שנה מלאה: הצצה לחיי ראש הישיבה

מדוע ביקש מחולה שחפת שירק למבחנה שלו? למה בכה אחרי הביקור אצל החזון איש, המסע המשותף עם מרן הרבי מגור. מדוע לא אכל ביום ראשון של חנוכה והסירב להצעת דיינות ב'העדה החרדית'

%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%9e%d7%9f
%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%9e%d7%9f
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

שנה חלפה מאז פטירתו של מנהיג הדור, מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. במהלך הזמן, נחשפו פרטים רבים על תקופת חייו של מרן זצ"ל בשוויץ בצעירותו. ראשית חשוב לציין כי מרן הגראי"ל שהה בשווייץ ככל הנראה ברוב התקופה יחד עם הרב משה סולובייצ'יק, אלא שהיו זמנים שנפרדו דרכיהם.

התחנה הראשונה של מרן בשווייץ הייתה בישיבת "עץ חיים" במונטריי, לשם הוזמן על ידי הנהלת הישיבה לבקשת מרן הגרב"ב לייבוביץ' זצ"ל בשנת תרצ"ז. התחנה השנייה של מרן הגיעה בשנת תרצ"ט, כאשר הוא ור' משה עזבו את הישיבה, ועברו לעיירה "בה" הסמוכה, שם מסופר שהתפללו את תפילות ר"ה ת"ש יחד עם הגאון ר' אייזיק שר, כאשר לכאורה זה היה סמוך ממש לעזיבתם את מונטריי, כל זה לאחר שעזבו כאמור את ישיבת עץ חיים.

תחנה שלישית הייתה מחנה העבודה "שאונברג" – שם עבדו בסלילת כביש, מחנה עבודה זה היה מחנה מיוחד ליהודים דתיים, והוא הוקם בחודש חשוון תש"א, ייתכן שהגראי"ל והגר"מ שהו קודם לכן בעוד מחנה מעבר כזה או אחר, אבל זה כנראה היה המחנה המרכזי בו שהו. במהלך שהותו במחנה חלה מרן בדלקת ריאות ובשל כך נשלח לאשפוז בבית חולים לחולי שחפת, לפי מה שסיפר מרן, אחד ממלוויו ביקש מחולה שחפת שיירק למבחנה בה הייתה בדיקה שלו, כך היה, אולם הרופא שבדק אותו ראה שאין לו שום תסמין של המחלה, ופקפק בתוצאות הבדיקה, למרות זאת בסופו של דבר במחנה חששו לקבלו חזרה, ולו בשל החשש הקל שהוא חולה, ועל כן שוחרר.

משם חזר מרן לעיירה "בה", ולאחר מכן הגיע ללוצרן, אל קבוצה של תלמידי ישיבה מקומיים שריכז יהודי בשם יצחק הרץ, שלקח את מרן כמגיד שיעור עבורם, ולאחר מספר חודשים התאקלם איתם יחד שוב בישיבה במונטריי, כקבוצה נפרדת שכונתה "לוצרן גרופ", אותה לימד עד נישואיו בטבת תש"ד. לאחר נישואיו עבר ללוגאנו – שם שהה והשתדל לעלייתו ארצה, עד שהצליח לעלות בסיון-תמוז תש"ה.

אי"ש החזון

מיד עם עלותו לארה"ק נקשר קשר של קיימא, בין מרן ה"חזון איש" זצ"ל למרן זצ"ל. ה'חזון איש' עמד על טבעו הפלאי, ועל גדלותו העמוקה בתורה, העריכו והוקירו עד מאד. מרן החזו"א זצ"ל, הורה לו לעזוב את לימודו בישיבת "תורת ארץ ישראל" – בפתח תקווה, למען הרבצת תורה ויראה. ובד בבד ביקש מהנהלת ישיבת "חפץ חיים" בכפר-סבא, לקבל את מרן זצ"ל עליהם לראש ישיבה. לצד הגאונים: רבי דוד רוטנברג ורבי שמואל אליהו אורלנסקי, מרן שימש כראש ישיבה וכמגיד שיעורים בהצלחה רבה, כאשר מרן החזו"א מעודד ומדרבן רבים לשלוח את בניהם לישיבה זו, "כי שם ישנו אדם גדול העומד בראש".

