ספר התורה ה-13 שכתב משה רבינו

בשבתו בבית האסורים כתב המהר"ם מרוטנבורג ספר תורה. זהו סיפורם הבלתי ייאמן של גווילי ספר התורה שהתגלגלו מתא כלאו של המהר"ם מרוטנבורג אל הכספת השמורה של "ישיבת התפוצות" בהר ציון בירושלים

אילוסטרציה: הכנסת ספר תורה בזיטומיר, צילום מ. ירושלמי (97)
אילוסטרציה: הכנסת ספר תורה בזיטומיר, צילום מ. ירושלמי (97)
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

תחילתו של הסיפור בפרעות שפרצו בגרמניה. באותה עת נאלץ המהר"ם לברוח מגרמניה, יחד עם עוד אלפי יהודים שנמלטו אף הם מחמת המציק.

"עזבו את רכושכם ואת בתיכם ונוסו על נפשכם מאימת הקיסר רודולף", הנחה המהר"ם את בני קהילתו.

כשהגיעו הנמלטים לאזור לומברדיה, עצרו ממנוסתם והמתינו ליהודים נוספים בני הקהילה, כדי לעלות כולם יחד לארץ ישראל. אולם התכנית השתבשה במפתיע.

כאשר צעד המהר"ם בדרכו לבית הכנסת, חשכו עיניו של המהר"ם; מולו עמד מומר שהכירו מעיר מולדתו.

"היאך?" החל לצעוק המומר, "רב יהודי, לברוח מארצנו חשבת? בוגד הנך!". חיש מהר קרא המומר לשומרים ומסרו לשלטונות, והמה הסגירוהו בחזרה לגרמניה. הקיסרות הגרמנית דנה את המהר"ם למאסר, והוא הושם במגדל בית הסוהר שבאנסיסהיים, שם שהה כשבע שנים עד לפטירתו.

היהודים ביקשו לפדותו במהלך השנים. הם מכרו תכשיטים יקרים ואספו דינר לדינר, שכן הקיסר ביקש סכום עתק. אולם המהר"ם סירב בטענה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן", כדי  שלא להרגיל את השובים בכך.

בזמן שישב שם הצטער מאוד שאין לו ספר תורה לקרוא בשני וחמישי ובשבת, ומן השמים ראו בצערו ושלחו לו את הספר השלושה עשר שכתב משה רבנו, ואשר עלה עמו לשמים (שנים עשר ספרי תורה מסר משה רבנו לשבטים, ואת הספר השלושה עשר העלה עימו עם פטירתו לשמים), והצליח להעתיק את ספר התורה ולהעלותו על הכתב.

***

ישנה מסורת עתיקה על השתלשלות מפליאה של ספר תורה זה, כיצד הצליח הגיע היישר  ממגדל בית הסוהר אל יהודי הקהילה בוורמייזא, וכך הוא המעשה:

כשחש שמותו קרב, בנה המהר"ם בעזרת עצים שהיו בחדר כלאו תיבה ושלשל אותה דרך החלון אל נהר הריין.

באחד הימים צף ארגז על נהר הריינוס. הגויים שהיו בסמוך אליו לא הצליחו לתפסו, אך בבוא היהודים שט הארגז המסתורי היישר לידיהם. כאשר פתחוהו מצאו בו ספר תורה הכתוב על קלף צבי, ואז התברר להם כי הוא מתנה שלוחה מאת רבם, המהר"ם מרוטנבורג, אשר כתבו בכתב יד קדשו בשבתו במגדל בית הסוהר.

על התיבה חרת המהר"ם: "ספר תורה זה תורה ציוה לנו משה כתוב בכתב ידו של מאיר, מתנה שלוחה לקהילה הקדושה וורמייזא. הספר קדוש וטהור, וכל הקרב אליו יקדש, ולא יקראו בו רק פעמיים בשנה, בשבועות, בזמן מתן תורתנו, ובזמן שמחת תורתנו, זמן סיום התורה".

***

מאות רבות  של ספרי תורה שניצלו מקהילות שהושמדו באירופה הגיעו לארץ על ידי עולים ופליטים. רוב ספרי התורה היו מקהילות ספרד, ורק מעט ספרי תורה אשכנזים נותרו לפליטה.

