המגיד התאכזב: לא שמע את דברי האדמו"ר

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
עכשיו באשדוד: דירה החל מ-1.100.000 ש"ח

לאחת העיירות היהודיות היה בא מידי כמה חודשים 'מגיד מישרים', דרשן מופלא עם פה מפיק מרגליות. בשבת שבה היה המגיד מגיע, כל יהודי העיירה היו מתכנסים בבית הכנסת המרכזי על מנת לשמוע את דרשתו.

שבת אחת, כשהגיע המגיד לעיירה, אירע דבר חריג. בית הכנסת המרכזי היה כמעט ריק. כשהמגיד שאל לפשר הדבר, התברר לו שבאותה שבת מתארח בעיר אדמו"ר צדיק וכולם הלכו להתפלל במחיצתו ולהתבשם מקדושתו. אמר המגיד לעצמו: "אם כולם הולכים אליו ומוותרים עליי, בטח הוא מדבר הרבה יותר יפה ממני, ואם כך כדאי שגם אני בעצמי אלך לשמוע אותו…".

המגיד הגיע לאכסניית האדמו"ר והצטופף עם הקהל הרב שמילא את המקום, אבל להפתעתו האדמו"ר בכלל לא דיבר הרבה. את מה שאמר לא כל כך הצליחו לשמוע. וגם את מה שהצליחו לשמוע הוא לא כל כך הבין…

הדבר חזר על עצמו גם בקידוש אחרי תפילת מוסף, וגם בסעודה שלישית. אל בית הכנסת המרכזי שבו התפלל המגיד לא הגיע תושב אחד מהעיר, עד שלא היתה ברירה למגיד והוא בעצמו גם הלך לאדמו"ר ושוב לא יצא מגדרו מהדברים שנשמעו.

במוצאי שבת קודש ביקש המגיד  להיכנס לאדמו"ר. וכשניתן לו, וכמובן אחרי בקשת סליחה שאל את האדמו"ר: איך יכול להיות שלמרות מתנת ה' שבה חוננתי אף אחד לא בא לשמוע אותי בשבת זו, ואילו את הרבי כולם באו לשמוע, למרות שלא הרבה?"

חייך הרבי והשיב: "בפירוש רש"י בפרשת 'ויצא' (פרק ל' פסוק כ"ו) יש לכאורה קושיא עצומה. כשיעקב אבינו אומר ללבן: הבה את אשתי… מפרש רש"י: 'והרי קל שבקלים אינו אומר כך? אלא להוליד תולדות נתכוון'. כלומר, יעקב אומר דברים תמוהים לכאורה, אך רש"י מיד מסביר את כוותו הפנימית הנעלית. מנגד, כשבלעם הרשע אומר: "לא אוכל לעבור את פי ה'", שזו בהחלט אמירה נעלית ביותר, מפרש רש"י: 'מכאן שחמדן ממון היה'. מדוע ה'אפליה' הזו, למה את מילותיו של יעקב מפרשים לטוב, ואילו את מילותיו של בלעם מפרשים לרע? אלא ללמדך, שלא משנה מה אומרים, אלא מי אומר….".

החסיד הרב מענדל קופרשטוך ע"ה (שהיה רב בגולבאקע ואח"כ בחיפה, שזכה להיות אחד מעדי הכתובה של הרבי מליובאוויטש זי"ע), סיפר על צעיר יהודי שירד מדרך התורה רח"ל והיו לו טענות שונות על הקב"ה.

אביו הביא אותו ליחידות לרבי הריי"צ מליבאוויטש זי"ע והרבי סיפר לו סיפור: על מהנדס מאוד גדול, שהופקד על תכנית מסילות הרכבת של רוסיה, תכנית עצומה בהיקפה. הוא הכין תכניות מפורטות על גבי ניירות והן היו מונחות במשרדו. יום אחד, כשנכנס למשרד, ראה שעל כל התכניות מרוחים כתמי דיו ענקיים. מסתבר שמישהו שפך דיו על התכניות והן יצאו מכלל שימוש. באותו רגע המהנדס התעלף. כל הניסיונות לעוררו לא צלחו, עד שניגש מישהו ולחש לו באוזן, כי מי שעשה את המעשה הנורא היה חתול שקפץ מהחלון לשולחן העבודה והפיל את צנצנת הדיו….

כשהמהנדס חזר לעצמו, הוא הסביר לסובבים שהתעלף משום שחשב שזהו אחד המהנדסים הבכירים האחרים שהביע את דעתו על התכניות בדרך זו, וזה גרם לו לחלישות הדעת גדולה. אבל אם זה סך הכול חתול זה כבר לא מפריע לו, שהרי התכניות מונחות אצלו בראש….

פנה הרבי לאותו צעיר ואמר לו: "לקב"ה יש תכניות ברורות מאוד לגבי העולם. אתה מעז לחשוב אחרת ממנו? הרי אתה בדיוק כמו אותו חתול ששפך דיו על התכניות של המהנדס! מה אתה בכלל מבין בזה?" המילים חדרו למוחו וליבו של הצעיר והוא חזר בתשובה שלמה.

כשהרה"ח מענדל קופרשטוך סיפר את הסיפור הוא הוסיף ואמר: "אני סיפרתי את הסיפור הזה כבר הרבה פעמים ליהודים שהיו במצב רוחני לא טוב, ואף פעם לא הצלחתי להחזיר מישהו בתשובה. כנראה שהעניין הוא לא הסיפור, אלא מי מספר אותו. לא משנה מה אומרים, אלא מי אומר, ואיך אומר.

השארת תגובה