אחד מיני רבות, מוצאים אנו עדות מפורשת של הגאון רבי אליעזר אלפא זצ"ל במכתב שכתב לבנו הגאון רבי שמריהו אלפא, אז תלמיד בישיבה וכיום מחשובי תלמידי החכמים בבני ברק, (פורסם בספר 'אעלה בתמר') בו הוא מעיד את ששמע מפי מרן ה"חזון איש" זצ"ל בזה"ל: "דודנו מרן החזון איש זצ"ל אמר לי בפירוש בפעם האחרונה שהייתי אצלו, שהרבה הרבה יכול אתה להתעלות ולהצליח משיעורי ראש הישיבה (הרב שטיינמן)".

וסיפר הגאון רבי נתן זוכובסקי – ראש ישיבת "גאון יעקב" בבני-ברק, שכאשר התייתם בילדותו מאביו, אלו שעסקו בחינוכו היו אלו בני ביתו של מרן החזו"א, והם באו לסבו ואמרו לו שיסע ללמוד בישיבה ב"כפר סבא", כי שם מכהן מרן הגאון רבי אהרן ליב זצ"ל כראש ישיבה, ומרן החזון איש מפליג לאין שיעור בגדלותו… בספר "פאר הדור" מספר על קרבתו הגדולה של מרן ה"חזון איש" לישיבה בכפר סבא: "ישיבת 'חפץ חיים' בכפר סבא מיסודה של תנועת צא"י נהנתה מחסותו המלאה. הוא הפקיד עליה כראש ישיבה את הג"ר אהרן לייב שטיינמן ממקורביו, (כיום ראש כולל אברכים דפוניבז' בבני ברק), ובכלל היה נכנס בעובי הקורה בכל ענייני הישיבה ושוקד על תקנתה ועל סידורה מתעניין בפרטות בהתקדמותו הרוחנית של כל תלמיד מייעץ לר"מים ולמחנכים והכל במידת שיא של התמסרות משל זהו עניני האישי ממש".

ענייני הישיבה גרמו לו אף הם להיות בקשר אמיץ, שלא זזה ידו מתחת ידו של מרן ה"חזון איש" זצ"ל, שהשמיע בפניו רבות מדברי תורתו שהרצה לפני התלמידים ומרן זצ"ל היה מאיר ומעורר היכן שהיה צריך תיקון, בכך זכה מרן, אף לצקת מים – מאוצר תורתו של מרן החזו"א זצ"ל.

הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בספרו "משמר הלוי" על בכורות, מעיד את אשר שמע מפי מנהל הישיבה בכפר-סבא הרב אברהם ריין ז"ל, בלשונו הזהב: "ועוד הביא לכפר סבא להיות ר"מ להישיבה את הגאון מופת הדור רבינו ה"אילת השחר" זצ"ל, ומאן דנפח מדיליה נפח רוח של אהבת תורה ושקידת התורה, ללא מיצרים, לעלות ולגדול ולצמוח ולפרוח בתורה ויראה, ואך ורק לדבר בם… ותכתב זאת לדור אחרון מה שסיפר לי אביכם ר' אברהם: סיכמתי עם הגראי"ל זצ"ל על גובה המשכורת החודשית שיקבל מאתנו בהיותו ר"מ בישיבה, משכורת זעומה כשלעצמה, בהתאם למצב הכספי הדחוק ביותר של הישיבה אז. ובכל ראש חודש יום תשלום המשכורת לא הי' באפשרותי אף פעם לשלם את המשכורת במלואה, רק חלק ממנה, לפעמים רק 20 אחוז ולפעמים יותר, ודיברנו שבחדשים ניסן ותשרי כשהכנסות הישיבה גדולות יותר בדרך כלל, אשלם לו את היתרה שהצטברה במשך כל החורף או הקיץ. והנה כשבאתי לשלם לו את היתרה אמר לי הגראי"ל "ב"ה הצלחנו לעבור את כל הזמן החורף או הקיץ עם מה שקבלתי בלי שנשארו לנו חובות כך שאינני זקוק להיתרה…" אמרתי לו: "אבל זה מגיע לכם?! והשיב לי: 'אין לקחת מכספי הישיבה כשאין צורך בכך…" והייתה יד הגראי"ל זצ"ל על העליונה!…" עכ"ל של הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל.

סיפור מבהיל זה מעיד על כוונותיו הטהורות של מרן זצ"ל, כבר אז כאברך צעיר להרביץ תורה, מבלי לקבל על כך כי עם פרוטות זעומות, במטרה אחת: לשם שמים! את אותם תכונות הנפש הללו של טוהר וזוך לב, בלא כל פניות, בלא כל רווח. בכך, בתחושות אלו – חש מרן ה"חזון איש" זצ"ל – כבר במפגשם הראשון.