"אין ספרי תורה אשכנזים בעולם בגלל כל החורבנות, והקובץ היחיד הנדיר הגיע לכאן, להר ציון", מספר הרב  יצחק גולדשטיין המתגורר בהר ציון ומשמש כר"מ וכדיין בישיבת התפוצות.

בשנים תש"ט-תש"י יצא הרב ד"ר ש.ז. כהנא ז"ל בשליחות לארצות אירופה, לאסוף פליטת ספרי תורה שנשתיירו לאחר החורבן מבתי הכנסת החרבים ומשאר המקומות שאליהם כונסו בזמן המלחמה ספרי תורה רבים.

בתוקף תפקידו כמנכ"ל משרד הדתות הצליח להביא לארץ ישראל מאות רבות של ספרי תורה מקהילות רבות ברחבי אשכנז, ומתוך מאות הספרים בחר את המיוחדים ביותר, חמישה עשר ספרי התורה העתיקים והמיוחסים שביניהם. היהלום שבכתר היה ספר התורה של המהר"ם מרוטנבורג. את כל הספרים הללו הפקיד ד"ר כהנא בבית הכנסת האשכנזי בהר ציון. מפאת חשיבותו הוכנס ספר התורה להיכל על אף שלא היה שלם.

באותם ימים חצה קו הגבול עם ירדן את הר ציון, ורבים נהגו לעלות להר ציון כדי להשקיף אל הכותל המערבי, על אף הסכנה שנשקפה מצד הצלפים הלגיונרים. בימים ההם זכה הר ציון, בזכות מיקומו, לכינוי "הכותל המערבי".

אכן, לא פלא שספרי התורה המיוחדים הועברו  על ידי ד"ר כהנא, מנכ"ל משרד הדתות, למקום זה דווקא, שכן הישיבה הייתה המקום הקרוב ביותר לכותל המערבי.

ספרי התורה זכו לכל הכבוד הראוי להם, וחלקם הושמו אחר כבוד בבית הכנסת בישיבת התפוצות.

אף אחד לא שיער את הטרגדיה שתפקוד את אותם ספרי התורה כעבור שנים.

***

היה זה ביום כ' בכסלו תשמ"ה, כאשר שריפה גדולה פרצה בו זמנית בישיבת התפוצות שעל יד קברו של דוד המלך בעיר העתיקה ובבית הכנסת הרמב"ן. היה ברור, למעלה מכל ספק, כי יד זדונית אחראית להצתה.

בית הכנסת הרמב"ן כמעט שעלה כולו באש, אולם תושייתו ומסירות נפשו של יהודי עלום שם, שחזר באותה שעה מן הטבילה במקווה, הצילה את ספרי התורה. הלה חדר מבעד ללהבות אל תוך בית הכנסת והביא להצלתם של ספרי התורה אשר מולטו מלשונות האש.

היהודי מיהר להזעיק את מכבי האש שחשו למקום וכיבו את השריפה במהירות. אולם גורלה של ישיבת התפוצות לא שפר עליה. עד שהגיעו שירותי כיבוי האש גם לשם, כבר היו ספרי התורה למאכולת אש. חמישה עשר ספרי תורה נשרפו, וגוויליהן החרוכים נדונו לקבורה.

אבל כבד וזעזוע קשה ירד על אנשי ירושלים עם היוודע גודל האסון. כשלושים אלף איש באו להלוויה, המומים ומזועזעים מהפשע המחריד שהתבצע בעיר הקודש ירושלים. בין המלווים היו האדמו"ר מגור, הגר"א שפירא ועוד אדמו"רים רבים וידועים. אלפי תושבי ירושלים געו בבכי, נקראים על ידי המספידים לחשבון נפש אישי וכללי.

בביקורם של פרנסי ירושלים בחדרו של הסטייפלר זצ"ל, הורה להם הסטייפלר לפתוח חיידר בהר ציון ככפרה על השריפה. החיידר פועל, אגב, עד היום בהצלחה מרובה.

"הלב נקרע למראה גווילים נשרפים ואותיות בוערות! בין ספרי התורה שנשרפו היו גווילים עתיקים בני שבע מאות שנה", זעקו כל כותרות העיתונים למחרת היום.

