הייתי שם // בית חב"ד מומבאיי

מנדי ריזל
מנדי ריזל
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

עשר שנים. כן, עשר שנים חלפו מאז השעות עוצרות הנשימה ההן, בהן החזיקו מחבלים בשליחי חב"ד לעיר מומביי שבהודו ואורחיהם. דומה שלב כולם עצר נשימה ברגעים הקשים ההם, מבלי הבט על השקפה, עדה, גזע ואפילו דת. מיליונים, מכל רחבי תבל, עקבו בנשימה דרוכה אחר המתחולל ב'בית נרימן' שבחלק הדרומי של העיר, לא הרחק מן הים.

את שקרה בסוף כולנו יודעים: "הקומנדו" ההודי ניסה לפרוץ למקום, אך המחבלים היו זריזים וחכמים מהחיילים ורצחו את הזוג הולצברג הי"ד ובאי הבית. שנה אחר כך אמר לי הרב נחמן הולצברג, אביו של הקדוש הרב גבריאל הי"ד, כי ממידע שהגיע אליו עולה שהקומנדו ההודי – ולא כוח זר שהיה באותה עת בעיר, מוכן לכל פקודה – פרץ לבניין בשל שיקולים דיפלומטיים כאלו ואחרים, שעלו בסופו של דבר בחיי אדם.

היארצייט החזיר אותי קצת יותר מ-11 שנים לאחור, כאשר שהיתי בשליחות בבית חב"ד בקטמנדו שבנפאל, ככוח עזר.

שיחת הטלפון שקיבל השליח לנפאל, הרב חזקי ליפשיץ, העלתה חיוך על שפתיו. "גבי, מה חדש אצלכם?", אמר – ועיניו אורו. על הקו היה הרב הולצברג, שביקש ממנו "הלוואה" של בחורים למשך מספר ימים, במקרה זה – אנוכי ואחי שסייענו לשליח בנפאל באותה עת, שלהי שנת תשס"ז.

אחרי שסיים את השיחה הלבבית והניח את השפופרת, הסביר לי הרב ליפשיץ על מה ועם מי שוחח בטלפון: מתברר כי במומביי, מרחק כשעתיים וחצי טיסה מקטמנדו, אמור היה להיפתח ימים אחדים לאחר-מכן יריד יהלומים בינלאומי. אחד מאנשי העסקים שהיו אמורים להשתתף ביריד הוא חסיד גור תושב אנטוורפן, שהיה באותה עת אחד מהיהלומנים הגדולים והעשירים בתבל. אותו יהודי היה בשנת אבל ונזקק למניין, אך במומביי לא היו באותו זמן עשרה שיוכלו לסייע בכך, יום אחר יום, תפילה אחר תפילה. כמו כל יהודי שזקוק לעזרה גשמית או רוחנית, פנה מיועדנו הגביר לשליח בעיר ההודית וביקש את עזרתו. "גבי", כפי שכונה הרב גבריאל בפי כל, התקשר אפוא לידידו מנפאל הסמוכה, כדי לברר אם יוכל לסייע בנידון.

וכך, ביום חמישי של אותו שבוע מצאנו עצמנו, אני, אחי ואחד מה"מקורבים" של השליח בקטמנדו – עלם מתולתל מעומר שבנגב, עולים על "ריקשה" ממונעת בעלת שלושה גלגלים ונוסעים לעבר שדה התעופה הבינלאומי של קטמנדו. שדה תעופה? ובכן, זה לא הנמל האווירי הקלאסי. מדובר במבנה ישן, בן קומה אחת, שהטכנולוגיה בו מזכירה את שנות ה-50.

המטוס שלנו אמור היה לצאת לדרכו בסביבות השעה 15:00 בצהריים לעבר העיר וראנסי שבהודו – מרחק שעה וקצת של טיסה. לאחר שעה של המתנה, היינו אמורים לעלות לטיסת המשך לעבר מומביי.

אלא שבנפאל, כמו בנפאל, עיכובים הם דבר שבשגרה. אינני יודע מה הייתה הסיבה, אבל המטוס יצא באיחור של שעה. מחוגי השעון רצו קדימה, ואנו הבנו שהמשמעות הפשוטה של העיכוב היא שנפספס את טיסת ההמשך. בעיניים כלות הבחנו, כשנחתנו בשדה התעופה הקטן והמוזנח של וראנסי, לראות את המטוס שאמור היה לקחת אותנו ליעד הסופי, כשהוא רץ על המסלול ונוסק אל-על.