בכי מפני הכבוד

סיפרה הרבנית תמר שטיינמן ע"ה שפעם אחת כשחזר בעלה מרן זצ"ל מבני ברק לאחר שהיה אצל מרן החזו"א זצ"ל אמר לה בכאב גדול: "יותר אני לא רוצה לנסוע לחזון איש, מכיוון שכיבדני באופן מופלג ונגרם לי כבוד גדול מזה, והנני מפחד שאם יש לי עוה"ז אז אפסיד עכשיו את כל העוה"ב". (לימים, אחר שנים רבות כאשר נסע מרן זצ"ל ביחד עם כ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א לארה"ב למסע חיזוק, כששב לבית התפרץ בבכי מר לפני הרבנית, על הכבוד הרב שקיבל שם, עד שכמעט חלשה דעתו. אז אמרה הרבנית ע"ה לנכדים: "אני נזכרת שכזה סוג בכי בכה סבא כאשר שב מביקור בבית ה"חזון איש" שכיבדו מאד, ולא יכולתי להרגיע אותו…").

והעיד הגאב"ד הגאון רבי נסים קרליץ, כי הינו זוכר היטב שכאשר היה פעם אצל מרן החזו"א בעת שביקר שם מרן זצ"ל. וסיפר כי זה היה לפלא לכל בני הבית מיהו האברך הצעיר הזה מכפר סבא שמרן החזון איש מכבדו כל-כך! עוד אמר בהזדמנות אחרת: "אני שמעתי דברי הערכה רבים מהחזו"א על הגראי"ל". ובפעם אחרת נשאל הגר"נ קרליץ – מדוע נכנע בכזו הכנעה נדירה למרן, וכל מה שמורה הרי הוא מציית ומורה כן ללא עוררין? השיב: "אני בעיני ראיתי כיצד מרן ה'חזון איש' קם לכבודו של רבי אהרן ליב כשהיה בגיל פחות מבן ארבעים".

מנהג היה נוהג מרן ה"חזון איש" ללוות לפתח הבית את מי שהיה ברצונו לכבד ולהראות אותות חיבה כלפיו. אצל מרן ה'חזון איש' שכל מעשה היה שקול ומדוד אצלו היה נוהג ללוות עד לפתח הבית, רק אנשים מכובדים ביותר, בסדר גודל של גדולי הדור. אולם, בשונה היה הנוהג אצל מרן זצ"ל שעל אף היותו צעיר בשנים היה מרן החזו"א נוהג כלפיו בכבוד השמור לגדולי הדור. בשלב מסוים נמנע מרן זצ"ל מביקורים אצל החזו"א, מקורביו הבינו שהוא מפני הסלידה הנוראה מכבוד, שנחל ממרן החזו"א זצ"ל. (דברים דומים נשמעו לאחרונה מפי מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי: "אני בעיני ראיתי כיצד החזו"א ליווה את הרב שטיינמן עד לדלת"). את ספרו "חזון איש" על מסכת מקוואות – נתן לו מרן זצ"ל במתנה מבלי שהיה מוכן לקבל תמורתו כסף מחירו, וטען כי "כבר מישהו תרם לי למען שאוכל לחלק לעמלי תורה", ולכך נתן לו החזו"א את הספר בחינם.

גם בנושאי ציבור שונים היה מטיל מרן ה"חזון איש" את ידיו על מרן זצ"ל, כשהוא סומך עליו בעיניים עצומות. ורבו העובדות בזה, כמו לדוגמא בהקמת כולל "חזון איש", ועוד. שיחות ארוכות ופגישות רבות בארבע עיניים היו בין השניים בענייני הכלל והפרט, כשמרן זצ"ל מנחיל לו דרכי ההשקפה וההנהגה. לימים התבטא הגאון רבי דוב לנדאו ראש ישיבת "סלבודקה", ומחשובי תלמידי ה"חזון איש": "רבי אהרן ליב הוא כ'בבואה' של החזון איש", "הוא הולך בדרכו ולמד היטב את סגנונו ודעותיו של החזו"א".