הגווילים ששרדו מספר התורה של המהר"ם מרוטנבורג הונחו בכספת הישיבה. הם שכבו שם, אודים מוצלים מאש, עד שהרה"ג יהודה גרוס, ראש לשכת הקודש, מ"הוועד למשמרת וחיזוק כשרות הסת"ם", ביקש לחקור אותם.

"גווילים אלו הם בעלי חשיבות גדולה וערך רב", הוא אומר, "אשר מלבד גודל קדושתם עוד אפשר ללמוד ולברר על פיהם את צורת הכתיבה האשכנזית שהייתה נהוגה בתקופות הקדומות".

ואכן, מאות שנים אחרי שנכתב בבית הכלא שבאנסיסהיים, תרם ספר תורתו של המהר"ם רבות להבנת שיטתו בכתיבת סת"ם.

המהר"ם מרוטנבורג

רבנו מאיר בן רבי ברוך מרוטנבורג נולד בוורמייזא סמוך לשנת ד"א תתקע"ה (1215 למניינם). בנעוריו שימש כתלמיד אצל רבנו יצחק בן משה מווינה בעל ה"אור זרוע", וכן קיבל תורה מרבי שמואל מפלייזא ומרבי יחיאל מפריס, שניהם מבעלי התוספות. לאחר מכן עמד בראשות ישיבה בעיר רוטנבורג שבגרמניה, אליה נאספו תלמידים מכל גלילות אשכנז ושכנותיה.

המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי הפוסקים, הוכתר כמנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז. הוא השיב תשובות רבות לפונים אליו מכל קהילות אשכנז, ואף לרשב"א שבספרד.

כמה אלפים מתשובותיו הרבות, שנשתמרו עד היום, מכונסים יחד בשו"ת המהר"ם ובעוד ספרים. כמו כן זכה והעמיד תלמידים רבים, אשר חלקם מפורסמים כגדולי הראשונים, הלא הם רבנו אשר בן יחיאל (הרא"ש), רבנו מרדכי בן הלל (המרדכי) ועוד. המהר"ם העביר גם את מסורת האותיות ואת הלכות ספר תורה לדורות שאחריו.

בשנותיו האחרונות של המהר"ם גברו ביותר הגזירות על יהודי גרמניה מטעם הקיסר רודולף הראשון, והגיעו לשיאן בתביעתו של הקיסר בשנת 1286 מהיהודים להכריז על עצמם כעל עבדי המלך ולתת לו שליטה גמורה ומלאה, עליהם ועל כל רכושם.

הדבר הביא לבריחתם באופן בלתי חוקי של אלפי יהודים מגרמניה, וגם המהר"ם עזב עימהם את גרמניה. ככל הנראה הייתה כוונתו לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע עם בני משפחתו ללומברדיה, אולם שם זיהה אותו יהודי מומר ומסרו לידי השלטונות. המהר"ם נאסר והוחזר לגרמניה, שם דן אותו הקיסר למאסר, תחילה בווסרבורג ואחר כך באנסיסהיים.

יהודי אשכנז רצו לפדותו בממון רב, אך הקיסר דרש סכום עצום, והמהר"ם אסר באיסור חמור על בני הקהילות לפדותו בסכום שכזה. וכך נשאר המהר"ם בכלאו במשך שבע שנים ושם נפטר. אולם, גם בשנות שהותו בכלא המשיך המהר"ם להורות תורה. הוא לימד את תלמידו, רבי שמשון ברבי צדוק שהורשה לבקרו, וכמו כן הרבה לשלוח תשובות והוראות בכתב ממקום מאסרו.

השלטונות נהגו כלפי המהר"ם באכזריות נוראה, וגם לאחר פטירתו לא נאותו לשחרר את גופתו ולהביאו לקבר ישראל. רק כעבור ארבע עשרה שנה, כאשר יהודי עשיר בשם ר' אלכסנדר בר' שלמה וימפמן העביר לידי השלטונות סכום עצום, כמעט את כל הונו, נמסרה הגופה לידי בני הקהילה. וכך, ביום ד' באדר ס"ז, הובא המהר"ם לקבורה בבית העלמין של וורמס.

בשכרו, אגב, ביקש ר' אלכסנדר, שלאחר מלאות ימיו ושנותיו יזכה להיקבר בסמוך למהר"ם. ואכן, בקשתו מולאה והוא נטמן לצד המהר"ם.

השארת תגובה