בצניעות אופיינית: "וכמה נפשות לא הצלתי?"…

הרב שיינפלד השיב את נשמתו לבוראו ביום הולדתו ה-72, כצדיקים שה' משלים שנותיהם מיום ליום, אולם מורשתו לא נפסקה במותו.

בסטמפורד היל הוקם על שמו בית אבות גדול, המשמש כבית חם ואוהב לזקנים ולחולים, זכרו מונצח בבתי הספר שהקים, ובבית כנסת שייסד מתפללים בני הקהילה עד היום.

ומעל לכל, ממשיכים "ילדיו" ו"נכדיו" של הרב שיינפלד, אלו שניצלו בזכותו, לגדל דורות של יהודים נאמנים לה' ולתורתו. וכולם, אלפים במספר, נוטרים את זכרו בליבם לעד…

השארת תגובה