בספר 'מעשה איש' מובא בשם מרן זצ"ל שסיפר פעם כמסיח לפי תומו: שפעם אמר לו ה"חזון איש" שהוא זקוק לו (-למרן זצ"ל), יען כי ישנו אדם שנלחם על עניין מסוים, שלפי ההלכה אין לו שום זכות טענה בזה, וכאב לו למרן ה"חזון איש" זצ"ל על כך. החזו"א עצמו הזהירו שיפסיק להילחם על זה, ולא הועיל הדבר, ויותר לא יכול לומר לו כי חושש משום "נגיעות", (ששמא כעסו נובע מכך שפלוני לא שומע לו, וחשש בעצמו שמא כוונותיו נוגעות מכך שמבקש להשקיט את סערו), ולכן ביקש ממני (- מרן זצ"ל) שאלך להשפיע על פלוני לחדול ממלחמתו בנושא זה שאינו קשור אליו כלל…

כאשר הרב מפוניבז' – הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל עלה לארץ, והיה מתמיד להיוועץ בכל ענייני הישיבה עם דעתו של מרן ה"חזון איש" זצ"ל, היה זה מרן החזו"א זצ"ל שהורה לו להעמיד את מרן כראש הישיבה לצעירים פוניבז' – שעמדה להיווסד, במסגרתו ימסור שיעורים יומיים. ובמקביל כראש הכולל המרכזי פוניבז' בו ישמש כסמכות רוחנית עליונה, לשיעורים כללים ושיחות מוסר מידי שבועיים.

כמעט בעדה החרדית

אף לאחר מינויו בפוניבז', תקופה מסוימת נשאר לגור בכפר סבא, והיה נוסע דבר יום ביומו לבני-ברק לישיבת פוניבז', שם היה נותר עד הערב וחוזר לביתו. כאשר הרב מפוניבז' מבקש מהתלמידים שידאגו לו לאוכל לארוחת הצהריים, כי בלעדי זה הוא לא יאכל… (אנקדוטה מעניינת בדרך אגב מספר תלמיד מהתקופה ההיא, הרב שמואל קויט: "בלומדי בישיבה קטנה של פוניבז' שפעלה בהיווסדה בבנין לוס אנג'לס שבכיכר הישיבה, הייתי מביא יום יום ארוחת צהריים מבתי אבות למרן זצ"ל ראש הישיבה, שגר עדיין בכפר סבא. פעם שאלני על תוספת מסוימת מה היא?! והשבתי לו: "דומני שזה קישואים מבושלים שנתמעכו…" והוספתי: "זה טעים מאד", השיבני מיניה וביה "הראית מימיך דבר מאכל שברא הקב"ה שאינו טעים?!…").

בתקופה בה שימש כראש ישיבה בכפר-סבא (סביבות שנות הכ') – קיבל הצעה מראשי 'העדה החרדית' (הרב גרשון שטמר והרב יוסף שיינברגר בשליחות הגאב"ד והראב"ד דאז) לשמש כדיין וכחבר מן המניין בבית הדין הגדול בירושלים, הצעה שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל מצדו, מאחר שמרן העדיף להרביץ תורה לתלמידים – ולא לשמש כיושב על מדין, למרות שהוסמך לכך על ידי רבו הדיין דבריסק. (ידיעה זו אומתה לבני ביתו ומשפחתו של מרן זצ"ל, ע"י קרובי השלוחים הרב שטמר והרב שיינברגר).

בכפר-סבא היה זה מקום שממה מבחינה רוחנית, אז התאמץ מרן זצ"ל במיוחד שלא לצאת מגבולות הישיבה, ולצורך כך התאמץ ביותר להתפלל אך ורק בישיבה, ובימי בין הזמנים היה צורך לטרוח טורח מרובה בכדי להשיג מנין, וכן בשבתות ובימים טובים. מקורבו ותלמידו מאז הגאון רבי יצחק לבה טרח רבות להשיג מנין מצומצם שיסכים להתפלל במניין ישיבתי ובמתינות, משאת נפשו של מרן זצ"ל.

אגב, באותם השנים מרן זצ"ל טרח והוציא לדפוס לפני שנים רבות את הספר 'אור השנים' של רבי ארי' לייב עפשטיין זצ"ל, ספר נדיר שהוא אחד משני הספרים הבודדים שקיבל הסכמה מהגר"א, ושבו מביא את ההכנה לפני כל מצווה ומצווה, והסביר שהסיבה שהדפיס את הספר הזה, היות וזה מועיל ליראת שמים.