יצאנו אל האוויר הלוהט, ומיהרנו אל הדלפקים. עד מהרה התברר כי אין טיסה שיוצאת מהעיר – לכל יעד בתת-היבשת – עד שעת בוקר מאוחרת של יום שישי. חישובים מהירים שערכנו העלו כי אין שום סיכוי בעולם להצליח לצאת את העיר באמצעות האוויר ולנחות במומביי לפני ששבת המלכה תפרוס את כנפיה. יום חמישי. שעת צהריים מאוחרת. האכזבה והייאוש מילאו אותנו, כשהבנו שנאלץ לשבות בעיר הנידחת הזו בשבת הקרובה.

כחסידי חב"ד המקפידים על קלה כבחמורה, לא היה איתנו מזון, מלבד פיתות ריקות – פת ישראל – שלקחנו איתנו כצידה לדרך. במאמר המוסגר: בשליחות בנפאל למדנו לוותר על תפנוקים ומטעמים, שבישראל מונחים בפשטות בסופר המקומי. ככה זה כשנמצאים ב"חור" בקצה העולם ואין היכן לרכוש או לייצר אוכל כשר למהדרין מן המהדרין: מסתפקים במועט ומעריכים כל פירור מזון שהצליח לעשות את הדרך הארוכה מארץ הקודש ולהגיע למחסן של בית חב"ד.

אבל נדמה שזו הייתה הבעיה הקטנה: מלבד מזון שלא היה באמתחתנו ליותר משעות ספורות – היינו ללא ספר תורה! לא היה לנו מושג קלוש מה נעשה עם מניין, היכן נישן וכיצד יסתדר ה"גערער חסיד" בלעדנו. שבת נכנסת בעוד פחות מ-24 שעות, ואנו – אנא אנו באים.

הודו, חשוב להבהיר, היא לא ישראל. בציניות מהולה ברצינות ניתן לומר שהתנאים בקום המדינה היו טובים יותר מאשר בערי השדה של הודו 2007. בנוסף, הפקידים והעובדים בשדה התעופה, המדברים באנגלית במבטא מצחיק משהוא ומניעים אגב כך את ראשם מצד לצד כמיטב המסורת ההודית, אדישים עד אימה. תתקע, לא תתקע; תטוס או לא – זה ממש לא עניינם.

בלית ברירה, החלטנו לנסוע לעיר. מונית מקרטעת לקחה אותנו למרכז העיר – והמראות שנגלו לעיננו היו מדהימים לאדם מן היישוב. רבבות הודים צעדו ברחוב המרכזי ובסמטאות הצרות המובילות אליו, מתערבבים במוניות, אופנועים וריקשות, שוורים, כלבים וקופים. אלו האחרונים זינקו מפעם לפעם מן הגגות, תפסו אשכול בננות או פרי בשל מהדוכנים ונמלטו במהרה לקול צעקותיהם של הרוכלים. זה היה מראה שלא מהעולם הזה. ערבוביה של צבעים, קולות, קול צופרים וריחות. בעיקר ריחות. בצידי הכביש שכבו משפחות של "הומלסים" לצד נכים שלא שפר עליהם גורלם. איש לא עצר לסייע להם, להעניק פרוטה או לדרוש בשלומם. ככה זה, בהודו.

בתוך כל ההמון הזה תרנו אחר מלון זול. אחרי חיפושים מצאנו כזה. המצעים היו מלוכלכים, שממיות הילכו על הקירות, השירותים היו מצחינים והחום היה איום. הנחנו את המטלטלין ויצאנו עם אלדד – התרמילאי שהתלווה אלינו למסע – לתור אחר טלפון, כדי לעדכן את הרב גבריאל ורעייתו רבקי בהתפתחות. זה היה טרום עידן הטלפונים החכמים, הוואטסאפים ודומיהם. אלדד, "בוגר הודו", הכיר את המנטליות המקומית היטב וידע להתמקח היטב. הגענו לסוכנות נסיעות והתקשרתי למספר של הרבנית הולצברג, שניתן לנו ליתר ביטחון קודם עזיבתנו את נפאל. היא ענתה והופתעה מההתפתחות. כמי שהייתה רגילה בדברים מן הסוג הזה, ביקשה שנברר אופציה דוגמת מסע בן למעלה מ-10 שעות ברכב שטח, שיוכל להתמודד עם תנאי הדרך – או נסיעה ברכבת. הסוכן רצה 200 דולרים בתמורה למסע במכונית וגם הבהיר כי לא בטוח שיוכל לסדר זאת. ביררנו שוב, ליתר ביטחון, לגבי טיסה – או שילוב של טיסה ורכבת. האופציה היחידה שנמצאה הייתה נסיעה ברכבת לדלהי בירת הודו ומשם טיסת המשך. דא עקא, שלוח הזמנים באפשרות הזו לא אפשר את הגעתנו למומביי קודם כניסת השבת. בירור בסוכנות נסיעות נוספת העלתה תמונת מצב זהה.

השלמנו עם העובדה שנאלץ לשבות בווראנסי ויצאנו לתור אחר תרמילאים ישראלים, כדי לאלתר מניין ושיעורי תורה עבורם – ולא פחות חשוב: מקום שיוכל לאכלס מניין או כמה מניינים של צעירים.

תוך כדי הליכה בסמטאות המרופשות של העיר שמענו הסברים על העיר. מתברר כי מדובר בעיר ה"קדושה" ביותר עבור ההינדים. תוך כדי הסבר על חשיבותה, הגענו לנהר הגנגס החוצה אותה. מדובר בנהר המזוהם ביותר בעולם, שלצידו שורפים ההודים את גופות המתים ומפזרים את אפרם במים, רוחצים בו ואפילו כובסים את בגדיהם. הסמטא ממנה יצאנו הובילה אותנו היישר ל"גהת" – גרם המדרגות המרכזי המוביל לנהר. על עשרות המדרגות הרחבות עמדו מאות מאמינים משולהבים, שהריעו ל"כוהני הדת" ההינדית שעמדו על סירות בנהר, סמוך לגדה, ונרות בידיהם. תפילותיהם נשמעו היטב בכל האזור. זה היה טקס עבודה-זרה של ממש, שכלל שריפת גופות, שנשקף מול ענינו. ההלם שלנו היה מוחלט. התיאורים משיעורי הנביא בתלמוד-תורה על אותם "נביאי הבעל" והעבודות-הזרות שהיו נהוגות בתקופות ההן, צצו מול ענינו כבאחת.

החלטנו שמול ה"קליפה", הסטרא-אחרא הנוראית הזו, חייב להוסיף בקדושה. כיוון שבמקום לא דרכה עד אז כף רגלו של שליח חב"די, וסביר להניח שיהודי חרדי ואפילו דתי לא ביקר שם מעולם, הבנו שכנראה לא לחינם אחרה הטיסה: ההשגחה העליונה כיוונה את דרכנו לשם – ולא בכדי. ב"ספר השיחות" של כ"ק אדמו"ר רבי יוסף-יצחק שניאורסאהן מליובאוויטש, האדמו"ר השישי בשושלת, נכתב בשם אדמו"ר הזקן כי האדמה עליה דורכים מחכה מששת ימי בראשית, עד שיהודי ידרוך עליה ויאמר פרק תהלים, או עד ששני יהודים ישוחחו ביניהם בדבר תורה. אמרנו אפוא פרק תהילים, חזרנו בפני אלדד על דבר הלכה וקטע מספר התניא והוספנו גם את "12 הפסוקים" שביקש הרבי לשנן.

שמחים על ה"בירור" שערכנו במקום, אור מול חושך, המשכנו לדרכנו. השמש שקעה זה מכבר וחשכה שררה על העיר. פנינו לכיוון המוטל בו שמנו את החפצים, וחלפנו על פני סוכנות הנסיעות. לא ברור מדוע, אבל שוב נכנסו פנימה וביקשנו מסוכן הנסיעות לברר פעם נוספת לגבי טיסה, רכבת או מכונית שתוביל אותנו למומביי קודם השבת. הוא שב וחיפש, ולפתע אמר: "מצאתי. יש לכם רכבת עוד שעה היישר לדלהי, ומשם תמשיכו מחר לפני הצהריים בטיסה למומביי – אליה תגיעו לפני שקיעת החמה". החישוב שלו היה נכון והנסיעה הזו הייתה אמורה לאפשר לנו לנחות בשדה התעופה הבינלאומי של העיר ההודית הענקית שעה קודם הדלקת הנרות.

קנינו את הכרטיסים ואצנו לחדר כדי לקחת את הדברים. נהג ריקשה זריז הספיק להביא אותנו לתחנת הרכבת פחות מעשר דקות לפני שזו יצאה לדרכה.

את הלילה ההוא, אותו העברתי על דרגש ברכבת, לא אשכח לעולם. זה לצד זה שכבו הודים על דרגשים צפופים, שנפרסו זה לצד זה וזה על זה – בשלוש "קומות".

בבוקר הגענו לדלהי, התפללנו שחרית והמשכנו לשדה התעופה. כשנחתנו, הפקקים המפורסמים של מומביי האטו את קצב הנסיעה עד ל'בית נרימן', ובדיוק כאשר הרבנית הדליקה את נרות השבת והתפללה עבור ילדיה, משפחתה והקהילה, נכנסו למקום כרוח סערה.

את השבת הייחודית שהעברנו שם אשאיר לטור אחר, אבל את הלקח שלמדתי אכתוב הפעם: במו עיני ראיתי את ההשגחה הפרטית שמובילה כל יהודי למקום אליו קבעו משמים כדי "לברר ניצוצות", גם אם לעיתים לא מבינים מדוע נערמים עיכובים או קשיים בלתי צפויים. אפילו לאיחור מרגיז של טיסה יוצאת מקטמנדו יש סיבה.

השארת תגובה