לפנינו ציטוט מההקדמה שכתב מרן זצ"ל לספר: "הספר הוא מנין המצוות, מסודר לעבודת האדם מדי יום ביומו, בצירוף אמירה בפה, לפני כל עשייה. שיהא מזומן לקיום המצוה, והנה הוא עיקר עבודת האדם בעוה"ז הוא בעשיית המצוות, ועל יסוד זה סובב והולך הספר. וספר כזה משנה צורך הוא לנו, כי בספרים מסוג זה במיוחד, יש אפשרות לתאר לעצמו עובד השם שמכל תנועה נראה עבודתו ליוצרו, בקיום כל מצוותיו, באהבה ובהתרגשות… ולהיות הזוכים והמזכים בקיום המצוות כרצונו יתב'…"

תלמידיו – מישיבת פוניבז' לצעירים, אשר רובם כהיום משמשים כנושאי משרות מכובדות בישראל, מספרים על דמות אבהית ואצילית, מוערכת במיוחד. שהשקיע מאמצים מרובים להחדיר בתלמידים – דרך ישרה והבנה נכונה בלימוד. יחד עם כח הבהירות והפשט, המתיק להנעים את השיעורים בפשטות עצומה, בהנחילו הרגשה כאילו לא נאמר דבר קשה במיוחד. כשלמעשה רק אחרי עיון היטב בכל נבכי הסוגיות – היו יכולים להבחין ולהשים לב בכמה נקודות הוא נגע במהלך השיעור, וכמה הערות נחסכו – במשפט עמום שדיבר.

בעיקר החדיר היטב – שאין להשאיר נקודה בסוגיא לא ברורה דיה, ולתת את הדעת ולהעיר בכל ענין. התלמידים מספרים שכבר אז גם בשנים הראשונות הרגישו – כי הוא הינו דמות עילאית, והתייחסו אליו ביראת כבוד עצומה, אף מבלי שהרים את קולו (– מלבד במקרה בודד של חוצפה חוצה גבולות), ומבלי שיטיל אימה, או מבלי שהתנהג בגינוני כבוד ושלטון. מרן זצ"ל עצמו כשהתייחס לעניין באחד משיעוריו אמר: "מהניסיון שלי, אין הרבה השפעה על נפשות צעירים בצעקות ובכעס, אדרבה מבלי להרים את הקול, בצורה יפה ונעימה – אך עם תוקף, השגתי את כל מה שחפצתי להשיג…".

עוד סיפור מפעים – המלמד על רגשות בכבוד הזולת וענווה ופשטות כאחד: בזמן שהיה משמש כר"מ בישיבת פוניבז', תלמיד אחד היה בריב קל עם חברו, ולפני זמן התחלת השיעור סגר את דלת ה'חדר שיעורים' – ולא נתן ליריבו להיכנס. הבחור צעק לו מבחוץ כי הראש ישיבה – מרן זצ"ל כבר הגיע והוא עומד בפתח יחד עם שאר התלמידים, ורוצה להיכנס, אך הבחור לא האמין לו. ולא שרצה חלילה לפגוע במרן זצ"ל – אלא שלא האמין לדבריו. וכך, כמה דקות המתין מרן זצ"ל, עד שהתלמיד פתח את הדלת. וכאשר פתח מיהר מרן זצ"ל לסובב את ראשו לאחור, כדי שלא לדעת מיהו התלמיד שסגר את הדלת, ובכדי שלא יראה בבושתו. והחזיק בראשו לאחור עד שיכנסו רוב התלמידים לחדר שיעורים, שאז כבר לא יוכל להבחין, מי היה הסוגר.

בשנים המאוחרות יותר – כאשר פתח חתנו הגאון רבי זאב ברלין את ישיבת "גאון יעקב", הוא מינה את חותנו מרן זצ"ל, לראש הישיבה. במשך שנים מרובות שימש מרן זצ"ל כראש הישיבה בפועל וכסמכות העליונה של הישיבה. עד לשנים האחרונות שימש מרן זצ"ל כנשיא הישיבה, ומוסר שיעורים ושיחות לעיתים תכופות.

בעשור האחרון לחייו העביר מרן בביתו מספר שיעורים בגמרא. בשעות הערב היה מוסר שיעור הלכה במשנה ברורה, וכמו כן העביר שיעור מוסר והשקפה מדי שבוע מתוך ספר דרך ה' של הרמח"ל וספרי הרב חיים מוולוז'ין, נפש החיים ורוח חיים. בשנת תשכ"ג פעל מרן ראש הישיבה זצ"ל לעידוד הקדשת החיים ללימוד תורה בכוללים. כך היה בין היוזמים של הוצאת "עמלה של תורה" באותה שנה, קונטרס שליקט הרב שלמה ברוודה ומרן הרב שטינמן כתב לו את ההקדמה, בעילום שם.

בכל קצוות תבל

כשנתיים לאחר מכן מונה לתפקיד ראש כולל פוניבז'. בשנות הנהגתו עודד פתיחת כוללים גם מחוץ לריכוזי האוכלוסייה החרדים הוותיקים. הוא יזם וסייע בהקמת רשתות כוללים שבהן אלפי אברכים, כמו "עטרת שלמה" בראשות הגאון רבי שלום בער סורוצקין, "יששכר באהליך" בראשות הרב אלחנן וייסבורד ו"מגדל עוז" בראשות הרב יחזקאל אתרוג, וכן סייע כלכלית לכוללים ולמוסדות תורה נוספים בכספים שהפקידו בידיו תורמים. יזם הקמת קרנות סיוע כלכלי לאברכים והורה לנדיבים להעדיף הפניית כספי צדקה לתרומות לכוללים ולאברכים על פני מטרות אחרות.

גם בשנים מאוחרות יותר, למרות גילו המבוגר, המשיך הגראי"ל במסעות חיזוק בקהילות החרדיות באירופה ובאמריקה חלקם הבולט יחד עם מרן הרבי מגור שיבלח"ט, ביקורים אלו הביאו לפתיחת תלמודי תורה וישיבות בחלק מהמקומות שבהם ביקר. בביקורו בארגנטינה בשנת תשס"ו הצטרף לחרם של הקהילה היהודית במקום על קבלת גרים.

כששהה מרן זצ"ל בארצות הברית עם תלמידיו ומקורביו, רשם לאחר מכן אחד הנוכחים: "העיניים נעצמו, השירה גברה 'השומר שבת הבן עם הבת לקל ירצו כמנחה על מחבת'. שקלנו וטרנו, שוחחנו בדברי תורה, המשכנו לשיר. לפתע נראה רבנו מהורהר. תוך מספר שניות התברר שהוא מפליג על כנפי הזיכרונות, שנים רבות לאחור".

היה זה בזמן המלחמה הנוראה, שלטונות שוויץ הכניסו את כל העקורים למחנה עבודה. התקבצו אז יהודים מכל קהילות אירופה. אחד מבית נותרו, אחד ממשפחה. איש איש היה ספון בכאבו, בגעגועיו לבית שהיה ואיננו. בשבת לא הוצרכו לעבוד, והיו יושבים יחד לשולחן השבת. כל אחד הביא מנגינה מהבית, צליל שנותר. זה שר "ברוך קל עליון", בנעימה שהביא מהבית בפולין, והאחר הביא מנגינה מהבית באוקראינה. כך התגבשו אצל כולנו זמירות השבת מכל רחבי אירופה.

הגראי"ל לא זכר את המנגינה ההיא משם שהיו שרים לימים בביתו. לפתע החל בנו הגאון רבי משה לפזם את נעימת הזמירות מימי ילדותו. הוא לא ידע מה מקורה ומניין באה. מספרים המקורבים: "הייתה זו מנגינה ערבה לאוזן. תוך מספר דקות היו הצלילים בקצב המארש, מושרים בפי כולנו. בקול שהולך ומתגבר לכבוד שבת".

יום פטירתו של מרן זצ"ל חל בערב הדלקת נר ראשון של חנוכה, ולפיכך אין מתאים יותר מאשר לסיים באנקדוטה שארעה עם ראש הישיבה בחנוכה לפני ארבע שנים: היה זה בחנוכה תשע"ד, אז נרשמה תכונה רבתי ביישוב הצפוני והמרוחק כרמיאל, וביותר בהיכל ישיבת "רינה של תורה" לרגל בואו של ראש הישיבה. באותו בוקר אכל הגראי"ל כהרגלו את ארוחת הבוקר מעט מן המעט למרות שהייתה דרך ארוכה לפניו. בכל אותן שעות, מספרים מקורביו כי הגראי"ל לא אכל מאומה. חצי שעה לפני השקיעה הגיע הגראי"ל לביתו, אלא שגם אז לא הסכים לאכול. שעת ההדלקה של נרות חנוכה מתקרבת והגראי"ל נמלך בדעתו האם מועיל 'שומר' לעניין זה, כפי שמועיל כשאוכל לפני תפילת מעריב. המסקנה הייתה שהדלקת נרות היא מדרבנן, ועל כן מחמירים יותר ולא מסתמכים על שומר, שלא יבואו להקל בהם. למרות שהיו בבית כמה וכמה שומרים – לא הסכים מרן זצ"ל ממרום גילו לאכול ולשתות שום דבר לפני ההדלקה.

השארת תגובה